35 זה ה-27 החדש (העכשיו מבורך. כל השאר נזכר)

ביום הולדתו ה-27 הקליט ג'ים מוריסון באולפן הקלטות את "An American Prayer", אוסף של קטעים שכתב וקרא, על עצמו, על החיים ובכלל.


מכיוון ש-35 הוא ה-27 החדש, ומכיוון שמדובר באחד מקבצי השירה האהובים עליי ביותר, אני אקדיש את הטקסט הבא לעצמי.



אנשים זקוקים למָחבַּרים.
כותבים, גיבורים, כוכבים, מנהיגים
שייתנו לחיים צורה.
ספינת חול של ילד פונה
לשמש.
חיילים מפלסטיק במלחמת
בוץ זעירה. מבצרים.
טילי חלל במחסן.


טקסים, תיאטרון, ריקודיםֻ
שיאשרו את הצרכים השבטיים והזיכרונות
קריאה לפולחן, איחוד
מעל לכל, הפיכה,
כמיהה למשפחה והביטחון
בקסם הילדות.


*

העכשיו מבורך.
כל השאר
נזכר.

מודעות פרסומת

כל האנשים שלא קוראים שירה

וזה בערך כל האנשים,


קוראים דברים אחרים. למשל,


הוראות שימוש של תרופות,


כתוביות בטלוויזיה, תפריטים,


מסרוני אס-אמ-אס, אימיילים ורפורטים


מתכונים, הוראות הרכבה של איקאה,


סיכומים חודשיים של כרטיסי אשראי,


פרטים אישיים באתרי דייטינג,


דיאטות, שיטות לגמילה מעישון,


תוויות בקבוקים ואריזות אחרות,


עיתונים, ואפילו רומנים.


 


מוחם הומה מילים ואותיות


במיליונים, גם דמם


שורץ מילים ואותיות וסימני פיסוק,


כמו בלוריתו של ילד מכונם, אנאלפבית.


 


                                                       מאיר ויזליטר

אומרים לי שהוא כל-כך דומה לי

כל הזמן אומרים לי שהוא כל-כך דומה לי.


ואני יודע שאני מעולם לא הייתי הוא.


 


מעולם לא הרגשתי מאושר כל-כך.


מעולם לא גרמתי למישהו להרגיש כל-כך מאושר.


 


מעולם לא הייתי נאהב כל-כך.


מעולם לא אהבתי מישהו כאילו אין מחר.


 


מעולם לא הייתי מוכשר כל-כך.


מעולם לא היה לי חיוך כזה שובב, כזה שובה.


 


מעולם לא אמרתי "אני אוהב אותך".


מעולם לא גרמתי למישהו להחסיר פעימה בחזה.


 


לא, מעולם לא הייתי הוא.


 


 


 


אז את קווי הדמיון אני גוזר ושומר


מרכיב מהם בית


אמא, אבא וילד – תמונה שכזו


שפעם ציירתי


שאני מצייר עדיין


 


 


 


הם יגידו לך, ילד, שאתה דומה לי.


אבל אתה תהיה משהו אחר.


אני אתן לך את כל מה שחסר לי


יהיה לך כל מה שרציתי


ויותר.


 


 


 


כל הזמן אומרים לי שאתה כל-כך דומה לי.


ואני יודע.


 


 


                                         יובל בן 4, 16.5.09

רוצה לחיות רוצה לחיות רוצה לחיות. שִמחָה!

רציתי לכתוב כאן את השיר הזה מזמן. אבל הערב הוא מתאים אולי יותר מתמיד


 


הבוקר שמעתי לראשונה את פעימות ליבך.


על המסך, בהגדלה, תשעה מילימטרים שלך.


זעיר שלי, כל מלוא תפארתך.


פתאום אני פועם לקִצבּך,


רוצה לחיות רוצה לחיות רוצה לחיות. שִמחָה!


 


)אולטראסאונד, שיר שבח / רפי וייכרט(


היה גדול. אין ספק. (על דפש מוד בהופעה, אתמול)

קשה לדבר על ההופעה של דפש מוד במונחים אובייקטיבים. אני מצטער. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין פרובינציה, ולא בכל יום מגיעה להקה גדולה באמת, גדולה מהחיים, להקת אצטדיונים, אל ה-אצטדיון שלנו ונותנת הופעה אמיתית, חלק מטור עולמי. אז נכון שאילו דפש מוד היתה מגיעה לכאן לפני שלוש שנים ייתכן שההופעה היתה נשמעת אפילו יותר טוב, אבל מספיק עם הקוטריות הישראלית. דפש מוד פתחה בישראל את סיבוב ההופעות העולמי שלה, והראתה אתמול ליושבי המזרח התיכון מה זה באמת הופעת רוק'נ'רול.




השקט שלפני הסערה. צילום: yanivl


היה פשוט נפלא לצעוד עם ההמונים אל עבר האצטדיון. הכל התנהל למופת באופן מפתיע, ואפילו התור לשירותים נראה כמעט לא מכאן. אישית, ויתרתי על טרי פויזן (מצטער, אבל אני לא מבין את הקטע שלהן, וקשה לי לעמוד חמש שעות על הרגליים בגילי המתקדם…) ונכנסתי לאצטדיון הישר לשיר הראשון של היה יה יה'ז. לא יצא לי להתעמק במוסיקה שלהם, אבל ההייפ עשה את שלו. חבל שקרן או לא. חוץ מלצעוק "good evening, Tel Aviv" כמה פעמים, היא לא באמת הלהיבה את הקהל, מה גם שטכנית ההופעה התקיימה ברמת-גן…


אבל את הדבר האמיתי קיבלנו בתשע ורבע. בדיוק אנגלי, ואחרי אוסף שקופיות משעשע (תודה לעיריית רמת-גן, נא להישמע להוראות, וגם: אל תשכחו שסיבוב ההופעות הזה התחיל בארץ הקודש), האורות כבו, אלפי מצלמות הורמו, האותיות DM נכתבו באדום בוהק על הבמה ודפש מוד התחילו את ההופעה בישראל הכי מדוברת מאז, אולי, האפיפיור.


מהרגע הראשון היה ברור שמה שהקהל רוצה זה את השירים שהוא מכיר, ע"ע "I Just Can’t Get Enough" ו-“Enjoy The Silence”. את הישראלי הממוצע לא מעניין שדפש מוד הגיעו לכאן כדי לקדם אלבום חדש, על שמו נקרא סיבוב ההופעות, ולכן זה טבעי מאוד שינגנו שירים מהאלבום הזה. רוב הקהל לא עשה שיעורי בית, רוב הקהל היה חסר סבלנות, וכך היתה תחושה של עוינות מסוימת בכל פעם שדייב והחבורה ניגנו שיר חדש.


וחבל, כי אמנם "In Chains" שפותח את ההופעה (כפי שהתריעו מראש כל אלו שצפו בהופעה בלוכסמבורג) הוא לא שיר משמעותי, אבל "Wrong" הוא שיר מעולה ובוצע נפלא וגם "Hole To Feed" הוא שיר טוב. בתמורה להפצצת השירים החדשים הזו, דייב נותן לקהל את ה"גוד איבנינג תל-אביב" שהוא כל-כך צריך, ואז מרים את האצטדיון עם "Walking In My Shoes" ו"It’s No Good", שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של דפש מוד, גם בישראל.




צילום:
yanivl


דייב גאהן הוא פרפורמר בחסד, הוידאו ארט על הבמה פשוט מדהים, והסאונד… ללקק את האצבעות. המסיבה ממשיכה עם "A Question Of Time" שמשמח מאוד את חובבי דפש מוד שמסביבי ו-“Precious” שפשוט מרים את הקהל לאוויר. מעניין מי מהם שם לב לשיר הסופי שנכתב ב"מכונת כתיבה" ענקית על המסך בזמן שדייב שר:


אני
למדתי
כל-כך הרבה מאלוהים
שאני לא יכול עוד
לקרוא
לעצמי

נוצרי, הינדו, מוסלמי,
בודהיסט, יהודי.


האמת חלקה כל-כך הרבה מעצמה
איתי


שאני לא יכול עוד לקרוא לעצמי
גבר, אישה, מלאך
או אפילו נשמה
טהורה.


האהבה
התיידדה עם חפיז בצורה כה מושלמת
שהיא הפכה לאפר
ושיחררה
אותי


מכל רעיון ודימוי
שמוחי ידע מעולם.


איזה בחירה של טקסט. איזה ויז'ואלס. איזה טקסט פוליטי. יהההההההה.


בנקודה הזו, ודווקא בנקודה הזו, דפש מוד מכבים את השריפה בלב של הקהל, ונותנים עוד שני שירים חלשים, "Fly On The Windscreen" האנמי מאוד (מודה, מודה) ו-"Jezebel", ששר מרטין גור. אבל גור מחזיר לכולם בענק עם ביצוע קורע של "Question Of Lust" וביצוע יפה ל"Come Back". ו"סדרת החינוך" מסתיימת לה עם "Peace", שהוא יופי של להיט בעיניי, עם וידאו ארט נפלא ונסיון נואש של גאהן לשים עוד קצת מסרים חתרניים באמצע הקונצנזוס הרמת-גני. הקהל, בתגובה, לא ממש מתלהב לשיר "Peace Will Come To Me". הם, כנראה, התייאשו כבר. הוא לא.


ואז זה מגיע – הרעשה גדולה בדמות "In Your Room" שמסמנת את שרשרת הלהיטים מכאן ועד ההדרן. "I Feel You", “Enjoy The Silence”, "Never Let Me Down Again" – כולם בביצועים נפלאים, עיבודים יפהפיים, עבודת וידאו נהדרת והמון אנרגיה של דייב, שפשוט מרימים את הצופים (לפחות אלה בדשא, מסביבי) לגבהים חדשים. באמצע הוא מספיק לזרוק את "In Sympathy" שהקהל לא מכיר, אבל אף אחד לא שם לב. הקהל עדיין צרוד מלצרוח "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms" כנראה.


אחרי שעה וחצי דפש מוד יורדים למנוחה קצרה. הקהל בטירוף. הוא יודע שליטרת הבשר שלו לא שלמה. בניצוחו של מרטין גור הקהל שר "Happy Birthday" לדייב (בשירה בציבור אנחנו תמיד חזקים!) ומקבל בתגובה את "Stripped" ואת "Master and Servant" שמוכיחים, למי שפקפק, שדפש מוד באייטיז הייתה לא יותר מקוריוז משעשע, אבל איפה הימים ההם ואיפה הם עכשיו.




צילום:
yanivl


הם מודים לקהל ומנגנים את "Strangelove" ששוב מטיס את הידיים לשמיים. הקליפ ה"סנסציוני" משאיר כמה פיות פעורים (מה, אין לכם אינטרנט?), אבל עוד לפני שהבוהן של הבלונדינית נדחף לפה של האסייתית הקליפ עושה פתאום פייד-אאוט לאדום ונחתך באכזריות. מישהו שומר על הנפשות העדינות של הצעירים הישראלים?!  


אחרי זה הלהקה יורדת – אולי ההפתעה היחידה בסט-ליסט – וחוזרת עם "Personal Jesus" המצופה, שפשוט קורע את האצטדיון, ועם "Waiting For The Night" בביצוע מרגש ביותר, גם גאהן וגור חבוקים על ה"לשון" בין ערימות הידיים והמצלמות.


כשהם יורדים, הקהל עוד מקווה שיהיה פה עוד איזה שיר. "Just Can’t Get Enough", צועק מישהו. "Shake The Disease", עונה לו אחר. ביציעים כבר החבר'ה בורחים הביתה, להספיק להתחמק מהפקקים. בסופו של דבר, מדליקים את האור. עם המקצוענים האנגלים האלה אין מקום לספונטניות. "נתראה בפעם הבאה" זה הדבר היחיד שקיבלנו. זה, ואחת ההופעות הכי מדהימות שראיתי בארץ.


בחוץ שמעתי את מבול הטענות, חלקן מוצדקות, חלקן לא: הם לא דיברו עם הקהל (מה, הם שלמה ארצי?!); על המסך לא הקרינו את הלהקה, והיה קשה לראות מרחוק (טיעון לגיטימי, אם כי למי שעמד קרוב הארט-וורק של אנטון קורבין היה מדהים); הם שרו יותר מדי שירים חדשים (כבר דיברנו על זה, לא?); למה לא הכניסו עוד אנשים לדשא (נו, באמת…).


אני, אישית, יצאתי מהאצטדיון (לבסוף… דווקא בסידור יציאה המארגנים כשלו) בהיי, עם חיוך שלא ירד לי מהפרצוף (ויעידו על זה החברים שאיתם הלכתי, וחברים אחרים איתם חגגתי בסוף ההופעה על כוס בירה). היתה הופעה גדולה, תרתי משמע, של להקה גדולה, עם סאונד גדול ולהיטים גדולים. הופעה שגדולה על ישראל ועל הקהל הישראלי, ואיזה כיף שלמרות הכל זכינו לראות אותם כאן. כמו שיאיר רווה כתב אתמול, חמש שעות לפני ההופעה, "היה גדול. אין לי ספק."


 


)דפש מוד, Tour of the Universe, אצטדיון רמת גן, 10.5.09)

10.5, אצטדיון רמת-גן, דפש מוד – הפלייליסט (?)

ששה ימים הם כל מה שמפריד ביני ובין דפש מוד.


ששה ימים ועוד 39,999 צופים, ועוד כמה אלפים שרודפים כרגע בטירוף אחרי כרטיסים (הו, השאננות, השאננות…).


ובכן, אני אספתי היום את שלי, וההתרגשות, הו ההתרגשות…


 


התרגשות נרשמת גם אצל רוב אוהבי המוסיקה. במיוחד חביב עליי יאיר רווה שסופר לאחור בבלוגו עם יופי של קטעים. כדאי לעקוב.


ובחזרה לעבדכם הנאמן, שחיפש וחפר אחר הפלייליסט ליום ראשון, למרות שהוא חסיד גדול של הפתעות בהופעות.


בכל מקרה, בבלוג הזה מצאתי את הדבר הכי קרוב לפלייליסט מציאותי, והרי הוא לפניכם:


Setlist


1. Wrong


2. Peace


3. People Are People


4. World In My Eyes


5. Come Back


6. Jezebel


7. I Feel You


8. Policy Of Truth


9. Suffer Well


10. Hole To Feed


11. Walking In My Shoes


12. Just Can't Get Enough


13. Fragile Tension


14. Strangelove


15. Personal Jesus


16. Everything Counts


17. Never Let Me Down Again


18. Enjoy the Silence


Encore:


19. Martyr


20. Behind the Wheel


21. Precious


22. Shake the Disease


 


על פניו הפלייליסט נראה מבטיח וגם מקיים. רוב השירים החדשים בפתיחה, שאר השירים הולכים להטריף את הקהל וההדרן…


אוף, דפש מוד ירימו את האצטדיון באוויר, אני אומר לכם.


 


בכל מקרה, לטובת אלה שרוצים לעשות שיעורי בית, במיוחד עם האלבום החדש, הנה מיקסטייפ לפי הפלייליסט, שמורכב מהקטעים המקוריים מהאלבומים וקטעים מהופעות חיות שאני אוהב.


אז הורידו, חרשו להנאתכם ובואו ניתן לדייב גאהן, מרטין גור ואנדרו פלטשר להראות לנו את העולם בעיניהם, להראות לנו את העולם בעיניים שלנו.



 


 


נ.ב. יש חיים אחרי ה-12 במאי. מונוקרייב משחקים אותה שוב ומביאים את The Notwist לבארבי. כיף גדול.