שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות (על הקיור בהופעה)

"בשביל מה הגעתם לפראג?", שואל אותי הנציג הישראלי במיניבוס הדחוס בדרך לבית המלון. "בשביל ההופעה של הקיור", ענינו, תמהים על השאלה הרטורית. "אתם ממש זקנים, אה?", הוא הנהן בסימפטיה. כשהבטתי ברוברט סמית ממרחק-מה, במהלך ההופעה של הקיור, רחוק מכדי לראות את אגלי הזיעה שלו (כפי שציפיתי) אך קרוב מספיק כדי לראות שמדובר בגרסה מנופחת-משהו של הדמות שזכרתי מנעוריי, הבנתי שאכן אנחנו זקנים. אנחנו, החבר'ה של הקיור, ותושבי פראג בכלל.


 



הנוף מגשר קרל, פראג (ויה הסלולרי שלי)


 


כי לא רק אנחנו תקועים באייטיז. ולא רק רוברט סמית. פראג, וזאת יבין רק מי שיבקר שם, תקועה עמוק בעשור ההוא, וזה מתבטא בכל-כך הרבה דברים שזה פשוט מדהים שמדובר בבירה אירופית ויעד תיירותי תוסס. מכל מקום – הרדיו במונית, המערכת בחנות הכל-בו, הפאב, הדאנס בר – בוקעים צליליהם של להיטי אייטיז, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן קסומה עשרים שנה, אל נעורינו שאבדו. אולי גם העובדה שהעברתי את הזמן שם עם שני חברים, שלושה גברים שגדלו באייטיז, גרמה לרטרו הזה להרגיש כל-כך חזק וברור. דווקא בגלל זה היה מוזר שהקיור הזיזו את ההופעה המתוכננת מה-Sazka Arena הענק אל ה-T Mobile Arena, מין גרסה מיושנת של יד אליהו (לפני השיפוצים), כי הם לא מכרו מספיק כרטיסים. מצד שני, כשמסתובבים ארבעה ימים בעיר ולא רואים אפילו שלט אחד (!) המכריז על ההופעה, זה מפתיע בכלל שהאולם היה מלא.


 


והוא היה מלא. ובאופן מפתיע לא רק בחטייארים כמונו שזוכרים לסמית, גאלופ ותומפסון חסד נעורים. היו שם לא מעט צעירים צ'כים שיודעים את כל המלים בעל פה, חלקם גם נראים כמו רוברט סמית – עובדה שלא ממש הפתיעה אותנו אחרי יומיים בפראג (תקועים, זוכרים?). כך או כך, על הכרטיס היה כתוב 19:00 פתיחת דלתות, 19:30 הופעה, וכיאה למזרח אירופאים דייקנים ב-19:45 האור כבה והצלילים הראשונים, של Plainsong, מלאו את האוויר הדחוס. "אתה מתרגש?", שאלה אותי אשתי אותו בוקר. "לא", עניתי. ב-19:45 הלב שלי החסיר פעימה לראשונה. ב-19:45 הרגשתי שוב כמו ילד בן 15, מקשיב בפעם הראשונה לשיר המופלא הזה שפותח את "Disintegration".


 


הכניסה לטי-מובייל ארנה (ויה הסלולרי שלי)


 


הקיור, כפי שהבטחתי כאן ממש, עושים tour בשביל עצמם יותר מאשר בשביל הקהל. אתה יכול לראות את זה בפלייליסט שלהם, שלא משתנה רק מטור לטור, משנה לשנה, אלא גם בין הופעה להופעה, משבוע לשבוע. כשנמצאים בהופעה מבינים את זה – הקיור מנגנים כי הם נהנים מהשירים האלה, חדשים כישנים; כי הם נהנים מההופעה החיה; כי הם נהנים. ועם רפרטואר כל-כך גדול, כל-כך נפלא, כזה שתמיד משאיר כמה שירים נפלאים שלא הופיעו (וזאת אחרי שלוש שעות פלוס של הופעה רצופה, בלי דיבורים ובלי שטויות), הם מביאים את הקהל, ובמיוחד מעריצים שרופים כמוני, לשיא אחרי שיא, אקסטזה אחרי אקסטזה.


 


הם מנגנים את Prayers for Rain מ- Disintegrationואחריו את A Strange Day מ-Pornography (שיצא לפני יותר מעשרים וחמש שנה); את alt.end מהאלבום האחרון (מ-2004) ובצמוד אליו את The Baby Screams מ-Head on the Door מ-85'. והכל נשמע מתאים, הכל מותאם לעכשיו. הקיור מנגנים גרסאות חזקות, בוערות, מלאות דיסטורשן. הסאונד בטי-מובייל ארנה נפלא, והקול של רוברט סמית חזק וצלול כמו שהיה לפני עשרים שנה. נראה שככל שהשיר ישן יותר, כך סמית מרשה לעצמו להתעלל בו יותר, "ללכלך" אותו, להכניס לו פלפל וביצים. אם הייתי נקלע בטעות להופעה, הייתי חושב שמדובר פה בלהקת קאברים של חבר'ה בני 20, אבל הקול של סמית וההפקה הכל-כך מושלמת מספרים סיפור אחר.





הכרטיס שלי לגן-העדן (ויה הסלולרי שלי)


 


ויש פה כל-כך הרבה קלאסיקות שאפשר להשתגע – Love Song ומיד אחריו To Wish Impossible Things ו-Pictures of You ו-Lullaby. הם מנגנים את From The Edge Of The Deep Green Sea ו-Kyoto Song, את Inbetween Days ו-Just Like Heaven. ובדרך הם נותנים גם שירים שלא היית מאמין שינגנו, כמו Maybe Someday מ-Bloodflowers שזוכה לעדנה בעיבוד מחודש, Please Project שיופיע באלבום החדש  ומשתלב מצויין בהופעה החיה בין הלהיטים ה"כבדים", Primary מתוך Faith, או גרסה נהדרת ל-A Boy I Never Knew שנזרק מהאלבום האחרון.


 



לקראת סוף החלק הראשון, עם אנרגיות בשמיים, הקיור מנגנים את Never Enough, ורוברט סמית מרשה לעצמו בפעם הראשונה לזנוח את הגיטרה ולהתרוצץ כאחוז שיגעון על הבמה. אחר-כך מגיע Wrong Number שהופיע באוסף Galore (מהפריטים הבודדים שחסרים בדיסקוגרפיה של הקיור אצלי בבית), שהקיור מכסחים כהלכה, One Hundred Days הישן והטוב ולסיום סיומת – Disintegration, שיר הנושא בביצוע מקפיץ ומרומם, שמרים באוויר את כל הארנה. "שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות / כששנינו ידענו איך הסיום הולך להיות", זועק סמית אל תוך המיקרופון, ובסיום הוא זורק את המיקרופון ויורד מהבמה.


 


 


Disintegration, מתוך ההופעה.


 


אבל הקיור לא מתענגים על מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות זמן רב מדי. אחרי שתיים-שלוש דקות, אולי קצת יותר, הם עולים מחדש לקול תשואות הקהל. ובדיוק כשאני עומד להגיע לעדו ש"אם הם לא מנגנים את "If Only Tonight" אני מת, נשמעים הצלילים הכל-כך מוכרים של השיר הזה והקיור נותנים ביצוע מאלף ומעלף לשיר הכי טוב שלהם בעיניי. המלים של סמית – "אז מלאך היה בא / ועיניו בוערות ככוכבים / וקובר אותנו עמוק / בזרועותיו הקטיפתיות" נשמעות כל-כך רלוונטיות ברגע הזה, כשאני מרגיש כאילו מלאך שם אותי במקום הזה ועיניי בוערות ככוכבים, שאני חושב שזה הרגע הנכון למות בו, אם יש בכלל רגע כזה. אבל הקיור לא נותנים לי למות, כי מוות זה מנוחה וברוק'נ'רול לא נחים והם מעיפים את הקהל עם "The Kiss" (מה, זה השיר הראשון מ-Kiss me?) בעוד ביצוע פנומנלי שגורם לך לחשוב שהשיר הזה נכתב אתמול.


 



If only tonight we could sleep, מתוך ההופעה בוורשה (שלושה ימים לפני).


 


הקיור יורדים אחרי ההדרן הקצר הזה ושבים תוך שלוש דקות להדרן מספר שתיים, שמוקדש כולו ל-Seventeen Seconds, אלבום שתיכף חוגג שלושים (!), ועדיין נשמע כל-כך רלוונטי, כל-כך נפלא. כמה אומץ וכמה גאווה צריך סמית כדי לתת בהדרן ארבעה שירים שכולם מתוך אלבום שיצא לאור כשרוב הקהל כאן עדיין היה בשלב המחשבה (אצל ההורים, כמובן), ואיזה יופי השירים האלה נשמעים בעיבודים החדשים והמכסחים שלהם. At Night, M, Play For Today מושמעים בזה אחר זה, ולקינוח A Forest, שלפי תגובת הקהל הוא אחד מהשירים האהובים ביותר על אוהדי הקיור (ובצדק).


 


צריך לשמוע איזו גרסה הקיור דופקים לשיר הזה, כדי להבין איזה חתיכת מאסטרפיס על-זמני זה, עם ליין הבס המט(ו)רף של סיימון גאלופ, שסוחב את השיר הזה על הכתפיים המנוסות שלו ומקפיץ פה את הקהל לעוד שיא מופלא. וכשרוברט סמית שר "again and again and again and again", אני חושב כמה פעמים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים חלמתי לעמוד ככה ולשמוע אותו שר את הקטע הזה, כמה שבועות של ציפיה. בסוף גאלופ נשאר לבד על הבמה, רק הוא והבס, ואז הוא זורק את הבס על הרצפה, והוא מתפוצץ לרסיסים של פידבקים. 


 



A Forest, מתוך ההופעה.


 


"יש הדרן שלישי", אני מבטיח לחבר'ה, ובאמת תוך כמה דקות עולים שוב החברים על הבמה לצהלות הקהל. ואיזה הדרן שלישי מצפה לנו. דה בסט אוף דה בסט, הדובדבן שבקצפת: Boys Don't Cry בביצוע סוחף ומרגש שמקפיץ אפילו את האדישים והרגועים שבאולם לשמיים, Jumping Someone Else's Train שהקהל שואג עם רוברט סמית, Grinding Halt הנהדר,  10:15 Saturday Night ו-Killing An Arab. אחרי שלוש שעות של הופעה, ההדרן הזה מרים את כל הארנה לפאקינג גן עדן וחותם את הסט הכי מרשים, הכי נותן בראש, הכי מרגש שראיתי בהופעה חיה בחיי.


 


כי בשביל מה הגענו לפראג?  מה חיפשנו שם?!   איזו תמימות שאבדה לנו עם השנים, איזו אהבה בתולית לצלילים של גיטרה ותופים, איזו התרגשות קטנה, איזו אנרגיה שמתרחשת, מתרגשת בבטן. בכותרת של הבלוג הזה מצוטט לסטר בנגס שאמר ש"רוק'נ'רול זה דרך חיים". אם כך, חיפשנו לעצמנו בעצם את מקומנו על הדרך הזו, הדרך שבה הולכים רוברט סמית והקיור כבר שלושים שנה, הדרך שבה גם אנחנו פעם הלכנו, אולי עדיין הולכים.


 


 


(הקיור בהופעה, 4Tour 2008, ה-T-Mobile Arena בפראג, 21.2.2008) 

מודעות פרסומת

לשלומי שבן על ההשראה* (על "הסליחה ואני" של אפרת גוש)

ניגשתי ל"הסליחה ואני", אלבומה השני של אפרת גוש, מנקודת פתיחה מסויגת משהו, בעייתית, אמביוולנטית. מחד, האלבום הראשון שלה ממש לא עשה לי את זה. השירים שתפרו למידותיה הצמד ברק פלדמן את יוני בלוך היו חביבים בשמיעה ראשונה כמו שהיו מאוסים בשמיעה שלישית. גוש נתפסה בעיניי כבובה על חוט שהצמד הציב בחזית ועשה בה שימוש כדי להוציא לאור את השירים שלו. מאידך, גוש – אפילו בשירים הבינוניים של האלבום הראשון – התגלתה כזמרת מוכשרת. בהופעה חיה זה אפילו בלט עוד יותר, שלא לדבר על הופעת האורח הנהדרת שלה באלבום הראשון של מטרופולין.


 


דווקא "מלאכים", הקטע שביצעה ב"מטרופולין", מילא אותי באופטימיות זהירה. כמו במקרה של זמרות רבות (ומעניין שזה קורה רק לזמרות) בתחילת דרכן, המפקידות את קולן ואלבומן בידי כותבים/מפיקים/מנהלי חברות תקליטים שעושים איתן כל מה שעולה על רוחם, בדרך-כלל עם נטייה גלגל"צית חזקה וערך מוסף חלש (מי אמר נינט?!), גם לגוש איחלתי להתבגר, להתחזק ולנצל את כוחה העולה והמעמד שרכשה בזכות ההצלחה המסחרית של האלבום הראשון כדי למצוא לעצמה שותפים איכותיים למטרת הוצאת אלבום ראוי. ראוי לה, ראוי לנו. גוש בגרסת 2007, עם חיים שמש כבן-זוג לחיים ומנהל אמנותי, נתפסה כהבטחה משמעותית, ואפילו נרשמה התרגשות-מה כשהאלבום נחת אצלי (ולא רק מהתמונות הנהדרות של תמר קרוון שממלאות את החוברת).





~ מתוך הביקורת שלי על "הסליחה ואני" של אפרת גוש, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.


 


 


 


* הכותרת מתוך החוברת המצורפת לאלבום. פרטים בביקורת…


 

מועדון ארוחת הבוקר: הקדמה, בנדיקט בולוורד

[הקדמה להקדמה: אחרי נסיונות רבים ותחנונים אין-קץ עלה בידיי להחתים ככותבת אורחת את הטאלנט האמיתי במשפחה, אשתי היקרה. במסגרת המדור "מועדון ארוחת הבוקר" היא תכתוב כאן על.. ובכן… ארוחות בוקר. אני בטוח שתהנו. ~ ש.ב.]


 


הקדמה


 


כניסתו של ילדי לגן הילדים סימלה תחילתה של מסורת – בוקר שישי. חלון של כמה שעות, שנינו פנויים מעבודה ומחויבויות, אין צורך להתחיל בהנדוס הבייבי סיטר, ויתרון שלא יסולא בפז – יש שמש בחוץ!   כך, לפחות, בדרך כלל.


 


כל הורה סביר מוקיר את המושג של "בוקר שישי" ומתעל אותו בהתאם לסדרי העדיפות שהוא מחזיק. יש שהופכים את הבוקר למרתון של סידורים, אותם לא הספיקו לבצע במהלך השבוע, יש שמוצאים להעביר אותו בחדר הכושר ויש, כמונו, ומסתבר לא מעט זוגות, המנצלים את הבוקר הזה ל"זמן איכות" זוגי. על קנקנו של המושג 'זמן איכות' ניתן להתווכח ולא זה המקום, אבל אין ספק שאלמלא אותו חלון ביום שישי, התקשורת בינינו הייתה הופכת לפרגמטית ואוטיסטית לחלוטין.


 


והנה שנה וחצי עברה מאז שילדי החל לפקוד את הגן, ומצאנו את עצמנו מוכשרים ממש להנפיק  את "מדריך ארוחות הבוקר לאזור תל-אביב וסביבתה". הפכנו מומחים לדבר, ועל אף שמעולם לא היינו מי יודע מה מבקרי מסעדות, תרתי משמע, אין ספק שהסטנדרטים שלנו עלו והמושג "ארוחת בוקר ישראלית" נדד לו הרחק מ"שתי ביצים, סלט ירקות, מיץ וקפה".


 





 


מבנידקט לבנדיקט בולוורד


 


במשבצת "המקומות האהובים עלינו ביותר" תופס מקום של כבוד "בנדיקט" שברחוב בן יהודה בתל-אביב. אהבנו את המקום, האווירה, השירות וכמובן את ארוחות הבוקר המושקעות.


עם זאת, המינוס הגדול שרשמנו נזקף לחובת המ(י)קום. הצורך למצוא חניה באזור עמוס בתל-אביב, בבוקר שישי, מעלה באוב בכל פעם את עוגמת הנפש שחשנו משך 6 שנות מגורינו במרכז תל-אביב. לצערנו, גם חניון סביר חסר במקום והקרוב ביותר שמצאנו, ברחוב ארלוזורוב, לא ממש עונה להגדרת "חניון מסודר".


זאת ועוד – משום מה, המקום מסרב לקבל הזמנות לשישי בוקר. לא ברור לי מה הסיבה לכך לבד מ"פלצנות", ולכן גם אם תימצא חניה מובטח לך בזבוז זמן נוסף בהמתנה.


 


לפיכך, שמחנו לשמוע כי נפתח לו סניף נוסף לבנדיקט, "בנדיקט בולוורד" בשדרות רוטשילד, והגם שמצב החניה שם אינו מזהיר, הוא בהחלט עדיף על קודמו.


 


וכך הגענו למקום בשישי האחרון. שלא כהרגלנו הקדמנו והגענו כבר בשעה 09:00 בבוקר. תוך שניות – באורח פלא ממש – מצאנו חניה ממש ממול, והתייצבנו בכניסה בציפיה. עם זאת, התבקשנו לחכות מספר דקות עד לפתיחה, אך כעבור מספר דקות התיישבנו, מרוצים, על הספות בחדר הפנימי של הקפה.  


 


לא קשה למצוא את ההבדלים – בניגוד לבן יהודה, שנדמה כמו רחוב של תל-אביביים טיפוסיים (טוב, מי עוד משוגע לחפש שם חניה?), כאן מצאנו גם אאוטסיידרים כמונו ואפילו כמה זוגות שהגיעו עם הילדים (כאלו שכנראה עוד לא ערכו היכרות עם גן הילדים…). המקום מעוצב בסגנון אירופאי משהו, אך דומה לקודמו. ובכלל הפינה של רוטשילד ואלנבי היא אחת הפינות היפות לטעמי בסביבה, שהיא ודאי אטרקטיבית יותר מקודמתה.


 


אמנם גם כאן סירבו לשמור מקומות כשניסיתי את מזלי יום קודם לכן, אך לפחות באין מקום – יש תחליפים ראויים במרחק הליכה. בנוסף, התפריט מגוון יותר, ומציע ארוחות בוקר שונות ומקוריות, אבל כל זה לא משנה שכן כהרגלי הזמנתי את ארוחת הבוקר הישראלית הקלאסית. בן זוגי גם הוא לא הפגין חדשנות מי יודע מה והלך על השקשוקה. 


 


[כאן ראוי לציין, ולו רק משום שזהו פרק ראשון בסדרה, כי אשתי היקרה לעולם תזמין, בכל מקום ובכל תפריט, את "ארוחת הבוקר", המוצר הבסיסי והרגיל ביותר בתפריט, ואילו אני אשתדל להזמין את הפריט ה"מעניין" ביותר. במקרה הזה, שקשוקה עם פטה, חצילים וקריספי בייקון… ~ ש.ב.]


 


ומכאן לתכל'ס – לאחר שהמלצר טרח  לברר עמי באיזו דרגת טיגון אני אוהבת את החביתה (כן, כן…), קיבלנו סלסלת לחמים ריחנית בתוספת הסבר על כל אחד מהם, כזו שמתברגת גבוה מאוד בסולם הלחמים שנרשם עד עתה, וכמובן מזטים יחודיים, תוצרת המקום, שכללו גבינת זיתים מעולה, גבינת שמנת עם עירית, סלט טונה וסלט חצילים, אשר מולאו מחדש ובנדיבות עם סיומם. גם הקפה היה מצוין, והשירות – מעט איטי אך מפנק,  ונסלח למקום היות שרק עתה נפתח.     


 


לסיכום, אין ספק שהמקום כבש את לבנו עד כי החלטתי להביע את הערכתי הכתובה, והוא בהחלט מתברג בראש הרשימה (ומעל אחיו בבן יהודה). אז תמשיכו כך, בנדיקט בולוורד, ורק תשמרו לי מקום בפעם הבאה!?


 


בנדיקט בולוורד, רוטשילד פינת אלנבי, 9 בסולם מועדון ארוחת הבוקר.


עד שתעזוב (עד שאשוב)

נזכרתי בריטה באחד מסופי השבוע האחרונים, כשמולי שפירא אירח אותה בגלי-צה"ל לשעה (?) נינוחה של פרומושן לאלבומה החדש "רמזים".


המון מילים כבר נשפכו בשבועות האחרונים בנושא ריטה, רובן הגדול מספידות אותה טרם עת. ובכל-זאת, וזאת עוד לפני שהספקתי אני לשמוע ולגבש דעה ביחס לאלבום החדש, אין במלים די כדי לקחת מריטה שני דברים מופלאים שיש לה: הקול המופלא שלה ו"עד שתעזוב".


 


הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כוח
לא ליפול על ברכיי
מכובד אהבה


 


כשאני שומע את "עד שתעזוב" אני נזרק בחזרה ל-95' או 96'. אני והיא, זוג חיילים, באחד המושבים באוטובוס (או שמא הייתה זו הרכבת), אוחזים ידיים, מנסים לא להביט החוצה, מתכחשים לתחנה שתיכף תגיע, לתחנה שתכריח אותנו להיפרד.


וכשהרגע מגיע, אני מחבק אותה חזק, נושק לשפתיה, מבטיח לעצמי להיות חזק ולא להזיל דמעה. אני מביט בה מתרחקת, יודע שהיא וודאי בוכה עכשיו, נשבר ובוכה גם אני.


בכל פעם שאני שומע את "עד שתעזוב", בכל פעם שריטה שרה "ליפול על ברכיי מכובד אהבה" אני חושב עלינו אז, שם, וחושב איך הצלחנו, איך יכולנו לא ליפול.


 


הלוואי יהיו עיוורות עיני
כל זמן שתישאר
שלא אראה את פניך
שלא אושיט את ידי לאתר
עוד מעט
אנשום לאט


 


שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שציטטו מהשיר הנפלא הזה, שאת מילותיו ריטה עצמה כתבה. רבים וטובים שמצאו בו שיר פרידה, שיר של סיום יחסים, שיר של פירוק מערכת זוגית שממנו אין חזרה. ואילו אני נשארתי בשלי, עם הפרשנות האישית שלי והזיכרונות. כשריטה שרה "אנשום לאט" אני נזכר בעצמי נכנס בשערי הבסיס, מתאמץ בכל הכוח להגניב חיוך, מחכה כבר שתגיע גם היא לבסיס שלה ותתקשר.


למען האמת, הסתובבתי שנים בתחושה שהפרשנות שלי לשיר איננה כוונת המשורר(ת). שנים, עד ליום שישי ההוא.


 


אפצע את ידי עד ישותקו
לא יתקרבו אל גופך
המוכר האהוב
שאפי לא ישאף את הריח
אלוהים את הריח
שלא ארד על ברכי
שתישאר


 


"קשה לך", שאל מולי שפירא את ריטה, "לשיר את 'עד שתעזוב', עכשיו אחרי הפרידה המתוקשרת מרמי?". "זה נורא משעשע", היא אמרה לו בתגובה, "שאנשים חושבים שהשיר הזה הוא על סיום מערכת יחסים. בעצם הוא נכתב כשאני ורמי היינו חיילים והיינו צריכים להיפרד בכל סוף של סוף שבוע…". ואני הקשבתי לריטה, וחיוך מטופש עלה על שפתיי. פתאום הדימויים הכואבים כל-כך, תחושת האבדון הזו, נראו כל-כך מוכרים וברורים, והנקמה – הנקמה היחידה – מתגלה לא כנקמת אשה בגבר (או להיפך) כי אם נקמת האוהבים במציאות הגדולה מהם, מציאות שמלחמתם היחידה בה היא בכך שהם נשבעים להמשיך ולאהוב גם אחרי הפרידה, כדי שיוכלו להיפגש. 



הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי אהיה חזקה
עד שתעזוב
זאת תהיה נקמתי היחידה


 


את "עד שתעזוב" הלחין רמי קליינשטיין (כמובן), וריטה הקליטה אותו לאלבום האוסף שלה "תחנות בזמן", שיצא ב-1996 במלאות עשר שנים לפעילותה ב"הליקון".


השיר היה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר של ריטה.


 


יקירתי, השיר הזה מוקדש לך. תהיי חזקה עד שאשוב.


 



 

אמילי קרפל, טיפת גשם קייט בוש

שמעתי ביום שישי ברדיו את "טיפה", הסינגל הראשון של אמילי קרפל, ששוטף (כך נאמר לי לפחות) את הרדיו כמו טיפות של גשם.


מצאתי את עצמי מאזין לפתיחה, לפזמון ואומר לעצמי: "שיואו, היא כזו מוכשרת… הקייט בוש הזו".


 


לידיעת הגברת קרפל ("שכתבה והלחינה בעצמה"): כשמתרפקים על שנות ה-80 בטענה ש"כבר לא כותבים היום מוסיקה כזו", לא מתכוונים שמישהי צריכה לכתוב מוסיקה ממש, אבל ממש, כזו


 


 


 


ואם כבר רצים במעלה ההר, הביצוע הכי טוב לשיר הזה הוא בכלל של פלסאבו:


אם רק הלילה יכולנו לישון (שזה לא ייגמר…)

אם רק הלילה יכולנו לישון


במיטה עשויה פרחים


אם רק הלילה יכולנו ליפול


תחת כישוף אל-מותי.


 


אם רק הלילה יכולנו לשקוע


במים עמוקים שחורים


ולנשום


ולנשום…


 


אז מלאך היה בא


ועיניו בוערות ככוכבים


וקובר אותנו עמוק


בזרועותיו הקטיפתיות


 


והגשם היה בוכה


כשפנינו נעלמות


והגשם היה בוכה


שזה לא ייגמר…


 


 


 


If only tonight הופיע ב"kiss me kiss me kiss me", שיצא ב-87' והיה כאמור האלבום הראשון של הקיור שצללתי לתוכו. שנתיים אחר-כך התאהבתי לראשונה אהבה אמיתית, גדולה, בלתי-אפשרית, והשיר הזה הפך לפסקול של החיים שלי, למנחם הלאומי, להמנון האישי. באותו זמן מצאתי במילים שלו ייאוש, אכזבה, אהבה שלא צלחה, חד-כיוונית, אפילו רמיזות לנטיות אובדניות. כן, הקדשתי לה את השיר הזה. כן, גם היא הזדהתה עם המילים. כן, כל-כך רציתי לישון איתה ללילה אחד שלם ואז למות. נשארתי בחיים וגם היא.


 


רוברט סמית כתב את השיר בגיל 28, וכנראה שהמילים הנפלאות, כמעט שירה, התכוונו למשהו קצת יותר מורכב ממה שילד בן 15 יכול היה למצוא בהם אז. המון זמן לא התחברתי לשיר הזה, ואז – אחרי תקופה ארוכה – שוב מצאתי את עצמי מתרפק עליו. כי פתאום מצאתי בו דווקא המון אהבה, ורצון להיות ביחד, בשקט, מנותקים מכל העולם. לבד, לישון, מחובקים, במיטה עשוייה פרחים, או ליפול תחת כישוף ולא למות לעולם, להישאר ביחד לנצח. כי אז יכולנו לעופף תחת כנפי המלאך, לבקש שזה לא ייגמר… פתאום השיר הזה מתאים אפילו לוולנטיינז דיי.


 


השיר הזה הוא מופע מרהיב של שלמות – הטקסט החלומי, הלחן עם הפתיחה האוריינטלית והמעברים המורכבים, הביצוע הנקי והרגיש, וכמובן השירה הנהדרת של רוברט. לא פלא שסמית עדיין מבצע אותו, עדיין מוצא בו משמעות (וגם אני). 


בהופעה הנפלאה שהורדתי כהכנה להופעה (לינק),  הופעה בסינגפור מאוגוסט (אותו טור שאני הולך לראות בעוד שבוע), הוא מבצע אותו נפלא. זה ללא ספק הולך להיות אחד מרגעי השיא הפרטיים שלי בהופעה.


וזה עוד ביצוע נהדר שאני אוהב, הפעם בהופעה עם פלאסיבו:



 


זהו פוסט אחרון בסדרה. שבוע בדיוק מהיום יהיה לילה שמסופקני אם אישן בו. פוסט אחרון בסדרה שמוקדש לשיר האהוב עליי ביותר של הקיור, "If only tonight we could sleep".


בעצם יהיה עוד פוסט – זה שיסכם את ההופעה. עד אז, אתם מוזמנים לישון איתי הלילה ולחלום על איך זה הולך להרגיש…


 


 


*** היה אמור להתפרסם אמש בשעת לילה מאוחרת. נדחה בשל אירועי חג האהבה…  J