24 – היום שהיה



The following blog takes place between 4pm and 5pm on the last day of June


 



 


 


כן, גם אותי ג'ק באוור המעצבן מדביק כל שבוע לטלוויזיה כבר שלוש עונות. פעם זה היה אפילו פעמיים בשבוע.


 


פייר, הסדרה הזו ממש דבילית. במיוחד העונה האחרונה. אבל יש בה משהו מדבק, מפגר אבל אופטימי. כמו צפייה בג'יימס בונד משובח, אתה יושב מהצד, מגחך ונהנה. יודע שמה שלא יהיה, ג'ק בסוף יציל את העולם בשניה האחרונה של השעה האחרונה של ה-24 שעות שנותרו לו.


 


נכון – שאר הדמויות שטחיות לחלוטין, העלילה מופרכת, ג'ק כבר מת איזה פעמיים ובכל זאת הוא עדיין בכושר נפלא, אבל who cares?.


 


בקיצור, עוד שלושה פרקים (כולל זה שיוקרן הערב), ושוב יהיה שקט ושלווה, שלום עולמי, וערבי רביעי חופשיים…


 


* * *


 


מצחיק במיוחד הוא הטיפול של 24 בנשיא האמריקאי השחור הראשון, דיוויד פאלמר. נראה שמעולם לא היה נשיא אמריקאי כל-כך לבדו בפסגה, מחליט כל דבר בעצמו (או במקרה הטוב ביותר בעזרת אשתו המתועבת או אחיו הקרציה), אמיץ וישר, גאה ומופרך.


 


זה מצחיק עוד יותר כי בערך חצי שעה אחר-כך עולה בערוץ המסחרי המתחרה סדרה מעולה לא פחות (לטעמי, הרבה יותר…) העוסקת רובה ככולה בבית הלבן ובנשיא אחר, ג'וזיה בארטלט. "ג'ד", שהוא דוקטור לכלכלה, מרצה מבוקש, זוכה פרס נובל, לא מחליט דבר וחצי דבר בלי עזרה מהצוות הגדול שלו. לעתים נראה, כאילו הנשיא הוא רק בובה, ובעצם הוא משרתם של כל אותם אנשים האמורים לעבוד בשבילו. מישהו אמר ג'ורג' W?


 



 


 


("24", ערוץ 10, 21:45; "הבית הלבן", ערוץ 2, קצת אחרי 23:00, תלוי באירועים, פיגועים וכאלה…)





חמי ולהקתו בפסתיכון


"…אז גם חמי רודנר חלם כנראה תמיד שתהיה לו להקת קאברים. פייר? אחלה חלום. יום אחד מצא את עצמו אותו חמי מוזמן לקחת חלק בפסטיבל "ג'אז, בלוז ווידאוטייפ". היות שנגן ג'אז גדול הוא לא, וגם קולנוע לא קוסם לו כנראה, הוא החליט ללכת על הבלוז, ולהרים הופעה של קאברים לקלאסיקות בלוז מודרניות, ביחד עם כמה חברים טובים (עידו אגמון, נועם רפפורט, ספי אפרתי וטל ליבני, להלן הרוד-ראנרז). ההופעה התקיימה בסינמטק בפברואר 2002, וכעת יוצאת על גבי דיסק, במסגרת הקטלוג של חברת Cloudia  …"


 


ביקורת שלי (אלא של מי?), על האלבום החדש של חמי רודנר, Saturday Night At The Cinematheque, בפורום המוסיקה של YNET




 

כל עוד זה מצלצל – לו יהי…


בוואלה! קראתי ש"חברת סלקום יוצאת במחווה למשוררת והפזמונאית נעמי שמר שהלכה בסוף השבוע לעולמה. סלקום, הקימה באתר האינטרנט הסלולרי שלה קטגוריה מיוחדת שתוקדש ליצירותיה של שמר ז"ל…".


 


זאת ועוד –  "בסלקום החליטו לתרום מן ההכנסות לטובת קידום אמנים צעירים בתחום המוסיקה והשירה". כן, כן – לא "את ההכנסות", אלא "מן ההכנסות". אחרי הכל, גם הם צריכים לעשות כסף מנכס צאן ברזל כמו נעמי שמר.


 

בכנות יוצאת-דופן – זה מגעיל אותי. לאות מחאה, אני מתכוון לא לדבר היום בסלקום שלי. נדבר מחר.

מוסיקה היא מזון רוחני

 


אלג'יראים מצדם עובדים במרץ לקראת 1 ביולי, שבו יעלו בבארבי הופעת מיתרים מושקעת שתהיה פחות הופעת רוק ויותר קונצרט קלאסי. "אנחנו חותרים תחת התרבות הישראלית", מצהיר גדג'. "שאנן סטריט, סולן הדג נחש, הוא הדוגמה הכי מבישה בשבילי למה שהפכה התרבות הישראלית. אנשים לא שמים לב שהמחאה והאמנות הופכים להיות פה כמו סטיקרים. זה הכל סיסמאות, סיסמאות שלא מעוררות מחשבה". בעיניו תפקיד המוסיקאי שונה לגמרי. "יש למוסיקאים אחריות גדולה מאוד. מהבחינה הזאת אנחנו תלמידים של אחד העם, במובן הזה שלא מספיק לייבש ביצות, צריך לייבש ביצות רוחניות. אחד העם אמר שלפני שרצים לקנות אדמות, צריך להקים מרכז רוחני. הוא היה אחלה בנאדם, גם כתב יפה. אנחנו נשארנו בלי נכסים רוחניים, מכרנו את כל הנביאים שלנו". לדעתו המוסיקאים בארץ מתייחסים לרוקנרול כלאחר יד, כל מה שהם רוצים זה לפתוח דיסטורשן ולגמור את הלילה באיזה בר. זו גישה שמלווה אותו מילדות, תמיד הוא בא למוסיקה ביראת כבוד ומסירות. "יש מצב בארץ שכל אחד מפיל את האחריות על האחר. חברות התקליטים מפילות את האשמה על הרדיו, הרדיו מפיל על החברות וכולם שותפים. חברות התקליטים בארץ מנהלות בשנים האחרות פס ייצור של מותגים נוצצים וחלולים, מריצים קדימה אמנים ממרגרינה. בסופו של דבר גם האמנים יוצרים מוסיקה שלא מטרידה, שלא מאתגרת, שלא אומרת כלום. זה פשע, כי מוסיקה היא מזון רוחני. לכן אנחנו סובלים מתת תזונה רוחנית כל כך חריפה. אף אחד לא ממלא חובתו".


 


(מתוך "הישר מתלמי אליהו", מאת קובי בן שמחון, מוסף "הארץ", יום שישי, 25.6.04)


 


 




אחרי מילים כאלה, יש לי עוד יותר חשק ללכת להופעה ביום חמישי (איזה כיף שיש לי כבר כרטיסים…).


ניפגש שם?  


 


 

פרויקט הביקורת: סינגלים – יוני 2004

 


במסגרת ההשתלטות שלי על אמצעי התקשורת ההמוניים (טוב, נו, רק על אלו שבאינטרנט…), התחלתי לכתוב גם ביקורות בפורום המוזיקה של YNET.


 


ביקורת שלי, ראשונה, על סינגלים של שייגעצ, מיכל אמדורסקי, אבי גרייניק ושוטי הנבואה, ניתן לקרוא כאן.


 

זרמים תת-קרקעיים של יופי


 


"…אלג'יר, כך נראה, לא מבינים משהו בטרנדים. הם, ממש כמו בשם שהם נתנו לאלבום, פותחים את המנועים קדימה, שולפים את החשמלית הרצחנית של גבריאל בלחסן ומחברים אותה לפלאג תלת-פאזי, מצרפים את אביב ברק (טרקטור, זוכרים?) שירביץ בתופים בלי רחמים, ומקנחים בכלי מיתר, אם נשאר לכם עוד כוח. וזה נשמע בן זונה. זו לא הגדרה מדעית ממש, גם לא פוליטלי קורקטית, אבל גם אלג'יר לא כאלה. החל מהצלילים הראשונים, מהקול המרוסק של גדג' המבשר כי "תיפתח האדמה", ברור שלמרות שזה דומה לכל-כך הרבה דברים, זה בעצם לא דומה לשום דבר אחר. המוסיקה של האלבום הזה גדולה ומנופחת, חזקה והמנונית, ברורה ולא מתפשרת. "אנחנו משתמשים בקלישאות רוק", אמר אביב גדג' באירוח חי ב-YNET, "אבל מנסים ליצוק בהן תוכן חדש".    מנסים ומצליחים.


 


"מנועים קדימה" הוא לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו עליו. לא צריך להיסחף. אבל אין ספק שמדובר פה ביצירה מדהימה, מאת להקה חיה ובועטת, שצפוי לה עתיד גדול, אם רק תוסיף להתקדם ולהתבגר. ואם יש צדק בעולם (והתחלתי לפקפק בכך כבר), אלג'יר תוציא – בעוד שנה, שנתיים, שמונה שנים – את המאסטר-פיס שלה, וזו תהיה יצירה גדולה וחסרת תקדים. ואז, בשיא כוחה האומנותי, היא תחרים את תחנות הרדיו שסירבו לנגן את "מנועים קדימה", היא תבוז לחברות התקליטים שלא פרגנו, והיא תחזיר באהבה גדולה לאנשים הפשוטים אי-שם, שהאמינו בה, אז היום והלאה. אני אחכה בסבלנות, עכשיו רק צריך לצאת לדרך, מנועים קדימה…"




את הביקורת המלאה, באתר השרת העיוור, ניתן לקרוא כאן.



 

בשתי מילים: רוני סומק

 


מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי להיות משורר. לא כבאי, לא שחקן כדורסל, לא חייל – משורר.


 


מאז שאני זוכר את עצמי, אני כותב שירים. לבחורה שאני אוהב, ללהקה בה אני מנגן, לארועים ולכרטיסי ברכה – שירים. מאות כאלה אספתי במהלך השנים, מאופסנים בקופסה, חלק גם פרסמתי (רמז: זה איפשהוא כאן).


 


אז למה היום אני כמעט ולא כותב?   שאלה קשה. יש לי כל מיני תשובות עבורה, אבל אפשר לסכם אותן בשתי מילים: רוני סומק.


 


עוד מעט תשלף העיר תל-אביב כמו אקדח.


מה שיבוא מכיוון הים יתחיל ברוחות חמות


וברחובות כבר ידברו בשקט על אחרי היריות.


חבל שאין קרקס בעיר הזאת,


חבל שאין בולע חרבות, שאין קוסם, שאין פילים, שאין דרקון,


חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא מכאן


את פלא הירקון.


 


(7 שורות על פלא הירקון)


 


* * *


 


קצת לפני סיום התיכון הציע אבא שלי להעביר שירים שכתבתי לעורך הספרותי של אחד העיתונים הגדולים. במכתב שהוא כתב אליי בחזרה הוא אמר לי שהוא מאוד אהב את מה שהוא קרא, אבל שעליי עוד לעבור דרך ארוכה, ובעיקר לקרוא הרבה שירה. כך גיליתי את עולם השירה בכלל והשירה העברית בפרט – חלפי, ישורון, עמיחי, נתן זך ויונתן, יונה וולך. את כולם קראתי בשקיקה, לחלקם אף התחברתי מאוד (חלפי). אבל אף אחד לא נגע בי כמו רוני סומק.


 


כי לשירים של רוני סומק יש תכונה מעצבנת, לשים את המלים שלי, את החיים שלי מול העיניים. הוא כותב, ואני קורא, ואני אומר "בן זונה, זה שיר שלי". בגלל זה אני שונא את רוני סומק. בגלל זה אני אוהב אותו כל-כך.


 


לגיטרה שלו יש צוואר ערוף.


הוא מנגן כמו מי שמטאטא נוצות מרוטות


מרצפת המשחטה. הנוצות מתגעגעות לגוף כמו


שפרח העציץ מלקק עד יומו האחרון את מי התהום


שזרמו בעליו.


המוזיקה היא אף פעם לא הבקשה האחרונה


שפולטות שפתי הקורבן מול מיתרי הרובים.


היא שביל הבריחה בלב החלוד


של גדרות התיל.


 


(רצפת המשחטה)


 


* * *


 


פיטר האמיל (הערה לעצמי: צריך לכתוב על פיטר האמיל איזה משהו…) כתב בשיר "Time Heals": "Only writing love songs when it's gone and dead". יש המון אמת במשפט הזה. תסתכלו סביבכם ותגלו שרוב האמנות שנוצרה ונוצרת בעולמנו באה ממקום של כאב, סבל, מצוקה. אני מוצא שגם אני כותב בעיקר כשאני עצוב, מדוכא, עזוב. כבר המון זמן שאני לא מרגיש ככה, ולכן מתמעטת ההשראה, והמעיין היצירתי מדלדל. פה ושם יש הבלחות, מתודלקות בעיקר על-ידי האהבה הגדולה שלי לאשה של חיי, אבל בסך-הכל טוב לי, טוב לי וצחיח.


 


ורוני סומק?   הוא יש לו סיפור חיים משמעותי. תמיד קינאתי באנשים עם סיפור חיים משמעותי, שהשאיר בהם צלקות ומשקעים. אז אני מתבוסס בביצה הצחיחה, והוא מפריח עפיפונים, מתופף על מהפכות, משרטט את קו העוני.


 


כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני.


הנה הלחם שבצבעי איפור זולים


נהיה שחור


והזיתים בצלחת קטנה


על מפת השולחן.


באויר, עפו יונים במטס הצדעה


לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,


והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.


הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,


בשכונה שאמרו עליה מעברה.


הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה


עוני.


 


(קו העוני)


 


* * *


 


יש לי שיר שלם על רוני סומק. שיר שנאה ואהבה, בוז והערצה. כי רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אינני כותב. רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אני אוהב שירה. רוני סומק כותב, אני קורא, ומתרגש מכל מלה, כי הוא כותב עליי ואיתי.


 


ובעצם אולי אני לא חייב להיות  משורר. אולי פשוט אהיה מוכר ארטיקים.


 


"כשאהיה גדולה", את אומרת,


"אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".


הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.


צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתום


והאדום שהוקז מדם האבטיח. כאן גרה


השירה. אז למה לך מילים.


 


(גלידה)