אתמול, בירידה לאיילון צפון מדרך השלום, נתקלתי (שוב) במודעות הענק של מרצדס.:

 

 

 

המודעות האלה הן אמנם חלק מהקמפיין העולמי של מרצדס, שכותרתו "Unlike Any Other", אבל זו עבודה של משרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי (שכבר הצליח לספק קמפיינים מקומיים מרשימים, שאף זכו לפרסים עולמיים).

 

ובכל זאת – מהרגע הראשון שבו נתקלו עיניי במודעות האלה, הרגשתי שמשהו פה לא בסדר. ולא שיש לי משהו נגד המכוניות היפהפיות שיצרנית המכוניות הגרמנית מספקת לעולם. להיפך – בדיוק בגלל שיצרן גרמני הוא שם נרדף לדיוק ואמינות, מוזר לגלות שהקמפיין הנוכחי עבר את כל האישורים הנדרשים.

 

 

מה לא בסדר, אתם שואלים?   שימו לב לכותרות של שתי המודעות שבתמונה לעיל. משרד הפרסום בחר לפרסם לעולם שני פרמטרים (לא ממש מדידים): KM/fun ו-KM/smiles. רוצה לומר – נהיגה במרצדס "אינה דומה לשום דבר אחר" (כמאמר הסלוגן) במיוחד בשני הפרמטרים האלה.

 

הפרמטרים האלה מנסים, כמובן, להמשיך את "המסורת" של הפרמטרים שלפיהם מודדים מכונית, כמו ק"מ/ליטר (כלומר, כמה קילומטר נוסעת המכונית לכל ליטר דלק) או ק"מ/ש"ח (כלומר, כמה קילומטר נוסעת המכונית לכל ש"ח שאתה מוציא עליה). עם זאת, במשרד הפרסום קצת התבלבלו כשהחליטו להחליף את הליטר או הש"ח בהנאה ו/או חיוכים. התבלבלו, או אולי פשוט לא מבינים ביחסים (מתמטיים, זאת אומרת).

 

 

אז הנה הסבר מתמטי-פילוסופי קצר, לטובת החברים היקרים בשלמור-אבנון-עמיחי ובמרצדס:

 

הפרמטרים האלה שאנחנו עוסקים בהם הם למעשה שברים.

לשבר, שצורתו  , יש תכונה – ככל שהמונה גדול יותר, השבר גדול יותר. ככל שהמכנה גדול יותר, השבר קטן יותר.

כשהייתי מסביר את העניין הזה לתלמידי הפסיכומטרי שלי הייתי מצייר להם את זה ככה:

עכשיו בואו ננסה להבין את זה בהקשר של, למשל, ק"מ/לליטר (): ככל שהמכונית עושה יותר קילומטרים (המונה) לכמות דלק נתונה, המכונית יעילה יותר. ככל שהמכונית צורכת יותר דלק (מכנה), המכונית יעילה פחות.

ננסה להשליך את זה, אם כן, על הפרמטרים החדשים שמשרד הפרסום "המציא": נניח שהמדד הוא ק"מ/הנאה (). אזי ככל שאתה נהנה יותר המכונית פחות טובה. לעומת זאת, ככל שאתה נוסע יותר בכמות הנאה נתונה, המכונית טובה יותר. אם ניקח את זה לאקסטרים, אז אם אני נהנה בטירוף, כמעט אינסוף הנאה, מכל ק"מ שאני נוסע במרצדס שלי, אז הציון של מרצדס במדד ק"מ/הנאה הוא… אפס.  וזה אותו הדבר בנוגע לק"מ/חיוכים

 

אז מה, לעזאזל, רצו מרצדס והאדונים הנכבדים שלמור-אבנון-עמיחי להגיד כאן?!    בדיוק את ההפך הגמור ממה שיצא להם – שנסיעה במרצדס נותנת לך אינסוף הנאה לכל קילומטר, אינסוף חיוכים.   

 

אז איך יצאו להם מודעות כאלה?   הנה כמה פתרונות אפשריים:

1. במשרד הפרסום לא מבינים במתמטיקה.

2. אצל היבואן של מרצדס לא מבינים במתמטיקה.

3. הלקוחות של מרצדס לא מבינים במתמטיקה (או ככה לפחות חושבים במשרד הפרסום ו/או אצל היבואן).

4. הפרסומת הזו לא מכוונת לאנשים טרחניים, בעלי תואר כפול במדעים מדוייקים והפרעת פרפקציוניזם קשה באישיות (כי הם ממילא לא לקוחות של מרצדס…).

 

 

אגב, אם מחפשים בשלמור-אבנון-עמיחי רעיון למודעה שלישית, אני ממליץ על גודל מודעה / אינטיליגנציה (Ad Size/Intelligence בשבילכם). בפרמטר הזה הקמפיין הזה פשוט מנצח, ללא ספק Unlike Any Other…

בוקר של חמצן
בוקר של אדם מעושן
אני יושב וחושב על פרפנאן
האם אפשר לחיות שוב בלי?
בלי פרפורים של פחד
בלי חלומות פרועים
כימיקלים פרומים
הזיות שווא
קללת המשיח הצלוב
האם אפשר אחרת?
האם אוכל אי פעם
עם כל החריקות והשאגות
הדגים השרופים
אכילת הפגרים
הכלבים המעופפים
השמש שמזוהמת
קופי מדבר פראיים

אני תלוי על גשר בגובה רב
בין ההרים והגאיות
והגשר עשוי פעמונים
יהלומים וזהב מבריק
ובצד אחד שמש מסנוור
ובצד השני חושך צלמוות
ירח, ערפל וכוכבים עתיקים
ולפניי עומד שרף ולא אדם
ומה שנשרף שם רק חוף
בין הגבעות המטושטשות
אלה הזיכרונות שלי
אלה השנים שלי
אלה הילדים שלי
אלה התפילות שלי

 

            (מתוך "גשר בגובה רב", שיר שטרם ראה אור)

 

 

אני יושב ושומע את גבריאל שר, מתוך הופעה בצוללת הצהובה מספטמבר (כרגיל, תודה למי שהקליט, תודה למי שהעלה, תודה למי ששיתף… וגם תודה לאביב מארק על הסאונד J), וחושב…  כמה, לעזאזל, כשרון יש לבחור הזה, כמה אנרגיות, כמה כאבים. והאם הכאבים האלה הם מה שמתדלק את האנרגיות, והאם בכלל אפשר לחיות בלי. וכמה, לעזאזל, זמן לא הייתי בהופעה של הבלחסניה, וכמה זה עושה לי טוב לשמוע את גבריאל ממריא דרך דמעה שקופה, ואיך הוא ממשיך לשיר את התפילות שלי, ואיך הוא שמש מסנוור בתוך חושך צלמוות.

 

"אתה סופג לגמרי את מה שהיה שם", כתבה אז גברת-עם-זקן (שגם אחראית על התמונה לעיל) בפורום מוסיקה ישראלית של YNET אחרי ההופעה הזו, "זה משתלט וממוטט את הרצפה הרעועה של הנשמה שלך כשאתה הולך הביתה. והתקרה קורסת כמו אצל הילד שהלב שלו מפסיק לפעום. חוסר אונים מוחלט מול המציאות שלך, מול המציאות של זה ששפך עליך את הקישקעס שעה ומשהו. זאת ההופעה הכי חזקה ואמינה שיש היום בארץ. רק צריך להתכונן לפני שנכנסים. תופת מסוכנת….".  מסוכנת אבל בשביל הסכנות האלה אנחנו חיים, לא?

 

ועמי, בצירוף מקרים נדיר, כותב על הקאבר של גבריאל ל"ואם יהיה זה רצונך", שכללתי במיקסטייפ גרסאות הכיסוי שלי (לפרוייקט של "השרת") וגם (מודה, מודה) במיקסטייפ שירי משוררים שלי (לפרוייקט של YNET), ואיזה כיף לגלות את התהליך המדהים שעבר מהשיחה של עמי עם דויד ועד שגבריאל ביצע בצורה כה מדהימה את השיר הזה, וגם לגלות שאדוה, אשתו של עמי, אחראית על התרגום הנפלא של השיר.

 

אני יושב ושומע את גבריאל שר, מתוך הופעה בצוללת הצהובה מספטמבר וחושב…  יאללה, מתי כבר יש הופעה?!

למי שלא שם לב, הוספתי בצד שמאל לינק שקורא לכם לא להיות חרא של אנשים. גנבתי את הכותרת והלינק מגיאחה, שהוסיף עמוד ב"עונג שבת" שלו שבו הוא, שנותן חופשי-חופשי לינקים לשירים ואלבומים להורדה, מסביר למה לטעום מהשירים והאלבומים זה בסדר אבל רק להוריד ולהוריד זה פשוט להיות חרא של בן-אדם.

 

קצרה היריעה מלהסביר את מה שגיא ואני, כמו גם הרבה מאוד אנשים אחרים, חושבים על הנושא. כתבתי כאן כבר לא פעם שאנחנו (אני והוא, למרות שכמה שנים מפרידות בינינו…) שייכים לדור ש"גילה" את נפלאות האינטרנט ומשתמש בו כדי ללמוד ולגלות אפיקים חדשים, בעוד שהדורות שאחרינו גרמו לאינטרנט להפוך לעולם ללא חוק וללא מוסר, שם מותר לגנוב, לרמות ולדפוק אחרים בשם ה-www.

 

אני מכיר מצויין את הטיעונים שגיא מביא בעמוד שלו. "מקסימום מי שאני דופק הם החנויות, חברות התקליטים". אבל השורה התחתונה היא שלאלו ולאלו יש פחות כסף, מה שאומר שהם מוכנים לממן פחות ופחות אלבומים חדשים (וגם אז הם מממנים רק את המיינסטרים של המיינסטרים, וכך אנחנו מקבלים עוד שלמה ארצי וקרן פלס ופחות אמני אינדי חרוצים ושווים… איך גיא אומר – זו המוזיקה שאתם רוצים לשמוע?).

 

אז תורידו, תורידו, תורידו כמה שתרצו. אבל תעשו כמוני – את האלבומים שאתם באמת אוהבים, שאתם שומעים הרבה, שאתם נהנים מהם, תקנו. תלכו לחנות, תזמינו באינטרנט, ווטאבר. תקבלו אריזת פלסטיק, עם חוברת יפה, ותדעו שקידמתם את האמן שאתם אוהבים ואת חברת התקליטים שעמדה מאחוריו, ושעשיתם משהו לטובת התרבות שלכם. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיקה ישראלית.

 

ואחרי כל הרצינות הזו, והאידיאולוגיה שאני עומד מאחוריה (כמו כמעט כל דבר שהגיא-חג'ג' הזה מוציא מפיו…), לא נשאר לי אלא להביא כאן את ההמנון של הקמפיין, שירו של ווירד אל ינקוביץ' "אל תורידו את השיר הזה" (don't download this song), שהקליפ המצויין שלו מועמד בימים אלה לפרס ה-Annie לסרט האנימציה הקצר של השנה (ותודה לניימן על המידע), בתקווה שכולנו נפסיק להיות חרא של אנשים ונשקיע קצת (יותר) בתרבות שלנו, כי אין לנו תרבות אחרת…

 

 

 

אחת לכמה זמן אולי תרגישו בצורך

להפר את חוק זכויות היוצרים הבינלאומי

בכך שתורידו קבצי מפ3 מאתרי שיתוף קבצים

כמו מורפיוס או גרוקסטר או ליימוייר או קאזה

 

אבל עמוק בתוך לבכם אתה יודעים שהאשמה תשגע אותכם

והבושה תשאיר צלקת שלא תימחה

כי אתם מתחיל בגניבת שירים ואחרי זה פורצים לפיצוציות

ואחר-כך מוכרים קראק ודורסים ילדים קטנים עם האוטו

 

אז אל תורידו את השיר הזה

חנות תקליטים – אותה אתם צריכים להכיר

לכו וקנו את התקליטור כמו שאתם יודע שצריך

הו, אל תורידו את השיר!

 

אה, אז אתם רוצים להסתבך עם ה-RIAA

הם יתבעו אתכם אם תצרבו את התקליטור
זה לא משנה אם אתם סבתא או ילדה בת שבע

הם יתייחסו אליכם כמו הפושעים הרשעים והמכוערים שאתם

 

אז אל תורידו את השיר הזה

אל תעתיקו כל היום תקליטורים

לכו וקנו אותם כמו שאתם יודע שצריך

הו, אל תורידו את השירים!

 

אל תקחו כסף מאמנים בדיוק כמוני

אחרת איך אני אממן לי עוד האמר מזהב טהור

וברכות שחייה משובצות יהלומים

לא מגדלים את הדברים האלה על עצים

אז כל מה שאני מבקש זה…  כולכם… בבקשה…

 

אל תורידו את השיר הזה

אפילו לארס אולריך אומר שזה לא יפה

לכו וקנו את התקליטור כמו שאתם יודע שצריך

הו, אל תורידו את השיר הזה!

 

אל תורידו את השיר הזה

או שתגמרו כמו טומי צ'ונג בכלא שכזה

לכו וקנו את התקליטור עכשיו כמו שאתם יודע שצריך

הו, אל תורידו את השיר הזה!

 

אל תורידו את השיר הזה

בקרוב אתם תישרפו בגיהנום כזה

לכו וקנו את התקליטור עכשיו כמו שאתם יודע שצריך

הו, אל תורידו את השיר הזה!

 

Pretty soon the city of Tel Aviv will be drawn out like a gun.

What shall be coming from the sea side will begin with hot winds

And in the streets they will be already whispering following the outshoot.

It is a pity that there is no circus in this city,

It’s a pity that there is no sword swallower, there is no magician, there are no elephants, there is no dragon,

It’s a pit that only a single boat passes by, now that I am showing someone who is not from here the wonder of the Yarkon.

 

 

נורא רציתי לשלוח למישהי לא מכאן (ושאינה מדברת עברית) את השיר הנפלא הזה של רוני סומק, "שבע שורות על פלא הירקון".

אני לא יודע אם קיים תרגום "רשמי", אז החלטתי לתרגם בעצמי (הפעם מעברית לאנגלית…). אהבתי למדי את התוצאה, אז הנה היא כאן לפניכם.

 

אגב, כבר ציינתי שקיימות לפחות שתי גרסאות מושרות שאני ממש אוהב?!   האחת של נמרוד לב, מתוך אלבום הבכורה שלו "אין חלום אחר", ואחת של אבינועם לסרי (ניתן להאזין/להוריד בבמה החדשה שלו).

 

זאת ועוד, את הגרסה של נמרוד לב אף כללתי במיקסטייפ שהכנתי ל-zaphodit לכבוד "פרוייקט האסיף" של פורום מוסיקה ישראלית של ynet שנקרא (איך לא?) "ששה-עשר שירים על פלא השירה העברית". בקרוב אשתף אותו כאן להנאתכם.

 

 

 נבצר ממני להבין איך האנסשיא לא מדיח את עצמו ופוטר את כולנו מעונשו של זה.

 

נבצר ממני להבין איך הוא מבקש "נבצרות זמנית", כאילו משריין לעצמו את הזכות לחזור לכסא המכובד, שכל מה שיש מאחוריו זו רק סמליות, סמליות שהוא טינף וביזה.

 

נבצר ממני להבין איך אין תשעים חברי-כנסת שירימו את ידם בעד ההדחה של קצב, ומה זה אומר על חברי הכנסת שלנו, המוסריות שלהם, האינטרסים שלהם. (אגב, לידיעתכם – 70% מהציבור בעד הדחת קצב).

 

נבצר ממני להבין איך ערוצי התקשורת נותנים במה לחשוד במעשים חמורים כדי שיתקוף את רשויות אכיפת החוק ואת התקשורת עצמה, ויפזר אוסף של שקרים, חצאי-אמיתות ושטויות, וכל זאת בטון של גנגסטר.

 

נבצר ממני איך כל המדינה מדברת על כך שא', המתלוננת הראשית בפרשה, עסקה בזנות ואם זה רלוונטי או לא לפרשה, ואף-אחד לא מתעניין בכך שמי שהפיץ את ה"עובדה" הזו הוא עבריין שלא עבר פוליגרף בהקשר לטענה המגוחכת והמטופשת הזו.

 

נבצר ממני איך כל-כך הרבה אנשים ידעו על כל הפרשיות האלה כל-כך הרבה זמן ולא פוצצו את העניין הזה מזמן.

 

נבצר ממני איך ועדת הכנסת, שצריכה היתה להחליט ברוב של 75% על ההדחה, לא הצליחה לגייס רוב נדרש ובמקום זה אישרה "נבצרות זמנית". 

 

נבצר ממני איך המסנגרים הגדולים ביותר של קצב הם ש"ס, חובשי כיפות ומטיפים למוסר ודרך-ארץ, וכל זאת בשם השד העדתי ונס הקיפוח, שקצב העלה שוב אתמול, בתקווה שהוא ייתפס שוב כמזרחי מסכן ולא כמנהל שניצל את מרותו והתעלל בנשים שמתחתיו.

אָנַסי קצב. כל הזכויות שמורות להלמו.

 

למען האמת, לא נבצר ממני כלום. אני יודע בדיוק מדוע התגלגלנו למקום הזה, מדוע אנחנו מתנהגים כך, מדוע הפרשה הזו מצליחה להגעיל גם את האדישים ביותר. יודע, אבל מעדיף להדחיק, לא לדון בזה, לעבור הלאה.
נבצרות זמנית, אתם יודעים.

לא להתעסק עם עורבים
לא להאמין למי שלא מסתכל לי בעיניים
לא להזמין מהר מדי את העולם לתוך הבית
אף פעם לא לסמוך על אבות
הם אלופים בלגרום אכזבות
לא לשכוח מה רצית להיות כשהיית קטן
ולא לוותר על החלומות

לא לחפש אהבה, רק במקרה היא תבוא
לא לקרוא עיתונים, לא לראות חדשות
לא להצביע לירח.
אף פעם לא לסמוך על אנשים,
גם הם כמוני משקרים,
לא להתנגד למערבולות
ואף פעם לא לשתות יותר משתי כוסות
ולא לוותר על החלומות.

לא לוותר על החלומות.

                                     (עורבים)

 

 

טל גורדון לא מוותרת על החלומות, ומוציאה אלבום רביעי במספר, "לפני שהשמש עולה".

 

ביקורת על האלבום שכתבתי ניתן למצוא בפורום מוסיקה ישראלית של YNET.

צולם ב"אוניה", 13.1.07

* Truism: אמיתה, טענה שהיא כל-כך ברורה או מובנת מאליה שכלל לא שווה לומר אותה.

ולא ניפרד עוד

זה שוב לא יהיה הכרחי

ולא אומר עוד, לבי היקר

אני לבדי והיא עזבה אותי

 

ולא ניפרד עוד

החוזים נערכו, הטבעת נעולה על האצבע

ושוב לא יתחילו כל מכתביי

בעצב, או בחורף העמוק נורא

 

ולא ניפרד עוד

כל הגרזנים כבר קבורים עכשיו

וכל הציפורים תשרנה

ללבך הנפלא מכל ענף

 

ולא ניפרד עוד

שרשרת הפיקוד שלך הושתקה עכשיו

וכל הציפורים האלה היו שרות ללבך הנפלא

בכל מצב

 

אלוהים, הישאר לצדי

למעמקים אל תרד

לעולם לא אהיה חופשי

אם אינני חופשי כעת

 

אלוהים, הישאר לצדי

למעמקים אל תיגרר

לא הייתי מעולם חופשי

על מה אתה מדבר?

 

כי לא ניפרד עוד

ולא ניפרד עוד

(And No More Shall We Part)

 

 "האלבום האהוב עליי של ניק קייב", כתב מר חג'ג' היקר בעונג שבת (12.1, סעיף 75), "הוא No More Shall We Part מ-2001. שיא יצירתי ומוזיקלי, מבחינתי, בקריירה מלאת התהפוכות של קייב".

 

חג'ג' הנ"ל, יקיר הבלוג ובכלל, שגונבה שמועה לאוזניו על קיומה של הקלטה בהופעה חיה של רות דולורס-וייס, יקירת הבלוג ובכלל בעצמה, המבצעת קאבר לשיר הנושא, לא היסס ושיגר מייל אל הגברת הנכבדה, ואכן זו אישרה שהיא מבצעת אותו בהופעות. היא גם התנדבה להפיץ את הגרסה לכל דורש, הן בגרסת הוידאו והן בגרסת האודיו, בתנאי שהקרדיט לביצוע יהיה הולם.

 

ובכן, הרי הקרדיט המלא (שמגיע ללא ספק לכל החבורה המוכשרת הזו): רות דולורס-וייס, עם יהוא ירון על הקונטרבס ודן בן-ליאור בגיטרה, מבצעים – בצורה מדהימה, לדעתי – את השיר הזה, ואם אהבתי את רד"ו עוד לפני העניין הזה, עכשיו אני פשוט משתאה, מתגעגע והולך לחרוש על כל האלבומים שלה שיש ברשותי. מקווה שזה יעשה את אותו הדבר גם לכם.

 

 

השבוע לפני שבע שנים הלכה מאיתנו מיכל ניב ז"ל.

אני בטוח שלו היתה בחיים היא היתה משמיעה את האלבום הזה ואת השיר הזה ואת הגרסה הזו של רד"ו המון, ונהנית מהם נורא.

וכל הציפורים היו שרות ללבה הנפלא.

 

"קשה ליצור מתוך כר השלווה", כותב אודי, "השקט, ההשלמה, האיזון הפנימי מקשים עליך לצאת מתבניות החשיבה המוכרות אל הנדבכים היצריים של הנפש". ואני יכול רק להזדהות, ולחייך כי פעם גם אני חשבתי ככה, ולשמוח שהיום היצירה שלי מגיעה ממקום אחר, מתוך השקט והשלווה והאיזון הפנימי. מתוך האושר.

 

היצירה שלי נולדה בראשיתה מכאב. מאהבות שלא התממשו, מאהבות שהתממשו והתפוגגו, מחלומות שלא ראו אור יום, מחלומות שהתנפצו לרסיסים של מציאות. המון זמן כתבתי בדם, דיממתי על הנייר, הקזתי דם ויזע וזרע וקיא. אבל יום אחד החיים הסתדרו להם לפתע, ומצאתי את מה שהייתי צריך, ואז נאלמתי דום.

 

המון זמן לא כתבתי כלום. לא הייתי מסוגל. הייתי קורא משוררים אחרים, זועקים את אהבתם הנכזבת, את נעוריהם קשי-היום, את חייהם המרים, ומתבייש על החיים הטובים שמצאתי לעצמי, שרוקנו אותי מכל יצר. המון זמן לא כתבתי כלום.

 

ב"את שקט"של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר" הנפלא, הוא כותב "מאושר להתאפק אלייך, רוח בלי קול בלילה, כותב". יום אחד גם אני גיליתי שאפשר לכתוב כשאתה מאושר, שזה נפלא לכתוב כששקט מסביב, שהשלווה והאיזון הפנימי גורמים לך לכתוב אחרת, לסדר את המחשבות, להתמקד, להתעלות.

 

וכך נולדה בי יצירה אחרת, יצירה בוגרת, יצירה שלמה. יצירה שלא רואה בבדידות פחד, שלא רועדת בחושך, שלא מתכווצת. רק אז, כמו בשיר של נתן זך, רק אז נולדה אצלי שירה.

 

 

          

                                 (מתוך הפינה של נתן זך ב"שירשת")

 

 

אמור לי מה הצלצול שלך ואומר לך מי אתה

 

"אפשר ללמוד לא מעט על אדם מהרינגטון שלו", כתב גל בבלוג המצויין שלו. לדידו יש התאמה מושלמת בין עוצמת הרינגטון לוולגריות של האדם. בעיניי יש גם התאמה לא רעה בין הרינגטון שהאדם בוחר לבין אופיו. התאמה בין העדכניות של הרינגטון למידת ההשפעה של הסביבה עליו, בין איכות השיר שנבחר לטעמו המוסיקלי ועוד ועוד. דווקא בגלל זה אני נכנס לבעייה רצינית בכל פעם שאני מאבד/הורס את הטלפון הסלולרי שלי ונדרש להחליט (מחדש) באיזה רינגטון אבחר.

 

 

הרינגטונים שלי

 

קצרה היריעה מלתאר פה את הרינגטונים שהיו בבעלותי, ולכן רק אתאר את אלה שמאיישים כרגע את הסלולרי שלי. יש בסך-הכל שניים – אחד השמור לאשתי היקרה (כדאי שאדע שעליי לענות, או שמא לא לענות… J) ואחד השייך לכלל העולם. זה השמור לאשתי היקרה היה במשך זמן די רב "Love of my life" של פרדי מרקורי ו"המלכה" שלו (וההקשר ברור). לאחרונה קצתי בקיטשיות שלו, ושמחתי לגלות אצל מפעיל הסלולר הכתום שלי את "בואי נתחבק" הנפלא של אוליארצ'יק.

 

לגבי שאר העולם, כאן הבחירה קשה מאין נשוא. ולכן הלכתי על קלאסיקה של הקלאסיקה, שיר שאין דומה לו, ומאידך נשמע לא רע גם בגרסה-הלא-יותר-מדי-פוליפונית שהמכשיר היחסית-פשוט לי מסוגל לנגן. בחרתי ב"אינתא עומרי" של אום כולתום בסוג של גרסה אלקטרונית, ואני חייב להודות שגם אחרי כמה חודשים שהוא בבעלותי ומצלצל לו להנאתי כמה פעמים ביום אני עדיין נהנה ממנו. אני אפילו נוטה לענות כמה שניות מאוחר יותר כדי להתענג עליו.

 

 

רינגטונים עד כאן

 

עכשיו לך תבין מה בדיוק הרינגטונים האלה אומרים עליי…  (אפשרויות שעולות לראש: פלצן שמנפנף בידע מוזיקלי רחב / שונא קונפורמיות שחיפש רינגטון ייחודי שאף אחד לא יכיר / קשקשן שמתעסק בזוטות בבלוג שלו / כל התשובות נכונות). ואני בכלל שייך לז'אנר האנשים ששונאים פיצ'רים מתוחכמים בטלפון שלהם ורוצים משהו פשוט ואפקטיבי…

 

ובכל זאת, אני ממש מחכה לבואו של ה-iPhone כמו גם של קרובי משפחתו/מתחריו כדי שנוכל סוף-סוף לנגן שירים באיכות הולמת בתור "צלצול" (לא שאני מסתובב היום עם iPod, אבל מכשיר כזה כבר לא ישאיר לי ברירה…). הביצועים הכושלים היום של שירים שאני ממש אוהב דוחפים אותי לבחירות שאני לא ממש הייתי עושה לו היה לי מכשיר שעושה הכל. אז הו אז יגיע המבחן האמיתי של מהו "השיר שלך" ומה הוא אומר עליך.

 

 

רגע, לא מאמינים שה-iPhone יעשה הכל?   הנה ההוכחה:

 

 

ועוד משהו, אגב

 

אגב, אנד ספיקינג אוף אינתא עומרי, במיקסטייפ שהכנתי לאחרונה עבור פרוייקט המיקסטייפ השני של "השרת" בחרתי כשיר הפתיחה גרסה אחרת של אינתא עומרי, השייכת להרכב "חלאס" (והופיעה באוסף "פולארויד 2"). אז כדי לסיים את כל העניין הפלאפוני/פוליפוני הזה בנימה חיובית, הנה היא לפניכם (ועוד בהופעה חיה)…