ציפורים קטנטנות שורקות עצב ליום הכיפורים

הכי אהבתי לבקר בבית-הכנסת ביום הכיפורים. אז אפפה את המקום רוח מסתורית, וכמעט אפשר היה להרגיש בקצה שמלתה של הקדושה. הייתי מביט ממקום מושבי בירכתי ההיכל בשליח הציבור, המיוסר והצנום, עטוף בטלית, ומקשיב לו כשקולו קורע את ההמהום של הקהל בנסיון נואש להגיע בתפילה אל שערי שמיים.

היה משהו כמעט הירואי בחזן הקורא, הבוכה, המתחנן. נצחון הנפש על הגוף, האמונה על ייסורי הבשר, כנפי השיר על מסמרי הרעב. וכשהוא היה מבקש עבור הקהל, עבורנו, עבורי, את יום הכיפורים, הרגשתי כאילו אני נוכח במעמד מיוחד, כאילו ניתנת לי, גם לי, הזכות למחילה ולסליחה ולכפרה – – –

"… תן כבוד ה' לעמך, תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו…
צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ…
ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עוונותינו…"

 

– – – יותר מחמש-עשרה שנים אחר-כך, אמונה אין בי. גם אהבתי לבית-הכנסת התפוגגה עם הזמן. את שאהבה נפשי המאיסו הבירוקרטים והקנאים. ביום הכיפורים אינני צם, אינני מסתגף. ובכל זאת יש משהו מסתורי, כמעט קדוש, באוויר אותו היום. למען האמת, זה מתחיל ממש לאחר ראש השנה ונמשך עד למוצאי יום כיפור. ימים נוראים שכאלה.

היום, כשאין לי שליח ציבור, שיישא את תפילתי, את קולי אל השמיים, אני מוצא לעצמי שליחים כאלה במקום היחיד שעוד נותר לי, במוסיקה. וכך בימים הנוראים האלה אימצתי לי את גבריאל בלחסן, שילווה אותי בשדות חודש תשרי. "קשה לי לשמוע את זה. הוא נשמע ממש כמו חזן", אומרת לי אשתי, כשאני מנסה שוב להשמיע לה את גבריאל. "כמו חזן" זה בדיוק מה שאני מחפש. מיוסר אך ברור, כואב אך חכם מתמיד, גבריאל שר לי, לכולנו תפילות, ואני שוקע בו ומהמהם לעצמי ניגון חרישי.

יש משהו כמעט הירואי בקולו של גבריאל, השר, הבוכה, הכואב. נצחון הנפש על הגוף, התקווה על הבשר, השיר על העולם. וכשהוא מגיע ל"תפילה צעד 11", גם אני מצטרף למילותיו, כמו קהל לשליח הציבור – – –

עשה אותי כלי לשלוותך

במקום שבו מקננת שנאה – תן לזרוע אהבה
ובמקום שבו יש עלבון – תן סליחה
במקום שבו סכסוך – תן אחדות
במקום שבו טעות – תן אמת
ובמקום שבו יש ספק – תן אמונה
במקום בו יש יאוש – תן תקווה
במקום שבו צללים – אור
במקום שבו עצב – שמחה

עשה שלא אתאווה להיות מנוחם
אלא מנחם
שלא להיות מובן – אלא מבין
שלא להיות אהוב אלא אוהב

כי כאשר נשכח את עצמנו – נזכה לקבל
וכאשר נסלח ייסלח לנו
וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח

 

– – – שיהיה יום כיפורים מוצלח לכולנו, גמר חתימה טובה ושנה טובה.

 

* הכותרת על-פי "סתיו יהודי" של חלפי, כמובן.

9. מספרת לי הכל

"…העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם


תמיד כשאני אומר את האמת אוטובוס עובר ברעש


ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים…


 


והיא מספרת לי הכל והיא לא רואה אותי


והיא לא רואה אותי…"


 

 


ואז, בדיוק כשאני פותח את הפה שלי, לומר לה את האמת, את מה שאני מרגיש, בדיוק מה שאני מרגיש, כל מה שאני מרגיש, כלפיה, כלפיי, כלפינו, אוטובוס גדול כחול עובר ברעש לידנו, והמלים שלי – "אני רוצה לומר לך מה אני מרגיש, אחת ולתמיד" – נבלעות ביחד עם כל מה שמסביבנו בפה הגדול והמלוכלך שפתאום, כך נדמה, העיר הזו פוערת עליי, וכל הריר והזיעה והרעש שנוטפים משם מבלבלים אותי ועוצרים אותי במקום. הכל פתאום מתערבב ומסתובב, ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים מסביבי, והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני משתתק.


 



 


היא שוב מגיעה עליי באמצע הלילה. היא שוב בוכה. הדמעות שלה שטפו ממנה את האיפור. שטפו ממנה גם את המסכות וההגנות. היא מתיישבת אצלי בסלון, אני מכין לנו קפה שחור ופורס לה שורה מהשוקולד המריר המשובח שאני קונה רק בשבילה, ואנחנו מדברים. תמיד אנחנו מדברים. "נו, ספרי ", אני מבקש, למרות שאני לא ממש רוצה לשמוע. והיא מספרת, גם אם אני לא מבקש. מספרת איך היא שוב מצאה את עצמה קמה והולכת ממש אחרי זה, "כדי להיות קשוחה איתו, אתה מבין?", וזה דווקא כשהיא כל-כך רצתה לומר לו – סוף-סוף – שהיא אולי אוהבת.


 


ובעצם היא הייתה בכלל רוצה לזרוק אותו לכל הרוחות, לוותר עליו, להחזיר אותו לחברה שלו, שיושבת בטח בדירה שלה עצובה ובודדה, בלי מלחמות ובלי מהומות, ולעזאזל כאבי הבטן. אני לא שואל איך עוד פעם הגיעה אליו, אחרי שנשבעה בפעם שעברה שלא להתקרב אליו יותר בחיים. אני לא שואל, אבל היא בכל-זאת עונה. "אני יודעת שאמרתי שלא אחזור אליו, אבל כל-כך רציתי מישהו פתאום". מישהו, היא אומרת, והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


"הכי הייתי רוצה לשתוק", היא אומרת פתאום ברגע של שתיקה נעימה, "לשתוק אם אין לי מה להגיד. אתה חושב שאני מדברת יותר מדי?". אני לא עונה לה. היא לא מחכה שאענה. לא באמת. "וגם להפסיק לחשוב מה כולם אומרים עליי או חושבים עליי", היא ממשיכה. מה היא רוצה ממני, אני חושב. אותי היא אף-פעם לא שואלת מה אני חושב או אומר. "וגם הצורך הזה, למשוך תשומת לב, הוא קצת אובססיבי, לא?", היא ממשיכה. אני מביט בה ולרגע כל תשומת הלב שלי מרוכזת בכך שאני כל-כך שונא אותה. שונא מרוב שאני אוהב, מרוב שאני כואב. כואב את ההתעלמות שלה, את האדישות. כואב את הבדידות שלי, את ההתבטלות. והיא, היא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


היא ממשיכה לספר לי על הלילה, איך הוא הושיב אותה במרכז הסלון, מול המערכת סטריאו היקרה שלו, והשמיע לה את ניק קייב החדש מההתחלה ועד הסוף. "ואני, אני בכלל לא אוהבת את ניק קייב. הבלדות המוזרות האלה באלבום החדש שלו ממש עושות לי רע". והיא שוכחת לספר שהיא זו שסיפרה לו בהתלהבות איך היא "מתה על ניק קייב", שיש לה את כל האלבומים בבית, שהיא זוכרת בעל-פה את המילים לכל השירים. היא עשתה את זה כמובן רק כי חשבה שהוא מאוד יעריך את זה, שזה מה שיקרב ביניהם, כי היא בסך-הכל רוצה שיאהבו אותה, רוצה להתאהב. במשהו אמיתי, זאת אומרת. במישהו אמיתי. ואני כבר לא יכול להחזיק את עצמי. אני מרגיש שאני תיכף אתפוצץ, אתפרץ. איך היא לא רואה אותי?  איך היא לא רואה?!


 


" אני חייב להגיד לך משהו", אני מתנפל עליה. היא קופצת לאחור בבהלה. גם שלושת האנשים המבוגרים שעומדים בתחנת האוטובוס לידה בחרנו לעצור נראים מופתעים, מבועתים. אפילו אני מופתע. מופתע מעצמי, מעוצמתי, מעוצמת התגובה, הרגשות. אבל באמת נמאס לי. כמה עוד אני יכול לשמוע?   כמה עוד אני יכול לסבול?!   להקשיב לה, כשהיא מספרת לי הכל, הכל היא מספרת לי, והיא לא רואה אותי, לא שמה לב. לא מבחינה שבעצם אני שם לא רק כדי להקשיב, לא רק כדי להיות כותל לבקשות שלה, לדמעות. שאני רוצה להיות אחד שישמע אותה אומרת שהיא אוהבת, שישתוק יחד איתה, שינגב לה את הדמעות, שיפשיט אותה באור כמו שהיא רוצה, שיעזור לה עם הכאבים האלה, עם אמא שלה. שיהיה מישהו אמיתי כזה, משהו אמיתי כזה.


 



 


אבל בדיוק כשאני עומד לומר לה אחת ולתמיד את האמת, אוטובוס עובר ברעש. העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם. "מה רצית לומר?", היא שואלת כשהשקט חוזר לרחוב הסואן לרגע, בין שאגה אחת לשנייה של הלביאה האורבנית שבין טלפיה אנחנו מסתובבים. "לא משנה", אני אומר לה, "זה לא ממש משנה". והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני מסתגר בחזרה לתוך עצמי. והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


 




 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י   [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  


 


שש שעות


חבק אותי


היא ואני


אהובתי


החורף


כבוי 


דבר אלי ישר


אריה ורותי 

שלוות ת"א

שלוותה, ראש השנה תשס"ז


השמש שוקעת בכתום מִשְמֵשִי
הישר לתוך כוס ה"הפוך גדול" שלי
כמו כדור ענקי של סורבה מתקתק,
קינוח מופלא לסופו של היום.
קצף הגלים המכים במזח מתמסמס
לתוך החלב המוקצף.

מטוס שחולף פורס את השמיים
לחתיכות עונג ארוכות במרקם אוורירי.
האופק נמלא שקט ושלווה
בעוד אנו נחים
בין חמוקיה המעוצבים של תל-אביב.




                     http://www.flickr.com/photos/canonsnapper/153262825
 

שנה חלפה, שנה עברה, שנה טובה (סיכום שנה במוסיקה הישראלית)

הימים מתקצרים, ריח של גפילטעפיש כבר באוויר, וזה אומר רק דבר אחד – – – הגיע הזמן לסכם את תשס"ו. מבחינה מוזיקלית, כמובן. לכבוד ראש השנה, כמובן. במקום סתם "שנה טובה", כמובן. אחרי הכל, זה כבר עניין של מסורת


 


היתה שנה טובה. טובה מאוד אפילו. במיוחד לאור השנה הקודמת, שהיתה די שחונה (וגם די שכונה). היו השנה די הרבה אלבומים משובחים, המון אמנים חדשים, ובעיקר אווירה רצינית של עשייה והתקדמות (גם אם בלי חשיפה תקשורתית ראוייה מחוץ לבועה של הפורומים והאתרים האלטרנטיביים).


 


חדי העין ישימו לב שהשנה לא בחרתי ב"הופעת השנה". עצוב לי להודות שביקרתי רק בשתי הופעות חיות השנה (בשפה העברית, זאת אומרת). אם עליי להביע תקווה לשנה החדשה זה כנראה שאוכל לבקר ביותר הופעות בשנה הקרובה, ולא אסתפק רק בפורמט הפלסטיק האהוב.


 


עוד תחום שאני מסיר את ידיי ממנו השנה הוא "קליפ השנה". פשוט לא פתחתי את ערוץ 24 השנה, מודה ומתוודה. די נמאס לי, כמו גם מ-MTV ושאר רצועות קליפים עליזות ומשעממות. בכלל, מבחינתי הפורמט הקרוי "טלוויזיה" פשט את הרגל. המוזיקה נקמה בגיבור הטלוויזיה?!


 


כך או כך, להלן בחירות הח"מ לשנת המוסיקה תשס"ו:


 


 


אלבום השנה: פורטיסחרוף – על המשמרת



"זה כואב וחולף, תתמסרי / בואי לעולם האמיתי! אין אותי, אין אותך / איך נדע אם נשכח?"


 


דן תורן סיפר בראיון לאחד מעיתוני סופהשבוע האחרונים שאמנים הם אנשים רגישים יותר, ולכן הם מסוגלים לזהות מגמות ולצפות אירועים יותר מהאדם הרגיל. אינני יודע אם זה אכן נכון, אבל אין ספק שאם "על המשמרת" היה אלבום מטלטל ורלוונטי לפני מלחמת לבנון השנייה, באה המלחמה המבולבלת הזו וחתמה סופית את התואר "אלבום השנה" על האלבום של פורטיסחרוף.


 


בארץ אוכלת יושביה בלילות כולנו מנסים לצמוח, לא לשקוע, תחת האש. מנסים ת'חושך לגרש, למחוק את הכאב לבינתיים. עוצמים את העיניים, מאמצים את "על המשמרת" קרוב ללב, ומקווים לימים טובים יותר. ובינתיים פורטיסחרוף, עם עזרה ממיכה שטרית, נותנים בראש לכולם. משוררי הדלות והעצב, הנביאים הזועמים, האבות המייסדים של הרוק הישראלי חזרו כדי להעיר את כולנו בדיוק בזמן.


 


עוד:


ביקורת של zooly ב"השרת העיוור"


הפוסט שלי בעניין


 


 


האלבום המאכזב: להתחיל להמשיך – רונית שחר



אני מאוד אוהב את רונית שחר. אהבתי את שני האלבומים הראשונים, וחיכיתי מאוד (והרבה זמן) לאלבום השלישי. הציפיה היתה גדולה, וכגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה. כמו שכתבתי בביקורת שלי על האלבום, שחר בחרה במקום להמשיך מהמקום בו הפסיקה לפני שש שנים, להתחיל הכל מהתחלה, לחזור על מה שהיה באלבומים הקודמים, לדרוך במקום.


 


זה לא היה רע, אבל זה היה מאכזב. עם מעט מדי שירים טובים באמת, מעט מדי לחנים מרגשים, מעט מדי טקסטים כנים, שחר פשוט אכזבה אותי. אבל אני מבטיח לתת לה צ'אנס נוסף, אם וכאשר. אני רק מקווה שלא אצטרך להמתין עוד שש שנים רק כדי להתאכזב שוב. מוטב להתחיל להמשיך כבר עכשיו.


 


עוד:


הביקורת שלי בפורום ב-YNET



 


 


האלבום הלא מוערך של השנה: גבע אלון



זה לא שהאלבום של גבע אלון יצא בלי בכלל התייחסות. ובכל-זאת, נדמה שמחוץ לברנז'ה ולשוכני הפורומים, האלבום של גבע אלון, "Days of Hunger", כאילו לא קיים. הבחור המוכשר הזה, עם יכולת נגינה (בגיטרה, כמובן) מדהימה, עם שירה ניל יאנגית, עם מוסיקה שנשמעת כאילו הוא גדל בערבות קליפורניה, היה ונשאר אלמוני לגמרי לקהל גדול, גדול מדי, במיוחד לאור האלבום הבאמת מצויין שהוציא.


 


בעולם שבו יש רטרו חזק לשנות השישים ודבנדרה בנהרט הוציא פה מאות ישראלים מחוריהם (ומדעתם) בבארבי, גבע אלון אמור היה להיות גיבור הגיטרה של כולנו, ואני מתפלא לגלות שלא כך. וזאת דווקא בתקופה שיש עדנה לסינגר-סונגרייטרים, בתקופה שלשיר באנגלית זה כבר לא סטייה גסה, בתקופה שבה כולם מחבקים את ניל יאנג וניק דרייק.


 


ארבעה עשר שירים נהדרים, הפקה מצויינת, שחזור משובח של הלוק אנד פיל (אנד היר) של קליפורניה החולמת – אם יש לכם לב, "Days of Hungerr" היה צריך להימנות על ספריית האלבומים שלכם ולקבל את כל הערכתכם. לתשומת לבכם.


 


עוד:


ה"חללשלי" של גבע אלון


ביקורת של עמית קלינג ב"השרת העיוור"


הפוסט שלי בעניין


 


 


הרגע המרגש של השנה: לשמוע "בשדות" ברדיו




שנה שלישית ברציפות, גבריאל בלחסן. אחרי שחשבתי שכבר לא יצליח לרגש אותי (שוב), הגיע היום שבוע נסעתי באוטו, לא זוכר על איזה תחנה היה מכוון הרדיו שלי, ופתאום זה היכה אותי – "בשדות" ברדיו. סינגל שני מתוך האלבום בעל אותו השם, הכריזה הקריינית, ואני חייכתי לעצמי באושר. גבריאל איז באק. "כמה טוב שמצאת אותי / וראיתי אותך מחפש", שר בלחסן, ואני חושב כמה טוב שמצאתי אותך וכמה טוב לפגוש אותך שוב, גבריאל. וצמרמורות עונג ידועות מילאו את גופי והתחילה הספירה לאחור ליציאת האלבום.


 


 


(בשל העובדה שקיבלתי את האלבום בשבוע האחרון של השנה, נבצר ממני להתייחס אליו בצורה רצינית, ועם גבריאל ועמכם הסליחה).


 


 


שיר השנה: בסוף של יום (כמה שאני אוהב אותך) – פורטיסחרוף

"בסוף של יום אחרי הכול נאמר שלום ובינתיים
על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמיים
בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט
שולחן ערום כסא עקום ובטן מתהפכת
בסוף של יום על הספה בלי להוריד ת'נעליים
והמסך שוב מהבהב עובדים עלינו בעיניים
בחוץ שוקעת ארץ, ואת לא ממהרת
בסוף של יום תופס מקום על המיטה המשותפת
כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך
אני כאן להשאר"


למי שכל הבלאגן וכל המלחמה וכל הדאגות נראו באמת כמו סופה שואגת, אבל בבית מוצא את עצמו מחייך לעצמו על המיטה המשותפת וחושב כמה שהוא אוהב אותה, כל מילה מיותרת… מאסטרפיס אמיתי.


 


 


השיר הגרוע של השנה: לא יכול להוריד ממך את העיניים – כלא 6


 


בכל פעם שאני שומע את מאיר אריאל בפאסט פורוורד שר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים" בקול של צ'יפמאנק אני מסנן מתחת לשפם שאין לי: "חכו, חכו, יומכם יגיע". וכשאני אומר יומכם אני מתכוון למי שהוציא את השיר הזה לרדיו, ולמי שמשדר אותו, ולמי שמדרג אותו, ולמי שרוכש את האלבום ולמי שמתייחס אליו – לכולכם, אבל לכולכם, אני מאחל להגיע לשערי שמיים ושמאיר כבר יפליא בכם את מכותיו…


 


ואני לא יכול שלא לאטום את האזניים, לצרוח (שוב) שהגיעו קאברים עד נפש, ולבכות את העובדה שמכרנו את המעט שנותר מנשמתנו לאלוהי הרייטינג. יש גבול לכל תעלול.


 


עוד:


הפוסט המקורי בנושא


 


 


יציאת השנה: הוא – איזבו ושוטי הנבואה




כתבתי פה שלא צפיתי בערוץ 24 כבר המון זמן. התכנית האחרונה שעוד הצליחה להחזיק אותי מול המסך המרצד של 24 היתה "מפגשיר", מפגש קצוות מרתק בדרך-כלל שהוליד שירים די טובים בדרך-כלל. "הוא", תוצאה של מפגש בין שוטי הנבואה (שדי נמאס לי מהם בעקבות "מחפשים את דורות") לבין איזבו (שממש התאהבתי בהם בעקבות "fun makers") היה פשוט סוכריה נפלאה שיצרה התוכנית הזו, שיר שכבש לבבות וישבנים בדרך להפוך ליציאת השנה ללא מתחרים וללא עוררין. עכשיו לכו דמיינו איך היה נשמע אלבום של שוטי הנבואה עם רן שם-טוב בעמדת המפיק…


 


עוד:


דוגמית מהשיר (מקור: נרג')


 


 


תגלית השנה: רועי נשיא                         


 


לקראת יום הכיפורים, הנה החטא הגדול שלי להשנה: "נקודה" של רועי נשיא. הוא נשלח אליי באנונימיות יחסית לפני כחודשיים, ועד עכשיו אפילו לא טרחתי לברר מי זה רועי נשיא ומה הוא עשה עד היום. כל כולי שקעתי בתוך האלבום שלו, התמכרתי לצלילים, ריחפתי מעל הניחוחות. עד כדי כך שבכל פעם שניסיתי לכתוב משהו לא הצלחתי. מצטער, חברים, יש באלבום הזה כל-כך הרבה, שפשוט התקשיתי להוציא משהו מתוכי מעבר ל"פאק, זה צריך להיות אלבום השנה!").


 


יש פה ג'אז ושאנסונים, מוזיקה מזרחית ודרבוקות, והכל מופק לעילא ועילא עם סאונד לא מהעולם הזה (נשיא הוא טכנאי סאונד – זה כבר הספקתי לברר). האלבום הזה לא יוצא לי מהראש, מהמערכת, ואם אני לא אספיק לכתוב עליו עד אז, בסוף השנה הוא הולך להיות "הגיבור הלא מושר" שלי לבטח.


 


 


(אגב, אם לא היה רועי נשיא, תגלית השנה שלי היתה ללא ספק "גג" של הג'ירפות, כי באלבום הזה גיליתי (סוף-סוף) את הג'ירפות ואהבתי מאוד (סוף-סוף) את מה שגיליתי, ורק בגלל שגיליתי את האלבום הזה מאוחר מדי הוא לא הצליח להתברג ל"שיר השנה" (גג), "אלבום השנה" או כל כתר אחר שללא ספק מגיע לו)


 


 


הרי-אישיו של השנה: החשמליות – אחר-כך בא הגשם 


 


 


איזה כיף זה לגלות שמוציאים ברי-אישיו אלבום שפספסת בזמן אמת, צרבת וטחנת עד עפר את העותק הצרוב, ולא הפסקת לחשוב ש"איך, לעזאזל, לא מוציאים את האלבום הזה שוב"?!   זה קרה לי עם "הנה בא הגשם", של החשמליות, שעבר לי בין הידיים ונעלם איך שהוא לפני שהספקתי להתאהב עד כלות. לשמחתי הרבה השנה הוא סוף-סוף יצא וממרחק של כמה שנים טובות הוא נשמע אפילו יותר מעניין ורלוונטי.


 


עמי לוי ובועז כהן רוקחים אלבום מלא באהבה ובנוסטלגיה, בנוסטלגיה לאהבה. עם שירים נפלאים כמו "אותה תראה", "אחר כך בא הגשם", "לונדון" ו"הצילו את המשוגע", זה אלבום חובה בכל בית, ובזכות ההוצא המחודשת הוא יכול להיות גם בבית שלכם. הקדימו ורכשו לכם עותק, לפני שהוא יאזל שוב.


 


עוד:


הביקורת שלי ב"השרת העיוור"


הסיפור שמאחורי האלבום בפוסט מאת בועז כהן


 


 


אלבום החינם של השנה: "אוספורום: צד ב'" (ז"ל)


 


האינטרנט זהר השנה כמקדם אלבומים ישראליים, ונראה שסוף-סוף מיטב אמנינו (בעיקר הצעירים שבהם) מבינים שלשתף אלבומים, להציע שירים להשמעה או להשתתף באוספי אינטרנט זה יופי של דבר וזה רק מגדיל את מכירת האלבומים.


 


וכך מנהלי הפורום היקרים ב-YNET, אבי ויעל, הציעו במשך לא מעט זמן להורדה חינם-אין-כסף את "אוספורום: צד ב'", אוסף חגיגי לכבוד חגיגות חמש שנים לפורום. שמונה-עשרה אמנים ולהקות שיתפו קטעים נדירים (צד ב') מתוך הרפרטואר שלהם: גרסאות הופעה, סקיצות, דמואים, שירים שלא נכנסו לאלבומים וכדומה.


 


רזי בן-עזר בקטע נפלא, נקמת הטרקטור בגרסה מופלאה, בלחסן מביא את "12 השנים", עמיר לב עם "פריז", אהוד בנאי מחדש את דילן, שלום גד מחדש את מאיר אריאל, דודי לוי שר "קליק", ג'נגו שר "כמו פעם" ועוד ועוד. והתוצאה בהתאם: אלבום מעניין, מרתק וחינמי.


 


אם לא הורדתם עד עכשיו, פנו אליי בהקדם (במקרה נשאר אצלי עותק… J).


 


עוד:


הפוסט המקורי בנושא


 


 


האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: MC קרוליינה


 


תחילה היה "לא ציפיתי", שהיה ללא ספק יציאת השנה בשנה שעברה, וחשף לעולם את MC קרוליינה. אחר-כך בא האלבום של Funset (ראו בהמשך) שפשוט הגניב לי את הראש, ונשמע כאילו לורין היל עשתה עלייה. ועכשיו השמועות מדברות על אלבום סולו לקרוליינה, שגורמת לסול ורגאיי להישמע כמו המצאה של אליעזר בן-יהודה, ושכל דבר שהיא נוגעת בו (פאנסט, הבנות נחמה, סוליקו) יוצא חם-אש.


 


אין לי שמץ של מושג איך הולך להישמע החומר שלה, אבל זה הולך להיות חומר טוב. מהסוג שמפיל אותך לסאטלה מתקתקה וכיפית. איך אני יודע?  אני פשוט יודע. והפעם אני מצפה, מאוד מצפה, שכבר יגיע האלבום הזה, ועד אז מתנחם לי באלבום הכי חוץ-לארץ שיצא השנה בישראל (הנה הוא מגיע בקטגוריה הבאה:)…


 


הכי חו"ל בישראל: פאנסט


  


 



עוד חור שחור גדול ברזומה שלי הוא העובדה שעוד לא כתבתי כלום על "Live Ragga Pumpkin", האלבום המשובח של פאנסט שיצא השנה. קרוליינה דלעיל הצליחה להרים באלבום הזה, ובהופעות החיות הרבות שקדמו לו והיו אחריו, סאונד לא מהעולם הזה (ובטח לא מהארץ הזאת) עם שירים שפשוט נשמעים כמו האלבום האבוד של לורין היל או החדש של הפוג'יז.


 


למעט "Shir Ahava" שמסגיר במעט את המוצא של האמנים, אברץ (זה שם המשפחה האמיתי של קרוליינה) פשוט מהלכת קסמים על המאזין, עם שירים כמו "Knocking on Your Door", "Wake Up" או "No Blame", והתוצאה היא הדבר הכי קרוב לחוץ-לארץ (או לפחות לג'מייקה) שנשמע השנה, וזה עם כל הכבוד לגבע אלון לעיל ולפליינג בייבי שלו, לאסטרוגליידס (שהסרף שלהם כישף אותי במהלך השנה) ולקולומה (עם הג'ז המתוק שלהם) שהתפעלתי מהם השנה, לתפוחים (ש-Attention! שלהם הרקיד לי את הדם בוריד שהולך למוח) ולעוד אמני אינדי כאלה ואחרים שניסו להגיע מעבר לים לפחות בצליל ובתוכן.


 


 


הכי ישראל בחו"ל: דבנדרה באנהרט שר מושיק עפיה


  תצלום: טל שני ל"הארץ"


 


מי שמזלזל ביכולת של ישראל וישראלים להשפיע על אנשים שפויים ונחמדים להפוך לחיות מטורפות וקרועות כמונו היה צריך להיות נוכח בהופעה של דבנדרה באנהרט ב"בארבי" בתחילת יולי. מי שלא ראה את דבנדרה באנהרט, גיבור אינדי מקליפורוניה, לבוש בחולצה של בית-ספר אוסטרובסקי ברעננה, שר עם איציק סוויסה (!), הראל מויאל וונאבי, "שיר שאני מאוד אוהב", את "אני לא זמין" של מושיק עפיה למצהלות הצופים לא ראה שמחה שיכורה מימיו.


  


זה היה ללא ספק הרגע הכי ישראלי בסיבוב ההופעות של באנהרט, כנראה הכי ישראלי בסיבובי הופעות של אמנים מחו"ל מאז ומתמיד (עם כל הכבוד ל"shalom").


 


עוד:


הפוסט המקורי בנושא


הקלטה של ההופעה להורדה


 


 


תופעת השנה: התו השמיני


תצלום: דניאל צ'צ'יק ל"הארץ"


 


"אדם" של אלי מגן, האלבום של איתמר ציגלר, "רגעים" של אריק אינשטיין, האלבומים של גבע אלון וגבריאל בלחסן דלעיל, "פרח פרי" של דן תורן, דפנה והעוגיות, חיים לרוז החדש, האלבומים של טל גורדון, מיקה קרני ומור שטייגל, האלבום של "מים שקטים", "וניל" של סיוון שביט, "הכל עד לכאן" של עמיר בניון, "דצמבר" של כהן ובבליקי – לא אלו לא אלבומי השנה שלי, גם אם זה נראה ככה. גם לא אלבומים עליהם כתבתי ביקורת (אם כי על חלקם הגדול אכן כתבתי, ובאהדה). חברים וחברות, מדובר בחלק, רק חלק, מהריליסים שיצאו השנה, רק השנה, בלייבל "התו השמיני".


 


מחנות תקליטים זניחה יחסית (אך אהודה), "התו השמיני" הפך ללייבל הכי חשוב בישראל, איפה חברות התקליטים הממוסדות ואיפה הוא. התו השמיני הפך לתו תקן למוסיקה איכותית, חדשה, בלתי מתפשרת, ומיטב האמנים (כולל אפילו אריק אינשטיין) מצאו שם בית חם להוציא את אלבומיהם החדשים. זו תופעת השנה, וזו תופעה מבורכת, שאני מאוד מקווה שתמשיך להתפתח גם בשנה הבאה, בשנים הבאות.  וליובל ניסנבאום, האיש עם אחד התפקידים הבודדים שהייתי חושק בהם, מגיע בהחלט כל הכבוד בסיכום השנה במוסיקה הישראלית.


 


 


(במאמר מוסגר אזכיר עוד שלושה טרנדים/תופעות שבלטו השנה אך הפסידו ללא קרב אמיתי ל"התו השמיני": האינפלציה הברוכה באלבומים משירי משוררים, ישנים וחדשים – "אחד:אחד", "אדם" של אלי מגן, "מים שקטים" ועוד; קרן פלס, התופעה – קרי לא רק קרן פלס, אלא גם לקוחותיה וחקייניותיה, שהציפו את גלגל"צ ואת יתר התחנות שהולכות בעקבותיה בפס ייצור לשירים שנורא נחמדים בשמיעה ראשונים ומביאים ת'סעיף בשמיעה שלישית; וגם אמנים שמביישים את נעוריהם ו/או פסגת יצירתם בשם אלוהי הממון במיזמים כמו המופע המרגיז של ארצי וחנוך, האלבום האחרון של אריק אינשטיין, אביב גפן על מיזמיו השונים, משינה שממשיכים להתקמבק ולבייש את עצמם, עברי לידר המתמוסס ועוד.)


 


 


ולסיום סיומת…


 


רק אזכיר שמאוד אהבתי (וגם כתבתי, ממש כאן) את האלבום של "דפנה והעוגיות", מהאלבומים המלהיבים והשלמים של השנה, ובמיוחד מקרה חיובי של הייפ שהבטיח וגם קיים; שטרם הספקתי להתרשם כהלכה מקטמין החדש, אבל הוא עושה רושם של אלבום משובח לפחות כקודמיו; שה-EP של ג'ט סם היה יופי של טיזר, ואני עדיין מחכה לאלבום של ממש; שחיים לרוז החדש מזיז לי את הטוסיק כבר איזה שבוע, וחבל שהוא הגיע אליי כל-כך מאוחר (וכמו שכבר כתבתי לעיל, גם בלחסן והג'ירפות החדשים…); שממרחק של זמן פרוייקט "30" עדיין יופי של אלבום; שראפ ישראלי זה עדיין קשקוש די מטופש; שנובלמן הוציא יופי של דיסק השנה; שלא הבנתי מה הביג דיל עם החדשים של "הדג נחש", סיוון שביט, אפרת בן-צור ובית הבובות; ובעיקר, שאני עדיין מחכה לאלבום החדש של שלומי שבן.


 


 


ורק עוד רציתי לאחל שנה טובה (יותר) לכולנו, שנה מלאה במוסיקה ישראליתטובה (יותר) ובכלל בחיים טובים (יותר) –


 


          
טריביוט קטן לי., אם יורשה לי. תצלום: עצמי.


 

Walla Wall הייקו

~אם אתם מאמינים שאלוהים מקשיב, בין אם לתפילה ובין אם לפתק בכותל, ובין אם אתם סתם בקריז של דמעות, אין כל סיבה לחשוב שהוא לא יקרא את התגובות שלכם בוואלה! } (מתוך אתר ואללה wall)


 


דיוור ישיר אל


יושב במרומים, האל


באס.אמ.אס גם


מי ששולח הוא


וודאי מתבדח, או ש


הוא סתם מטומטם


 


אם רק מְWalla-


היא הדרך לאללה


עדיף השטן


 


ברוכים הבאים


לגרסת ווב שתיים של


אלוהים בע"מ

ככלות הקול והתמונה (או: אסתטיקה טהורה)

החיוך שלך מרוח על כל העיר


כמו הבטחה גדולה


ויש לך עדת מעריצים


שרים איתך במקהלה


מה יש לומר


כל הכרטיסים נמכרו מראש


מה יש לומר


אל תתן לזה לעלות לך לראש


 


גאון. תותח. פנומן. הבחור (או הבחורה) שיושב במערכת של "אנשי השנה", הטקס המגוחך והמופרך של "קשת", שהציע למארגנים את "ככלות הקול והתמונה" של רוטבליט (לחן של יזהר אשדות, הביצוע המקורי של דני בסן) כ"שיר הנושא" של התחרות הוא המועמד המוביל שלי לפרס ישראל.


 


אני, כידוע לכם בוודאי, נמנע מלצפות בטלוויזיה בכלל בזמן האחרון, ובערוץ 2 בפרט, ובכלל מזדהה מאוד עם השרמוטה הפוריטנית של שלומי שבן (עיוור לחיצוניות, בז לטקסים…), כך שרק הבוקר, ב"תוכנית הבוקר" של טל ואביעד נחשפתי לגרסה המיוחדת שהקליטו "אנשי השנה במוסיקה הישראלית" – קרן פלס, עידן יניב, בית הבובות, הראל סקעת ונינט טייב.


 


זה נראה כמו קלף בטוח


אתה דוהר, אתה על גב הסוס


פותחים לך דלתות כולם


ומדברים בנימוס


אתה יושב ומצטלם


ממש כמו סמל הצלחה


אתה חושב שהעולם כולו


מונח כבר בכיסך


 


לא אלאה אתכם במשפטים כמו "איש מהרשימה הזו לא מופיע אצלי ברשימה של 'סיכום השנה' שתתפרסם בראש השנה (אלא אם כן מחשיבים את הצדדים השליליים של הרשימה)" או "האם 'בית הבובות' הוא לא כותרת טובה יותר לרשימה הזו מאשר 'אנשי השנה'". לא. אני באמת ובתמים מתרשם ומעריך את הבחירה הגאונית של "קשת" לתת לחבורה הזו לשיר שיר כה ביקורתי, כה מחאתי, כה נכון לעכשיו.


 


נורא מעניין אותי אם מתחת לפוני-ברנדה-וולש נינט חייכה לעצמה עוד חיוך מזוייף כששרה: "אתה חי כמו בסרט / אתה כוכב עליון בהפקת חלום / תזהר שלא ידליקו אור / ותתעורר פתאום / ואז תראה מלמעלה עד למטה / יש אותו מרחק / ואז תלמד / מי יהיה האחרון אשר יצחק", או שמא היא הבינה את האירוניה. ומה חשבו על זה האחרים…


 


נורא מעניין אותי אם מי מהנבחרים חשב מה יקרה יום אחרי, ככלות הקול והתמונה, כשמישהו ישאל (בלי כוונה, כמובן), אם משהו מכל ה"רפרטואר" המפואר הזה עשה משהו אי-פעם למישהו. וכשמישהו מהם יביט בפסל "איש השנה" שלו, שתלוי מעל אסלת השירותים, האם הוא יהרהר במלים של רוטבליט, שנכתבו לפני כל-כך הרבה שנים, הרבה לפני הערוצים המסחריים וערוץ 24 ותרבות הטלנובלות, ומעולם לא היו כה רלבנטיות:


 


כי אחרי ככלות הקול והתמונה


מישהו יכול לשאול בלי כוונה


מתי בפעם האחרונה


עשית משהו בשביל מישהו…


 


 


 


נ.ב. לחברי המערכת של שאר הטקסים, הפרסים ושאר עונשים שנרקמים עכשיו לקראת סוף השנה העברית אני רק יכול להמליץ – כשיר נושא לא פחות גאוני לסוג כזה של תחרויות מטופשות – על "קשה לי" של הג'ירפות (מתוך "גג" הנהדר). ואלה המלים (הרלבנטיות):


 


"אין לך תוכן, יש לך צורה


 אין לך תוכן, יש לך צורה


אסתטיקה טהורה


 


 והיא אמרה שיהיה בסדר


היא טעתה תה תה


בגדול…"

על מחאת הביבניקים, יו"ר ההסתדרות הבא ומערכת החינוך-לא-חינוך

מחאת הביבניקים


 


זעקת המילאומיניקים דועכת. מה שהתחיל ברעש גדול דועך אט-אט בקול חולשה, במיוחד לאחר שאולמרט הואיל לבסוף למנות ועדת חקירה שהיא כמעט-ממלכתית. לי, אישית, היה נראה כאילו מישהו מנסה בכוח להצית את "אש" המרד, וביום שישי קיבלתי תשובה לתהיות שלי. "הארץ" דיווח כי מאחורי הקמפיין של המילואמיניקים עומד משרד יחסי ציבור מקצועי (בעל השם הפרובוקטיבי "ספין"), שמאחוריו קמפיין כושל נגד ההתנגדות וקמפיין מוצלח של מפלגת הגימלאים.


 


תשאלו את עצמכם איך למילואימניקים יש כסף לממן משרד יחסי ציבור יקר שכזה?!   אין להם. כאן נכנסים לתמונה "אנשי היי-טק" ו"חב"דניקים", שלכאורה אינם מזוהים פוליטית, אבל המשותף לכולם הוא תמיכתם ב…ביביהו, כמובן. במלים אחרות, מחאת המילואימניקים עושה ספין משלה, והופכת אט-אט להיות מחאה להחזרת ביבי לשלטון, מחאת הביבניקים.


 


האם המילואימניקים שהקיזו דם, יזע ודמעות בלבנון מעוניינים להמליך עליהם את ביביהו?!   האם מישהו שאל אותם, לפני שניצל את כאבם הספונטני לטובת קמפיין מסודר וכל-כך מזוהה פוליטית???


כנראה שלא, ולכן מוטב לה, למחאת המילואימניקים, שתדעך. Better the devil you know, אומרים. Better than the Bibi we know, אני אומר.


 


 


יו"ר ההסתדרות הבא


 


אני מכיר הרבה אנשים ש"הסתדרות" עבורם זו מילה גסה, במיוחד מאז שחיים רמון ועמיר פרץ הפכו אותה לידועה לשמצה. לכל אלה אני מציע לעיין בידיעה המתפרסמת היום ב-YNET, וזאת במקרה שלא שמעו חדשות במהלך השבוע האחרון. שכרם של עובדי הרשויות המקומיות שלא שולם מזה חודשים רבים ישולם עד יום חמישי השבוע, ותוך שבועיים יוסדר גם נושא ההפרשות לפנסיה ולגמל שלא הופרשו מזה כמה שנים. "נושא השכר המולן", כותבים שם, "הוסדר רק לאחר שיו"ר ההסתדרות איים להשבית את המשק ביום שלישי הקרוב".


 


כן, זה לא נעים להגיד, זה לא פוליטלי קורקט, זה גם לא קפיטליסטי במיוחד, אבל עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, הצליח להביא צדק ורווחה במקום שכולם נכשלו. הוא הצליח להוריד את הממשלה לרצפה ולכפות עליה לעשות את המעשה הנכון, הצודק. אם כך, צריך לשאול, מה כל-כך רע בהסתדרות?!   מה כל-כך רע בעובדה שעובדים מסוגלים להתארגן ולכפות על המדינה לעשות את שהבטיחה, את שהיא צריכה?


 


נכון, בשנים האחרונות ההסתדרות ניצלה את כוחה, כמו גם וועדי העובדים הגדולים, לעשות לביתה (כמו שמנסים עכשיו עובדי חברת החשמל לעשות), ובכל-זאת מוטב לסבול סטיות כאלה ואחרות ולשמור על כוחה הגדול אל מול השלטון הסמי-דיקטטורי של ממשלות ישראל והיחס הדרקוני שלהן לאזרח הקטן. יתרה מזאת, אולי הגיע הזמן לנצל את כוחה של ההסתדרות גם לנושאים אחרים…  שביתה במשק אם לא יועבר יותר כסף לחינוך, שביתה כללית אם לא ייעשה בדק-בית אמיתי בצבא, שביתה אם שרים מושחתים לא יפנו את מקומם, שביתה, שביתה, שביתה.


 


מישהו מעוניין להציע אותי בתור יו"ר ההסתדרות הבא?!


 


 


מערכת החינוך-לא-חינוך


 


בעקבות מה שכתבתי על מספר שעות הלימוד ההולכות ונעלמות של ילדינו במערכת החי(נ)וך, אני חייב להביא כאן ציטוט מתוך "אליס בארץ הפלאות", שחזרתי לקרוא שוב (הפעם באנגלית ובגרסה המבוארת, שהיא כמו פירוש רש"י לספרי "אליס"), העוסק בשיעורים, lessons באנגלית, מתוך פרק נפלא, The Mock Turtle's Story (בעברית: סיפורו של הצב-לא-צב), העוסק רובו ככולו בלמידה ובשיעורים (מתנצל מראש על האנגלית, אבל פשוט אי-אפשר לתרגם את זה…):


 


'And how many hours a day did you do lessons?' said Alice, in a hurry to change the subject. `Ten hours the first day,' said the Mock Turtle: `nine the next, and so on.' `What a curious plan!' exclaimed Alice. `That's the reason they're called lessons,' the Gryphon remarked: `because they lessen from day to day.'

This was quite a new idea to Alice, and she thought it over a little before she made her next remark. `Then the eleventh day must have been a holiday?' `Of course it was,' said the Mock Turtle. `And how did you manage on the twelfth?' Alice went on eagerly. `That's enough about lessons,' the Gryphon interrupted in a very decided tone: `tell her something about the games now.'


 


אגב, למי שמתפלא על הפרץ החשבוני שבוקע מהפסקאות לעיל (שהרי אם השיעורים הופכים קצרים מיום ליום, ויש עשר שעות ביום הראשון, תשע ביום השני וכך הלאה, אכן צודקת אליס, וביום האחד-עשר לא יתקיימו לימודים כלל כך שחייבת להיות חופשה, ועוד יותר מעניין מה יקרה ביום השנים-עשר…), סימן שעוד לא גילה את העולם המופלא של "אליס", המלא בחידות, סוגיות פילוסופיות ומתמטיות שונות ומשונות (אחרי הכל, צ'ארלס דודג'סון, הלא הוא לואיס קרול, היה בעיקר מתמטיקאי ולוגיקן), שמרביתן מפורשות, מבוארות ומורחבות בגרסה המבוארת.

הטבלה לא משקרת (בהנחה שאתם בכלל מסוגלים לקרוא אותה)

עזבו אתכם מהקדמות או התחכמויות. סביר להניח שממילא רובכם בקושי מסוגלים לקרוא יותר מאשר פסקה אחת. אז אני אתן לכם את השורה התחתונה כבר בשורה השנייה: ממוצע שנות הלימוד לתלמיד מעל גיל חמש במדינת ישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי, הכיתות במדינת ישראל הן מהצפופות בעולם וההשקעה באקדמיה מהנמוכות בעולם. מי שמופתע – שיצביע. מי שמודאג – שיצטרף למועדון. מי שחושב שמשהו הולך להשתנות – שימשיך לחלום.


 


כן, YNET הביא השבוע את ממצאיו של מחקר בינלאומי שערך ארגון המדינות המפותחות (OECD) שקובעים אובייקטיבית ובצורה חד-משמעית שההשכלה בישראל בנסיגה וכי קיים (במיוחד בישראל) יחס הדוק והפוך בין השכלה גבוהה לאבטלה. בקיצור, מי שחושב שמצב האבטלה בישראל עומד להשתנות צודק, אלא שהשינוי עלול לקרות בדיוק בכיוון ההפוך.


 


כאשר ההוצאה הלאומית לתלמיד במערכת החינוך (הפורמלית) בישראל במשך שנת לימודים היא מהנמוכות במדינות המפותחות (6,500 דולר בלבד), כאשר 32 תלמידים לומדים בממוצע בכיתה בבית-ספר על יסודי (ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף בין המדינות המתפתחות בעניין הזה), כאשר רק בשלוש מדינות מבין כל אלו שנבדקו מרוויחים מורים עם ותק של 15 שנה פחות מאשר בישראל (הונגריה, צ'ילה ופולין), כאשרמורה בישראל מרוויח פחות מ-75% משיעור ההכנסה לנפש) בעוד שעמיתו בקוריאה מרוויח פי 2 משיעור ההכנסה לנפש) – זו התוצאה.


 


למי שחושב שלנתונים האחרונים שציינתי, בעניין שכרם של המורים, אין קשר לעניין, בא המחקר וקובע גם חד-משמעית כי רק "מבנה קריירה הכולל תגמול קבוע לפי ותק מציע […] אפשרויות לקליטת אנשים מוכשרים למקצוע ההוראה".


 


גם בנוגע להשכלה הגבוהה מצבה של ישראל ביחס לעולם בכי רע – בעוד הממוצע במדינות המתפתחות של ההלוואות ומענקי הלימודים לסטודנטים הוא 17% מההוצאה הציבורית, בישראל הוא כ-10% בלבד, מתוכם 2% בלבד הלוואות וכל השאר מלגות.


 


בקיצור, המחקר קובע כי מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שאזרחיה הצעירים לא יזכו להשכלה גבוהה, ואז מתפלאת מאוד לגלות שהיא צריכה לתמוך ביותר ויותר צעירים שאינם עובדים משום שאינם מוכשרים לעבוד בשוק העבודה של המאה העשרים ואחת. האם לא כדי להשקיע עוד כמה דולרים במערכת החינוך ולחסוך המון דולרים במערכת הרווחה?!   לשרינו לדורותיהם הפתרונות.


 


עזבו אתכם מסיכומים או התחכמויות. סביר להניח שממילא רובכם לא תגיעו לכאן. אז זו השורה הכמעט תחתונה של המחקר הזה: תלמידינו לא לומדים מספיק, עושים זאת בצפיפות רבה מדי, משקיעים בהם פחות מדי ועוזרים להם פחות מדי. אז אחרי כל זה מה הפלא שכל המדינה הזו מלאה באדיוטים?!!

לי בתחת של כולם די נוח (שלומי שבן בקמלוט הרצליה, 9.9.06)

בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר, כמאמר סאבלימינל, ואצטרך להטביע את יגוני השבוע בגזרת הברבי הנוצצת של נינט ותקליט הזהב הנוצץ-לא-פחות שלה, באה ההופעה של שלומי שבן וגאלה אותי מיסוריי. בדיוק כשאני מהרהר בסיכום השנה המתקרב ובא (ומגלה שביקרתי רק בהופעה חיה עברית אחת בכל השנה הזאת), בדיוק כשאני קורא את סיכום השנה הקודמת שם התוודיתי שהאלבום שאני הכי מחכה לו השנה (כלומר, בשנה שתיכף נגמרת) הוא של שבן והפסנתר (ואני עדיין מחכה), בדיוק כשכל-כך מתאים לי קצת שינוי אווירה וטיפונת קולטורה, בא איזה פוסטצ'יק של מנהל הפורום הנכבד והרים לי להנחתה: שבת בערב, קמלוט הרצליה, שלומי שבן, פסנתר, אתה חסר. איך יכולתי לפספס?!


 


וכך, שמח וטוב לב, שמתי את פעמיי לקמלוט ההרצלייני, בו טרם ביקרתי. במאמר מוסגר, וכדי לסיים בקצרה את נושא האכסניה של ההופעה, אציין לטובה את הסאונד, אי הצפיפות והאווירה, ולרעה (בדרגות שונות) את עודף הבירוקרטיה (בקופה, בכניסה, בסידור הישיבה), השירות והשירותים (וגם האוכל, אם כי לא טעמתי, אלא רק שמעתי רשמים…).


 


 


 שלומי שבן מודל תשס"ז, תמונה: שני.ק (יש לה גם בלוג…)


 


שלומי שבן מודל תשס"ז הוא הגרסה המעט בוגרת יותר, מעט בועטת יותר, מעט משופרת יותר, של אותו שבן שאותו למדתי להכיר ולאהוב בשנים קודמות. אין הרבה אמנים שמסוגלים להחזיק הופעה כל-כך אינטנסיבית כשרק הם והפסנתר (או גיטרה לפרקים) על הבמה. מהבחינה הזו שלומי הוא תופעה. מישהי כתבה פעם שמדובר בסטנדאפיסט במסווה של פסנתרן, אבל לדעתי מדובר פשוט באמן רב-תחומי שבחר (כרגע?) לבדוק את כשרונו-כי-רב על הפסנתר. הוא מצחיק כשהוא שר, מצחיק כשהוא מדבר, מצחיק כשהוא מפעיל את הקהל. יש לו טונות של שארם, והוא בכלל לא מתאמץ להיות כזה. וזה פשוט תענוג לשבת בקהל ולחייך כל הזמן. במיוחד כשהוא לוקח לידיים את הגיטרה האקוסטית, ומספר ש"זה בעצם הכשרון האמיתי שלו" והפסנתר זה סתם איזו עבודה צדדית. הלוואי על כולנו.


 


שבן עושה בהופעה שני קאברים, האחד למאיר אריאל ("דאווין של שיר מחאה", אותו חידש לראשונה בערב לזכרו) והשני לבוב דילן ("מותק את אצלי בראש" שיופיע באלבום החדש). אריאל ודילן מגדירים יפה-יפה את המוסיקה של שבן – הכתיבה השוצפת-גועשת, משחקי המלים, הקריצה בליריקה, שכל-כך אופיינים למאיר, ביחד עם יכולת הסיפור המופלאה, יכולת ההתבוננות המרתקת, הפרוזה-כמעט של רוברט צימרמן. אם אתם שואלים איך זה נשמע ביחד, כדאי להקשיב ל-"New Age Women" מהאלבום החדש. קטע שהוא גם פראפראזה על Rainy Day Women של דילן, גם נכתב ברוחו ובצלמו, גם מצטט-מרפר למאיר ("ירח שועלים עולה" וכו') וגם פשוט שיר מעולה.


 


שבן פותח עם אוסף שירים מהאלבום החדש, שנמצא ב"שלב המיקסים" אם תהיתם או דאגתם. החלטה די נועזת, אך בעזרת הקסם השבני גם השירים החדשים, שהם גם פחות קליטים מאלו שהיו באלבום הראשון וגם הרבה פחות מוכרים, הופכים להיות שגורים בכל פה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם הוא רוצה בכך (וגם הקטע המביך-משהו של "הפעלת הקהל" עובר אצל שלומי בלי שום בעיות ועם הרבה צחוקים…). השירים החדשים נעים בין הטוב מאוד למצויין, כולל אלו שכבר מוכרים מהופעות כאלה או אחרות ואלו שממש חדשים (לפחות בשבילי).


 


אחרי זה מגיעות ה"קלאסיקות", והוא לא שוכח אף אחת. הוא מאלתר חופשי, גם בנגינה וגם בהגשה, והוא פרפורמר מצויין, כך שלרגע לא משעמם, וגם אם שמעת את שלומי בהופעה אחרת, לפני חודש או שנה, תוכל ליהנות מהביצועים להערב בלי שום בעיה. הוא שובר מקלי ודילן ב-90210 לקאבר החדש לדילן, נותן קצת סאטירה אקטואלית עם "חלוץ" כהמשך של "אריק" ("מי מנווט יותר טוב, חלוץ או אני?!"), משעשע מתמיד עם "אינטואיציה" ("היא לא היתה אינטליגנטית בכלל…") ו"זוגות-זוגות" החדשים, ויוצא מלך עם "כולם אומרים" ו"שרמוטה פוריטנית" ו"דניאלה" שאוהבת לשמוע מה שמשדרים ברדיו וברדיו משדרים מה שהיא אוהבת לשמוע. הו, הלוואי שהיו משדרים ברדיו מה ששלומי אוהב לשמוע. (הו, הלוואי והם היו עמוקים, כמו שהם יומרניים…)


 


ואני כבר לא מדבר על זה ששלומי עולה לשלושה וחצי הדרנים, ונותן לקהל את כל, אבל כל, מה שהוא רוצה לשמוע. כולל "מוכן לאהבה" ו"חדשות מהקוטב הצפוני" שיחרכו את הרדיו אינשאללה במהרה בימינו (נורא הייתי רוצה לשמוע את התגובה של אביב גפן לדאווין של שיר מחאה הזה…), כולל לחנים נפלאים למלים נפלאות משל דליה רביקוביץ' ודוד אבידן (בכלל, שלומי מעיד שהאלבום החדש יתרכז מאוד בהוויה האורבנית בכלל וזו של תל-אביב בפרט), ועוד לא סיפרתי על הגרסה הנפלאה של "ניו יורק vs. יחזקאל" שעושה לי כל-כך נעים להיות תקוע בתחת של כולם ו"סיגריות" ושרק בדרך הביתה נזכרתי שהוא לא ניגן את "מחר בעזרת השם" ואת "טליה" ו"ערב לזכרי" שאני כל-כך אוהב.


 


מקום קטן, פסנתר, כסא, פסנתרן – יוני רכטר כתב על זה פעם שיר, ושבן לא מבייש את הפירמה. הזכרתי את אריאל ודילן, וצריך אולי להזכיר את גרוניך, כי בקטעים הבאמת קינקיים, כששבן מתפרע על הפסנתר, עולה ויורד, נוקש וגועש, ופסנתר הכנף שלצידו מוציא החוצה קולות נהדרים, פרועים ומופלאים, לא יכולתי שלא להיזכר בשלמה ולחשוב שעכשיו התמונה שלמה – חברו את מאיר, בוב ושלמה לאנסמבל מופלא, סופר-גרופ שכזה, ותקבלו את הוואן-מאן-באנד המכונה שלומי שבן, ואולי תתחילו להבין איך הוא נשמע בהופעה חיה.


 


יעברו כנראה עוד כמה שבועות עד שהאלבום של שבן ייצא לאוויר העולם. זה לא יהיה פוליטלי-קורקט לכתוב (או מעניין), אבל גם השנה זה האלבום שאני הכי מחכה לו, ועוד יותר אחרי שטעמתי מהשירים החדשים. כי בסופו של דבר, מעבר לזה שההופעה הזו מהווה הוכחה חותכת לכך ששבן הוא אולי הפרפורמר מספר אחד בארץ (לבטח מבין הפסנתרנים), מעבר לזה שההופעה הזו היא שעה וחצי (או משהו כזה… בכלל לא הסתכלתי בשעון) של גוד טיים, ההופעה הזו היא טיזר ענק לאלבום ענק של יוצר ענק שממשמש ובא. ראו הוזהרתם!


 


 


(שלומי שבן, מופע פסנתר, קמלוט הרצליה, 9.9.06)


 


פורסם במקור בפורום מוסיקה ישראלית ב-YNET


 





 


ספיקינג אוף פורום מוסיקה ישראלית ב-YNET, ביקורת שלי על האלבום החדש והמצויין של דפנה והעוגיות מתפרסמת שם היום. אתן מוזמנות!

הם אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך.

בצירוף מקרים משעשע ומוזר, אחרי שכתבתי על הקשר שלנו עם ה-11.9, אתמול – ביום הנישואין שלנו – הלכנו לראות סוף-סוף את "United 93" (בעברית: "טיסה 93"), שמספר את סיפורה של טיסת יונייטד אירליינס 93, שהמריאה מניוארק לסן פרנסיסקו ב-11 בספטמבר, נחטפה בידי ארבעה חברי אל-קעידה (כנראה בדרכה להתנגש בבית הלבן), והתרסקה לבסוף בשדה בפנסילבניה, בעקבות נסיון גבורה של הנוסעים להשתלט על חוטפיהם.


 


הסרט הזה, שההתחלה והסוף שלו ידועים לכל, הוא 111 דקות של אגרוף חזק ומרוכז לבטן, שגורם לך להפסיק לנשום מהרגע שהוא מתחיל ועד שאתה מגיע הביתה (ולמען האמת גם ביום שלמחרת). כמה סיפורים שלא תשמע, כמה ניתוחים שלא תקרא, כמה ראיונות שלא תראה – השחזור הכמו-דוקומנטרי של החטיפה, אוזלת-היד והמאבק ההירואי מדהימים בעוצמתם ובחוכמתם. קשה שלא לחשוב שלו זה היה סרט אמריקאי טיפוסי, טיסה 93 היתה נוחתת בשלום. קשה שלא לחשוב כמה ה-11.9 לימד את האמריקאים, אולי גם את הקולנוע האמריקאי, שיעור קטן בענווה, במציאות.


 


אין בטיסה 93 כוכבי קולנוע נוצצים, גם לא עלילה מורכבת או סצינות אהבה. לכאורה, היה יותר מתאים שנלך ל"אביבה אהובתי" (דווקא רצינו, אבל כבר היה מאוחר מדי). ובכל זאת, לטעמי "טיסה 93" הוא סרט חשוב, שכל-אחד צריך לראות. לראות כדי להבין. להבין שזה יכול לקרות גם לנו. להבין שלהירדם בשמירה, לזלזל באוייב, לא לצפות את המהלך המפתיע הבא, לא להתכונן, עלול לעלות לנו ביוקר. הסמיכות המצמררת למלחמה שרק עכשיו הסתיימה ותפסה אותנו מופתעים ולא מוכנים היא אולי עוד סיבה לכאב הבטן שעדיין לא עבר לי. 





 


לא הרבה ידוע ממש על מה שהתחולל בתוך מטוס הבואינג 757, אבל בשעה 9:54 הודיע תומאס בורנט לאשתו בטלפון ש"זה תלוי רק בנו, אני חושב שאנחנו יכולים לעשות זה… אל תדאגי, אנחנו נעשה משהו". אשתו של טוד בימר שמעה אותו קורא בקול "Let's Roll!". טיסה 93, "הטיסה שהחזירה מלחמה", הפכה לסמל לכוח שיש בידי האדם, במיוחד בשעות קשות. ליכולת שיש לכולנו, להילחם ברשע שמאיים לפגוע בנו. אבל גם להקרבה שיש לפעמים לסבול כדי לשמור על החופש של כולנו.


 


יום למחרת כאב הבטן כמעט וחלף. במקום זאת הבטן מתמלאת דאגה, עמומה כזו, מפני העתיד לקרות.


ביום שלמחרת אני קורא את השיר "שנים-עשר בספטמבר, 2001" של ג'וזף צ'רלס קנדי (XJ Kennedy) ומרגיש שאני מזדהה עם כל מילה – – –


 


השניים שהונצחו בסרט מתעופפים


מהקומה השמונים-ושתיים,


בוחרים בין כדור-אש


לבין לקפוץ אחוזי ידיים,


 


אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך,


מתמתח, מתגרד, טועם את האוויר,


ההנאה הנפלאה של הקפה


ואור הבוקר.


 


חיים אנחנו פותחים את עפעפינו


צופים בחלקנו העלוב בזמן,


אנחנו בועות העולות ומתפוצצות


בקלחת הרותחת.