"בשביל מה הגעתם לפראג?", שואל אותי הנציג הישראלי במיניבוס הדחוס בדרך לבית המלון. "בשביל ההופעה של הקיור", ענינו, תמהים על השאלה הרטורית. "אתם ממש זקנים, אה?", הוא הנהן בסימפטיה. כשהבטתי ברוברט סמית ממרחק-מה, במהלך ההופעה של הקיור, רחוק מכדי לראות את אגלי הזיעה שלו (כפי שציפיתי) אך קרוב מספיק כדי לראות שמדובר בגרסה מנופחת-משהו של הדמות שזכרתי מנעוריי, הבנתי שאכן אנחנו זקנים. אנחנו, החבר'ה של הקיור, ותושבי פראג בכלל.
הנוף מגשר קרל, פראג (ויה הסלולרי שלי)
כי לא רק אנחנו תקועים באייטיז. ולא רק רוברט סמית. פראג, וזאת יבין רק מי שיבקר שם, תקועה עמוק בעשור ההוא, וזה מתבטא בכל-כך הרבה דברים שזה פשוט מדהים שמדובר בבירה אירופית ויעד תיירותי תוסס. מכל מקום – הרדיו במונית, המערכת בחנות הכל-בו, הפאב, הדאנס בר – בוקעים צליליהם של להיטי אייטיז, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן קסומה עשרים שנה, אל נעורינו שאבדו. אולי גם העובדה שהעברתי את הזמן שם עם שני חברים, שלושה גברים שגדלו באייטיז, גרמה לרטרו הזה להרגיש כל-כך חזק וברור. דווקא בגלל זה היה מוזר שהקיור הזיזו את ההופעה המתוכננת מה-Sazka Arena הענק אל ה-T Mobile Arena, מין גרסה מיושנת של יד אליהו (לפני השיפוצים), כי הם לא מכרו מספיק כרטיסים. מצד שני, כשמסתובבים ארבעה ימים בעיר ולא רואים אפילו שלט אחד (!) המכריז על ההופעה, זה מפתיע בכלל שהאולם היה מלא.
והוא היה מלא. ובאופן מפתיע לא רק בחטייארים כמונו שזוכרים לסמית, גאלופ ותומפסון חסד נעורים. היו שם לא מעט צעירים צ'כים שיודעים את כל המלים בעל פה, חלקם גם נראים כמו רוברט סמית – עובדה שלא ממש הפתיעה אותנו אחרי יומיים בפראג (תקועים, זוכרים?). כך או כך, על הכרטיס היה כתוב 19:00 פתיחת דלתות, 19:30 הופעה, וכיאה למזרח אירופאים דייקנים ב-19:45 האור כבה והצלילים הראשונים, של Plainsong, מלאו את האוויר הדחוס. "אתה מתרגש?", שאלה אותי אשתי אותו בוקר. "לא", עניתי. ב-19:45 הלב שלי החסיר פעימה לראשונה. ב-19:45 הרגשתי שוב כמו ילד בן 15, מקשיב בפעם הראשונה לשיר המופלא הזה שפותח את "Disintegration".
הכניסה לטי-מובייל ארנה (ויה הסלולרי שלי)
הקיור, כפי שהבטחתי כאן ממש, עושים tour בשביל עצמם יותר מאשר בשביל הקהל. אתה יכול לראות את זה בפלייליסט שלהם, שלא משתנה רק מטור לטור, משנה לשנה, אלא גם בין הופעה להופעה, משבוע לשבוע. כשנמצאים בהופעה מבינים את זה – הקיור מנגנים כי הם נהנים מהשירים האלה, חדשים כישנים; כי הם נהנים מההופעה החיה; כי הם נהנים. ועם רפרטואר כל-כך גדול, כל-כך נפלא, כזה שתמיד משאיר כמה שירים נפלאים שלא הופיעו (וזאת אחרי שלוש שעות פלוס של הופעה רצופה, בלי דיבורים ובלי שטויות), הם מביאים את הקהל, ובמיוחד מעריצים שרופים כמוני, לשיא אחרי שיא, אקסטזה אחרי אקסטזה.
הם מנגנים את Prayers for Rain מ- Disintegrationואחריו את A Strange Day מ-Pornography (שיצא לפני יותר מעשרים וחמש שנה); את alt.end מהאלבום האחרון (מ-2004) ובצמוד אליו את The Baby Screams מ-Head on the Door מ-85'. והכל נשמע מתאים, הכל מותאם לעכשיו. הקיור מנגנים גרסאות חזקות, בוערות, מלאות דיסטורשן. הסאונד בטי-מובייל ארנה נפלא, והקול של רוברט סמית חזק וצלול כמו שהיה לפני עשרים שנה. נראה שככל שהשיר ישן יותר, כך סמית מרשה לעצמו להתעלל בו יותר, "ללכלך" אותו, להכניס לו פלפל וביצים. אם הייתי נקלע בטעות להופעה, הייתי חושב שמדובר פה בלהקת קאברים של חבר'ה בני 20, אבל הקול של סמית וההפקה הכל-כך מושלמת מספרים סיפור אחר.
הכרטיס שלי לגן-העדן (ויה הסלולרי שלי)
ויש פה כל-כך הרבה קלאסיקות שאפשר להשתגע – Love Song ומיד אחריו To Wish Impossible Things ו-Pictures of You ו-Lullaby. הם מנגנים את From The Edge Of The Deep Green Sea ו-Kyoto Song, את Inbetween Days ו-Just Like Heaven. ובדרך הם נותנים גם שירים שלא היית מאמין שינגנו, כמו Maybe Someday מ-Bloodflowers שזוכה לעדנה בעיבוד מחודש, Please Project שיופיע באלבום החדש ומשתלב מצויין בהופעה החיה בין הלהיטים ה"כבדים", Primary מתוך Faith, או גרסה נהדרת ל-A Boy I Never Knew שנזרק מהאלבום האחרון.
לקראת סוף החלק הראשון, עם אנרגיות בשמיים, הקיור מנגנים את Never Enough, ורוברט סמית מרשה לעצמו בפעם הראשונה לזנוח את הגיטרה ולהתרוצץ כאחוז שיגעון על הבמה. אחר-כך מגיע Wrong Number שהופיע באוסף Galore (מהפריטים הבודדים שחסרים בדיסקוגרפיה של הקיור אצלי בבית), שהקיור מכסחים כהלכה, One Hundred Days הישן והטוב ולסיום סיומת – Disintegration, שיר הנושא בביצוע מקפיץ ומרומם, שמרים באוויר את כל הארנה. "שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות / כששנינו ידענו איך הסיום הולך להיות", זועק סמית אל תוך המיקרופון, ובסיום הוא זורק את המיקרופון ויורד מהבמה.
Disintegration, מתוך ההופעה.
אבל הקיור לא מתענגים על מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות זמן רב מדי. אחרי שתיים-שלוש דקות, אולי קצת יותר, הם עולים מחדש לקול תשואות הקהל. ובדיוק כשאני עומד להגיע לעדו ש"אם הם לא מנגנים את "If Only Tonight" אני מת, נשמעים הצלילים הכל-כך מוכרים של השיר הזה והקיור נותנים ביצוע מאלף ומעלף לשיר הכי טוב שלהם בעיניי. המלים של סמית – "אז מלאך היה בא / ועיניו בוערות ככוכבים / וקובר אותנו עמוק / בזרועותיו הקטיפתיות" נשמעות כל-כך רלוונטיות ברגע הזה, כשאני מרגיש כאילו מלאך שם אותי במקום הזה ועיניי בוערות ככוכבים, שאני חושב שזה הרגע הנכון למות בו, אם יש בכלל רגע כזה. אבל הקיור לא נותנים לי למות, כי מוות זה מנוחה וברוק'נ'רול לא נחים והם מעיפים את הקהל עם "The Kiss" (מה, זה השיר הראשון מ-Kiss me?) בעוד ביצוע פנומנלי שגורם לך לחשוב שהשיר הזה נכתב אתמול.
If only tonight we could sleep, מתוך ההופעה בוורשה (שלושה ימים לפני).
הקיור יורדים אחרי ההדרן הקצר הזה ושבים תוך שלוש דקות להדרן מספר שתיים, שמוקדש כולו ל-Seventeen Seconds, אלבום שתיכף חוגג שלושים (!), ועדיין נשמע כל-כך רלוונטי, כל-כך נפלא. כמה אומץ וכמה גאווה צריך סמית כדי לתת בהדרן ארבעה שירים שכולם מתוך אלבום שיצא לאור כשרוב הקהל כאן עדיין היה בשלב המחשבה (אצל ההורים, כמובן), ואיזה יופי השירים האלה נשמעים בעיבודים החדשים והמכסחים שלהם. At Night, M, Play For Today מושמעים בזה אחר זה, ולקינוח A Forest, שלפי תגובת הקהל הוא אחד מהשירים האהובים ביותר על אוהדי הקיור (ובצדק).
צריך לשמוע איזו גרסה הקיור דופקים לשיר הזה, כדי להבין איזה חתיכת מאסטרפיס על-זמני זה, עם ליין הבס המט(ו)רף של סיימון גאלופ, שסוחב את השיר הזה על הכתפיים המנוסות שלו ומקפיץ פה את הקהל לעוד שיא מופלא. וכשרוברט סמית שר "again and again and again and again", אני חושב כמה פעמים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים חלמתי לעמוד ככה ולשמוע אותו שר את הקטע הזה, כמה שבועות של ציפיה. בסוף גאלופ נשאר לבד על הבמה, רק הוא והבס, ואז הוא זורק את הבס על הרצפה, והוא מתפוצץ לרסיסים של פידבקים.
A Forest, מתוך ההופעה.
"יש הדרן שלישי", אני מבטיח לחבר'ה, ובאמת תוך כמה דקות עולים שוב החברים על הבמה לצהלות הקהל. ואיזה הדרן שלישי מצפה לנו. דה בסט אוף דה בסט, הדובדבן שבקצפת: Boys Don't Cry בביצוע סוחף ומרגש שמקפיץ אפילו את האדישים והרגועים שבאולם לשמיים, Jumping Someone Else's Train שהקהל שואג עם רוברט סמית, Grinding Halt הנהדר, 10:15 Saturday Night ו-Killing An Arab. אחרי שלוש שעות של הופעה, ההדרן הזה מרים את כל הארנה לפאקינג גן עדן וחותם את הסט הכי מרשים, הכי נותן בראש, הכי מרגש שראיתי בהופעה חיה בחיי.
כי בשביל מה הגענו לפראג? מה חיפשנו שם?! איזו תמימות שאבדה לנו עם השנים, איזו אהבה בתולית לצלילים של גיטרה ותופים, איזו התרגשות קטנה, איזו אנרגיה שמתרחשת, מתרגשת בבטן. בכותרת של הבלוג הזה מצוטט לסטר בנגס שאמר ש"רוק'נ'רול זה דרך חיים". אם כך, חיפשנו לעצמנו בעצם את מקומנו על הדרך הזו, הדרך שבה הולכים רוברט סמית והקיור כבר שלושים שנה, הדרך שבה גם אנחנו פעם הלכנו, אולי עדיין הולכים.
(הקיור בהופעה, 4Tour 2008, ה-T-Mobile Arena בפראג, 21.2.2008)
שגיא נאור 