מסביב לעולם (בלי לזוז בביצה המקומית) בשמונים יום

שביתת המרצים "חוגגת" שמונים יום


שמונים יום זה הזמן שלקח לפיליאס פוג ופספרטו של ז'ול וורן להקיף את העולם.


שמונים יום ובסופו של דבר השביתה הזאת לא מעניינת אף אחד מחוץ למעגל הקטן יחסית של מרצים וסטודנטים.


כשם ששביתת המורים בבתי-הספר העל-יסודיים לא הזיזה לאף-אחד, כי תלמידים בגיל הזה לא צריכים בייביסיטר, כך גם גורלה של שנת הלימודים הנוכחית, כמו גם גורלה של ההשכלה האקדמית בישראל, לא מעניינות את אולמרט וחבר מרעיו.


שהרי מה הכוח האלקטורלי של הסטודנטים והמרצים לעומת הקולות שירוויח אולמרט כשיתחבק עם אבו מאזן וג'ורג' W או שכשיפתח מחדש את משרד הדתות?  יותר קל לשסות את פקידי האוצר במרצים, להשליך ספינים ומידע לא מבוסס לפתחם של התקשורת והסטודנטים ולקוות שהכל יסתדר מעצמו.


החלק העצוב הוא איך זה ייגמר – למרצים יזרקו איזו עצם, לסטודנטים יסדרו סמסטר מקוצרר, וההסכם הזה – כמו ההסכם עם המורים – יהיה בכי לדורות.


אינני קרוב די לסכסוך כדי להתיימר להבין את הפרטים הקטנים. אלה אומרים "שכרנו נשחק ב-35%", אלה אומרים "3% בלבד". אלה רוצים תוספות שכר לכולם, אלא רוצים תוספות רק לכוכבים ("שכר דיפרנציאלי"). מזכיר את הסכסוך של האוצר עם המורים?  מזכיר. השורה התחתונה זהה גם היא – כולם יודעים שההשכלה הגבוהה בארץ על הפנים ומידרדרת משנה לשנה, וכולם מתעסקים במספרים ובפרטים הקטנים במקום להתמודד עם המאקרו.


אינני מרצה ואין לי חברים מרצים. עם זאת, אחת הסיבות המרכזיות שלא עשיתי עדיין תואר שני היא דלות ההיצע באוניברסיטאות הישראליות. מעט החברים והמכרים שלי שהיו מוכשרים ו/או עשירים מספיק, והלכו לרעות בשדות זרים, מספרים בהתלהבות על אקדמיה אחרת – רחבה יותר, גדולה יותר, מרשימה יותר, עשירה יותר. המסקנה שלהם (ושלי) חד-משמעית: קח רכבת, קח אווירון, סע רחוק, רחוק, אם אתה רק יכול.


הרבה בעיות יש להשכלה הגבוהה בישראל – אין כמעט פיתוח ומחקר, עלות הלימודים יקרה, אין שיתופי פעולה מספיקים עם חברות מסחריות, אין פיתוח, אין כיוון. אינני יודע אם המרצים רוצים להשיג פתרון לבעיות האלה, או שמא רק לפתרון הבעיות שלהם עצמם. אבל כמו שביתת המורים, גם השביתה הזו מדגימה שוב את מצוקת ההשכלה בישראל ואת הדרך שבה השלטון מתנכר לה.


האם ראשי המדינה רוצים ציבור נבער, ממש כמו במדינות אפלות השכנות לנו?    או שמא אולמרט מיישם על המרצים את הטקטיקה שכבר הצליחה עם המורים, והוא יתיש אותם (ואותנו) עד שיתרצו במעות קטנות ויחזרו עם הזנב מקופל בין הרגליים לכתות ולמעבדות?!


בשמונים יום הספיק ז'ול וורן להקיף את העולם כולו ולחזור (כמעט) בזמן בחזרה.


שמונים יום, ופה עדיין ההשכלה הגבוהה שובתת. 


 


נ.ב.


מה נלין על שמונים ימים אם שלוש שנים אחרי שוועדת חקירה פרלמנטרית קבעה חד-משמעית שהבנקים הישראליים בזזו (מצטער, אין לי מלה יפה יותר…) את כספם של ניצולי השואה וכי יש להשיב מיידית את הכספים המגיעים להם ואף חוקקה חוק בנושא. אגב, ישראל היא המדינה האחרונה שעודה מטפלת בנושא השבת הנכסים לניצולי השואה (ששים שנה אחרי שתמה מלחמת העולם השנייה). כמקובל במקומותינו, שלוש שנים עברו וכסף אין.


לפני שמונה חודשים הבטיח ראש הממשלה לפעול בנושא. בתקופת "יום השואה" עזרה לניצולים היא ספין שווה, ואולמרט התייצב בפנים מיוסרות ודרש לפתור את הבעיה ולנפץ את "האטימות הבירוקרטית". אבל אולמרט, כמו אולמרט, עבד על כולנו, על הניצולים ועלינו. כעת, הוועדה לענייני ביקורת המדינה הודיעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (…) לבדיקת הנושא, שתבדוק את היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה, וזאת לאחר שגם אחרי שהבטיחה הממשלה להעביר את הכספים באוקטובר האחרון, עדיין לא עשתה כן.


אני, אישית, לא מבין את הצורך בוועדה – אפשר לתת מראש את השורה התחתונה: היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה מחפיר. גם בהם משסים את פקידי האוצר, גם אותם מעכבים עד שהעניינים יסתדרו מעצמם. במקרה של הניצולים, הם פשוט מתים, בקצב מזעזע של ארבעים ליום. מה שמוריד לממשלה מצביעים פוטנציאליים, מוריד מעל גבם של הבנקים את הנושים ויעלים את הבעיה תוך כמה שנים ממילא. אז למה להתאמץ?!


בקצת יותר משלוש שנים הדפו בעלות הברית את הנאצים ברחבי אירופה והכריעו את מלחמת העולם השנייה. בביצה המקומית שלנו שלוש שנים ושום דבר לא זז. כמה ועדות מוקמות, כמה זקנים מתים.


כלום לא עצוב, הכל כרגיל.  

החזיון לפרנצ'סקו גויא

אל נא תביטי לאחור.
על ראש הצוק, לעומתנו,
הנה טירת חלומותינו
לוטה בערפל אפור.

אהוב לבי, מרחפים
אנחנו עת כה ארוכה
בין ארץ עצב ומצוקה
ושמי הערב הצהובים.

קרבי אלי, חבקיני נא.
לו רק אל ראש הצוק נבואה,
שם הגאולה, שם המרגוע,
אהובתי, אחות קטנה.

אך המורים, הו אהובי,
על הגבעות אשר תחתינו
את רוביהם, להמיתנו,
כבר מכוונים אל מול לבי.


 


 


השיר "החזיון לפרנצ'סקו גויא" נכתב בידי פנחס שדה. הוא התפרסם בספרו "שירים 1947-1970" שיצא ב-1970. 


השיר מתכתב עם הציור "Fantastic Vision" של הצייר הספרדי גויא.


השיר הופיע באלבום המופלא של אהוד בנאי, "קרוב", מ-1989, שם הוא מבצע אותו ביחד עם יהודית תמיר. (השיר להתרשמות)


 


 


פרנצ'סקו גויא, הצייר הספרדי, צייר בתחילת דרכו בעיקר את משפחת המלוכה הספרדית. בתחילת דרכו צייר בעיקר פסטיבלים, שטיחים ועניינים שטחיים של היום-יום בחצר המלוכה, אך בהדרגה עבר להתמקד בזוועות המלחמה, תיאורי קרב וגוויות. השינוי הזה נבע משינוי נפשי דרמטי, שרופאים מודרנים חודשים שנבע מהרעלת עופרת שהובילה מאוחר יותר להתחרשותו. לקראת סוף חייו, הוא התבודד והוציא תחת ידו ציורים מפחידים ואפלים של אי-שפיות, טירוף ופנטזיה. ציורים אלה, הידועים כ"הציורים השחורים" מייצגים את רוח התנועה האקספרסיוניסטית. אגב, פעמים רבות הוא הוסיף את דמותו לציוריו.


  


"Fantastic Vision", הידוע גם בשמות "Asmodea" ,"Asmodeus" (אשמדאי) ו-"Sabbath" (שבת) הוא ציור מוזר למדי. הוא מתאר שני אנשים המחוברים זה לזה בגופם. כמתואר בשיר, הם מתבוננים לכיוונים הפוכים – אחד לטירה שעל ראש הר ואחר לאחור, כשמתחתיהם קרב עומד להתחיל – חבורת פרשים רוכבת בסערה ואילו צלף מכוון את רובהו אליהם.


 


רבים גורסים כי מדובר במכשפות בדרכן ל"שבת של מכשפות", למרות שהן אינן נראות כמו הדמויות שהופיעו בציורו זה. בשם אסמודיאה השתמש לרשונה אנטוניו ברוגדה, מכר וותיק של גויא. מדובר כנראה בצורה הנשית של אסמודיאוס (אשמדאי), רוח רעה שמוזכרת בספר טוביט (טוביה), שהוא חלק מהספרים החיצוניים, ספרים שנכללו בתנ"ך של הנוצרים הרומי-קתולים והאורתודוקסים ולא נכללו באלו של היהודים והפרוטסטנטים.


 


הציור שייך גם הוא ל"ציורים השחורים". עם זאת, כמו חלק מהם הוא לא משתמש רק בצבעים שחורים. בציור משתמש גויא בצבע אדום שמופיע על הבגד של האישה המרחפת מעל הרוכבים ובנוצה שבכובע של אחד הצלפים , וכן בצבע הצהוב הדומיננטי, צבע הדמדומים.


 


הציור תלוי במוזיאון דל פראדו במדריד.


 


 


 


השיר של פנחס שדה מציע פרשנות משלו לציור. בפרשנות של שדה מדובר בזוג אוהבים שפניו אל ראש הצוק, שם מחכה להם טירת חלומותיהם, לוטה בערפל אפור.


הריחוף של הזוג מעל ארץ מלאה בעצב ומצוקה, על רקע הדמדומים (דמדומי יום או דמדומי חיים), נראה תלוש ולא ברור. על רקע זה תגובת המורים, המבקשים להמית את בני הזוג, ולמנוע מהם להגיע למחוז חפצם, הוא סוף הניתוק בין הפרט והפרטי לעולם ועוולותיו, קץ האהבה והבטחון, התפרקות החלום על גאולה ושלווה.


 


בספרו "החיים כמשל" כתב שדה: "להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות, את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה…".


 


"החזיון לפרנצ'סקו גויא" של פנסח שדה נכלל היום בתכנית הלימודים לבגרות בספרות.


 


 


 


בראיון לקובי מידן, לאחר מותו של שדה, סיפר אהוד בנאי שהכיר את שדה בעיקר "מהספרים והשירים". "כשהכרתי את שדה האדם, במהלך העבודה, גיליתי איש מצחיק… היתה לו שמחת חיים. בכלל לא אותה דמות הגותית ומיוסרת שהצטיירה בציבור". בראיון לציפי גון-גרוס, במלאת 9 שנים למותו של שדה, סיפר בנאי: "הוא היה משורר שחי את החיים באופן טוטאלי והניגודים האלה [בין סגרפנות ונזיריות לבין אהבה של נשים שהסעירה אותו] הם החיים…". 


 


בנאי הלחין, כאמור, את "החזיון" לאלבום "קרוב", השני שלו. בנאי הלחין את "בבית העלמין של חולון" לאלבומו הרביעי "עוד מעט", אלבום שרוחו והשירים שלו שיקפו השפעה עמוקה של יצירתו של פנחס שדה.


 


"הוא אמר לי פעם", סיפר בנאי באותו ראיון לציפי גון-גרוס, "ש'אני אולי אשב פה פעם [בשוק מחנה יהודה] ואשמע את השיר'. בדיוק השמעתי לו את השיר "החזיון לפרנצסקו גויא" מאיזה רדיו בכפר שלם".

צריך יותר מעניבה כדי לגרום לי להפנות את הגב (סוג של ביקורת טלוויזיה)

יום שישי, 19:50 בערב.


יאיר לפיד, הישר מאולפני ערוץ 2, מישיר אליי מבט זחוח ואומר: "שלום, אני יאיר לפיד, ויש לי עניבה".


אני, עם ובלי קשר למייברג, מסנן אליו בחזרה: "נעים מאוד, אני שגיא, ויש לי כפתור שמעביר לדרוקר ושלח".


יאיר לא מתבלבל, ומנווט אותנו אל "סיכום השבוע" שלו. כשהוא סוקר את אירועי השבוע בשתי דקות (יום שני, קטש מתפטר; יום שלישי, טיל על שדרות…), הוא עושה את זה בטון מזלזל. לא החלטתי אם הוא מזלזל בי או מזלזל בחדשות, אבל הזלזול שלו הוא מה ששבר אותי.


"הזהרתי אותך, יאיר", אני אומר לו, ומקיש "10" על הממיר, "אל תגיד שלא הזהרתי אותך".


אתם מבינים, זה לא שיאיר לא גבר-גבר, עם שיער השיבה שהפסיק לצבוע והז'קט שהתחיל ללבוש. אבל אני עברתי ל"שישי" של 10 מזמן, הרבה לפני שהוא בכלל חשב על הגשת מהדורות.


וחוץ מזה,עפר היה בצנחנים ורץ מרתונים, ולרביב יש אחלה בלוג. כך שצריך יותר מעניבה (אדומה) כדי לגרום לי להפנות את הגב לחברים ישנים ביום שישי…

בנפרד (עוד שבעה שבועות)

הוא מחכה שהיא תבין


אבל היא לא תבין בכלל


 היא מחכה כל הלילה שהוא יתקשר


אבל הוא לא יתקשר יותר


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תסלח"


אבל היא רק משפילה את עיני הפנינים השחורים


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"אני אוהב אותך"


אבל הוא לא אומר יותר שקרים.


 


הוא מחכה שהיא תראה סימפטיה


אבל היא לא תראה סימפטיה כלל


היא מחכה כל הלילה להרגיש את נשיקותיו


אבל תמיד מתעוררת בודדה


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תשכח"


אבל היא רק משפילה את ראשה בכאב


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"לא עוד,


לעולם אני לא עוזב".


 


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


היינו פעם כל-כך קרובים


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


חשבתי שהאהבה הזו תשרוד לתמיד


 



 


היו לא מעט אנשים שהרימו גבה שאני, בגילי המתקדם ובמצבי המשפחתי (והכלכלי), עולה על מטוס לפראג (רק) כדי לראות את הקיור בהופעה. ניסיתי להסביר את זה בפוסטים הקודמים בנושא, אבל הפעם אתקוף את הנושא מזווית אחרת. הפעם אני רוצה להסביר מדוע השירים של הקיור, שאני מגלה מחדש מאז שהתחלתי לשמוע אותם באינטנסיביות בשל הנסיעה, רלוונטים אליי היום אפילו יותר משהיו אז.


 


 כמו הרבה אמנים טובים שנולדו כמה ימים לפניי, רוברט סמית היה בן 15כשנולדתי. כשגיליתי את הקיור, אי שם בגיל 13, סמית כבר היה בן 28. את האלבומים הנפלאים שלו – Kiss Me x 3, Disintegration, Wish – הוא הוציא בין 87' ל-92', כלומר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. היום, כשאני חולף ביעף על פני השנים הללו, השירים של הקיור נשמעים רלוונטים, מעניינים ומרגשים הרבה יותר, כנראה משום שאני יכול להבין אותם ולפרש אותם בעיניים שקרובות יותר לאלו של סמית, או לפחות לאלו של סמית שכתב את השירים הללו.


 


Apart, למשל, הוא דוגמה מצויינת לכך. השיר, שהוא בעיניי הטוב ביותר ב-Wish, ואחד מהטובים של הקיור אי-פעם, הוא שיר מרגש. אבל בגילי (המתקדם, כבר אמרתי), ולאור נסיון החיים שצברתי, מדובר בשיר מופלא. הסיטואציה שהוא מתאר, הרגשות שהוא מדבר עליהם, האמיתות עליהן הוא מדבר, הכאבים – כל אלה הופכים אותו ליצירת מופת, נכס. הדרך שבה סמית משרטט את הסצנות בפרוטורוט, בגוף שלישי, ואז בבת-אחת מרסק, בפזמון, את כל הגדרות והגבולות, ומשתמש בגוף ראשון. השורה שבה הוא שר "I thought this love would last forever" – אני זוכר את עצמי נפעם מכך בגיל 18, והיום אני מתרגש מאוד, כמעט נבוך מגילוי הרגשות ומעוצמת החשיפה, כמו גם מכמה שהסצנות האלה מוכרות.


 


הביצוע שהבאתי כאן לקוח מהופעה חיה מ-92', השנה שבה יצא Wish, ב-National Ballroom בלונדון. הוא מדגים את הייחוד של הקיור בהופעה, את היופי שבו סמית מעבד ומגיש את השירים ב-live.


עוד שבעה שבועות אני אוכל להיווכח בכך בעצמי.

ידע הוא משהו שאפשר להשתמש בו, אמונה היא משהו שמשתמש בך

yes: במקום ערוץ דעת – קבלו ערוץ דת


 


במחקר שהתפרסם לאחרונה (ואני מתנצל שלא הגעתי לדון בו עד כה מפאת עניינים אחרים…) גילה המכון הישראלי לדמוקרטיה כי שיעור החילונים קטן בהתמדה ומשקלם היחסי באוכלוסיה צנח בתוך שלושה עשורים בלמעלה מ-50%. על-פי הנתונים הציבור המסורתי מהווה 47% מהציבור, ואילו הדתיים והחרדים יחד מהווים 33% מהציבור. אמנם הסקרנערך על 1016 מרואיינים, כך שניתן להתווכח על מהימנותו (ואני אומר זאת בתור בוגר החוג לסטטיסטיקה…), אך נניח כי זהו אכן מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית.


 


הממצאים בסקר מעניינים (גם אם אינם דברים שלא ידענו קודם): השיעור הגבוה ביותר של שומרי מצוות נמצא אצל המזרחיים (רק 7% חילוניים), ככל שמזדקנים פחות אנשים מגדירים את עצמם דתיים, ככל שרמת ההשכלה עולה שיעור הדתיים יורד, וכמובן – שיעור הדתיים בקרב ה"ימניים" גבוה לאין שיעור משיעורם בקרב ה"שמאלנים". כלומר, במלים פחות פוליטלי קורקט, שאנשי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לא יכולים להרשות לעצמם להשתמש בהם – The wiser you get, the less you believe. או כפי שביטא את זה רוברט הינליין: "אין לי אמונות. האמונה עומדת בדרכה של הלמידה". 


 


 ומי הם אותם "חילוניים" בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה?  אלו שהצהירו כי הם כאלה בסקאלה סובייקטיבית, כלומר כשהם השוו את עצמם ביחס לדימוי שלהם של "חילוניים", "שומרי מסורת", "דתיים" ו"חרדים". במלים אחרות, אלו אנשים שבטוחים בחוסר אמונתם ובאורח חייהם החילוני. אלו שמעבירים את חייהם ללא האמונה וסדר היום שהיא כופה על האדם המאמין. אם לצטט את ניטשה (ואוו, אני נתלה באילנות גבוהים בפוסט הזה…): "האמונה אינה עוקרת הרים ממקומם, אלא מציבה אותם במקומות שאין בהם הרים כלל".


 


מיותר לציין את דעת החתום מטה על אמונה, שהרי כבר שיקפתי אותה לא פעם (תחת "תיאולוגיה נאורה" אפשר למצוא חלק מ"כתביי" בנושא). אולם לרוב אני נטפל לאדם המשתוקק להאמין ועל המקום של האמונה בהתמודדות של אנשים עם העולם ("קל מאוד להונות את עצמנו, הואיל והאדם מאמין בנקל שהוא משתוקק להאמין" אמר דמוסתנס) , ואילו הפעם ברצוני לנסות ולהסביר את חוסר האמונה שלי במה שנמצא מהצד השני, המנוגד לאמונה (ולא יעזור מי שינופף לי בהוגי דעות ומדענים דתיים כמו פרופ' אומן או ישעיהו לייבוביץ') – הידע.


 


אידריס שאה כתב: "ידע הוא משהו שאפשר להשתמש בו, אמונה היא משהו שמשתמש בך". ואילו אני מעדיף להדגים את זה באמצעות שתי דיאגרמות משעשעות (אך נכונות עד כאב), הלקוחות מאתר FreeThoughtPedia (תרגום לעברית: עבדכם הנאמן).


 


תחילה תרשים הזרימה של המדע/הידע:





צחוק בצד, אלו הדברים שאני מאמין בהם. דברים שהם תוצאה של ניסוי, שיש עובדות שתומכות בהן, שיש תיאוריה מאחריהן שעוזרת להבין טוב יותר את העולם שבו אנחנו חיים, שמשתנות כאשר מתגלה עדות חדשה, עד כדי התפוגגותן, שלא מתביישות להודות שהרעיון גרוע מלכתחילה. אותו הינליין המוזכר לעיל אמר: "אינני "מאמין" בשום דבר. אני יודע דברים – דברים קטנים. לא את תשעת בליון השמות של אלוהים – מנסיון. אבל אין לי אמונות".

אז מה עם האמונה הזו?  איך תרשים הזרימה שלה מתנהג?!   ובכן הנה נסיון (נועז?) למדל את האמונה:


גיבוש הרעיון התרחש כבר לפני אלפי שנים, הראיות הסותרות שהצטברו מאז לא פגעו בו, הוא מתגלגל וממשיך לתדלק מליונים, שחיים, מצליחים, הורגים ומתים בשמו. ובגלל זה כנראה אמר שאה שהאמונה היא משהו שמשתמש בך, כי תרשים הזרימה לעיל הוא סטטי ולא כולל שום היזון חוזר. ההתחלה ידועה, גם הסוף. משעמם, לא מועיל, קפוא.

ולכן, אני, כמו היינליין, אדם ללא אמונות. אם לצטט את "אלוהים" של לנון: "אני מאמין רק בעצמי. ביוקו [שלי, זאת אומרת] ובי. וזו המציאות". אני נוהג לזמזם את השיר הזה  לעתים תכופות בשנים האחרונות. אולי אם הייתי יודע שאני זן נדיר הייתי דואג לשיר אותו בקול גדול יותר. הייתי דואג להקדיש אותו ל-20% מהאנשים שבעיניהם הדעת חשובה יותר מהדת. הייתי מקדיש להם אותו ומסכם:  and so dear friends, you'll just have to carry on…


גילוי נאות
: הח"מ אינו מנוי של חברת yes.

ועדת ה(כל דבר) חוץ מבטחון

ממש באותו היום שבו שחררה ועדת החוץ והבטחון בראשותו של צחי הנגבי דו"ח חמור אך פחדני על מלחמת לבנון השנייה, הגיע הח"כ הנכבד ל"רצועת הבטחון" בגלי צה"ל, תכנית שאני נוהג לשמוע מפעם לפעם (כשאין לי משהו יותר טוב לשמוע בפקק בדרך הביתה) לדבר על תקציב הבטחון 2008.  


 


 


הכסת"שא (כיסוי תחת של אולמרט) של הוועדה של הנגבי בכל הנוגע למלחמת לבנון הוא מכעיס ברמות מדהימות את מי שישב מהצד וצפה, על אחת כמה וכמה את המילואימניקים והחיילים הסדירים ששירתו בה. שורה תחתונה: הקברניטים בירושלים והמפקדים במטכ"ל קיבלו החלטה לצאת למלחמה כדי להסיר את איום הרקטות קצרות-הטווח, אולם בפועל לא הושג היעד הזה. "המלחמה ארכה 34 ימים", נכתב שם, "ובסיומם עדיין התקיים האיום כבימיה הראשונים". בקיצור, לא נצחון דחוק, לא תיקו בנקודות. הפסד. צורב.


 


הוועדה מונה את הכשלים בדרך למערכה בלבנון – האדישות כלפי התעצמות החיזבאללה, הפחדנות שב"אסטרטגיית ההכלה" – ואת ההתנהלות הכושלת במערכה עצמה –  בזבוז הזמן בהכנסת הכוחות הקרקעיים למערכה ואופן הכנסתם, היעדר רעיון מבצעי או מערכתי אחיד ובהיר, תחילתו של המהלך כ"מבצע" ואחריתו כ"מלחמה" ועוד ועוד. עם זאת, הוועדה מטילה את כל האחריות על הצבא ורק על הצבא. "מחדל חמור של פיקוד צפון ושל המטכ"ל", אפס אחריות של הדרג המדיני.


 


"הוועדה", מסביר הנגבי, "נמנעה במודע מעיסוק בסוגיות של אחריות אישית, הן לגבי הדרג המדיני והן לגבי הצבאי". אולם בעוד שבצבא הדרג הבכיר כבר הסיק ברובו את המסקנות ונפוץ לכל עבר, הרי שהדרג המדיני הבכיר ביותר, ראש הממשלה שהוא במקרה גם חבר המפלגה של הח"כ הנכבד הנגבי, עדיין בתפקידו. אחריות אישית היא בדיוק מה שהציבור רוצה, והתעלמות מכך היא התעלמות מתפקידה המוצהר של הוועדה.


 


הוועדה טוענת שהצבא צריך לתרגל, להפיק לקחים, להשתפר.  ממה שצריכה לעשות המערכת הפוליטית, הממשלה, מפלגת קדימה, ובעיקר ראש הממשלה, הוועדה מתחמקת בפחדנות. כשתגיע המלחמה הבאה, והיא בוא תגיע, יש לקוות שהצבא יספיק לתרגל ולשפר. עם מסקנות שכאלה, בראש הממשלה יעמוד אותו המנהל הכושל שעמד במהלך המערכה האחרונה, ויש לי תחושה שהתוצאות של המערכה הבאה בניהולו יהיו דומות לאלו של המערכה האחרונה.


 


 


ובשם הבטחון והפקת הלקחים והשיפור אישרה אותה וועדה פחדנית את תקציב הבטחון 2008, שעומד על סך של 51 מיליארד שקלים. כל אחד יכול לעשות את החישוב הפשוט ולגלות מה אפשר לעשות עם הכסף בתחומים השונים במדינה. תקציב הבטחון, זאת כדי לדעת, איננו מפורט "עקב רגישותו" בפני הכנסת, אינו נידון בוועדת הכספים, ורק חברי הוועדה של הנגבי מורשים לעיין בו.


 


הנגבי עצמו, בשיחה ב"רצועת הבטחון", הודה כי אין ביכולתה של הוועדה לנתח את הנתונים או לרדת לעומקם של דברים. כלומר, חברי הוועדה הם רק חותמת גומי בפני מערכת הבטחון. המתנגדים היחידים לתקציב, ח"כ סנה וח"כ איתם, התנגדו לו מסיבות מטופשות כאלו ואחרות, ואילו הנגבי העיד כי "התקציב אינו מעניק מענה אופטימלי לצרכי הבטחון של מדינת ישראל".


 


אם כן, נשאל הנגבי, מדוע אין הוועדה מתייחסת לתקציב ביתר רצינות. ובכן, הוא ענה, אין לנו תקציב למומחים. כלומר, בוועדה לא יושב אפילו לא אדם אחד עם נסיון במערכת הבטחון, שיכול לבקר את התקציב. ממש עכשיו, סיפר הנגבי, אושר לנו מומחה שכזה, אבל אין סיכוי שאדם אחד יצליח לבקר תקציב של 51 מיליארד שקל.


 


ואני, לא חבר כנסת, לא מומחה בבטחון ואפילו לא אחראי על תקציבים, תוהה לעצמי למה להסתפק במומחה אחד. נניח ונעסיק 51 מומחים, ונשים תחת פיקוחם מיליארד שקל כל אחד. ונשלם למומחים האלה משכורת יפה, מליון שקל עלות שכר לשנה. מה יקרה אז?   לבטח הם יוכלו להתעמק יותר בתקציב הבטחון, ואילו תקציב הבטחון יתפח ב-0.1%, מה שלא יזיז לאף אחד אף שערה באף מקום אסטרטגי בגוף.


 


יתרה מזאת, אני בעד פרמיות. נביא מומחים, ונציע להם "דיל": חסכת מאה ש"ח, קיבלת ש"ח אחד לכיסך. עם כזו מוטיבציה, יש לי תחושה שתקציב הבטחון יקוצץ באופן משמעותי מבלי לפגוע בבטחון שלי ושלכם, ועם היתרה החדשה שתיוותר לנו נוכל להשקיע בחינוך, בתרבות, בקשישים ובעניים, ולקדם את הבטחון של כולנו לטובת כולנו.


 


 


בוועדת החוץ והבטחון, שמתעסקת כנראה בכל דבר חוץ מבטחון, ימשיכו הנגבי, איתם ושאר החברים לבזבז את הזמן על ישיבות ודו"חות שלא מזיזים כלום בשום עניין. וכל עוד אולמרט בשלטון, וכל עוד הוועדה (כמוו שאר הוועדות בכנסת) נראית כך ומתנהגת כך, אני סמוך ובטוח שמלחמת לבנון השלישית בדרך, כשם שדו"ח וינוגרד הבא כבר נכתב. נתראה ב-2009.