"ואולי את שומעת עכשיו את הלחישות שלי

ואולי את לוחשת משהו ואני לא שומע

ואולי את כמו מעיל שגדול עלי

ואת אומרת לי –

דבר אלי ישר, דבר אלי ישר…"

 

 

 

אף פעם לא ידעתי לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. סוג של נכות כזו, במיוחד ליד בחורות יפות, במיוחד לידך. וכמה שלא ניסיתי, כמה שלא התאמנתי, כמה שלא רציתי – אף פעם לא ידעתי לדבר איתך, אף פעם לא יכולתי.

 

היינו יושבים שעות אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל היה כל-כך פשוט ונעים, עד שלפתע היית מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני הייתי מגמגם, ואני הייתי מתבלבל, מתאמץ להוציא מהפה איזה משפט הגיוני. "אבל כתבתי לך כבר הכל", לוחש להגנתי. "כתבת. לא אמרת לי אף-פעם", היית עונה, כמעט מיואשת, ואז מחבקת אותי כאילו דבר לא קרה. אבל היה בחיבוק שלך את כל מה שהרגשת – את תחושת ההחמצה, את תוגת הכשלון, את הציפיה ושברה.

 

אולי היית פשוט גדולה עליי, כמו מעיל שאתה שואל מאחיך הגדול כדי להיראות ולהרגיש כמוהו, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לזוז כשהוא עליך. אולי פשוט אני הייתי צריך לגדול, כדי להבין שלא לכל סיפורי האהבה הגדולים יש הפי-אנד, שלפעמים צריך הגיבור ליצור את התפנית בעלילה לבד, שלא כדאי לחכות עד הרגע שלפני הכתוביות ואז לגלות שהגיבורה הלכה עם ילד אחר, ואני נשארתי רק כדי לספר.

 

ואת אמרת לי. את ביקשת, התחננת. רצית שאגיד שאני אוהב, שאומר שאני רוצה, שאבקש ממך להישאר. ואני שתקתי. כתבתי לך אלף שירי אהבה, מאות מכתבים, עשרות פתקאות. כיניתי אותך "ילדה שלי", "נסיכה שלי", "האהבה הגדולה של חיי". אבל פעם לא אמרתי לך את זה. תיארתי לעצמי שאת יכולה לראות מבעד לעיניים שלי כמה אני מלא באהבה, מלא עד אפס מקום, מלא עד כדי כך שאין לי מלים. אבל לא ראית. אולי לא יכולת, אולי לא רצית לראות. אולי רצית גבר שיגיד לך את הדברים כפי שהם, שידבר אלייך ישר. ואני, אני הייתי ילד.

 

ילד שאף פעם לא ידע איך לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. ילד נכה כזה, במיוחד ליד ילדות יפות, במיוחד לידך. ילד שכמה שניסה, כמה שהתאמן, כמה שרצה – אף פעם לא ידע לדבר איתך, אף פעם לא יכול היה.

 

לפעמים אני חולם עלייך בלילה. אנחנו שוב יושבים אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל כל-כך פשוט ונעים, ופתאום את מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני מחייך אלייך, לא מגמגם ולא מתבלבל, ואומר לך את הכל, ישר ולעניין: "אני אוהב אותך. אהבתי אותך מהרגע הראשון שבו ראיתי אותך, מהרגע הראשון שמבטינו הצטלבו. אהבתי אותך מרחוק, ואהבתי אותך כשהתקרבנו. אהבתי אותך כשלא ידעת על זה, אהבתי גם אחרי שידעת, ואני לא מפחד להגיד לך את זה. זה כל-כך פשוט וקל:   אני  אוהב   אותך".

ואת שותקת, ואת מחייכת, ואת מתרגשת. ואז מחבקת אותי כאילו דבר גדול כל-כך קרה, ובחיבוק שלך יש את כל מה שאת מרגישה – את תחושת הביחד, את שמחת האהבה, את התקווה שנולדה.

 

אבל היום אני כבר גדול על זה, כמו מעיל ישן שאתה מוצא בארון מהתקופה שרצית להיראות ולהרגיש ככה, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לשים אותו עליך. אני פשוט גדלתי, והבנתי שלא היה בסיפור האהבה הזה דבר מלבד הסיפור, ושבעצם צריך לחפש אחרי הדבר האמיתי ולא לשקוע בסרטים, כי בחיים אין כתוביות והוראות בימוי, והגיבור האמיתי הוא זה שמסוגל לדבר ולעמוד מאחורי הדברים שהוא אומר, לאהוב ולכאוב בזמן אמת.

 

ואולי את שומעת אותי עכשיו. ואולי את מקשיבה עכשיו ללחישות שלי. ואולי גם את לוחשת משהו ואני לא שומע, לא יכול לשמוע. ואת עכשיו רחוקה או קרובה, אינני יודע. ויש לך או אין לך אהבה. הייתי רוצה לפגוש אותך כדי להגיד לך שבזכותך היום אני כבר לא פוחד לדבר. הייתי רוצה להגיד לך משהו כזה, להגיד לך הכל.

 

היום אני כבר יודע איך לדבר איתך. כמו שאז רצית. כבר לא כמו שהייתי, לא ליד ילדות יפות, לא לידך. לא צריך לנסות, לא להתאמן, לא לרצות – אני יודע לדבר, יכול לדבר. והייתי מדבר איתך, ואומר לך הכל, לו רק הייתי יכול לפגוש בך שוב.

 

 

נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה]. 

 

הטקסט המקורי כאן.

 

רצועות קודמות:  

 

שש שעות

חבק אותי

היא ואני

אהובתי

 החורף

כבוי 

מקומות שלמדתי להכיר והייתי שמח שלא,
שלא להצטרך:
בסיס צאלים.
בסיס פילון.
צומת קסטינה.
ג'וליס.
גנים-כדים.
ג'נין.

 

כלי נשק שלמדתי את שמם והייתי רוצה שלא,
שלא לדעת:
קטיושה.
סאגר.
רקטה.
פאג'ר.
זילזאל.

 

איזורים בלבנון שלמדתי את מיקומם והייתי מאושר שלא,
שלא היו שם:
צור.
ביירות.
שכונת דחייה.
מארון-א-ראס.
בינת ג'בל.

 

פרטים קטנים שלמדתי על המלחמה והייתי מעדיף שלא,
שלא יהיו עוד:
אין מלחמה ללא נפגעים.
נפגעים בשפת המלחמה זה כמה הרוגים לפחות.
אחרי מותו של חייל מעלים אותו מיד בדרגה.
חיילים קוברים בארון (גם קיבוצניקים).
חיילים שנופלים תמיד נראים כל-כך צעירים,
כל-כך יפים בתמונות בטלוויזיה.

 

אין, אין, אין כמו (בריכת) במבה!!!

צולם אתמול, במרכז ויצמן, בת"א.

קחי אותי לטייל

לברוח מהצל

בשמש החמה

בחדר מחכה מלחמה

 

אימת הנפילה

הביטי בי

זו שעת הנעילה

פתחי לי שערך במחילה

 

קחי אותי לשחק

לרוץ להתפרק

נשכב בחול החם

נמצא מקום שאין בו עולם

 

 

מתוך "קחי אותי לטייל" של דודו טסה (מלים של דודו טסה ורועי שופן) הלקוח מהאלבום החדש של דודו טסה "לולה", שביקורת שלי עליו מתפרסמת היום בפורום ב-YNET.

 

כמעט ויכול אני לראות את הנצנוץ

של האורות שממרחק

מסמנים את שיבתי

הם אלו שעתה נדלקים,

השתקפותם חיוורת ומעורפלת,

שעות רבות של כאב עמוק.

 

למרות שלא רציתי בכך,

אהבה ראשונה גורמת לך תמיד לחזור שוב.

הרחוב הזקן שם פעם ההד אמר לי:

חייה שלך, את אהבתה עליך להרוויח,

תחת הכוכבים המביטים בי בלעג,

וכעת אדישים הם רואים אותי חוזר.

 

 

כתבתי כאן לא פעם על דעותיי האתאיסטיות. בהרבה תחומים בחיים, חוסר האמונה והריאליזם הופכים את החיים לפשוטים יותר, רגועים יותר – פחות קיצוניים, פחות סגפניים, פחות טקסים וחובות, פחות פחד והתרגשויות-שווא. עד לא מזמן הייתי מאוד שלם ומאוד שליו עם הדעות האלה שלי, ובמיוחד עם האמונה/חוסר-האמונה שלי לגבי "הבא" – העולם הבא, הגלגול הבא וכו'.

 

בעיניי, ברגע בו אתה מת, הגוף – אותה מכונה נפלאה ומורכבת שאיש מאיתנו איננו יכול כלל להבין – חדל לפעול ו…זהו. שום גלוריפיקציה, שום התלהבות. סוף, ותו לא. אבל כלל שאני מתבגר, ככל שאני מתקדם בחיים, יש איזה קושי מסויים בפשטות ועוד יותר מכך בסופניות של כל העניין הזה.

 

כי מאוד קשה לקבל שאדם מפסיק להיות ברגע אחד, ומשאיר את כל חייו מאחוריו. שאדם לא זוכה לראות את ילדו גדל ומתבגר, את נכדיו נולדים, גדלים ומתבגרים, את משפחתו מתרחבת. שאדם לא זוכה לראות את מפעליו חייו באים לידי מימושם. שהכל נקטע בן רגע, שיחות שהתחילו לעולם לא יסתיימו, קשרים שהנצו לעולם לא יפרחו, חיים שלמים נגדעים ברגע ללא המשך.

 

הרבה יותר קל, הגיוני ומתקבל על הדעת שישנה איזה המשכיות – שמי שמת עולה לגן-עדן ומשם מביט באלו שהשאיר אחריו, מלווה אותם. שרוחו של מי שמת ממשיכה להסתובב בחדרים וברחובות ולצפות במתרחש. שהמת מתגלגל ליצור אחר, וכך חוזר להיות קרוב לאלו שהשאיר מאחוריו. כל אלה אמונות (תפלות) שאנשים האמינו ועדיין מאמינים בהם בשל צורך – צורך לסיום, לסגירה (closure), לסוף. צורך שלראשונה בחיי אני יכול להבין, גם אם עדיין לא להאמין.

 

האמונה ברוח מזרחית גדולה או ברוח רפאים החיה בביתה – את שתיהן ניתן לפגוש ב"לחזור", סרטו החדש והנפלא של פדרו אלמודובר – זהות הן. מדובר באמונה ספיריטואליסטית, סוריאליסטית שתפקידה ליצור יש מאין, למלא את החסר שהשאירו אחריהם המתים, לתת תחושה כי מי שהקריבו את חייהם (או חלקים מהם) למעננו זוכים ברבות הימים גם לראות בעמלם, בין אם חיים הם ובין אם לאו.

 

 

חוזר ומצחי כולו קמטים,

רקותיי לבשו כסף עם נפילת שלג הזמן

להרגיש שחייו של אדם הם רק נצנוץ,

עשרים שנה חולפים כהרף עין,

ושתי עיניים קודחות רומזות,

בצללים מקדימות אותך

ומחפשות אותך וקוראות לך.

לחיות עם נשמה שנצמדת בכוח

לזכרון אחד מתוק

שגורם לי כל-כך לבכות.

 

 

לכולנו יש צורך לחזור ולהתעמת עם העבר, עם משגי העבר, עם כאבי העבר. אבות ובנים, צעירים ובוגרים, כולנו רוצים להניח את העבר מאחורינו, ובכל-זאת כולנו מתעסקים בו ללא הרף. רק מי שאיבד מישהו, משהו – רק הוא יכול להבין את כאב ההחמצה שבאובדן. מעבר לאבל, מעבר לחוסר, תמיד נשארת החמצה של דברים שחלפו כהרף עין, והותירו אותך מחפש וקורא, נצמד לזכרונות ובוכה.

 

ומה בעצם יותר טוב?   להביא ילד לעולם ולאבד אותו, כך שיגדל כל חייו ללא אבא או עם אבא אחר, או לאבד עם לכתך גם את הסיכוי להביא ילד לעולם, להוריש חלק מעצמך לדורות הבאים?!    מחשבה נוראית היא זו, ובכל זאת היא מחשבה שוודאי עוברת בראשו של כל אחד בגיל מסוים, מגיל מסוים, במיוחד במציאות הנוראה שבה מתנהלים חיינו. ומשהבאת ילד לעולם, יהיה תמיד הילד הבא וזה שאחריו.

 

ב"יונה ונער", הרומן החדש והנהדר של מאיר שלו, נשלחת, על ערש דווי, מנת זרע מגופו של אדם ההולך למות אל אהובתו הרחוקה. כשהדי המלחמה מסביבו, כשסופו הוודאי קרוב, הדבר היחיד שהוא חושב עליו הוא הילד שלא זכה מעולם להביא לעולם והאשה אותה הוא משאיר מאחור. וכך הוא מוצא את עצמו אוסף את זרעו ושולח אותו אליה, בתקווה שכך יזכה להנציח את עצמו, להרגיש ולו לרגע משפחה. גם אם הילד לא יזכה לעולם לפגוש את אביו, גם אם האם תלד ותגדל את ילדה לבדה, יודע הוא כי משהו ממנו נשאר, משהו ממנו יילך הלאה.

 

 

אני פוחד מהפגישה

עם העבר שחוזר

להתעמת עם חיי מחדש.

אני פוחד מהסיוטים

כשהחלומות שלי מתקשרים וחולפים

וזכרונות ישנים מגיעים כדי להישאר.

ובכל זאת הנוסע שנס

במוקדם או במאוחר יעצור בדרכו

ולמרות שהשכחה, ההורסת כל חי,

הרגה את כל תקוותיי הישנות, קרעה אותם ממני,

עדיין אני שומר חבוי הבהוב צנוע מלא-תקווה

שהוא האוצר היחיד שלי שם בתוך לבי.

 

 

"איך בן אדם מודיע שהוא מת?… זה לא יכול להיות", שם מאיר שלו מלים בפיה של אחת מגיבורותיו, ילדה. וכשאחד הגיבורים מת הוא כותב "תחילה איבד את היותו ואחר כל את יהיותו ולבסוף את שמו. החשכה לא נפלה ולא עלתה. לא נבראה באחת כמו האור והים והצעים והאדם, אלא התרקמה התפשטה התעבתה והייתה". ובגלל החשכה הזו שפשוט קיימת, כל אחד מאתנו כנראה שומר את ההבהוב הצנוע ומלא-התקווה הזה, האוצר היחיד שלנו, בין אם מאמין הוא ובין אם לאו.

 

 

 

נ.ב. אי אפשר לסיים את קו המחשבה הזה מבלי לתת את הדעת לעוד קו דמיון אחד בין אלמודובר, מאיר שלו והחיים (שלי) בכלל – הנשים.

 

אצל אלמדובר אין כמעט גברים בסרט. הסרט נפתח בסצנה נהדרת שבה הנשים מטפחות את קברי בעליהן, שני גיבורי משנה קטנים מגיחים לסצנה אחת כל-אחד ואז נעלמים, והנשים – יפות, יכולות-כל ועל-זמניות – שולטות בעלילה ובעניינים (כברוב סרטיו של אלמודובר). גם ב"יונה ונער" הנשים הן אלה שמנהלות את העולם ואת הגברים החיים בתוכו – בין אם זו ליאורה, המנהלת סוכנות נדל"ן פורחת ומממנת את בעלה מדריך הטיולים, בין אם זו תרצה, שהיא קבלן בניין ומסדרת את כל הגברים שמסביבה, ובין אם זו רעיה, שבניגוד לשמה היא עצמאית ומנהלת את הבית והמשפחה ביד רמה.

 

בעצם, בחיים של כולנו (ושלי בפרט) הנשים הן שמנהלות את העולם, גם אם הן מניחות לנו לחשוב כאילו אנחנו הם "המין החזק" או "השולט". דווקא כאן, בארץ-אוכלת-יושביה, שבה חיילים נופלים בגיל עשרים-פלוס, גברים נהרגים בכביש או מכים זה את זה למוות, הנשים הן אלה שנושאות בכל העול ויוצרות את ההמשכיות שבין הדורות, ולא רק פיזית. הם אלו שדואגות שאחרי מות, אחרי דעיכת האור, אחרי שאיבד האדם את כל היותו ואת שמו, לא תפול חשכה אלא הכל ימשיך כשהיה, וזרח השמש ובא השמש כדברי קהלת.

 

 

 

* * * נכתב לנוכח צירוף מקרים מתעתע שבו הצטברו אצל לתוך שבוע אחד מלחמה ארורה בצפון, הסרט "לחזור"

(Volver) של אלמודובר, הספר "יונה ונער" של מאיר שלו, הלוויה אחת וצו 8.

 

* * * המלים הן תרגום שלי לשיר Volver, מאת קרלוס גרדל ואלפרדו לה פרה (נעזרתי גם בתרגום לאנגלית של ג'ייקוב לובלינר).

 

כשדמיאן רייס עלה על הבמה הקטנה בצוותא שפשפתי את העיניים כלא מאמין. כן, אמנים די גדולים (דפש מוד, סטינג) כבר פוקדים את ארצנו תכופות, אמני אינדי (הג’ינגית הבלונדינית, דבנדרה) כבר מופיעים בבארבי, ובכל זאת לשמוע את דמיאן רייס במרחק מטרים ספורים ממני זה ללא ספק חלום שהתגשם, עונג צרוף, רגע נדיר של הנאה.

 

 

לרגע קל, לפני שלושה שבועות בערך, אפשר היה לעצום עיניים ולחשוב שהיינו כשאר העמים, מדינה מתוקנת, כר להופעות שוות מכל העולם. אני זוכר את עצמי ביציאה מהבארבי אחרי ההופעה של דבנדרה, אומר לדני שזה פשוט לא יאומן. ותראו איפה אנחנו עכשיו… 

 

ובכל זאת, לפני שלושה שבועות ומשהו, ולרגל אחרית הימים המוזיקלית-תרבותית, יזם גיאחה, יקיר הבלוג, עוד אחד מהפרוייקטים השובבים שלו (שמצליחים בכל פעם להוציא [אותי משלוותי]/[דברים טובים ממני]) – ספירת העונג. וגיא מסביר: "מההופעה של דבנדרה ועד ההופעה של בלונד רדהד, מדי יום בימי השבוע (לא כולל סופ"ש) יעלה פוסט שאתם כתבתם על אמן אחד שצריך לבוא ארצה, פלוס שיר להורדה. למה? כי זה נורא כיף!".

 

ובכן, היום מתפרסמת (סוף-סוף…) הביקורת הפיקטיבית-פנטזיונרית שלי על ההופעה הכל-כך מתבקשת/נחוצה/חלומית של דמיאן רייס במועדון "צוותא" (פלוס שיר להורדה) ואפשר לקרוא אותה ממש כאן.

בבוקר אני ביום חופש/כיף אסקפיסטי עם האשה (ובלי הילד), נהנה מהמיזוג של סינמה סיטי (והכשרון של אלמודובר) והעסקית של סושי סמבה, ובערב מתקשרים אליי לקרוא לי למילואים (עוד לא צו 8… הוא בדרך).

 

isn't ironic?   don't you think?!  a little too ironic…

בניגוד למה שאתם חושבים אני שונא לומר "אמרתי לכם". במיוחד אם אני לא היחיד שאמר לכם. במיוחד כשבסופו של דבר צדקתי לגבי משהו שהייתי מעדיף לטעות לגביו. אבל אין מה לעשות – אמרתי לכם.

 

שלוש שנים נמשכה הסאגה הקרוייה "אלבום הבכורה של נינט טייב". שלוש שנים מאז זכתה בכוכב נולד (הראשון!), הפכה למאמי הלאומית והוחתמה על-ידי הליקון. האהבה והחיבוק מצד כולם הפכו עם הזמן לציניות וכעס, במיוחד לאור חוסר ההתמקדות הבולט של נינט במוסיקה למול האובר-התמקדות בכל מה שמסביב: הופעות בטלנובלות, יחסים מתוקשרים עם סלבריטאים, מסיבות, חוזים עם חברות סלולריות ומפרסמים אחרים וכו' וכו'.

 

כל מה שהיה מיוחד וחדש בנינט, במיוחד החום והתום, נזנח לטובת מכונת יחסי הציבור המצויינת שנרקחה לה – נינט הפכה ל"כוסית" ושווקה כמתחרה פוטנציאלית של יעל בר-זוהר ולא כמתחרה פוטנציאלית של ריטה. בזמן שכל יתר הזוכים ב"כוכב" מנצלים את התעניינות התקשורת כדי לקדם את עצמם מוסיקלית (!), נינט נראתה כמי שהמוזיקה היא רק קרש קפיצה עבורה והמטרה הסופית היא פרסום נטו. ולראיה, שירי מימון והראל מויאל השיקו מזמן את אלבום הבכורה שלהם (ובהצלחה רבה), גבסו כבר בדרך לאלבום שני, סקעת עם אלבום בכורה בחוץ ואפילו סעדו מתקדם אט-אט לעבר האלבום שלו. ונינט? היא משיקה לה בנחת סינגל, ועורכת לכבודו פסטיבל מצועצע וחסר פרופורציות, שרק המלחמה שמסביב קצת החזירה למציאות.

 

גם הבחירה באביב גפן כמחבר+מלחין+מעבד+מפיק+מחליט-בכל-הנושאים-המקצועיים תמוהה. למי שלא שם לב, אביב גפן נמצא כבר הרחק מעבר לשיאו. למען האמת , מאז הפרסום הגדול שלו זכה אחרי רצח רבין ואלבומו "המכתב" (מ-1996!), גפן כבר מזמן לא הוציא משהו באמת מעניין, חדשני או יצירתי מעצמו (או מאחרים, ע"ע קרן הכט או נורית גלרון). נראה שלאחרונה הוא עסוק בעיקר בלמחזר את עצמו (באנגלית, למשל, כ-Blackfield) או אחרים (אואזיס?!). הוא טוען שהוא יוצר מוסיקה "לגילו", אבל בתור בן גילו אני חייב להודות שאין לי דבר וחצי דבר היום עם היצירה של גפן (ואני עוד מאלו שאהבו מאוד את המוסיקה שלו בשלושת האלבומים הראשונים).

 

בקיצור, עם נקודת התחלה שכזו, כשנינט מתייחסת למוסיקה כדבר שולי ואביב גפן על כס המנצח, הסינגל החדש "כשאתה כאן" הוא ארבע דקות (ורבע) מזוקקות של תצוגת תכלית של כל מה שרשום לעיל – נינט נשמעת עייפה, לא מתעניינת, מזייפת רגש, מציפה אותנו ברגש כתחליף לתוכן. המלים והלחן של גפן קלישאתיים כל-כך שזה מביך, שלא לדבר על זה שהכל דומה נורא לכל מה שנשמע כאן לאחרונה (קצת קרן פלס, הרבה אפרת גוש), וההפקה היא בדיוק מה שכבר שמענו (וכשכבר די נמאס לשמוע). בינינו, לולא היה מדובר בסינגל של נינט, יקירת עם ישראל, אני לא בטוח שמישהו בכלל היה נותן לה יותר מרגע, בטח בהשוואה לזמרות חדשות ומעניינות כמו מירי מסיקה או איה כורם או כל שאר הזמרות החדשות שמציפות את הרדיו.

 

אני לא יודע אם לנינט איכפת איך נשמעת התוצאה הסופית. היא אולי עסוקה מדי ב"סדרת הסלולר" בכיכובה ש"מתעדת את תהליך העשייה של האלבום". אבל להליקון ואולי גם לאביב גפן כדאי לדעת: התוצאה רחוקה מלהרשים. לא צודק לשפוט אלבום לפי סינגל ראשון, אבל בהשוואה לסינגלים של שירי מימון וגבסו, מויאל או סקעת, השיר של נינט חיוור ומשעמם. מימון וסקעת, שנבנו על חומרים של אחרים, עשו כנראה עבודת דיג/ציד יותר טובה. גבסו ומויאל, שכותבים את החומר לעצמם, לבטח ניצבים במקום אחר לגמרי מנינה. והיא, ה-כוכבת של "כוכב נולד", האם המייסדת של הז'אנר, עומדת להפסיד בקרב שהיה אמור להיות הכי חשוב עבורה. היא הולכת ומתרחקת מריטה, הולכת ומתקרבת ליב"ז.

 

בניגוד למה שאתם חושבים אני שונא לומר "אמרתי לכם". במיוחד אם אני לא היחיד שאמר לכם. כולם כתבו על זה, אמרו את זה, ניבאו את זה. במקום לסתום לכולם את הפה, נינט פשוט הוכיחה לכולם שהם צודקים, שזו כרוניקה של כשלון ידוע מראש, נבואה שמגשימה את עצמה. ואני בכלל הייתי מעדיף לטעות. כולם היו. אבל אין מה לעושת – אמרתי לכם.

 

נ.ב. הרשימה הזו, בניגוד למה שאתם חושבים, היא לא שמחה לאיד. בדיוק ההפך. היא כאב לאיד. כאב של המוסיקה, של אוהבי המוסיקה, של אלו שהמוסיקה חשובה להם. אלה מבקשים, רוצים, דורשים יחס יותר רציני מאלו שמגדירים את עצמם כ"אמנים", וכשהם לא זוכים ליחס שכזה, זה כואב. מאוד. ו"אמרתי לכם" היא נחמה קטנה. נחמה של שוטים, אבל נחמה.

 

 

(כשאתה כאן, סינגל חדש לנינט טייב, הליקון)

השניות הראשונות של "על המשמרת", הצלילים הראשונים של "חדשות מהירח", התופים של ז'אן ז'ק, הגיטרות המנסרות, הפצצה כבדה בגזרה…

 

השמש נעלמה מאחורי הדלת
שומע מסורים ישר לתוך האוזן
חוסר ודאות זה בשבילי זה עוגן
הריק בעולמי מלא מלא בתוכן

זה אלבום קודר ואפל, אבל מלא בשמחת חיים וכוח… כוח, רעש, רעם. הצהרת כוונות. לא באנו כאן לשחק, הם אומרים. לא באנו למצוא חן. באנו לעבוד.

על המרפסת מעל הרחובות
אמא צועקת- ילד לא לבכות
אין לחם אז נאכל פצצות
מישהו הבטיח ניסים ונפלאות

על המשמרת בדרך לגבעות
החומר הוא נפץ נתקע בשופרות
אין כח אז לוקחים תרופות
מסביב למזבח נצא במחולות

מזמן לא נתקלתי באלבום כל-כך שלם, כל-כך מלא, כל-כך בוגר… פורטיסחרוף חוזרים זה לזרועות זה כדי לחבק ילד נפלא – היפראקטיבי קצת, מופרע תגיד הגננת מגלגל"צ, אבל עם המון פוטנציאל.

 

אני צומח תחת אש
מדליק סיגריה, מקדש
בזרועתייך תחת אש
בלהבות לא מתרגש
אני שוקע תחת אש
כורע ברך, מבקש
שירד כבר גשם

 

באנו ת'חושך לגרש
למחוק את הכאב לבינתיים
חום סדום ועמורה
פותחים חלון ולא רואים שמיים

לא, לא למדנו לשקר
אנחנו רק עוצמים את העיניים
חרש נצעק לא נתכחש
אמצי אותי, אמצי חזק אלייך

בגלגולם הנוכחי תופסים סחרופורטיס את המקום ההוא ששמור לזקני השבט, שחוזרים להושיע את העם בשעותיו הקשות. משא השנים רק נותן משנה תוקף לאמירות הקשות ולביקורת הנוקבת. בניגוד לבון טון הרווח היום, להסתגר בתוך האני, הרוחני והסתמי ולהימנע מכל אמירה שיש בה רמז על עמדה כלשהי, מ"על המשמרת" נושבת רוח מהפכנית ויוקדת, וכל כולו אמירה בוטה ומדויקת על הכאן והעכשיו.

 

בסוף של יום, אחרי הכול,  נאמר שלום ובינתיים
על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמיים
בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט
שולחן ערום, כסא עקום ובטן מתהפכת

כל המילים לקוחות מתוך "על המשמרת", האלבום האחרון של פורטיסחרוף.

הטקסטים לקוחים מתוך הסמי-ביקורת שלי על "על המשמרת" והביקורת של zooly על האלבום.

"לונדון, יום ראשון בבוקר, מתעורר מחלום.

מזיז את הוילון הצידה, זה אור ראשון.

את מתעוררת גם והמבט בעינייך אומר:

חזור כבר לזרועותיי מהר…"

 

לפני כמה שנים ניגש אליי חבר לעבודה ופתח את השיחה באחד ממשפטי הפתיחה האהובים עליי ביותר: "אתה מבין במוזיקה". "אתה מבין במוזיקה", הוא אמר לי, "אז אולי יש לך את 'לונדון' של החשמליות?". השאלה שלו נשלחה מייד אל מנוע ה-google הפרטי שלי, שמיד החל לסרוק את המוח המלא באינספור פרטי טריוויה מוזיקליים ומלים של שירים (וריק משמות של ידידים ופרצופים, תאמר אשתי) אחרי "לונדון" ו"החשמליות".

 

קפצו לראש כל מיני פרטים, שאת מהימנותם לא ידעתי להעריך: קשר כלשהו לפוליאנה פראנק, בועז כהן (כן, ההוא שכותב בפורום, ואני מאוד אוהב את כתיבתו הן שם והן בבלוג שלו, ובזה אני מסכם את עניין הגילוי הנאות), "אותה תראה" שהוא שיר שאני אוהב מאוד בעיקר בגלל המלים הנפלאות ("אותה תראה בצבעים של ערב / עיר מלאה אנשים…"), ובעיקר שפעם האלבום הזה עבר לי מתחת לידיים ונעלם לי איכשהוא.

 

 

אם אתם רוצים לדעת איך הסתיים כל העניין הזה עם "החשמליות" ולמה בעצם אני מספר את כל הסיפור הזה (רמז: הוצאה מחודשת של האלבום), אתם מוזמנים לקרוא סוג-של-ביקורת (אולי ביקור מחודש) שפרסמתי היום בפורום "מוסיקה ישראלית" של YNET.