עבודה שחורה

אהוד בנאי נולד בירושלים ב-1953. חלומו הגדול היה להיות שחקן. הוא שיחק תפקיד קטן בסרט, למד לנגן צ'לו, שרת בצבא בנח"ל ושם למד לנגן בגיטרה. אחרי הצבא עבד כגנן, כפועל בניין וכעוזר מאחורי הקלעים בהופעות של "הגשש". הוא ליווה את הזמר אבי מטוס, השתתף במחזמר, ואף ניגן לפרנסתו בתחנות הרכבת התחתית של לונדון. הוא הקליט את "א יידישע ראסטהמן" שנכשל, הקים את "מים גנובים", כתב לבן-הדוד יובל את "רכבת לילה בקהיר", שיחק ב"נאדיה", הקליט את "עגל הזהב" ו"עיר מקלט" כדי לעניין את חברות התקליטים, הלחין חצי מהשירים ב"מאמי", וכל זאת כשהוא כבר בן 34, גיל שבו "כוכבים" בימינו כבר סוגרים קריירה.

רק ב-1987, אחרי שנדחה כמעט בכל מקום, שכנע אהוד בנאי את חברת התקליטים (CBS) להוציא לו אלבום בכורה. וזאת אחרי ש"מאמי" זכתה להצלחה מסחררת, הפליטים זכו לפופולריות בהופעות שלהם ברחבי הארץ, הרדיו השמיע את "עיר מקלט" ו"עגל הזהב" והעיתונים כתבו באהדה. עם זאת, האלבום לא הצליח בזמן כל-כך בזמן אמת, והמופע המושקע שהפיק לבנאי ו"הפליטים" שוקי וייס נכשל מסחרית. עם זאת, בנאי לא נשבר, והזמן שעבר מוכיח שהתמדתו ואהבתו למוסיקה ניצחה את הספקנים.

את "עבודה שחורה" כתב בנאי בעקבות "מבצע משה", שהביא את יהודי אתיופיה לישראל בדרך האוויר. למרות שקליטתם הכושלת (עד היום) של העולים מאתיופיה הייתה ידועה לכל, נדמה שרק בנאי ידע להציב בזמן אמת מראה בפנים של כולנו, ולהצביע על הקשיים הרבים שהוערמו עליהם, רובם בגלל דעות קדומות וחוסר תשומת לב.

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור…

 

זמנך עבר

בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט, זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".
"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר, "וזה אלבום גדול. אתה לא מרגיש את זה?!".
"אני מרגיש", אמרתי לו, "וזהו באמת שיר נפלא". "נכון מאוד", אמר לי רוביק, "וזמנו עוד יגיע".

 הפעם הראשונה שנתקלתי באהוד בנאי והפליטים היתה עם "זמנך עבר" באולפן של "זהו-זה", שהיה היחיד כמעט שהפיק קליפים, אם אפשר לקרוא להם ככה, בסוף שנות השמונים. ז'אן ז'אק בחולצה פרחונית על התופים, סמטנה עם מבט רציני מדי על הבס, ואלפנט… מי יכול לשכוח את אלפנט. ואהוד בנאי, עם חליפה ומשקפיים של פקיד מס הכנסה שר את ההמנון המופלא הזה.

"אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר", שר אהוד בנאי, ואני, שאפילו תיכון עוד לא עשיתי, לקחתי מבנאי את "אנחנו כאן אורחים לרגע" ו"אין בכלל ממה לפחד", ושמרתי לו אמונים מאז ועד היום. עשרים שנה אחר כך, והשיר הזה – כמו גם שאר השירים באלבום – כל-כך רלוונטים, שנדמה כי זמנם לא יעבור לעולם.

https://www.youtube.com/watch?v=8nA8sB1YMho 

 דם

כולם מכירים, כך נדמה, בעל פה את כל ה"להיטים" מתוך "והפליטים". בקש ממישהו למנות לך את שירי האלבום הזה, וסביר להניח שהוא ישכח את "דם".

אני מודה – השיר הזה לא היה אהוב עליי מלכתחילה, אבל עם כל שמיעה מתגלה בו עוד צד, והאפלוליות שלו, הפסיכדליה, נכנסת לנשמה שלך וכובשת אותך. 

"והפליטים" הוא אלבום רוק'נ'רול, אבל הוא גם אלבום שמטפל בחומרים לא קלים לעיכול, בצדדים המכוערים של החיים. את חלקם לא הבנתי בזמן אמת. את חלקם אני לא מבין לעומק גם היום. עצב הפרידה ב"ממשיך לנסוע", הנדודים שב"מלנכולי", הזרות שב"עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", ההתרסה ב"עגל הזהב", האפסיות והשגרה ההורגת שב"פועל במה".

 "אף אחד לא יכול להבין בן-אדם / איך נשאר הוא לבד / לבד בן-אדם", שר בנאי ב"דם", והצלילים של הגיטרה מנסרים את השלווה, מעירים את המתים, מערערים את היסודות. כן, הוא מספר על אמסטרדם, אבל אמסטרדם זה כאן ממול, היכן ששוכבים ההומלסים וקופאים למוות, היכן שנערות מובאות ממזרח אירופה ומנוצלות עד מוות, היכן שאנשים פוחדים לצאת מהבית. 

עיר מקלט 

"והפליטים" הוא אלבום קשה, אבל הוא אלבום ממכר. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בלהיטיות שלו. אהוד בנאי תמיד ידע לחבר המנונים, אבל כאלו שגם אומרים לך משהו בסוף השיר, לפעמים משאירים אצלך את המשהו הזה לשנים ארוכות.

"עיר מקלט" הוא שיר כזה, שלא משנה איזה גרסה תעשה לו – ובמרוצת השנים שמעתי עשרות כאלה, כולל אלו המצוינות של ברי סחרוף – יישמע גדול מהחיים. זה שיר נדודים, זה שיר אהבה, זה שיר ארצישראלי. רק אהוד בנאי יכול לכתוב על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, על המזבח, על מעיין שיפתח ויפכה, ולהישמע אותנטי ואוהב. כי "עיר מקלט" הוא בסופו של דבר שיר אהבה, שיר כיסופים, של בן-אדם ששב הביתה מן הכפור אליה, אל עיר המקלט היחידה שיש לו, אל הברירה היחידה.

מוזיקלית, "עיר מקלט" הוא דוגמה מצוינת לכך שבנאי הוא עיר מקלט שכזו לרבים וטובים במשך השנים. הוא עושה כאן בלוז ורוק, גיטרות עוצמתיות ותופים, מקצב רפפטיבי (שנשמע מצוין בגרסה האלקטרונית של ברי) וכאב אולטימטיבי. עשרים שנה אחרי, וקשה להזכיר עוד שיר כזה, עוד שיר עם עוצמה ונוכחות כאלה, בשפה העברית.

https://www.youtube.com/watch?v=IzFa5Pk7ScM 

ממשיך לנסוע

זה מוזר, אבל "והפליטים" היה נקודת השיגור של אהוד בנאי ולא שיא חד-פעמי. במקום לבכות את אי ההצלחה של האלבום ושל המופע שבעקבותיו, מינף בנאי את חדירתו לתעשייה לחדוות יצירה ותפוקה מרשימה – בראשית 89' הוציא את "תחת שיר היסמין", אלבום שהכיל סיפורים של יעקב בנאי, אביו של אהוד, מלווים במוזיקה שכתב בנאי, ובסוף אותה שנה הוציא את "קרוב", אלבומו השני, שהתגבר בלא קושי ובלא חשש על "משבר האלבום השני" והפך להיות (כנראה) האלבום המוערך ביותר, ואולי גם המצליח ביותר, של בנאי.

ב-92' הוציא את "השלישי", ששילב בצורה נפלאה בין הבוסריות והרוקיות של "והפליטים" לבין האותנטיות והשלווה של "קרוב". את הוצאת האלבום ליווה סיבוב הופעות ממיטב להיטיו של בנאי, שהכתיר אותו רשמית בתור אביר הרוק הישראלי. מאז ועד היום נדמה שכל סיבוב הופעות של אהוד הוא "המיטב של", ומסיבוב לסיבוב המיטב הזה רק הולך ומשתבח. ובכל-זאת, שירי "והפלטים", שזכו מאז ועד היום לאינספור גרסאות וביצועים, מנצנצים וזוהרים, בין אם מדובר בהופעה שקטה באמפי וואהל ובין אם בהופעת נצחון באמפי קיסריה. שוטפים אותך, זורמים בתוך תוכך, מתוך הלב אל הלחיים.

בין לבין אהוד בנאי זכה להיות מלה נרדפת לנדודים ומסעות. למרות שהוא תמיד מעיד על עצמו שאת רוב הנדודים הוא עשה בדמיונו, השירים שלו ספוגים בחוויות ממסעות ובתמונות ממקומות. העובדה שהוא נמצא כמעט תמיד בסיבוב הופעות, שכל הופעה שלו היא חגיגה בפני עצמה שכמעט אינה חוזרת על עצמה, וכי הוא אולי האדם הכי חרוץ והכי צנוע בביזנס הזה, גורמת לכך שלא רק שתענוג לראות את אהוד ממשיך לנסוע, אלא שזה תענוג גדול יותר לנסוע אחריו, לאן שלא יילך, ולהרגיש את הלב שקפא מעט מפשיר מחדש. 

מאחור השארתי עיר מתכת
מלפניי הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים
הלב שקפא הפשיר
לא חוזר לעיר
ממשיך לנסוע.

https://www.youtube.com/watch?v=5tt5bQ09EEw 

מלנכולי

המסע אליו יצאתי
התארך אל תוך הלילה
לבד בצד הדרך
בנופים לא מוכרים
פרצופים זרים
בתים דולקים בתוך החושך
מדורה של נוודים
רכבת של חצות
ומלנכולי היתה מנת חלקי…

אהוד בנאי הוא לא איש מחויך. גם כשהוא משעשע וצוחק, וזה קורה לעתים תכופות יותר ממה שזה נדמה, נדמה שיש בו מלנכוליות שכזו, האופיינית מאוד למשפחת בנאי. המסע אליו יצא, לפני עשרים שנה, עדיין נמשך, עדיין מתארך אל תוך הלילה. בנאי, לבד, מוקף בכל סיבוב בפרצופים זרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, ממשיך לנדוד מבמה לבמה ולהביא את מנת המלנכוליה שלו למכורים ולנזקקים. 

ראיתי את בנאי בהופעה חיה עשרות פעמים בחיי. אני חייב לומר שאני הכי אוהב את בנאי מלנכולי ומהורהר. אני זוכר הופעה כזו ב"לוגוס" לפני מי-יודע-כמה שנים. ישבתי קרוב לאיש ולגיטרה, הבטתי בעיניו ואפשר היה לראות את העצב, את הכאב. הוא הגיש את השירים שלו מתובלים במלנכוליות קסומה, ועשרות האנשים שהתאספו במקום הקטן והמיוחד הבינו ובזמן-אמת שמדובר בקסם.

המלנכוליות של בנאי היא לא דיכאון, לא בכי. מדובר בכאב ובקושי של היומיום, כזה שכולנו נאלצים לחוות ולהתמודד עמם מדי יום. בנאי לא מייפה את המציאות, לא מטייח, אבל גם לא מגזים. הוא מספר את זה כמו שזה, מפליא לתאר, מנתח ומבאר. ומי ששומע, מי שמאזין, יודע שמנת חלקו היא מנת חלקנו.

ערבב את הטיח

אהוד בנאי היה שותף פעיל ב"מאמי", ולכן לא קשה לנחש את דעותיו הפוליטיות. המחאה של בנאי באלבום, מחאה שנעדרה מאלבומיו הבאאים, היא כנראה תוצאה ישירה של אותו הלך רוח שהוביל אותו ל"מאמי", אותה מרירות וכעס אל מול המציאות הבלתי אפשרית של היחסים הפרובלמטים עם הפלשתינאים והמסלול הרה-האסון שבו אנחנו צועדים עמם בדרך אל אסון ידוע מראש. 

הדרך שבה בנאי מתמודד עם הסיפור המורכב של פועלי הבניין העזתים שבונים עבורנו את הארץ (בפראפרזה משעשעת על "מי יבנה, יבנה בית בתל-אביב?" של לוין קיפניס), בגוף ראשון, היא הדרך שבה הוא משתמש לכל אורך היצירה שלו (כולל גם ב"פועל במה" שמופיע בהמשך). היכולת שלו להסתכל על המצב הבלתי-אפשרי הזה בעיניים של האחר, הזר, ה"אשם", מרשימה ומרגשת.

חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף,
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות…
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

עשרים שנה, עשרים שנה, כל פעם אני כותב את זה מחדש. אבל מה השתנה כאן בעשרים שנה?  מעט מאוד. המחסומים אותם מחסומים, הבעיות אותן הבעיות. זו, כנראה, הסיבה שהאלבום הזה כל-כך מצליח, כל-כך מרשים, ועומד כל-כך יפה במבחן הזמן. הרבה בגלל אהוד בנאי, הרבה בגלל החיים שלנו, שלא הולכים לשום-מקום מאז, אלא רק בדרך למטה.

מרקיסטן

(אינסטרומנטלי)

עגל הזהב

הרלוונטיות של האלבום מרשימה (ומדכאת) לא רק בנוגע למצב הפוליטי, אלא כאמור גם לגבי המצב החברתי. הנהירה אחרי עגל הזהב, עליה בנאי כותב באלבום, הייתה בחיתוליה בשנות השמונים. אם היה כותב היום את השיר, וודאי היה כותב אותו חריף יותר.

שהרי אנחנו עדיין כאן, בלב המדבר, מתנהלים כמו מי שצמאים למיים חיים, למנהיג אמיתי שיבוא מראש ההר וייתן כיוון. במציאות האפלה כאן אנשים נלחמים על כל פירור, רוקדים סביב עגל הזהב, מקדשים את המנהיגים והמתעשרים החדשים כאילו היו נביאי ישראל.

האם יכול היה אהוד בנאי לדמיין, אי-שם בשנת 1987, את ארקדי גאידמק?  את מתעשרי ההי-טק?   את הכמיהה למנהיג, שמביאה את כולנו להזיל דמעה על אריק שרון ששוכב כבר יותר משנה בקומה?!    כנראה שלא, אבל הקהל אותו הוא מתאר, הקהל הממתין בתחתית ההר ומעביר את זמנו במחול טירוף, הוא קהל שהוא מכיר, שהוא חי בקרבו, ולכן כנראה היכולת הנבואית המרשימה.

"עגל הזהב" הוא כנראה השיר החזק ביותר באלבום הזה, שיר שמתקיף אותך מהצלילים הראשונים שלו ולא עוזב אותך עד סופו. שיר שהמלים החזקות שלו מתחברות לרוק'נ'רול המקושט בצלילים מזרחיים שבנאי תפר להן, ויוצרות משהו חדש, משהו שלא היה כאן לפניו, משהו שאפשר לרקוד לצליליו, לשיר בפה מלא, אבל משהו שבסוף היום נשאר איתך ולא עוזב אותך, חוזר להטריד את נשמתך ומחשבתך שוב ושוב. וזו הרי כל המטרה.

הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב
מתחננים אליו
אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשווא
עגל הזהב 

https://www.youtube.com/watch?v=t1CixFyLoHI 

פועל במה

בסוף שנות השבעים עבד אהוד בנאי כפועל במה של "הגשש", במקביל לחיפוש מוסיקאים כדי לשתף איתם פעולה. בדומה לפורטיס, ששחרר גם הוא את אלבום הבכורה שלו בערך באותה תקופה, גם בנאי מצא סיפוק מההתעסקות ב"שואו ביז", גם אם לא היה במוקד העשייה. כשהוא כותב על "שקט של אחרי הסערה" ש"יורד על האולם ועל הבמה", כש"בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר", הוא מתאר תחושות שהוא הכיר מעבודתו כפועל, לא מהופעותיו על במה.

כשנגמור להעמיס נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה הפחד
והכביש השחור
ושמחר בשלוש
יוצאים לעוד הופעה בחצור.

צומת קסטינה חשוך ואדיש
כל העולם ישן, רק אנחנו על הכביש
ואני נרדם על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף:
איך אתה נוהג, יה שיכור? 

"פועל במה" מצטרף, כאמור, אל "עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", אולי גם ל "ממשיך לנסוע" ול"דם", בתארו את "ישראל השנייה", ישראל שלא היה נהוג לדבר עליה, בטח שלא להקדיש לה אלבום שלם. האנשים שאנחנו לא רואים, שאנחנו לא רוצים לראות, שרק אדם רגיש, שהחיים לקחו אותו ולימדו אותו שיעורים מעניינים, יכול לתאר. וכשאהוד שר על שאול ששר "צל עץ תמר ואור ירח", הוא קושר את היצירה שלו בזו של זהר ארגוב, בזו של אותה "ישראל שנייה", שעשרים שנה אחרי זה תהפוך אולי לישראל הראשונה, ותתקע לכל המעונבים ב"היכל התרבות" איזה קללה עסיסית ואיזה תנועה מזרחית.

וכך ישראל של היום פוגשת את ישראל של סוף שנות השמונים, כותל המזרח פוגש את הרוק של המערב, והכל באלבום אחד, מיוחד וקסום. עשרים שנה אחרי, אהוד בנאי עדיין פועל במה, פועל על במות ברחבי ישראל (והעולם) ומביא את פועלו אל כל מי שמוכן לשמוע, לכל מי שמרגיש, ולו רק לרגע אחד, כפליט.

כי אחרי הכל, כל אחד הוא פליט של משהו, ובמיוחד בישראל. ואולי בגלל זה האלבום הזה עדיין מהדהד, עדיין מתנגן. עשרים שנה אחר-כך.

(אהוד בנאי והפליטים, CBS, 1987)

 

הלוואי ותהיה לנו

השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות

האומץ לשנות את הדברים שאנו יכולים

החוכמה להבדיל בין אלה לבין אלה.

 

~ על-פי ריינהולד ניבור

בשבת סגרתי חמש שנים, כן – שמעתם נכון, חמש שנים, במקום העבודה הנוכחי שלי.

 

חמש שנים זה אומר שהמקום הזה, אליו אני מגיע כל יום בחמש השנים האחרונות, הוא עכשיו רשמית מקום העבודה שבו עבדתי הכי הרבה אי-פעם.

 

חמש שנים זה אומר שכמעט כל מי שגייס אותי וניהל אותי בתחילת הדרך כבר איננו בחברה.

 

חמש שנים זה אומר שהתקדמתי המון, גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי, וללא ספק בהיבט של מיקומי בארגון.

 

חמש שנים זה אומר שאני נוהג כמעט באופן עיוור לעבודה ובחזרה.

 

חמש שנים, ועדיין אני נכנס לעבודה (כמעט) כל יום עם חיוך, ונהנה (כמעט) כל יום מהעבודה.

 

חמש שנים. אפילו קיבלתי שעון (Swatch, לא זהב) בהוקרה.

 

חמש שנים, נכון להיום.

 

 

יום יום אני הופך מחומר לאבק –
יום ראשון שחור,
יום שני אני זורח,
ויום שלישי כוכב חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ…
                 (נכון להיום)

ובית קפה קטן

כסא, פסנתר, פסנתרן

ממול הים גועש

הזמן חולף לאט

וזה

כל מה שיש…

 

במסגרת חגיגות ה-7 לפורום מוסיקה ישראלית של ynet יזם אבי "ערנבי" בוחבוט, מנהל הפורום, מהדורה חוזרת של "פרויקט האסיף", הפרויקט המופלא שבו אוספים כל חבר פורום שירים ומרכיבים מהם מיקסטייפ (שזה מלה מעודכנת יותר לאוסף…) ושולח (בדואר, אשכרה לואו-טק) לחבר פורום אחר שהגריל.

 

במסגרת הפרויקט השנה הרכבתי את האוסף "בית קפה קטן. כסא, פסנתר, פסנתרן". הרעיון פשוט: שירים שמבוססים על פסנתר ופסנתרן, אם כי אפשר גם פסנתרנית. כפי שכתבתי ליוסי (aka חלום קטן) שקיבל את האוסף, אסופת השירים שהרכבתי מנסה להגשים הלכה למעשה את החז(י)ון של עלי מוהר, ומאגדת לתוכה שירים קטנים-גדולים, שירים שמנסים לתת ללב את מה שהוא צריך, בלי חשש. שירים שכולנו מבקשים לנגן שוב ושוב. כי זה כל מה שיש.

 

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה
כל מה שיש…

הפלייליסט כולל 19 שירים*, מגוונים ומכל הצבעים והזמנים, והרי הוא לפניכם:

 

1 זה כל מה שיש – יוני רכטר (התכוונות)

2 שלמה גרוניך ומתי כספי  – הזמן עובר (מאחורי הצלילים 2002)

3 מאיר בנאי – כמו ציפור מעל הים (אקוסטי)

4 יוסף בבליקי – הגברת עם היהלומים (הגברת עם היהלומים)

5 נעם רותם – לפני תהום (עזרה בדרך)

6 אורלי זילברשץ-בנאי – השקר (הקברט של מירנדה)

7 מים שקטים – נמפות יפות (מים שקטין)

8 שלומי שבן ורמי פורטיס – When I Go  (מופע פסנתר)

9 שלומי שבן ורמי פורטיס – ניצוצות (מופע פסנתר)

10 שלום חנוך ומשה לוי – זה רק געגוע (יציאה)

11 מתי כספי ושלמה גרוניך – סליחה (מאחורי הצלילים 2002)

12 ארקדי דוכין ולימור עמר – בואי אלי (מתוך "הבמה המרכזית של קוטנר")

13 רות דולורס וייס – I’ve Been Such A Good Girl  (Come See)

14 שלומי שבן – חרש אינטרקונטיננטל (פסקול "האסונות של נינה")

15 שלומי שבן – פעם שירים (עיר)

16 אביתר בנאי – יש לנו את כל הזמן (עומד על נייר)

17 אוהד גולדברט וירון יהודה – בת השיר כבר אינה ילדה קטנה (שירימשומקומ)

18 שגיא צבי – There Is A Light That Never Goes Out (מתוך הדפיוצר ב"במה חדשה")

19 אריק רודיך – אחרית (סטאללה)

 

* לצורך כניסה לתקליטור קוצץ שיר מספר 2, לצערי הרב.

 

לאור ההצלחה (היחסית) בפורום, החלטתי לשתף את האוסף גם עמכן, קוראות נאמנות.

לפיכך תוכלו להוריד אותו כאן.

 

כמו-כן כאן תוכלו לקרוא על המיקסטייפ שאני זכיתי לקבל, בעריכתו של אורן שץ (משחת).

 

ושיהיה יומולדת שמח לכל קוראי וכותבי הפורום ואוהבי המוזיקה הישראלית באשר הם.

נגנו שוב את השיר(ים) ו… זה כל מה שיש.

 

ומה הלב דורש
את זה הוא לא אומר
מזה הוא קצת חושש
וזה כל מה שיש…

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
לקוח מבקש
נגן שוב את השיר
כי זה
כל מה שיש…

 

 

המלים של עלי מוהר.

הקרדיט לתמונות (מפליקר): *FRAnCeScA* ,England

ספין זה כמו בומרנג. תרים מספיק כאלה לאוויר ואחד יחזור אליך ויתפוצץ לך בפנים.

 

מאז סיום המערכה הכושלת בלבנון, aka מלחמת לבנון השנייה, מנהל אולמרט קרב מאסף שמטרתו אחת: להישאר על הכסא. לא טובת ישראל בעיניו, לא בטחוננו, ולא שלוותנו. מטרתו היחידה לסיים את הקדנציה בשלום, שהרי ספק אם יזכה לקדנציה נוספת.

לצורך כך מתמקד אולמרט בשני כיוונים עיקריים שאליהם הוא משלח ספינים השכם וערב: אני מוביל משא ומתן רציני עם הפלסטינים שיסתיים בהסכם (כדי להרדים את העבודה והשמאל) מחד, ואני יתקן את נזקי המלחמה ואוביל את צה"ל לנצחון במערכה הבאה (כדי להרדים את המתנגדים מימין). כך או כך, חלוץ תלה את המדים והלך לעשות לביתו בגלוי, פרץ עזב את משרד הבטחון כדי להראות שברק לא יותר טוב ממנו ורק אהוד אולמרט כמנהגו נוהג – מפריח ספינים ומחזיק חזק בכסא.

 

יתרה מזאת, אולמרט כל-כך מזלזל בנו ובכוחנו שהוא הודיע מראש שהוא מתכוון "להילחם" בוועדת וינוגרד, אותה וועדה שהוא עצמו מינה כדי "לחקור" את הכשלון שלו במלחמה, בעזרת ספינים. לצורך כך, אולמרט מכריז כבר כמה חודשים שאף אחד -בטח לא חברי הוועדה, בטח לא הורים שכולים, בטח לא עיתונאים חוקרים, בטח לא מומחים צבאיים – לא יכול להגיד לו, המצביא הדגול, המנהיג המדופלם, שהוא נכשל בניהול המערכה, שהוא שגה ביציאה למבצע המטופש דקה לפני הפוטו-פיניש, שהוא קבר במו ידיו שלושה ושלושה חיילים.

 

יתרה מזאת, אולמרט חושב שאנחנו אידיוטים, ואתמול, בכנס הרצליה, טווה מציאות אלטרנטיבית לגמרי, וסיפר לנו שבצפון שוררת תקופת השקט הארוכה ביותר מזה 25 שנה וכי ההרתעה של מדינת ישראל טובה מתמיד, כמו גם השגשוג. כל זה כמובן נכון, זולת השקט בצפון (קטיושה על שלומי מצלצל לך מוכר, אהוד?), ההרתעה שאבדה (ויעידו הקסאמים על יישובי הדרום) והשגשוג (בכנס עצמו דנו בשחיקה במדד החוסן הלאומי, ובמיוחד במרכיב החברתי שלו).

 

אבל האולטימט ספין, זה שבסופו של דבר נתקע לאולמרט בגרון, היה המאבק במכתב המ"פים. חמישים קצינים במילואים, לא פחות, מפקדים שהשתתפו במלחמה, קראו לאולמרט להתפטר כי "מי שלא מחויב לאחריות אישית לא יכול לשלוח אנשים למלחמה". חמישים זה מספר גדול מדי בכדי להאשים אותם באג'נדה פוליטית כזו או אחרת, ולכן אולמרט השתמש בכוח ייצור הספינים המרשים שלו ותקף אותם על כך ש"עשו שימוש בלתי נאות בדרגתם". והרי למה שלחו אותם למלחמה אם לא בגלל דרגתם?   והרי מי יכול להעיד יותר טוב על מה היה במלחמה מאשר מפקדים כמוהם?!   והרי אולמרט אומר כל הזמן שרק מי שהיה שם יכול להבין?!!!   

 

וכך התפוצץ לו הספין של אולמרט בפניו, ובמקום שיגייס תמיכה כנגד המ"פים גרם לתסיסה וכעס נוסף על אולמרט. אתמול, בכנס הרצליה, הוא כבר העיד שהוא "מעריץ ומכבד את כולם". מעריץ ומכבד – כן, אבל ישלח אותם גם מחר למות אם זה משרת את האינטרסים הצרים שלו. ומי שחושב שאני טועה צריך לקרוא את צריך לקרוא את "מלחמת 60 השעות" של עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"מוסף הארץ" ולהבין למה באמת יצא צה"ל למבצע המטופש שלושה ימים לפני סוף המלחמה.

 

אולמרט בלחץ. הוא לא רוצה לשאת באחריות, לא רוצה לדון במה שקרה, רק לשבת עוד כמה חודשים על הכסא. כשהוא בלחץ, גם מכונת הספינים לא מתפקדת וכך מתפוצצים לו, לראשונה מזה זמן רב, רסיסי ספינים בפנים. דו"ח ההורים השכולים – בום. מכתב המ"פים – בום. נאום בכנס הרצליה – בים בם בום. ובינתיים בחוץ הולכים ומתרבים המפגינים הקוראים לו ללכת הביתה, והוא נתלה בציפי לבני, שאול מופז ואהוד ברק.

 

ויש לו שבוע. ויש לנו שבוע. בעוד שבוע דו"ח וינוגרד, שבסך-הכל ישים חותמת על מה שכולנו יודעים. וגם אם לא יגיד את הדברים ברור מספיק, משיקולים כאלה ואחרים, זה לא באמת חשוב. כי כולנו יודעים מה צריך לקרות יום אחרי וינוגרד, מה היה צריך לקרות מיד אחרי המלחמה. וכדאי שכולנו נצא החוצה לרחובות ונגיד את זה חזק וברור. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי אולמרט לא מתאים. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי הגיע הזמן לאחריות אישית. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי כל אם צריכה לדעת שילדה החייל מקבל פקודות מאדם אחראי שראוי לתפקיד. אולמרט צריך ללכת הביתה. זהו. נגמרה תקופת החסד.

 

ואולמרט הוא כמו חתול (זבל). הוא ייפול על הרגליים שוב ושוב ושוב. ישלח עוד ספין, ינהל עוד קרב מאסף, יגייס את טובי המוחות הקריאטיביים בשביל לבלבל אותנו, לתמרן. הוא ייאחז בשולי הכסא כמו במזבח, ויתחנן לרחמינו.

 

אבל ספין זה כמו בומרנג. אם תרים מספיק כאלה לאוויר אחד בטוח יחזור אליך ויתפוצץ לך בפנים.

השנה לא תכננתי לכתוב משהו. כי אי אפשר כל שנה. כי לא ממש הכרתי אותה, ואני לא כותב על אנשים יותר קרובים שאינם, וחוץ מזה יש מספיק שזוכרים ומזכירים.

אבל בשבוע שעבר נתקלתי במקרה בהקלטות של כמה תוכניות של מיכל וישר חזרו אליי כל הלילות המופלאים שידעתי לצליליה, והחלטתי שאני חייב לספר מה הרגשתי, מה אני מרגיש. גם השנה.

בכל-זאת, חלפו כבר שמונה שנים…

 

 

הייתי מאוהב בה.

לא ידעתי איך היא נראית או בת כמה היא, אבל הייתי מאוהב בה.

הייתי מאוהב בה, כי היא השמיעה את המוסיקה שאני אוהב, ואהבתי את המוסיקה שהיא השמיעה.

 

הורדתי לפני שנה ומשהו הקלטות של כמה תוכניות של מיכל (לא זוכר ממי. מי שלא תהיה, תודה רבה לך!). התברר שזה לא הזמן שהפך את הזיכרון לכל-כך נפלא, אלא מיכל. התוכניות האלה באמת היו משהו אחר. אף אחד לא ערך או הגיש, ובטח לא עורך או מגיש, ככה תוכניות רדיו. הנה "גלוריה" של יו-2, ומיד אחר-כך "גלוריה" של ואן מוריסון בביצוע של הנדריקס, ונירוונה ואנימלס ואריק איינשטיין. ממש בית-ספר למוסיקה, קשת רחבה ועמוסת צבעים, הנאה צרופה. בלי פוזות מיכל הייתה פשוט משמיעה מוזיקה מעולה, בכל סגנון ושפה.

 

תמיד שואלים אותי, כששומעים שאני מוסיקופיל, איזה מוסיקה אני אוהב. "מוסיקה טובה", אני תמיד עונה. כי איך אפשר להגדיר מוסיקה טובה?  אין לה כללים או גבולות, לא שפות ולא גיאוגרפיה, לא סגנון ולא כלי. אני חושב שזה תוצאה ישירה של החינוך שקיבלתי ממיכל.

 

ואין היום מי שמציע את זה. אני אוהב את "הקצה" של קוואמי, אבל היא מעודכנת מדי ואקלקטית מדי ותזזיתית מדי בשבילי. קוטנר, שהוא מהיחידים שמסוגל לעשות תוכנית כזו (והוכיח את זה שנים ב"מוזיקה היום") עבר לערוץ המוסיקה ונעלם תחת הפונינט, ואולי עכשיו ב-102 יוכל מעט להושיע. אני מוצא שאתרים כמו "השרת העיוור" והפורומים המצוינים למוסיקה אלטרנטיבית וישראלית הם התחליף שמצאתי לעצמי בינתיים כדי להמשיך ללמוד, להמשיך להתפתח. אני בטוח שלו הייתה מיכל חיה, הייתה מוצאת את עצמה כותבת שם, ממש כמו שעושים שם אנשים יקרים וטובים אחרים.

 

האם יש היום דמות כזו, פיגורה, בתקשורת, שאני מרגיש שאני רוצה לדבר איתה, שאני יכול להתאהב בה, שאני מוכן ללכת אחריה באש ובמים?    החור שמיכל השאירה מזכיר לי במעט את החור שג'ון פיל השאיר אחריו והקושי של אוהבי המוסיקה למלא אותו.  נכון, זה עידן דיגיטאלי והגישה למוסיקה היום קלה יותר ומהירה יותר, ומקומו של שדרן הרדיו ועורך הרדיו כקובע טרנדים ומחדש נפגע מאוד. ובכל זאת, ההתרגשות שעוברת בי כשאני שומע את ההקלטות הישנות, האיכות המדהימה של החומרים שנמצאים שם, גורמים לי להתגעגע נורא.

 

הייתי מאוהב בה.

חשבתי שאני היחיד, בטח בין האנשים שהכרתי, היחיד שמאוהב בה.

שנים אחר-כך אני קורא מה שכותבים אחרים ומבין שמיכל שבתה את ליבם של רבים.

היא תמיד תישאר בלבי יפה ואמיצה, רוקדת לצלילי המוסיקה המופלאה שהיא עצמה מנגנת.

 

 

 

 

חלום בלהות עלייך

על מוות בבריכה

מעיר אותי ברבע לשלוש

אני שוכב על הרצפה של הלילה שהיה

עם מישהו זר ששוכב לי ליד הראש

 

חלום בלהות עלייך

על מוות בבריכה

אני לא רואה רחוק יותר מהחלום עתה

היד הרועדת של האיש הרועד

החזיקי את פי

שאחזיק בתוכי את הצעקה

 

אני מנסה לחשוב

להאט את הקצב

אם רק כאן זה היכן שאני הולך

אם זה אמת

אני חייב להיווכח בעצמי

אני מדליק את האש

וממש לידי

זה נראה טוב

זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה

זה נראה טוב

זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה

זה כה חלק, זה מרגיש כמעט כמו עור פנים

זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים

 

זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים

אלף קולות שלוחשים לי שהם צודקים

זה עוזר לי להבין איך זה מרגיש להיות חדש

וכל קול שייך

כל קול שייך לך

 

     ~ Kyoto Song של הקיור, להקה שהכרתי ואהבתי בזכות מיכל. השיר נוגן אצל קוואמי בספיישל שערך לזכרה. בעוד חודש בדיוק, בהופעה של הקיור בפראג, וודאי אחשוב על מיכל המון…

בגבעתיים עירי היקרה (אני תושב חדש יחסית אבל מאוד לויאלי) עובדים קשה מאוד על הנחלת התחושה לתושבים כאילו מדובר בעיר הנפלאה בעולם (תחת המוטו "הכי טוב בגבעתיים").  

 

אמת, רמת הנקיון מרשימה, העסק מתנהל יחסית על מי מנוחות, ואפילו כשלא יש תירוצים הולמים (הפארק מתעכב בגלל שנת שמיטה…), אבל צריך להודות – גבעתיים היא פרבר של תל-אביב. לא פחות ולא יותר. היתרון של "לשלם מחוץ (לתל אביב) ולהרגיש בתוך (תל אביב)" הוא הוא הסיבה לפופולריות של גבעתיים, עם כל הכבוד לראש העיר ועמודו המעודכן בפייסבוק.  

 

לכן לא הופתעתי כלל כאשר ניגשתי להשתמש בתו חנייה של עירי המהוללת (ברכבי השני, שאיננו מתהדר בתו חנייה חדש מודל 2008 של עיריית גבעתיים) בשעה 9:40 בבוקר יום חמישי, וגיליתי שלמרות שגירדתי את הספרה "9" מאחוריה הסתתר המספר "10":

 

 

רוצה לומר בגבעתיים הכל, אבל הכל, 10:

 

 נ.ב. למגיבים שלום. תתפלאו, אך ידועה לי הסיבה האמיתית להופעת המספר "10" מתחת לספרה "9". הקטע לעיל נכתב בהומור (כלשהו). אנא חסכו ממני תגובות בנושא.

צריך להודות – כבר מזמן הייתי צריך לכתוב פוסט על Lovesong.

זאת אומרת, אם כבר סדרת פוסטים על הקיור, איך אפשר בלי Lovesong.

כי "שיראהבה" הוא ללא ספק השיר הכי מצליח של הקיור, הכי מפורסם ואולי גם אחד מהיפים ביותר. אבל כמו ששחר כתב, Lovesong הוא בעצם סוג של שיר אהבה אולטימטיבי "שבו האהבה היא נצחית וטהורה ומזוקקת ומזוככת". ותמיד יותר קשה לכתוב על שירים מהסוג הזה. קשה, אבל צריך.

את Lovesong כתב, כמובן, רוברט סמית כמתנת חתונה לאשתו מרי, ממש לפני החתונה שלהם. הוא הופיע באלבום המופלא "Disintegration". השיר הזה הוא השיר המצליח ביותר של הקיור בארצות-הברית וללא ספק אחד מהפופולריים שלהם ביותר בעולם.

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני בבית שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני שלם שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני צעיר שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני מהנה שוב

וכמה שרחוק אהיה

אני תמיד אוהב אותך

וכמה זמן שלא אהיה

אני תמיד אוהב אותך

ואילו מלים שאומר

אני תמיד אוהב אותך

אני תמיד אוהב אותך

 

ובכל-זאת, אוהבי קיור מושבעים כמוני לא היו מדרגים אותו בראש רשימת שירי הקיור האהובים עליהם. אולי בדיוק מהסיבה שמנה שחר. ולכן מאוד שמחתי להיזכר דרך הפוסט שלו במאש-אפ המבריק שעשו לו לפני שנה בונא מיוזיק, שהם דורון פלסקו, זיו מטושקה ורוני נוי – מאש-אפ בין השיר הזה ל"מכה אפורה" של מוניקה סקס.

 בונא מיוזיק, שהיו אחראים גם למאש-אפ המשעשע "Enjoy the Sheket" (שהפגיש בין "שקט" של בלאגן ל"Enjoy the Silence" של דפש מוד), מצרפים פה את הציניות המופלאה של המלים שכתב יהלי סובול על אהבה מהסוג הפחות מוצלח ופחות יפה.

זה קרה בסתיו של השנה שעברה
הוא יורד כמו מכה אפורה על העיר
אני זוכר שהיא אמרה
אני זוכר איך הכל התפורר
אולי את זוכרת
מה את אומרת
מה את אומרת עכשיו
אולי גם אמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו חשוב משהו עצוב
סיפור אהבה
בלי מטאפורות ובלי דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאני בחיים

 

 וכך מקבלים את "אהבה אפורה", מאש-אפ אולטימטיבי, מרפא למכה האפורה או שיר אהבה למוניקה אם תרצו. על רקע פס הקול המופלא של הבס-תופים-גיטרה של הקיור יהלי מספר על "החיים (ה)די קלים" שהובטחו לו, הקלידים של השיר המקורי חורכים לך את הלב כצפוי כשיהלי מחפש לו נושא לכתיבה, "סיפור אהבה", וכשיהלי שר "כמו שאני בחיים, כמו שאני בחיים" ורוברט עונה לו "fly me to the moon" עולה לי חיוך מטופש על הפנים. How ever far away, אמרתי לה, how ever long I stay, אמרתי לה, I will always love you.

 בזמנו הורדתי את השיר מאיפה שהוא. אני אפילו לא זוכר מאיפה. אחר-כך היו לבונא, כמקובל בענייני מאש-אפים, בעיות זכויות יוצרים קלות עם הקיור. כעת, סוף-סוף, היצירה אושרה לשימוש והיא ניתנת להורדה חוקית דרך imusic. כך או כך, אתם מוזמנים להתרשם, להתלהב ולהנות מסופשבוע של אהבה. אפורה.

 נ.ב. עוד חמישה שבועות למרפא חי בעיר האפורה.

"השרת העיוור", אתר ביקורות המוזיקה הנפלא (גילוי נאות: אני נמנה על כותביו הרבים), מריץ כבר שבע שנים את פרוייקט "הגיבור הלא מושר", במסגרתו מצדיעים הכותבים השונים ל"גיבור הלא מושר", מי שהוציא אלבום נפלא (בעיני הכותב, כמובן) אך זכה להתעלמות מצד התקשורת. אחרי תקופה ארוכה שבה שבתי והאזנתי ושבתי והאזנתי ל"המיטב" של חנן יובל אני בטוח בעצמי מספיק כדי להכריז קבל עם ופורום: חנן יובל הוא הגיבור הלא מושר של כל הזמנים, הגיבור הלא מושר 1974 ואילך.

 

"אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים…"

בהקדמה לאלבום האוסף המושקע שהוציאה אן.אם.סי ליובל, וזאת במסגרת סדרת "המיטב" שלה, מספר המשורר האהוב עליי, רוני סומק, על יצירתו של יובל: "'יופי', כתב פעם הפילוסוף שופנהאור, 'הוא מכתב המלצה פתוח, הכובש את הלבבות בטרם עיינו בכתוב'. חנן יובל יכול להלחין את המכתב הזה…".  האזנה לאוסף הזה, המסודר כרונולוגית והמאוד מקיף (ועל כך ברכות לעורך ליאור מזרחי), מבינים שהאמת לא רחוקה מכך. יובל, שאחראי לשירים אהובים ונכסי צאן ברזל, כמו "אתם זוכרים את השירים" המצוטט לעיל (למלים של יהונתן גפן), "בטרם" ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" (למלים של יהודה עמיחי), "נגה" שכתב ל"שובבי ציון" (שכתב מאיר אריאל על אחותו הבכורה של יובל), "כשצלצלת רעד קולך", "דור" ועוד ועוד, מבינים את מקומו החשוב והכל-כך בלתי מושר במוסיקה הישראלית.

 

 

מתוך הביקורת שלי על "המיטב" של חנן יובל בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

 

שנים שחופש בשבילי היה מלה נרדפת למדבר ומדבר היה מלה נרדפת לסיני.

למען האמת, בנסיעה האחרונה שלנו לסיני, כשאשתי בשבוע השלישי להריונה, פינטזנו לנו על חופשה קסומה על חופי סיני עם ילד שמתרוצץ לו בחופשיות על החול הלבן. בתגובה, כמובן, בא פיגוע הטרור וטפח על פנינו הנאיביות.

 

חשבתי הרבה על סיני בסוף השבוע הקסום שבילינו בשבילים במדבר. אינני יודע אם זה השקט שאופף את הערבה או המחסור החריף בציווליזציה, השטיחים והכריות במאהל או הקור המדברי, אבל שלושה ימים של קסם עברו עלינו, של שקט שמופרע רק על-ידי קולותיהם של ילדים צוחקים (או רבים), של נופים נפלאים שכל פעם נעים לגלות מחדש שארצנו מבורכת בהם ושל אוכל…  הרבה אוכל.

 

וכשעצרנו לאיזה הפסקת אוכל בלב המדבר, הילדים ישנים במכוניות והשמש מראה קצת את זיו קרניה, אפשר היה לפזם בשקט את "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה ולחלום על "משהו קר חם בלב מדבר".

 

בתמונה: משהו חם בלב מדבר, בחוות האנטילופות.

 

"…השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף

 

וכל העניין הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר…"

 

 

נ.ב. wifi בלב מדבר – להיט. "ארומה" בלב מדבר – כשלון.