שיר אהבה למוניקה (או: מרפא למכה אפורה)

צריך להודות – כבר מזמן הייתי צריך לכתוב פוסט על Lovesong.

זאת אומרת, אם כבר סדרת פוסטים על הקיור, איך אפשר בלי Lovesong.

כי "שיראהבה" הוא ללא ספק השיר הכי מצליח של הקיור, הכי מפורסם ואולי גם אחד מהיפים ביותר. אבל כמו ששחר כתב, Lovesong הוא בעצם סוג של שיר אהבה אולטימטיבי "שבו האהבה היא נצחית וטהורה ומזוקקת ומזוככת". ותמיד יותר קשה לכתוב על שירים מהסוג הזה. קשה, אבל צריך.

את Lovesong כתב, כמובן, רוברט סמית כמתנת חתונה לאשתו מרי, ממש לפני החתונה שלהם. הוא הופיע באלבום המופלא "Disintegration". השיר הזה הוא השיר המצליח ביותר של הקיור בארצות-הברית וללא ספק אחד מהפופולריים שלהם ביותר בעולם.

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני בבית שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני שלם שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני צעיר שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני מהנה שוב

וכמה שרחוק אהיה

אני תמיד אוהב אותך

וכמה זמן שלא אהיה

אני תמיד אוהב אותך

ואילו מלים שאומר

אני תמיד אוהב אותך

אני תמיד אוהב אותך

 

ובכל-זאת, אוהבי קיור מושבעים כמוני לא היו מדרגים אותו בראש רשימת שירי הקיור האהובים עליהם. אולי בדיוק מהסיבה שמנה שחר. ולכן מאוד שמחתי להיזכר דרך הפוסט שלו במאש-אפ המבריק שעשו לו לפני שנה בונא מיוזיק, שהם דורון פלסקו, זיו מטושקה ורוני נוי – מאש-אפ בין השיר הזה ל"מכה אפורה" של מוניקה סקס.

 בונא מיוזיק, שהיו אחראים גם למאש-אפ המשעשע "Enjoy the Sheket" (שהפגיש בין "שקט" של בלאגן ל"Enjoy the Silence" של דפש מוד), מצרפים פה את הציניות המופלאה של המלים שכתב יהלי סובול על אהבה מהסוג הפחות מוצלח ופחות יפה.

זה קרה בסתיו של השנה שעברה
הוא יורד כמו מכה אפורה על העיר
אני זוכר שהיא אמרה
אני זוכר איך הכל התפורר
אולי את זוכרת
מה את אומרת
מה את אומרת עכשיו
אולי גם אמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו חשוב משהו עצוב
סיפור אהבה
בלי מטאפורות ובלי דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאני בחיים

 

 וכך מקבלים את "אהבה אפורה", מאש-אפ אולטימטיבי, מרפא למכה האפורה או שיר אהבה למוניקה אם תרצו. על רקע פס הקול המופלא של הבס-תופים-גיטרה של הקיור יהלי מספר על "החיים (ה)די קלים" שהובטחו לו, הקלידים של השיר המקורי חורכים לך את הלב כצפוי כשיהלי מחפש לו נושא לכתיבה, "סיפור אהבה", וכשיהלי שר "כמו שאני בחיים, כמו שאני בחיים" ורוברט עונה לו "fly me to the moon" עולה לי חיוך מטופש על הפנים. How ever far away, אמרתי לה, how ever long I stay, אמרתי לה, I will always love you.

 בזמנו הורדתי את השיר מאיפה שהוא. אני אפילו לא זוכר מאיפה. אחר-כך היו לבונא, כמקובל בענייני מאש-אפים, בעיות זכויות יוצרים קלות עם הקיור. כעת, סוף-סוף, היצירה אושרה לשימוש והיא ניתנת להורדה חוקית דרך imusic. כך או כך, אתם מוזמנים להתרשם, להתלהב ולהנות מסופשבוע של אהבה. אפורה.

 נ.ב. עוד חמישה שבועות למרפא חי בעיר האפורה.

הגיבור הלא מושר, 1974 ואילך

"השרת העיוור", אתר ביקורות המוזיקה הנפלא (גילוי נאות: אני נמנה על כותביו הרבים), מריץ כבר שבע שנים את פרוייקט "הגיבור הלא מושר", במסגרתו מצדיעים הכותבים השונים ל"גיבור הלא מושר", מי שהוציא אלבום נפלא (בעיני הכותב, כמובן) אך זכה להתעלמות מצד התקשורת. אחרי תקופה ארוכה שבה שבתי והאזנתי ושבתי והאזנתי ל"המיטב" של חנן יובל אני בטוח בעצמי מספיק כדי להכריז קבל עם ופורום: חנן יובל הוא הגיבור הלא מושר של כל הזמנים, הגיבור הלא מושר 1974 ואילך.


 


"אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים…"


בהקדמה לאלבום האוסף המושקע שהוציאה אן.אם.סי ליובל, וזאת במסגרת סדרת "המיטב" שלה, מספר המשורר האהוב עליי, רוני סומק, על יצירתו של יובל: "'יופי', כתב פעם הפילוסוף שופנהאור, 'הוא מכתב המלצה פתוח, הכובש את הלבבות בטרם עיינו בכתוב'. חנן יובל יכול להלחין את המכתב הזה…".  האזנה לאוסף הזה, המסודר כרונולוגית והמאוד מקיף (ועל כך ברכות לעורך ליאור מזרחי), מבינים שהאמת לא רחוקה מכך. יובל, שאחראי לשירים אהובים ונכסי צאן ברזל, כמו "אתם זוכרים את השירים" המצוטט לעיל (למלים של יהונתן גפן), "בטרם" ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" (למלים של יהודה עמיחי), "נגה" שכתב ל"שובבי ציון" (שכתב מאיר אריאל על אחותו הבכורה של יובל), "כשצלצלת רעד קולך", "דור" ועוד ועוד, מבינים את מקומו החשוב והכל-כך בלתי מושר במוסיקה הישראלית.



 


 


מתוך הביקורת שלי על "המיטב" של חנן יובל בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.


 

בלב מדבר

שנים שחופש בשבילי היה מלה נרדפת למדבר ומדבר היה מלה נרדפת לסיני.


למען האמת, בנסיעה האחרונה שלנו לסיני, כשאשתי בשבוע השלישי להריונה, פינטזנו לנו על חופשה קסומה על חופי סיני עם ילד שמתרוצץ לו בחופשיות על החול הלבן. בתגובה, כמובן, בא פיגוע הטרור וטפח על פנינו הנאיביות.


 


חשבתי הרבה על סיני בסוף השבוע הקסום שבילינו בשבילים במדבר. אינני יודע אם זה השקט שאופף את הערבה או המחסור החריף בציווליזציה, השטיחים והכריות במאהל או הקור המדברי, אבל שלושה ימים של קסם עברו עלינו, של שקט שמופרע רק על-ידי קולותיהם של ילדים צוחקים (או רבים), של נופים נפלאים שכל פעם נעים לגלות מחדש שארצנו מבורכת בהם ושל אוכל…  הרבה אוכל.


 


וכשעצרנו לאיזה הפסקת אוכל בלב המדבר, הילדים ישנים במכוניות והשמש מראה קצת את זיו קרניה, אפשר היה לפזם בשקט את "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה ולחלום על "משהו קר חם בלב מדבר".


 




בתמונה: משהו חם בלב מדבר, בחוות האנטילופות.


 


"…השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף


 


וכל העניין הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר…"


 



 


נ.ב. wifi בלב מדבר – להיט. "ארומה" בלב מדבר – כשלון.

מסביב לעולם (בלי לזוז בביצה המקומית) בשמונים יום

שביתת המרצים "חוגגת" שמונים יום


שמונים יום זה הזמן שלקח לפיליאס פוג ופספרטו של ז'ול וורן להקיף את העולם.


שמונים יום ובסופו של דבר השביתה הזאת לא מעניינת אף אחד מחוץ למעגל הקטן יחסית של מרצים וסטודנטים.


כשם ששביתת המורים בבתי-הספר העל-יסודיים לא הזיזה לאף-אחד, כי תלמידים בגיל הזה לא צריכים בייביסיטר, כך גם גורלה של שנת הלימודים הנוכחית, כמו גם גורלה של ההשכלה האקדמית בישראל, לא מעניינות את אולמרט וחבר מרעיו.


שהרי מה הכוח האלקטורלי של הסטודנטים והמרצים לעומת הקולות שירוויח אולמרט כשיתחבק עם אבו מאזן וג'ורג' W או שכשיפתח מחדש את משרד הדתות?  יותר קל לשסות את פקידי האוצר במרצים, להשליך ספינים ומידע לא מבוסס לפתחם של התקשורת והסטודנטים ולקוות שהכל יסתדר מעצמו.


החלק העצוב הוא איך זה ייגמר – למרצים יזרקו איזו עצם, לסטודנטים יסדרו סמסטר מקוצרר, וההסכם הזה – כמו ההסכם עם המורים – יהיה בכי לדורות.


אינני קרוב די לסכסוך כדי להתיימר להבין את הפרטים הקטנים. אלה אומרים "שכרנו נשחק ב-35%", אלה אומרים "3% בלבד". אלה רוצים תוספות שכר לכולם, אלא רוצים תוספות רק לכוכבים ("שכר דיפרנציאלי"). מזכיר את הסכסוך של האוצר עם המורים?  מזכיר. השורה התחתונה זהה גם היא – כולם יודעים שההשכלה הגבוהה בארץ על הפנים ומידרדרת משנה לשנה, וכולם מתעסקים במספרים ובפרטים הקטנים במקום להתמודד עם המאקרו.


אינני מרצה ואין לי חברים מרצים. עם זאת, אחת הסיבות המרכזיות שלא עשיתי עדיין תואר שני היא דלות ההיצע באוניברסיטאות הישראליות. מעט החברים והמכרים שלי שהיו מוכשרים ו/או עשירים מספיק, והלכו לרעות בשדות זרים, מספרים בהתלהבות על אקדמיה אחרת – רחבה יותר, גדולה יותר, מרשימה יותר, עשירה יותר. המסקנה שלהם (ושלי) חד-משמעית: קח רכבת, קח אווירון, סע רחוק, רחוק, אם אתה רק יכול.


הרבה בעיות יש להשכלה הגבוהה בישראל – אין כמעט פיתוח ומחקר, עלות הלימודים יקרה, אין שיתופי פעולה מספיקים עם חברות מסחריות, אין פיתוח, אין כיוון. אינני יודע אם המרצים רוצים להשיג פתרון לבעיות האלה, או שמא רק לפתרון הבעיות שלהם עצמם. אבל כמו שביתת המורים, גם השביתה הזו מדגימה שוב את מצוקת ההשכלה בישראל ואת הדרך שבה השלטון מתנכר לה.


האם ראשי המדינה רוצים ציבור נבער, ממש כמו במדינות אפלות השכנות לנו?    או שמא אולמרט מיישם על המרצים את הטקטיקה שכבר הצליחה עם המורים, והוא יתיש אותם (ואותנו) עד שיתרצו במעות קטנות ויחזרו עם הזנב מקופל בין הרגליים לכתות ולמעבדות?!


בשמונים יום הספיק ז'ול וורן להקיף את העולם כולו ולחזור (כמעט) בזמן בחזרה.


שמונים יום, ופה עדיין ההשכלה הגבוהה שובתת. 


 


נ.ב.


מה נלין על שמונים ימים אם שלוש שנים אחרי שוועדת חקירה פרלמנטרית קבעה חד-משמעית שהבנקים הישראליים בזזו (מצטער, אין לי מלה יפה יותר…) את כספם של ניצולי השואה וכי יש להשיב מיידית את הכספים המגיעים להם ואף חוקקה חוק בנושא. אגב, ישראל היא המדינה האחרונה שעודה מטפלת בנושא השבת הנכסים לניצולי השואה (ששים שנה אחרי שתמה מלחמת העולם השנייה). כמקובל במקומותינו, שלוש שנים עברו וכסף אין.


לפני שמונה חודשים הבטיח ראש הממשלה לפעול בנושא. בתקופת "יום השואה" עזרה לניצולים היא ספין שווה, ואולמרט התייצב בפנים מיוסרות ודרש לפתור את הבעיה ולנפץ את "האטימות הבירוקרטית". אבל אולמרט, כמו אולמרט, עבד על כולנו, על הניצולים ועלינו. כעת, הוועדה לענייני ביקורת המדינה הודיעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (…) לבדיקת הנושא, שתבדוק את היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה, וזאת לאחר שגם אחרי שהבטיחה הממשלה להעביר את הכספים באוקטובר האחרון, עדיין לא עשתה כן.


אני, אישית, לא מבין את הצורך בוועדה – אפשר לתת מראש את השורה התחתונה: היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה מחפיר. גם בהם משסים את פקידי האוצר, גם אותם מעכבים עד שהעניינים יסתדרו מעצמם. במקרה של הניצולים, הם פשוט מתים, בקצב מזעזע של ארבעים ליום. מה שמוריד לממשלה מצביעים פוטנציאליים, מוריד מעל גבם של הבנקים את הנושים ויעלים את הבעיה תוך כמה שנים ממילא. אז למה להתאמץ?!


בקצת יותר משלוש שנים הדפו בעלות הברית את הנאצים ברחבי אירופה והכריעו את מלחמת העולם השנייה. בביצה המקומית שלנו שלוש שנים ושום דבר לא זז. כמה ועדות מוקמות, כמה זקנים מתים.


כלום לא עצוב, הכל כרגיל.  

החזיון לפרנצ'סקו גויא

אל נא תביטי לאחור.
על ראש הצוק, לעומתנו,
הנה טירת חלומותינו
לוטה בערפל אפור.

אהוב לבי, מרחפים
אנחנו עת כה ארוכה
בין ארץ עצב ומצוקה
ושמי הערב הצהובים.

קרבי אלי, חבקיני נא.
לו רק אל ראש הצוק נבואה,
שם הגאולה, שם המרגוע,
אהובתי, אחות קטנה.

אך המורים, הו אהובי,
על הגבעות אשר תחתינו
את רוביהם, להמיתנו,
כבר מכוונים אל מול לבי.


 


 


השיר "החזיון לפרנצ'סקו גויא" נכתב בידי פנחס שדה. הוא התפרסם בספרו "שירים 1947-1970" שיצא ב-1970. 


השיר מתכתב עם הציור "Fantastic Vision" של הצייר הספרדי גויא.


השיר הופיע באלבום המופלא של אהוד בנאי, "קרוב", מ-1989, שם הוא מבצע אותו ביחד עם יהודית תמיר. (השיר להתרשמות)


 


 


פרנצ'סקו גויא, הצייר הספרדי, צייר בתחילת דרכו בעיקר את משפחת המלוכה הספרדית. בתחילת דרכו צייר בעיקר פסטיבלים, שטיחים ועניינים שטחיים של היום-יום בחצר המלוכה, אך בהדרגה עבר להתמקד בזוועות המלחמה, תיאורי קרב וגוויות. השינוי הזה נבע משינוי נפשי דרמטי, שרופאים מודרנים חודשים שנבע מהרעלת עופרת שהובילה מאוחר יותר להתחרשותו. לקראת סוף חייו, הוא התבודד והוציא תחת ידו ציורים מפחידים ואפלים של אי-שפיות, טירוף ופנטזיה. ציורים אלה, הידועים כ"הציורים השחורים" מייצגים את רוח התנועה האקספרסיוניסטית. אגב, פעמים רבות הוא הוסיף את דמותו לציוריו.


  


"Fantastic Vision", הידוע גם בשמות "Asmodea" ,"Asmodeus" (אשמדאי) ו-"Sabbath" (שבת) הוא ציור מוזר למדי. הוא מתאר שני אנשים המחוברים זה לזה בגופם. כמתואר בשיר, הם מתבוננים לכיוונים הפוכים – אחד לטירה שעל ראש הר ואחר לאחור, כשמתחתיהם קרב עומד להתחיל – חבורת פרשים רוכבת בסערה ואילו צלף מכוון את רובהו אליהם.


 


רבים גורסים כי מדובר במכשפות בדרכן ל"שבת של מכשפות", למרות שהן אינן נראות כמו הדמויות שהופיעו בציורו זה. בשם אסמודיאה השתמש לרשונה אנטוניו ברוגדה, מכר וותיק של גויא. מדובר כנראה בצורה הנשית של אסמודיאוס (אשמדאי), רוח רעה שמוזכרת בספר טוביט (טוביה), שהוא חלק מהספרים החיצוניים, ספרים שנכללו בתנ"ך של הנוצרים הרומי-קתולים והאורתודוקסים ולא נכללו באלו של היהודים והפרוטסטנטים.


 


הציור שייך גם הוא ל"ציורים השחורים". עם זאת, כמו חלק מהם הוא לא משתמש רק בצבעים שחורים. בציור משתמש גויא בצבע אדום שמופיע על הבגד של האישה המרחפת מעל הרוכבים ובנוצה שבכובע של אחד הצלפים , וכן בצבע הצהוב הדומיננטי, צבע הדמדומים.


 


הציור תלוי במוזיאון דל פראדו במדריד.


 


 


 


השיר של פנחס שדה מציע פרשנות משלו לציור. בפרשנות של שדה מדובר בזוג אוהבים שפניו אל ראש הצוק, שם מחכה להם טירת חלומותיהם, לוטה בערפל אפור.


הריחוף של הזוג מעל ארץ מלאה בעצב ומצוקה, על רקע הדמדומים (דמדומי יום או דמדומי חיים), נראה תלוש ולא ברור. על רקע זה תגובת המורים, המבקשים להמית את בני הזוג, ולמנוע מהם להגיע למחוז חפצם, הוא סוף הניתוק בין הפרט והפרטי לעולם ועוולותיו, קץ האהבה והבטחון, התפרקות החלום על גאולה ושלווה.


 


בספרו "החיים כמשל" כתב שדה: "להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות, את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה…".


 


"החזיון לפרנצ'סקו גויא" של פנסח שדה נכלל היום בתכנית הלימודים לבגרות בספרות.


 


 


 


בראיון לקובי מידן, לאחר מותו של שדה, סיפר אהוד בנאי שהכיר את שדה בעיקר "מהספרים והשירים". "כשהכרתי את שדה האדם, במהלך העבודה, גיליתי איש מצחיק… היתה לו שמחת חיים. בכלל לא אותה דמות הגותית ומיוסרת שהצטיירה בציבור". בראיון לציפי גון-גרוס, במלאת 9 שנים למותו של שדה, סיפר בנאי: "הוא היה משורר שחי את החיים באופן טוטאלי והניגודים האלה [בין סגרפנות ונזיריות לבין אהבה של נשים שהסעירה אותו] הם החיים…". 


 


בנאי הלחין, כאמור, את "החזיון" לאלבום "קרוב", השני שלו. בנאי הלחין את "בבית העלמין של חולון" לאלבומו הרביעי "עוד מעט", אלבום שרוחו והשירים שלו שיקפו השפעה עמוקה של יצירתו של פנחס שדה.


 


"הוא אמר לי פעם", סיפר בנאי באותו ראיון לציפי גון-גרוס, "ש'אני אולי אשב פה פעם [בשוק מחנה יהודה] ואשמע את השיר'. בדיוק השמעתי לו את השיר "החזיון לפרנצסקו גויא" מאיזה רדיו בכפר שלם".

צריך יותר מעניבה כדי לגרום לי להפנות את הגב (סוג של ביקורת טלוויזיה)

יום שישי, 19:50 בערב.


יאיר לפיד, הישר מאולפני ערוץ 2, מישיר אליי מבט זחוח ואומר: "שלום, אני יאיר לפיד, ויש לי עניבה".


אני, עם ובלי קשר למייברג, מסנן אליו בחזרה: "נעים מאוד, אני שגיא, ויש לי כפתור שמעביר לדרוקר ושלח".


יאיר לא מתבלבל, ומנווט אותנו אל "סיכום השבוע" שלו. כשהוא סוקר את אירועי השבוע בשתי דקות (יום שני, קטש מתפטר; יום שלישי, טיל על שדרות…), הוא עושה את זה בטון מזלזל. לא החלטתי אם הוא מזלזל בי או מזלזל בחדשות, אבל הזלזול שלו הוא מה ששבר אותי.


"הזהרתי אותך, יאיר", אני אומר לו, ומקיש "10" על הממיר, "אל תגיד שלא הזהרתי אותך".


אתם מבינים, זה לא שיאיר לא גבר-גבר, עם שיער השיבה שהפסיק לצבוע והז'קט שהתחיל ללבוש. אבל אני עברתי ל"שישי" של 10 מזמן, הרבה לפני שהוא בכלל חשב על הגשת מהדורות.


וחוץ מזה,עפר היה בצנחנים ורץ מרתונים, ולרביב יש אחלה בלוג. כך שצריך יותר מעניבה (אדומה) כדי לגרום לי להפנות את הגב לחברים ישנים ביום שישי…

בנפרד (עוד שבעה שבועות)

הוא מחכה שהיא תבין


אבל היא לא תבין בכלל


 היא מחכה כל הלילה שהוא יתקשר


אבל הוא לא יתקשר יותר


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תסלח"


אבל היא רק משפילה את עיני הפנינים השחורים


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"אני אוהב אותך"


אבל הוא לא אומר יותר שקרים.


 


הוא מחכה שהיא תראה סימפטיה


אבל היא לא תראה סימפטיה כלל


היא מחכה כל הלילה להרגיש את נשיקותיו


אבל תמיד מתעוררת בודדה


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תשכח"


אבל היא רק משפילה את ראשה בכאב


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"לא עוד,


לעולם אני לא עוזב".


 


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


היינו פעם כל-כך קרובים


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


חשבתי שהאהבה הזו תשרוד לתמיד


 



 


היו לא מעט אנשים שהרימו גבה שאני, בגילי המתקדם ובמצבי המשפחתי (והכלכלי), עולה על מטוס לפראג (רק) כדי לראות את הקיור בהופעה. ניסיתי להסביר את זה בפוסטים הקודמים בנושא, אבל הפעם אתקוף את הנושא מזווית אחרת. הפעם אני רוצה להסביר מדוע השירים של הקיור, שאני מגלה מחדש מאז שהתחלתי לשמוע אותם באינטנסיביות בשל הנסיעה, רלוונטים אליי היום אפילו יותר משהיו אז.


 


 כמו הרבה אמנים טובים שנולדו כמה ימים לפניי, רוברט סמית היה בן 15כשנולדתי. כשגיליתי את הקיור, אי שם בגיל 13, סמית כבר היה בן 28. את האלבומים הנפלאים שלו – Kiss Me x 3, Disintegration, Wish – הוא הוציא בין 87' ל-92', כלומר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. היום, כשאני חולף ביעף על פני השנים הללו, השירים של הקיור נשמעים רלוונטים, מעניינים ומרגשים הרבה יותר, כנראה משום שאני יכול להבין אותם ולפרש אותם בעיניים שקרובות יותר לאלו של סמית, או לפחות לאלו של סמית שכתב את השירים הללו.


 


Apart, למשל, הוא דוגמה מצויינת לכך. השיר, שהוא בעיניי הטוב ביותר ב-Wish, ואחד מהטובים של הקיור אי-פעם, הוא שיר מרגש. אבל בגילי (המתקדם, כבר אמרתי), ולאור נסיון החיים שצברתי, מדובר בשיר מופלא. הסיטואציה שהוא מתאר, הרגשות שהוא מדבר עליהם, האמיתות עליהן הוא מדבר, הכאבים – כל אלה הופכים אותו ליצירת מופת, נכס. הדרך שבה סמית משרטט את הסצנות בפרוטורוט, בגוף שלישי, ואז בבת-אחת מרסק, בפזמון, את כל הגדרות והגבולות, ומשתמש בגוף ראשון. השורה שבה הוא שר "I thought this love would last forever" – אני זוכר את עצמי נפעם מכך בגיל 18, והיום אני מתרגש מאוד, כמעט נבוך מגילוי הרגשות ומעוצמת החשיפה, כמו גם מכמה שהסצנות האלה מוכרות.


 


הביצוע שהבאתי כאן לקוח מהופעה חיה מ-92', השנה שבה יצא Wish, ב-National Ballroom בלונדון. הוא מדגים את הייחוד של הקיור בהופעה, את היופי שבו סמית מעבד ומגיש את השירים ב-live.


עוד שבעה שבועות אני אוכל להיווכח בכך בעצמי.