כבר לא אנחנו שנינו

 


תני לי יד
אין לי מלבדך עוד בית
אין לי מלבדך עוד אף אחד
תני לי יד.

תן לי יד
כדי שלא אפחד בדרך
כדי שלא אהיה יותר לבד
תן לי יד.

זה רק אנחנו שנינו
זה רק אני ואת
והעולם איננו נגדנו
ולא בעד.

וככה לפי יכולתנו
יחד נאהב ונכאב
אני ואת.


 


 


השיר הזה תמיד ריגש אותי, בין כשהוא התאים לי למערכת יחסים רומנטית ובין כשהתאים לקשר שלי לילדי הקט. עלי מוהר גם הוא ריגש אותי פעמים רבות, הן בשירים שלו והן בטורים שלו ובסיפורים שלו.


 


ועכשיו זה כבר לא אנחנו שנינו. נשארו כאן לבד. נאהב ונכאב את אובדנו של עוד אחד מיקירי התרבות שלנו, שמצטרף לרשימה ארוכה, ארוכה מדי, שאיבדנו בזמן האחרון לטובת הלהקה הגדולה שלמעלה.

ממשיך לנסוע בדרך לאילת, בחזרה וגם הלאה… (לא-ממש-ביקורת של אלבום ההופעה של אהוד בנאי)

 


כל הדרך לאילת ובחזרה אהוד בנאי ממשיך לנסוע ברדיו שלי. ברדיו אני כותב, ולא בדיסק, כי הוא בעצם נוסע על גבי נגן המפ3 שלי ומשם דרך ה-TuneCast החדש של אחי אל תדר 88.7 אפ.אמ (אל תחפשו ברדיו שלכם…) שברדיו שלי. נכון, לא הכי איכותי בעולם, ובכל זאת – זה מאפשר לי לשמוע שעות של אהוד בנאי ללא הצורך בצריבות מיותרות, מה גם שכל מטרתי בחיים היא להחליט מה דעתי על האהוד בנאי החדש הזה (שהרי אלבומים שאני אוהב אני רוכש כחוק), כמו גם להגיע לאילת באווירה טובה ועם חיוך על הפנים.


 


לפני שנתיים וקצת (שנים עשר באוגוסט אלפיים וארבע, אם לדייק) נכחתי בערב מופלא באמת בקיסריה בהופעה של אהוד בנאי. סיבוב ההופעות "הזמן נוסע" הביא לבמה את אהוד בשיא תפארתו (וגם תהילתו, יש לומר). "שלוש וחצי שעות, נטו, של יזע, רוק ודמעות (של אושר, בעיקר)", כתבתי על ההופעה הזו, "היתה הופעה גדולה, שהשאירה זכרון של שמחה, מבורך".


 


מובן שבסיומה של ההופעה נשארתי עם טעם ענק של עוד, ותוך חודש בערך "ארגנתי" לעצמי את ההקלטה של המופע, באדיבות גלי-צה"ל (נדמה לי…) ששידרו, מישהו אוהב-אנוש שהקליט דיגיטלית ועוד מישהו אוהב-אנוש-אפילו-עוד-יותר ששיתף (וזה המקום, אגב, להודות לשניהם… תודה, חבר'ה!). נכון, האיכות לא היתה מושלמת, והשדר דיבר (כרגיל) יותר מדי, ובכל-זאת חודש אחרי, כשהטעם של ההופעה עדיין על השפתיים, שני הדיסקים שסידרתי לעצמי (השמטתי קטע או שניים, "נהג מונית" החביב ביניהם) היו מזכרת נפלאה מאותה הופעה נהדרת.


 


 


 


ועכשיו, שנתיים אחרי, אהוד בנאי מציע לי (ולכם) אלבום משולש (!), המכיל 39 (!) קטעים, ובו תיעוד של סיבוב ההופעות הזה בדיוק. לא הופעה אחת, אלא מעין "מיטב" שכזה, ובכל-זאת הביצועים לא שונים במאומה מאותה הופעה שבה נכחתי. מה שונה, אם כך, האלבום ה"רשמי" מאותו בוטלג שבבעלותי וממנו אני נהנה כבר שנתיים?!   האיכות טובה יותר, השדר נעלם ו…זהו, פחות או יותר. אה, כן – והטעם די נגוז מהשפתיים. כלומר, זו עדיין תצוגה מרשימה של כל מה שיפה ומעניין ומרתק במוסיקה של אהוד בנאי, אבל עם הזמן פג גם חלק מהקסם, צריך להודות.


 


בחוברת האלבום יש מעט פרטים, אלבום התמונות טיפה משעמם, את המילים של בנאי אפשר למצוא (ויותר מהן) באתר שלו. אין מילים, וזה קצת חבל. זה גורם לי לחשוב למי בעצם מיועד האלבום הזה?!  מצד אחד, יש את מכורי אהוד המאותגרים טכנולוגית, כלומר כאלה שלא שמו את ידם על הבוטלג או שרוצים את האלבום ה"רשמי". אלה כבר יודעים את כל המילים ממילא. ובכן, הגם שאהוד בנאי הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר, אינני מכור עד כדי כך שארכוש את האלבום הזה. לצערי, האלבום הזה יהיה האלבום הראשון של אהוד שלא אחזיק בבית, ויש לי הרגשה שיש עוד רבים כמוני.


 


מצד שני, וזאת יש לומר בכנות, כנראה שהאלבום הזה פונה לקהל חדש, שלא מכיר את אהוד בנאי, שלא היה בהופעה חיה שלו (יש דבר כזה?), שמחפש אולי איזה אוסף להיטים (שהרי "טיפ טיפה" לא היה ממש אוסף שכזה). לאלה כנראה שהאלבום המשולש הזה הוא צעד ראשון מבורך ומתבקש בעולם המופלא של אהוד בנאי. עם זאת, קשה לי להאמין שאלה יעריכו את העיבודים המורכבים, את המשחקים הקטנים, את ההומאז'ים ואת הסיפורים, שאהוד מרעיף באהבה גדולה על הקהל שלו, שרובו ככולו משתייך לקבוצה הראשונה עליה סיפרתי לעיל.


 


לא סתם אהוד בנאי יוצא להופעות. האנרגיות בהופעה שלו לעולם לא תעבור בשום פילטר דיגיטלי, איכותי ככל שיהיה. החווייה ממנה יוצאים משלושת הדיסקים העמוסים לעייפה חלולה-משהו, חלולה עוד יותר אם אינך מעריץ שרוף של אהוד בנאי, אם לא היית בהופעה מהופעות הסיבוב המדובר. רגעים מדהימים כמו הביצוע ל"האגס 1" (עשר דקות של גן-עדן), למשל, לא יאמרו כלום למי שפוגש את השיר בפעם הראשונה, ולכן נדמה שאם אפשר לומר משהו על האלבום הזה זה שהוא פשוט מפוספס.


 


לטעמי, עדיף היה בהרבה לו אהוד בנאי היה מקבץ לאלבום קטעים מהופעות חיות שונות מכל תולדותיו כפרפורמר, בדומה לאלבום "בהופעה" של החבר ברי. כמי שהיה נוכח בהמון הופעות לאורך השנים, החל מהופעות אינטימיות ב"לוגוס" וכלה בנצחון הגדול בקיסריה, אני יכול לספר שהופעות של אהוד תמיד נשמעות שונות זו מזו, שלכל שיר ושיר יש ביצועים כאלה ואחרים, שמחים ועצובים, אנרגטים ומהורהרים, והרבה קטעים שכאלה הם פשוט קלאסיקות שמשוועות לדפוס (תיקיית ה"אהוד בנאי" שלי עמוסה לעייפה בהופעות חיות שכאלה באיכות בינונית, לצערי).


 


אבל מי אני שאתערב במערכת השיקולים של אהוד בנאי. קטונתי, באמת. יש משהו יפה, טהור כמעט, ברצון של אמן להעניק לקהל שלו תיעוד (כמעט) בזמן אמת של המפגש הנפלא בין קהל לאמן, בין שירים לגרסאות חיות, בין מוסיקה לאוויר העולם. אם זו היתה הכוונה, זה כלל לא מעניין מי ירכוש את האלבום. הוא עומד בפני עצמו.


 


 


כל הדרך לאילת ובחזרה אהוד בנאי המשיך לנסוע ברדיו שלי. וכשהגעתי הביתה הדבר היחיד שנותר בי זה טעם של עוד. לא לאלבום הזה, אלא לעוד הופעה של אהוד בנאי. ופייר, לא כזו בומבסטית, אלא דווקא איזה ערב קטן באיזה פאב חשוך, אהוד והגיטרה ואולי איזה ניצן חן-רזאל או יעקב לב-שמח, ככה בשביל האווירה. בקיצור, את הכסף שלי אני שומר לכרטיסים להופעה של אהוד בנאי, ואני ממליץ בחום לכולם – אלה שרכשו את האלבום המשולש, אלה שמתכוונים לרכוש אותו ואלה שלא משתייכים לשתי הקבוצות הראשונות – ללכת בעקבותיי. אהוד סיפר פעם שהוא מקליט אלבומים כדי לצאת להופעות, ואחרי שמאזינים לאלבום, ובטח אחרי שנוכחים באחת ההופעות האלה, לא נשאר אלא להאמין לו.


11. איזה חיים



"המלצרית שאלה אם הכל בסדר


עשיתי עם הראש תנועה אמיתית


היא שאלה "how is your friend" וחשבתי


איך לא הייתי איתך כשהיית צריך…"


 


 


"Everything is OK?". קולה של המלצרית קטע את חוט המחשבות שלי. הרמתי את המבט שלי, שהיה שקוע בשולחן המלוכלך, והיא חייכה אליי חיוך גדול ומזוייף. "הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל כל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש. "How is your friend", היא המשיכה ושאלה. ואני חשבתי לעצמי שאני לא ממש יודע איך אתה או איפה אתה, וגם אם ידעתי וודאי לא הייתי משתף את המלצרית הזו בכל זה.


 


"OK", עניתי בסתמיות, הוצאתי חבילה של שטרות והנחתי על השולחן, ואז קמתי ממקומי. היא חייכה בנימוס ואספה את הכסף, בעוד אני עשיתי את דרכי אל היציאה. תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם אותה מלצרית שאי אפשר לשכוח. תראה איזה חיים.


 


זה פשוט שבדיוק הייתי בתקופה טובה וזה לא קורה לי הרבה. אני חושב שמאז שאני זוכר את עצמי היו לי אולי שתיים-שלוש תקופות טובות. תקופות טובות באמת כאלה, שהכל הולך לך בדיוק בכיוונים הנכונים, ואין בעיות וכאבי ראש ועניינים שצריך לסדר ולפתור. בדיוק תקופה טובה כזו באה לי אז, כשהיית על הקרשים. זה לא תירוץ, אני יודע.


 


וזה בכלל לא היה צריך להיות ככה. ואני בכלל חשבתי שתבין. כי חברים טובים לא צריכים להתנצל אחד בפני השני או להסביר. חברים טובים, שגדלו זה עם זה, שישבו יום-יום אחד ליד השני בבית-הספר, שעברו את כל החרא של הצבא ביחד, שהיו יושבים שעות בבית הקפה הקטן ההוא על יד המשרד, עם המלצרית הזו ממש – חברים טובים כאלה לא צריכים את כל הבלאגן הזה של לדבר ולברר. מסתבר שטעיתי.


 


תמיד אהבתי לשמוע אותך מדבר. אבל אם לומר את האמת תמיד חשדתי שחלק מהדברים שאתה אומר קצת מוגזמים. היו לך תמיד רעיונות גרנדיוזיים, מהפכות ואידיאלים, הרים וגבעות לטפס עליהם, טחנות רוח עליהן היית מתנפץ עם שריון הפלדה שלך, רק כדי לגלות שדולצינאה מזמן כבר הלכה עם ילד אחר. אולי בגלל זה כשסיפרת על ההיא, שהיא בעצם האהבה הגדולה של חייך, שאתה לא מסוגל לסבול את העובדה שהיא נוסעת רחוק כל-כך, שלא תוותר עליה בחיים, קצת הייתי אדיש.


 


וראיתי אותך מאבד את עצמך, נכנע לגעגועים, נרמס על-ידי המרחק והזמן. כל שיחת טלפון הייתה כר של ייסורים, כל מכתב היה סכין שננעצת עמוק בתוך הלב. ולא הייתי איתך למרות שהייתי צריך, והנחתי לך להתבוסס בתוך הכאבים שלך לבד, וגם כשנסעתי איתך לכאן, לכאורה כדי לשבור קצת את השגרה, לא ראיתי דרכך את הסיבה האמיתית לנסיעה, לא ידעתי שבמקרה שלך אין צורך בכרטיס חזרה.


 


וישבנו שעות בבית הקפה הזה, ושמעתי אותך מספר איך אתה מתכנן לכבוש את ליבה מחדש. והדברים שאמרת חלפו על פניי מבלי להשאיר סימן, למרות שאתה שפכת את עצמך והתחננת לתמיכה, לחבר. אבל לי בדיוק הסתדר התפקיד ההוא, והבחורה החמודה שנדלקה על המבטא הישראלי שלי מצאה חן בעיניי, וחיי הלילה של התפוח הגדול נראו היו כאילו נתפרו בדיוק בשבילי, וסוף-סוף הרגשתי שמצאתי את עצמי. מצאתי את עצמי, ואיבדתי אותך. ונתתי לך ללכת לאיבוד בתוך עצמך.


 


בהתחלה זה היה הוויסקי שהטבעת בו את הצרות שלך, אחר-כך גילית שהרואין עושה את העבודה הרבה יותר טוב. אבל לא הסמים הרגו את שמחת החיים שלך, אלא המרחק הגדול שנפער בין החלומות שלך לבין העולם האמיתי. ואתה, עם רגל אחת בעולם הזה ורגל אחת בעולם אחר, לא הצלחת להחזיק מעמד, מיטלטל בין שמיים וארץ, בין יום ובין לילה, ממאן לוותר, ממאן להתפשר, ממאן לחזור בחזרה.


 


ואחרי שהכל נגמר, כשנגמרה התקופה הטובה שלי, כמו שתמיד תקופות טובות נגמרות להן, והרגשתי שאני חייב ללכת מכאן, לקפל את החיים לתוך מזוודה ולהסתלק בחזרה למקום שבו אני מבין את השפה ואת הפרצופים, כבר לא מצאתי אותך. במקומך מצאתי שם צל חיוור של החבר שהיה לי פעם, שנאבק בשארית כבודו וכוחו על החלום שהתפוגג, שלא הסכים ללכת לשום-מקום ולא התקדם לשום-דבר.


 


ואחרי שהכל נגמר, פשוט עזבתי אותך שם, בטוח שתחזור אחריי מהר מאוד. אבל אתה לא חזרת. עבר שבוע ועוד שבוע, חודש ועוד חודש, אני שם ואתה כאן, והקשר הדועך הפך לנעלם, והדיבור שהיה נדיר נאלם, ולפתע היינו שני זרים. היו מספרים לי שראו אותך כאן ודיברו איתך שם, היו אומרים לי שאתה למעלה או אתה למטה, היו מבקשים שאסע, היו ממליצים שלא, אבל אף-אחד לא הבין.


 


ויום אחד לא יכולתי יותר. אולי רגשות אשמה, אולי געגועים. לא הייתי צריך את המלצרית שתשאל אותי אם הכל בסדר. ידעתי ששום-דבר לא בסדר, ועליתי על הטיסה הראשונה שהיתה זמינה, כבר באותו הלילה. ולקחתי מיד מונית למלון שבו היינו ישנים, אבל לא התאכסנת שם. ובבוקר הלכתי לבית-הקפה שבו היינו יושבים, אבל לא היית שם. היא כן, לא יכולתי לשכוח אותה. עם החיוך הגדול והמזויף וה-"Everything is OK?" שלה. "או.קיי בתחת שלי", רציתי להגיד לה, "את לא רואה איך אני נראה?".


 


"הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש כזה.  לרגע היה נדמה לי שהיא באמת מגלה התעניינות. "How is your friend", היא שאלה, ואני חשבתי לעצמי כמה זה משונה שאני לא יודע בכלל איך אתה או איפה אתה. כל מה שיכולתי היה לזרוק לה "או.קיי" סתמי, לקום, לשים את הכסף על השולחן וללכת.


 


תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך בוקר בוקר, ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם המלצרית ההיא שאי אפשר לשכוח, מצטער על כל-כך הרבה דברים שאי אפשר כבר לבקש עליהם סליחה. תראה איזה חיים.


 





 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י "עמיר לב [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  



1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף


6. כבוי 


7. דבר אלי ישר


8. אריה ורותי 


9 מספרת לי הכל


10. רחוב נחמני

שנה וחצי

קשה להאמין אבל עברו כבר שמונה-עשרה חודשים, שנה וחצי, מאז שאספתי אותך בזרועותיי ולקחתי אותך אל התינוקייה והבנתי שאני אבא שלך ואתה הילד שלי. אז עוד לא הבנתי במה דברים אמורים, אבל כבר אז התמלאתי בהתרגשות וציפייה ואהבה ענקית, וכל אלה לא חלפו אלא רק התעצמו בשנה וחצי האלה שעברו להן כהרף עין.


 


זה קצת נדוש להכריז על היום בו נולדת כיום המאושר בחיי, אבל כמו בשיר של רוני סומק גם אני מרגיש שגפרור חייך הצית בי את אש האושר, האמיתי, המוחלט. ואני מוצא את עצמי נכנס לחדר שלך, וכמו רוני מתהפנט מקול הנשימות ומוצא אותך, ישן או ער, כמגדלור לחיים הטרופים שלי.


 


לפני כמה חודשים, לפני שנכנסת לגן, הוזמנתי לערב הורים והתבקשתי לספר לקהל מה מיוחד בילד שלי. ההורים שלפניי סיפרו שהילד שלהם יפה או חמוד, חכם או סקרן, מפותח או רגיש. ואני תהיתי מה אומר על הילד שלי (שהוא יפה וחמוד, חכם וסקרן, מפותח ורגיש) מבלי להשוויץ, ולבסוף בחרתי באופציה הקלה והתייחסתי לכך שהוא מדבר בצורה מדהימה לגילו. האופציה הקלה, כי היה מסובך מדי להסביר מה מיוחד בילד שלי באמת. ובכל-זאת אנסה להסביר.


 


אני מביט בך ומשתאה במיוחד מדבר אחד – מהבטחון העצמי שלך, הדרך שבה אתה הולך בעולם ללא חשש וללא מורא, בוטח בכל (ילדים, מבוגרים, חיות), סקרן לגבי הכל, מביט מדי פעם לאחור לוודא שאבא או אמא שם אבל באופן כללי בטוח בעצמך ושאפתן. אם היית שואל אותי מה התכונה שהכי הייתי רוצה שתהיה לך, הייתי משיב "בטחון עצמי", ואין דבר הגורם לי אושר רב יותר מאשר לראות אותך ככה.


 


כמו בשיר אחר של סומק, "4 עצות לילדה רוקדת", אני נהנה כל-כך לראות אותך מסתובב בעולם, רוקד, כאילו אף-אחד לא מסתכל עליך (ועוד יותר כשכולם מסתכלים עליך), לראות את האש שבך יוקדת מתוך העיניים השובבות, הטובות. וגם אני, כמו רוני, עוקר מרגע לידתך את המרצפות הבוערות מתחת לכפות הרגליים שלך, מסיר את המכשולים, מרחיק את הפחדים, מנסה לשמור עליך כמו שאתה היום – נאיבי, תמים, אוהב, שמח.


 


 


לפני כמה שבועות ניסיתי ללמד אותך איך לעשות "פרצוף שמח" ו"פרצוף עצוב". את ה"פרצוף שמח" קלטת בקלות, אבל לא הבנת מה זה "פרצוף עצוב". אבא שלי/סבא שלך אמר לי, ובצדק, שאינך יודע מה זה להיות עצוב. ואני חשבתי לי כמה קשה עובדים כל האנשים שמסביבך – אבא ואמא, סבים וסבתות, אחים – כדי להקיף אותך באהבה ורק אהבה, כדי שתגלה מאוחר ככל האפשר שיש גם דברים רעים מסביבך, כדי שתהיה שמח ומאושר כל הזמן. וכשאתה כבר בוכה, מזיל דמעה, בין אם מכאב ובין אם כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה (פינוקי שכמוך…), המחזה הזה כל-כך חריג וכל-כך קשה לי, שזה פשוט נורא.


 


כמו בשיר של בוקובסקי, ילדי הקטן, אתה עבורי השמש, ואני, איש בוגר, נמס מהאהבה הגדולה והאינסופית שבעיניך. ואני נהנה עד קץ לתת לך בחזרה את כל האהבה הענקית שיש לי בתוכי, ועוד יותר כשאני מצליח לגרום לך לחייך, לצחוק, להתגלגל מצחוק. אני מביט בך אז, ומרגיש כאילו כל קיומי בעולם הוצדק באותו הרגע, כאילו תפקידי עלי-אדמות הוא רק זה – לגרום לך לחייך, לצחוק, להיות מאושר, עכשיו ובכלל.


 


קשה להאמין אבל עברו כבר שמונה-עשרה חודשים, שנה וחצי, מאז שיצאת לאוויר העולם, זעיר ומכווץ, וכשאמא שלך אספה אותך בזרועותיה הבנתי שזו המשפחה שלי, קן תפילותיי הנידחות. והיום אתה ילד שכזה, עם רצונות ודעות, עם רוח קרב ושובבות ילדותית, עם המון שכל בריא והמון אהבה זכה. אתה כל מה שיכולתי לבקש ויותר. ואני אוהב אותך, ילד שלי, רק יותר עם כל יום שעובר.

גבר של נשים, גבר של אנשים, הגבר שלכם

"המוניטין שיצא לי כ"גבר של נשים" הוא בדיחה. צחקתי על זה במרירות בכל אחד מעשרות אלפי הלילות שביליתי לי לבדי…".


 


הציטוט הזה, של ליאונרד כהן, שנחרט בראש שלי אחרי שצפיתי ב-"Leonard Cohen: I’m Your Man" (ואני מסרב לקרוא לו בשם העברי המטופש "סיפור חיים"), הוא רק אחד מני רבים שמאכלסים את הספק-תיעוד-הופעה ספק-ראיון-חושפני שיוצא לאור בימים אלה בישראל.


 



 


צריך לומר את האמת – לא הייתי ממליץ לראות את הסרט הזה בקולנוע. אפילו הייתי ממליץ לראות את זה ב-DVD או ב-VOD. אני ניצלתי עד תום את ה-VOD הפרטי שלי במטוס כדי לצפות פעם אחר פעם בקטעי הראיונות הקצרים שליאונרד כהן נותן בסרט לליאן לאנסון הבמאית, פנינות מדהימות של חוכמת חיים, הצצה נדירה לאיש הענק הזה, שחגג לא מזמן שבעים.


 


פרט לראיונות יש גם תיעוד חלקי של מופע ההוקרה שארגן לפני שנה וחצי המפיק האל ווילנר באוסטרליה, ובו מופיעים ניק קייב הנהדר, בת' גיבונס המתוקה, ג'ארביס קוקר הקינקי, רופוס ויינרייט שגונב את ההצגה וגם יו-2, שהקליטו במיוחד עבור הסרט ביחד עם כהן את "Tower Of Song" ומבצעים אותו איתו בסוף הסרט (מה שמקנה לבונו את הזכות לזיין את השכל לאורך קטעים לא מבוטלים של הסרט… בונו, במלה אחת: נמאסת!), וכן ראיונות עם חלק מהמשתתפים (בונו, כבר אמרתי?), חלקם (קייב, ויינרייט) משעשעים ומרשימים למדי.


 


יש כאן כל מה שרציתם לדעת (יותר) על כהן ולא העזתם לשאול – הרצון שלו בסופו של דבר להיות משורר וסופר, הפריצה המוזיקלית המאוחרת, הפטיש שלו לחליפות, הקטע שלו עם בודהיזם, המוצא היהודי שלו. אלה לא ממש שאלות ותשובות, יותר אנקדוטות קטנות, מונולוגים קצרים של כהן בין השירים, וניכר שלאנסון הבמאית היא בעיקר מעריצה שרופה של האיש, כי היא לא מציבה שאלות קשות, לא מנסה להכביד, רק נותנת במה ליוצר הענק הזה וליוצרים אחרים כדי להוכיח כמה האיש מיוחד ויחיד במינו.


 


מבין כל היוצרים היהודים הגדולים שלנו (דילן, ריד, סיימון וכהן), אין ספק שכהן הוא המעניין ביותר והרוחני ביותר, וגם מי שכל מלה שלו מסתירה שביב של חוכמה, זיק של נסיון. הקנדים והאמריקאים עושים הרבה כבוד לליאונרד כהן השנה, הגיע הזמן שגם אנחנו. ולכן גם אם לא מדובר בסרט מדהים, כל מי שנהנה ממוסיקה (ובמיוחד מי שנהנה מהמוסיקה של ליאונרד כהן) צריך בהחלט לראות את הסרט הזה, בין אם בקולנוע ובין אם כשייצא מעל DVD.


 


 


נ.ב. מבין גרסאות הכיסוי לכהן, ויש כה רבות כאלה (כולל האלבום בעברית מבית "השרת" החביב עליי במיוחד…), נדמה שהגרסאות הכלולות בסרט (ובאלבום) בינוניות ברוב המקרים (למעט ניק קייב שמגיש נפלא את "I’m Your Man", אנתוני (מינוס הג'ונסונס) שמכשף את "If It Be Your Will" ורופוס ויינרייט שמפליא ב-“Everybody Knows” ו-"Hallelujah"(, כך שאת האלבום הייתי ממליץ להשאיר בחנויות, ואם כבר חייבים גרסאות כיסוי ללכת על "I’m Your Fan" המוצלח הרבה יותר (עם גרסאות יוצאות מן-הכלל של House Of Love, הפיקסיז, REM, ניק קייב וכמובן הגרסה המדהימה של ג'ון קייל ל"הללויה").

Gone to look for America, רשימה 3 (סוף)

 



  • זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את רמת השירות (והשירותיות) הגבוהה שהאמריקאים נותנים בכל מקום שאתה מגיע אליו – מסעדה, חנות, מלון. נכון, יש בזה משהו טכני, מאולץ, מרובע, אבל בסופו של דבר אתה לומד לצפות לקבל שירות כזה בכל מקום, מה שהופך את חוויית הקנייה/אירוח לקלה ונינוחה יותר. ובכלל – לראות מלצר בן 50, שגאה במקצוע שלו, שנהנה לתת לך שירות, שיודע מה שהוא עושה, זו חוויה חיובית ביותר, הן ברמת הקונספט והן ברמת התכל'ס.



  • אגב מסעדות וכולי, ברוב ארצות-הברית האמריקאים עדיין מתעלמים מכל העניין של אחוזי שומן ומזון בריא. אין שום סימון קלורי על המוצר, ארוחת הבוקר מלאה בשומן, הקפה מלא בסוכר וסלט אי אפשר למצוא בשום-מקום. מזל שמדובר רק בשבוע (ועוד שלושה ימים על מטוסים), אחרת הדיאטה שלי היתה בסכנה רצינית…

 יוסטון – אוסטין – יוסטון


 



  • במקום כמו טקסס אתה מבין פתאום כמה שטח יש, לעזאזל, לאמריקאים האלה, שגם אם "מצטופפים" בערים כמו יוסטון או אוסטין, עדיין יכולים להרשות לעצמם להרים שניים או שלושה כבישי ring מסביב לעיר כדי שיהיה נוח, כמה highways רציניים, מחלפים של שלושה וארבעה קומות, קניונים מרווחים שבנויים לרוחב ולא לגובה והרבה הרבה ירוק (הרבה יותר ממה שהיית חושב). אה, כן – ויש להם גם טונות של מים, לעזאזל. ונפט. זבת חלב ודבש, זבת חלב ודבש, אבל הצפיפות יכולה להביא לך ת'קריזה.



  • אגב בונים-כמו-משוגעים, אחת הבעיות עם כל הבניה הזו היא שהמחלף שעמד כאן לפני שנה שונה לגמרי מהמחלף שנמצא כאן עכשיו, ואם אתה נותן לתוכנת GPS לנווט את דרכך (כמו איש הייטק טוב), אתה מגלה שאתה תמיד מפספס את הירידה הקריטית מהמחלף, תמיד נזקק לכביש ה-U-Turn המיוחד (עוד המצאה אמריקנית) ותמיד מאריך את הנסיעה בעוד 10-15 דקות מיותרות. נו, מילא…

 



  • במקום כמו טקסס אתה גם זוכה לראות את האופי האמיתי של האמריקאים – הלאומניות המוגזמת המתבטאת בדגלים בגודל אינסופי בכל מקום, הרכבים הענקיים ששורפים דלק כמו שאנחנו שותים מים בלי שום התייחסות לסביבה ו/או למשאבים המתכלים, החשדנות כלפי זרים, העובדה שרק בני מיעוטים ומהגרים עובדים כנותני שירות. נכון, המצב בערים הגדולות כמו אוסטין או יוסטון טוב יותר, ובכל זאת כאן אתה מגלה / נזכר בצדדים של אמריקה שקשה לאהוב.

 


יוסטון – טורונטו – תל-אביב


 



  • בטיסה הקצרה יחסית מיוסטון לטורונטו, ביום שבת (!) בשש בבוקר (!!!), "נפלנו" על מטוס קטן וסקסי מתוצרת ברזילאי, חדש דנדש, ארבעה מושבים בשורה, וה-highlight: שדרוג עצבני למערכת ה-enRoute (מערכת הבידור במטוס) של אייר קנדה. כל נוסע מקבל touch screen עם מבחר מדהים של סרטים, תוכניות טלוויזיה ומהדורות חדשות, לבחור ממנו להנאתו. מדובר ב-VOD אמיתי, שאתה יכול לעצור, להעביר קדימה/אחורה ולהנות ממנו עד תום. לצערי, זו הייתה טיסה של שלוש שעות בסך-הכל, כי עם כזה user experience אפשר ללא ספק להעביר שעות בכיף.

 



  • אחרי שסיימתי לבזבז את הזמן עם “Click”, החדש של אדם סנדלר, שהבטיח להיות שדרוג של "המופע של טרומן" (בחור שמקבל שלט שיכול לשלוט על החיים. אתם יודעים – mute, להריץ קדימה/אחורה, לעשות pause) ומקיים בצורה חלקית במחצית הראשונה שלו ומידרדר בהמשך, גיליתי תחת הקטגוריה "Canadian" את I’m Your Man, סרט התעודה הנפלא ליאן לונסון ושקעתי לי במאה דקות נהדרות של ראיונות ומופע tribute. במופע משתתפים ניק קייב, ג'רוויס קוקר, אנתוני (ללא הג'ונסונים) בהופעה מרגשת, רופוס ויינרייט שנותן ביצועים נפלאים לקלסיקות כמו "Hallelujah", ובין לבין אתה מקבל קטעי חוכמה וחכמת חיים נדירים של כהן, שאתה פשוט רוצה לנצור לנצח. אני לא יודע מה הלו"ז של הסרט הזה בישראל, אבל לכל מי שאוהב מוסיקה, ובמיוחד לכל מי שאוהב את לאונרד כהן, מומלץ מאוד ללכת לראות.

 



  • ידעתי שהבדיקות הביטחוניות המוגזמות ייגבו בסוף קורבן, ולבסוף נפלתי גם אני בציפורניהן. הבודקים המאוד לא חברותיים ביוסטון "התלבשו" על בקבוק ה-Angel שלי העשוי מתכת והחליטו שאני לא יכול להעלות אותו למטוס. את המזוודות כבר נתתי, וכך נאלצתי להשאיר את בקבוק הבושם האהוב עליי בטרמינל, לצד עשרות בקבוקי בושם, דיאודורנט, שמפו, משחות שיניים ושתייה אחרים. אני ממש מקווה שהאמריקאים האנאליים האלה לפחות תורמים את כל הביזה הזו לעניים, כי זה מאוד יעצבן אותי לגלות שהבודקים האלה נהנים מכל הרכוש הזה בסוף המשמרת.

 



  • בטיסה לישראל אתה פוגש סוף-סוף את כל הישראלים שלא ממש התגעגעת אליהם במשך שבוע. פתאום כולם לחוצים, כולם עצבניים, כולם חשדניים כלפי כולם. נמלטנו לטרקלין של אייר קנדה לכמה שעות אחרונות של שפיות צפון-אמריקאית מפנקת, והטבענו את יגוננו באלכוהול משובח עד הטיסה. Goodbye America, ברוכים הבאים לישראל.

Gone to look for America, רשימה 2

 



  • בעלייה לכביש המהיר האמריקאים שמו רמזור. המטרה שלו גאונית: לווסת את תנועת המכוניות המשתלבות כך שלא יגרמו להאטה בתנועה המהירה. הרמזור מתחלף מאדום לירוק פעם בכמה שניות, וליד הרמזור יש שלט קטן שאומר: "one car only on green". למען האמת, הירוק ברמזור מאפשר לקצת יותר מכוניות להשתלב, אבל אף אחד לא מנסה. וכך יש סדר בעלייה לכביש המהיר, סדר על הכביש המהיר, סדר בחיים בכלל.



  • ואפרופו סדר, רק באמריקה, מולדת הסדר והחנונים, אפשר לעשות צומת עם ארבעה "עצור"ים ולצפות שהכל יסתדר, כי כולם יתנו זכות קדימה לכולם. בארץ זה לא היה מחזיק שנייה וחצי.



  • חוקי מרפי של סטארבקס:
    כשאתה לא מעוניין בקפה, תמצא סניף של סטארבקס בכל חור שתגיע אליו.
    כשאתה מחפש בנרות קפה, לא תמצא אף סניף של סטארבקס סביבך.
    כשתגיע למסעדה שמגישה רק "
    plain coffee
    ", המלצר יגיד לך שפספסת את סניף הסטארבקס הקרוב ממש בכמה דקות.
    ואני בכלל לא אוהב את הקפה של סטארבקס. אבל חייבים לעשות
    V אם כבר הגעת לאמריקה, לא?



  • עוד V שאני חייב לסמן זה על Dr. Pepper. מאז שהתחלתי לשמור על המשקל אז ה"רעל" שלי זו גרסת הדיאט, ובכל זאת האהבה הקינקית שלי לד"ר פפר היא משהו שכנראה נצרב בי מהזמן שהעברתי כילד בארצות-הברית. קשה להסביר את זה (ואת הטעם של זה) לישראלים "רגילים", אבל זה לא רע, כי ככה אף אחד לא "גונב" לי את הד"ר פפר שלי בשום-מקום.

 


סן-פרנסיסקו – יוסטון


 



  • כל כך פשוט וכל כך חכם וכל כך חוסך זמן – אתה עושה צ'ק אין באינטרנט או בעמדת "קיוסק" במלון או מקסימום בעמדת "קיוסק" בנמל התעופה, בלי שום פקיד או עובד, מעלה את התיקים והולך לשער. כמה אנשים זה חוסך?  כמה זמן, כמה עצבים?!    אבל זה בסדר – את הכל מבזבזים חמש דקות אחר-כך בבדיקות הבטחוניות המ-ט-ו-ר-פ-ו-ת שעושים מיד אחר-כך.

 



  • הבדיקות הבטחוניות, כבר אמרתי, הן משהו מוגזם לחלוטין. בטיסה האחרונה שני הבוסים שלי הגרילו SSSS בכרטיס הטיסה. SSSS, למי שלא בקיא בטרמינולוגיה, אומר SCREENING, כלומר בדיקות בטחוניות קפדניות יותר (אפילו בסטנדרטים האמריקאים העכשוויים). זה אומר שפותחים לך את התיק וממשמשים כל פריט ופריט שהבאת, שאתה עובר במכונה ש"מריחה" אותך בצורה אינטימית ועוד ועוד. ואחרי כל זה קוראים לאמריקה "ארץ האנשים החופשיים"…

 



  • אם יש מיתוס אמריקאי שכן תופס ביום-יום זה העובדה שאמריקה היא כור היתוך מדהים של כמעט כל העמים בעולם. אתה יושב בחדר הישיבות עם נציגיה של חברה אמריקאית, מביט מסביב ורואה בחורה הודית, בחורה סינית, בחור יפני, בחור צרפתי וכמה ישראלים. כולם מדברים אנגלית, כולם כבר המון שנים בארצות-הברית, ובכל-זאת הגיוון הזה מניע את העולם והופך אותו למעניין. ההיא לא אוכלת בשר, ההיא אוכלת עם צ'ופסטיקס, ההוא רוצה את הסטייק שלו טרטר. אם יודעים לשמר את הייחוד של כל עם ובאותו זמן להפוך את כולם לאזרחים שווים בעיני כולם ובעיני עצמם, התוצאה היא הכוח האדיר שיש לאמריקה.

 



  • עוד דבר שתמצאו רק בחברות אמריקאיות זה המודעות המדהימה למיחזור. בכל חדר יש שלושה פחים שונים לכל סוגי הזבל האפשריים, והם ממחזרים. הכל. הם חוסכים כסף, הם מצילים את הסביבה ובעיקר הם מוכיחים שעם קצת רצון טוב וקצת חינוך אפשר להרוויח מכל הכיוונים.

Gone to look for America, רשימה 1

סוג של יומן מסע…




 


תל-אביב – טורונטו – ונקובר


 



  • שנת 2007 תיכף, והמטוסים של כל חברות התעופה עדיין צפופים מדי (גם למי שיושב ב-exit), עדיין איטיים מדי (12 שעות זה המון זמן לטוס…) ועדיין מחורבנים בכל הקשור לחווית טיסה (אוכל, שתייה, סרטים, כרית ושמיכה).

 



  • כשקיבלתי באימייל את העניין הזה עם הצורך לניילן את כלי הרחצה באירופה ואמריקה והאיסור על העלאת נוזלים לטיסה חשבתי שזה לא רציני. בקונקשן בין טורונטו לוונקובר גיליתי שזה ממש לא מצחיק. נפרדתי בכאב מהשמפו שלי (ששכחתי בתיק הרחצה מאז המילואים) ומבקבוק המים, נאלצתי לכווץ את משחת השיניים כך שתיכנס לשקית הניילון הקטנה, הוכרחתי להסביר לאיש נמל תעופה חמור-סבר למה ה"אנג'ל" שלי ארוז באריזת מתכת ובקושי בקושי עברתי את כל הביקורות האלה והגעתי לטיסה. תקשיבו לי טוב, טרוריסטים שלי, נמאס מכל זה – לא עוד נסיונות פיגוע במטוסים… הגיעו מים עד ניילון.

 


ונקובר – סן-פרנסיסקו


 



  • שמעתי בכל מיני מקומות על אנשים מוזרים כאלה ש"גונבים" אינטרנט אלחוטי, אבל כשהלפ-טופ שלי לא התחבר לרשת של יקיר המדור מור בלב סן-פרנסיסקו, לא נשארה ברירה ויצאנו לרחוב הראשי, התיישבנו מול בית-קפה סגור (על ספסל שנמצא ממש מול הכניסה… איזו התחשבות!) ו… הורדתי לי בהנאה מרובה את עשרות האי-מיילים שחיכו לי כל הסופשבוע (וכל זאת במהירות לא רעה בכלל…). מעניין אם שוטר שהיה עובר ברחוב היה מבין מה אנחנו עושים. מעניין אם יגיע יום שבו הוא יוכל לעצור אותנו על זה…

 



  • תחבורה ציבורית, חברים. תחבורה ציבורית זה מה שחסר/דפוק במדינה שלנו. אתה עולה על ה-air train שלוקח אותך מהטרמינל לתחנת הרכבת, על ה-BART שלוקח אותך ללב העיר סן-פרנסיסקו, על ה-CalTrain שלוקח אותך למלון שלך בסן חוזה. שום צורך ברכב, הכל מהיר ויעיל ונוח. כמה שירים אפשר עוד לכתוב על אמריקה?!

 



  • אתמול בלילה ניסיתי להתחבר לאינטרנט דרך החיבור של המלון. גיליתי להפתעתי שאין לי כבל רשת בחדר, ולא היה לי כוח לבקש אחד כזה בשתיים בלילה. בנסיון נואש ניסיתי למצוא רשתות ויירלס חופשיות וכמובן שמצאתי המון (!), והתחברתי בשנייה דרך Metrofi שמעניקים חיבור רשת חופשי-חופשי בכל האיזור. תיכף ומייד התחברתי, הורדתי את האימיילים, פרסמתי את הפוסט (הקודם) ומיהרתי לישון. הו, אמריקה, אמריקה, ארץ החיבורים הבלתי-נגמרים בכל מקום…

 



  • למה, לעזאזל, אפשר לאכול בתאילנדית הטובה ביותר בוונקובר או בפרואנית משובחת בסן-פרנסיסקו ולשלם פחות ממה שאני משלם על סנדוויץ' וקפה באר-קפה?!   שוק המסעדות/בתי-קפה בארץ מפותח ומשוכלל, ו(כמעט ו)אין לנו במה להתבייש, אבל רבאק – שוחטים אותנו.
    מה שכן, כרגיל – קפה טוב האמריקאים (כמעט ו) לא יודעים להכין.

על אקס-מן 3 ומצעד הגאווה

זהירות: מכיל ספוילר של הסרט X-Men 3.


 



בטיסה לפה ראיתי את הסרט השלישי (והאחרון? לא בטוח…) בסדרת אקס-מן. זה מאוד משעשע, כי לולא הייתי טס וודאי לא הייתי צופה בסרט הזה, ועוד יותר משעשע לאור העובדה שבכל שלושת הסרטים צפיתי במטוסים.


 


אקס-מן 3 (להלן אמ3) ממשיך פחות או יותר את קו העלילה של שני הפרקים הקודמים, כשהוא מציג (בפשטות, אך די ביעילות) את הקרב המוסרי שבתוך אוכלוסיית השונים/חריגים/סוטים, הקרב בין אלה שרוצים יותר מכל להשתלב לבין אלה שרוצים לשמר את השוני, להתבדל ואף להיאבק ברוב ה"נורמלי" המבקש להילחם בהם, לגדר אותם, לשנות אותם, לכפות עליהם "נורמליות". עכשיו תשנו את הכינוי "מוטנטים" לכל כינוי אחר למיעוט (לדוגמא: הומואים, שחורים, יהודים), ותקבלו את תמצית ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד). לכן זה לא הפתיע אותי ששחקנים בשיעור-קומה של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן הסכימו להשתתף בסדרת הסרטים הזו.


 


אמ3 לוקח את העלילה צעד אחד קדימה, אל המבחן האולטימטיבי: נניח שניתן לייצר "תרופה", משהו שיגרום לחריגים להפוך ל"נורמלים", מה יקרה אז?!    האם זה חוקי/אתי/צודק להציע לחריגים תרופה שכזו?  האם זה אפשרי שהרוב ה"נורמלי" יכפה על החריגים תרופה שכזו?!   האם הרוב יכול בכלל לקבוע מי "נורמלי" ומי "לא נורמלי"?!   וגם – האם החריג ללא החריגות יהיה מאושר יותר או אומלל יותר?!


 


מכאן והלאה אמ3 ממשיך כמו כל סרט אחר בסדרה, או כל מימוש אחר של רצועת קומיקס, עם הרבה אקשן מטופש וסוף (די) צפוי, כי אחרי הכל צריך לשלם את החשבונות שכל האפקטים האלה מספקים, ומי ירצה להתעמת עם סוגיות מוסריות במשך 100 דקות, אבל קשה לי היה להתעלם מהן, במיוחד לאור הדיון הער בלגיטימיות של "מצעד הגאווה" (ראו הפוסט הקודם).


 



תצלום: עדי סברן (נצפה ב"עונג" של גיא). הקליקו על התמונה כדי לראות גרסה לא-מוקטנת…


 


היו (ויהיו) לא מעט חוקרים שהציעו דרכים "לתקן" את ההומואים, הלסביות ושאר חברי הקהילייה. חלקם דיברו על פסיכולוגיה, חלקם על שינוי של גן כזה או אחר. כולם מסרבים לראות בגייז סטייה בריאה/הגיונית/לגיטימית מהנורמה, כולם מחפשים דרך לכפות עליהם את הנורמה, בין אם ב"רצון" ובין אם בכוח. זה ברור לכל מי שיש עיניים בראשו שלא רחוק היום שהאנליזה של גוף האדם תגיע גם לשם. עכשיו נשאלת השאלה מי יהיה שם כדי לעצור את הראשון שימציא "תרופה" כזו, את הראשון שיציע אותה לנער צעיר המתלבט בזהותו המינית, את הראשון שיציע לכפות אותה על "כל ההומואים האלה". אותם אלה שמצדדים עכשיו בכפייה החרדית בירושלים, שטוענים שהם לא צריכים "לנפנף" בהומואיות שלהם בכל מקום, הם אלה שיסתובבו עם שלטים שקוראים "לרפא" את כולם.


 


להזכירכם, וולברין לא יהיה שם אז כדי לעזור. וזו הסיבה שסיימתי את אמ3 עם טעם מר בפה, וזה בלי שום קשר לאוכל המחורבן בטיסה של "אייר קנדה".  (עוד רשמים מאמריקה בפוסט הבא)

מצעד הגאווה, אמריקה

 


לא אהיה כאן בשבוע הבא (פרטים בסוף) כדי לצעוד בגאווה ב"מצעד הגאווה" בירושלים ביום שישי הבא. גאווה, למרות שאני לא משתייך ל"קהיליה. גאווה על כך שאני גר במדינה חופשית, דמוקרטית, נאורה, מדינה שלא נכנעת לאלימות.


 


החברים של ג'ורג' כתבו על המצעד שהתרחש במרץ 1965 בו צעדו פעילי זכויות אזרח באלבמה כדי להפגין למען זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה במדינה. המצעד לווה באלימות קשה מצד הקהל הלבן אך לבסוף, לאחר שלושה שבועות של מאבקים, ומשהתקבל צו בית משפט המתיר את המצעד, צעדו 25 אלף איש ובראשם מרטין לותר קינג. חמישה חודשים מאוחר יותר הנשיא לינדון ג'ונסון אישר את זכות ההצבעה. "החוק קובע בבירור שהזכות של אדם להפגין כנגד עוולות יכולה להיעשות בקבוצות גדולות", כתב אז השופט ג'ונסון בהחלטתו להתיר את המצעד, "והזכות הזו תקפה גם למצעדים, גם כאלה שצועדים במרכזים ציבוריים…".


 


ארבעים ואחת שנים קדימה, מבקשים לצעוד פעילי זכויות אזרח בירושלים למען השגת שוויון זכויות מלא לקהיליה ההומו-לסבית בישראל. במצעד של שנה שעברה נדקרו שלושה צועדים על-ידי חרדי. מאז שהוכרז על קיום המצעד השנה נרשמה עלייה חריפה בהתפרעויות החרדים בירושלים. המצעד נדחה כבר פעם אחת "כדי למנוע אלימות", ועתה דנים באפשרות לדחות אותו שוב.


 


ולכן, גם אם אין לכם דבר וחצי דבר עם המטרה של המצעד הזה, עליכם להגיע לירושלים ולצעוד בגאווה במצעד. לצעוד כדי להוכיח שבמדינה שלנו כל אחד יכול להפגין, כל אחד יכול לצעוד ואלימות לא משיגה דבר. בפוסט האחרון שלי כתבתי שהגיע הזמן לחנך את ילדינו לדו-שיח ולמאבק באלימות ב"רוח רבין". ובכן, הזמן לעשות את זה הוא יום שישי הקרוב, והמקום הוא ירושלים. ההתכנסות, בתקווה שכל העסק ייצא לפועל, ב-11:00 בגן העצמאות. עוד פרטים כאן.


  


 


וזהו. כאמור, לא אהיה כאן בשבוע הבא. אני נוסע לצפון אמריקה (ביזנס עם אופציה לקצת פלז'ר). בזמן שאתם תצעדו במצעד אני אהיה בסן-פרנסיסקו, ואחלום שיום אחד גם כאן תהיה אותה אווירה של חופש, ליברליות וקבלת האחר/השונה כמו שיש שם. אז אל תאכזבו אותי.


 


Gone to look for America. להתראות בעוד שבוע וחצי…