ושיר האיילה היה שיר אהבתי (ליונה)

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה

וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי

וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק

וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ

וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי

וְהָיְתָה שָׁרָהּ  לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר

כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם

וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן

כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.

וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ

וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת

גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

 

                                (מפלצת האיילה, יונה וולך)

 

 


אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התחלתי לקרוא שירה כי אני נהנה מזה ולא כי אני חייב.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה כתבתי שיר.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את יונה וולך. אני זוכר שהבנתי אז שלא באמת קראתי שירה עד אז, ושאני לא באמת משורר כמו שאז חשבתי את עצמי.

 

הרבה דברים נאמרו על וולך ברבות השנים. דיברו על המיון והסמים, השגעון והמוות. על השימוש במלים גסות, בשפת רחוב, על ההתעסקות בטפל. אני פשוט התאהבתי בשירה שלה, ותת-ההכרה שלי נפתחה אליה כמניפה, קולטת ממנה את הרוח המיוחדת שלה, מתנועעת לקול האיילה המשוררת על גגות הבתים. 

 

בכל חיה יש מפלצת, בכל עוף ישנו משהו מוזר, כשם שמפלצת שנה בכל אדם. אני זוכר את הטקסט הזה, מלה במלה, מאז הפעם הראשונה שקראתי אותו, וכל פעם מחדש אני מבין כמה הוא חכם, כמה הוא על-זמני, כמה הוא אלמותי.

לפני 25 שנה בדיוק נפטרה וולך, והיא בת 41 בלבד. השירים שלה יישארו תמיד בגן אהבתי.

מודעות פרסומת

תל-אביב, אני אוהב אותך, אבל את מבאסת לי ת'תחת

לעולם לא הייתי גר במודיעין. וזה לא שאני לא מכיר אנשים שגרים במודיעין. למען האמת, איבדתי שם כמה חברים, מעבר להרי החושך של כביש 431. אומרים שזו עיר נחמדה, מתוכננת כמו שצריך, עם זוגות צעירים ואיכות חיים. ובכן, אני לא יודע לגבי האיכות, אבל חיים אין שם.

 

ואני לא אומר את זה מתוך איזה אליטיזם. אני הרי גדלתי ברעננה, עיר השינה האולטמטיבית. לגדול ברעננה בשנות השמונים היה הכי "small town" של לו ריד:

 

כשאתה גדל בעיר קטנה

אתה יודע שתצטמק בעיר קטנה

יש רק שימוש אחד טוב לעיר קטנה –

אתה שונא אותה ואתה יודע שתצטרך לעזוב

 



 

רועי ניסה להסביר את סוד הקסם של תל אביב. בעיניי זו משימה חסרת טעם. אם גרת פעם בתל-אביב, אין צורך בכלל להסביר את הקסם. אם לא גרת אף-פעם בתל-אביב, לא תבין לעולם. זה לא רק "העיר בלי הפסקה", זה לא הפיצוציות, הברים המלאים, המסעדות, האנשים עם הכלבים בשדרות. זה הדי.אנ.איי של העיר, שתוקף אותך ברגע שאתה מגיע אליה, ונמצא שם כל הזמן, לטוב ולרע, כמו מסיבה שלא התחילה וממשיכה להיגמר.

 



 

אני מכיר הרבה אנשים שלא יכולים לעזוב את תל-אביב. שמכורים לסם החזק שהיא מספקת, שמספק לך היי מטורף ואז מוריד אותך על הברכיים בין פחי הזבל בתמורה. אני מכיר הרבה שתל-אביב לעסה וירקה, והם לא התגברו על הטראומה עד היום. אני גרתי לא מעט שנים בעיר, בפופיק של, מרחק יריקה מהמגדל המכוער שם כולא עצמו ראש העיר. היחסים שלי עם תל-אביב היו תמיד יחסי אהבה-שנאה מטורפים, כמו שיש לך רק עם האהבות הכי גדולות שלך, שאתה לא יכול איתן ולא יכול בלעדיהן. אם להשתמש בפראפראזה לשיר הנפלא של ג'יימס מרפי, אני מת על תל-אביב אבל היא מבאסת לי את התחת.

 

אני אוהב את האופציות שהעיר הזו מעמידה בפניך, מהים ועד היכל התרבות, מיפו ועד שדרות רוטשילד. התרבות, האמנות, בתי הקפה, הברים, ההתרחשויות, העיניים הדלוקות, הבחורות היפות. ואפילו שכבר שנים אני לא עושה עם רוב הדברים האלה כלום, ואת מה שאני עושה אני עושה לעתים נדירות, הידיעה שבכל רגע נתון יש אינספור אפשרויות שמחכות שרק תבחר בהן מריצה לי את הלב בקצב הנכון ומעלה חיוך על שפתיי כשאני הולך לישון בלילה.

 

אבל אני שונא את העיר הזו. לחיות בה, זאת אומרת. שונא את הפקקים והחנייה, הלכלוך והרעש, ההתעמרות של פקידי העירייה בתושבים, ההפקרה של העיר לידי בעלי ההון, מחירי השכירות והדירות המעופשות, התשתיות הלא מתפקדות, הבלאגן. אבל מה שבאמת שכנע אותי לשים את העיר מאחורי, תרתי משמע, היתה ההבנה שיש דרך שלישית.

 

אז עברנו לגבעתיים, מרחק יריקה מתל-אביב, להרגיש עם אבל לגור בלי. בכל מדד ריאלי גבעתיים היא עוד שכונה של תל-אביב, כמו רמת אביב בצפון או יפו בדרום. בגבעתיים כל בעיות היום-יום נפתרות או נוחות יותר, בגבעתיים האנשים יותר אדיבים. והכי חשוב, בגבעתיים תל-אביב כל הזמן משחקת, קיימת לא קיימת, מפתה ומסעירה. כמו רומן אסור מסרטים הוליוודים אתה קופץ אל הפילגש, מתנה אהבים ואז חוזר הביתה למיטה הנוחה. זה די נבזי, אבל זה עובד. לפחות בשבילי.

 

ולראיה אני מבלה את רוב זמני בתל-אביב. זו עובדה. כשהיא נפתחת לפניי, עם הגב לים, עם הראש לשם, אני אוהב אותה כמו צייר ומצייר אותה כמו שיכור. כמעט כמו מאיר אריאל. הנה, היא אפילו גרמה לי לכתוב – סוף סוף – פוסט חדש.



 

ותודה על ההשראה גם לרועי.

אבל אני מחייך כמו אידיוט, ו…

הַמְּשׁוֹרֵר מִזְדַּקֵּף לְאִטּוֹ


וְקָרֵב מְעַט לַמִּיקְרוֹפוֹן.


כָּל שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת


הוּא לִקְרֹא מֵהַדַּף הַמֻּדְפָּס


טֶקְסְט מֻכָּר לוֹ בְּקֶצֶב נָתוּן.


הַקָּהָל מוּכָן לְהַאֲזִין


מִסִּבּוֹת כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרוֹת.


אֲבָל הוּא


מְחַיֵּךְ כְּמוֹ אִידְיוֹט, וּמִתְיַשֵּׁב.


 


            (המשורר, מאיר ויזלטיר, מתוך "מרודים וסונטות")