Gone to look for America, רשימה 1

סוג של יומן מסע…




 


תל-אביב – טורונטו – ונקובר


 



  • שנת 2007 תיכף, והמטוסים של כל חברות התעופה עדיין צפופים מדי (גם למי שיושב ב-exit), עדיין איטיים מדי (12 שעות זה המון זמן לטוס…) ועדיין מחורבנים בכל הקשור לחווית טיסה (אוכל, שתייה, סרטים, כרית ושמיכה).

 



  • כשקיבלתי באימייל את העניין הזה עם הצורך לניילן את כלי הרחצה באירופה ואמריקה והאיסור על העלאת נוזלים לטיסה חשבתי שזה לא רציני. בקונקשן בין טורונטו לוונקובר גיליתי שזה ממש לא מצחיק. נפרדתי בכאב מהשמפו שלי (ששכחתי בתיק הרחצה מאז המילואים) ומבקבוק המים, נאלצתי לכווץ את משחת השיניים כך שתיכנס לשקית הניילון הקטנה, הוכרחתי להסביר לאיש נמל תעופה חמור-סבר למה ה"אנג'ל" שלי ארוז באריזת מתכת ובקושי בקושי עברתי את כל הביקורות האלה והגעתי לטיסה. תקשיבו לי טוב, טרוריסטים שלי, נמאס מכל זה – לא עוד נסיונות פיגוע במטוסים… הגיעו מים עד ניילון.

 


ונקובר – סן-פרנסיסקו


 



  • שמעתי בכל מיני מקומות על אנשים מוזרים כאלה ש"גונבים" אינטרנט אלחוטי, אבל כשהלפ-טופ שלי לא התחבר לרשת של יקיר המדור מור בלב סן-פרנסיסקו, לא נשארה ברירה ויצאנו לרחוב הראשי, התיישבנו מול בית-קפה סגור (על ספסל שנמצא ממש מול הכניסה… איזו התחשבות!) ו… הורדתי לי בהנאה מרובה את עשרות האי-מיילים שחיכו לי כל הסופשבוע (וכל זאת במהירות לא רעה בכלל…). מעניין אם שוטר שהיה עובר ברחוב היה מבין מה אנחנו עושים. מעניין אם יגיע יום שבו הוא יוכל לעצור אותנו על זה…

 



  • תחבורה ציבורית, חברים. תחבורה ציבורית זה מה שחסר/דפוק במדינה שלנו. אתה עולה על ה-air train שלוקח אותך מהטרמינל לתחנת הרכבת, על ה-BART שלוקח אותך ללב העיר סן-פרנסיסקו, על ה-CalTrain שלוקח אותך למלון שלך בסן חוזה. שום צורך ברכב, הכל מהיר ויעיל ונוח. כמה שירים אפשר עוד לכתוב על אמריקה?!

 



  • אתמול בלילה ניסיתי להתחבר לאינטרנט דרך החיבור של המלון. גיליתי להפתעתי שאין לי כבל רשת בחדר, ולא היה לי כוח לבקש אחד כזה בשתיים בלילה. בנסיון נואש ניסיתי למצוא רשתות ויירלס חופשיות וכמובן שמצאתי המון (!), והתחברתי בשנייה דרך Metrofi שמעניקים חיבור רשת חופשי-חופשי בכל האיזור. תיכף ומייד התחברתי, הורדתי את האימיילים, פרסמתי את הפוסט (הקודם) ומיהרתי לישון. הו, אמריקה, אמריקה, ארץ החיבורים הבלתי-נגמרים בכל מקום…

 



  • למה, לעזאזל, אפשר לאכול בתאילנדית הטובה ביותר בוונקובר או בפרואנית משובחת בסן-פרנסיסקו ולשלם פחות ממה שאני משלם על סנדוויץ' וקפה באר-קפה?!   שוק המסעדות/בתי-קפה בארץ מפותח ומשוכלל, ו(כמעט ו)אין לנו במה להתבייש, אבל רבאק – שוחטים אותנו.
    מה שכן, כרגיל – קפה טוב האמריקאים (כמעט ו) לא יודעים להכין.

על אקס-מן 3 ומצעד הגאווה

זהירות: מכיל ספוילר של הסרט X-Men 3.


 



בטיסה לפה ראיתי את הסרט השלישי (והאחרון? לא בטוח…) בסדרת אקס-מן. זה מאוד משעשע, כי לולא הייתי טס וודאי לא הייתי צופה בסרט הזה, ועוד יותר משעשע לאור העובדה שבכל שלושת הסרטים צפיתי במטוסים.


 


אקס-מן 3 (להלן אמ3) ממשיך פחות או יותר את קו העלילה של שני הפרקים הקודמים, כשהוא מציג (בפשטות, אך די ביעילות) את הקרב המוסרי שבתוך אוכלוסיית השונים/חריגים/סוטים, הקרב בין אלה שרוצים יותר מכל להשתלב לבין אלה שרוצים לשמר את השוני, להתבדל ואף להיאבק ברוב ה"נורמלי" המבקש להילחם בהם, לגדר אותם, לשנות אותם, לכפות עליהם "נורמליות". עכשיו תשנו את הכינוי "מוטנטים" לכל כינוי אחר למיעוט (לדוגמא: הומואים, שחורים, יהודים), ותקבלו את תמצית ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד). לכן זה לא הפתיע אותי ששחקנים בשיעור-קומה של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן הסכימו להשתתף בסדרת הסרטים הזו.


 


אמ3 לוקח את העלילה צעד אחד קדימה, אל המבחן האולטימטיבי: נניח שניתן לייצר "תרופה", משהו שיגרום לחריגים להפוך ל"נורמלים", מה יקרה אז?!    האם זה חוקי/אתי/צודק להציע לחריגים תרופה שכזו?  האם זה אפשרי שהרוב ה"נורמלי" יכפה על החריגים תרופה שכזו?!   האם הרוב יכול בכלל לקבוע מי "נורמלי" ומי "לא נורמלי"?!   וגם – האם החריג ללא החריגות יהיה מאושר יותר או אומלל יותר?!


 


מכאן והלאה אמ3 ממשיך כמו כל סרט אחר בסדרה, או כל מימוש אחר של רצועת קומיקס, עם הרבה אקשן מטופש וסוף (די) צפוי, כי אחרי הכל צריך לשלם את החשבונות שכל האפקטים האלה מספקים, ומי ירצה להתעמת עם סוגיות מוסריות במשך 100 דקות, אבל קשה לי היה להתעלם מהן, במיוחד לאור הדיון הער בלגיטימיות של "מצעד הגאווה" (ראו הפוסט הקודם).


 



תצלום: עדי סברן (נצפה ב"עונג" של גיא). הקליקו על התמונה כדי לראות גרסה לא-מוקטנת…


 


היו (ויהיו) לא מעט חוקרים שהציעו דרכים "לתקן" את ההומואים, הלסביות ושאר חברי הקהילייה. חלקם דיברו על פסיכולוגיה, חלקם על שינוי של גן כזה או אחר. כולם מסרבים לראות בגייז סטייה בריאה/הגיונית/לגיטימית מהנורמה, כולם מחפשים דרך לכפות עליהם את הנורמה, בין אם ב"רצון" ובין אם בכוח. זה ברור לכל מי שיש עיניים בראשו שלא רחוק היום שהאנליזה של גוף האדם תגיע גם לשם. עכשיו נשאלת השאלה מי יהיה שם כדי לעצור את הראשון שימציא "תרופה" כזו, את הראשון שיציע אותה לנער צעיר המתלבט בזהותו המינית, את הראשון שיציע לכפות אותה על "כל ההומואים האלה". אותם אלה שמצדדים עכשיו בכפייה החרדית בירושלים, שטוענים שהם לא צריכים "לנפנף" בהומואיות שלהם בכל מקום, הם אלה שיסתובבו עם שלטים שקוראים "לרפא" את כולם.


 


להזכירכם, וולברין לא יהיה שם אז כדי לעזור. וזו הסיבה שסיימתי את אמ3 עם טעם מר בפה, וזה בלי שום קשר לאוכל המחורבן בטיסה של "אייר קנדה".  (עוד רשמים מאמריקה בפוסט הבא)

מצעד הגאווה, אמריקה

 


לא אהיה כאן בשבוע הבא (פרטים בסוף) כדי לצעוד בגאווה ב"מצעד הגאווה" בירושלים ביום שישי הבא. גאווה, למרות שאני לא משתייך ל"קהיליה. גאווה על כך שאני גר במדינה חופשית, דמוקרטית, נאורה, מדינה שלא נכנעת לאלימות.


 


החברים של ג'ורג' כתבו על המצעד שהתרחש במרץ 1965 בו צעדו פעילי זכויות אזרח באלבמה כדי להפגין למען זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה במדינה. המצעד לווה באלימות קשה מצד הקהל הלבן אך לבסוף, לאחר שלושה שבועות של מאבקים, ומשהתקבל צו בית משפט המתיר את המצעד, צעדו 25 אלף איש ובראשם מרטין לותר קינג. חמישה חודשים מאוחר יותר הנשיא לינדון ג'ונסון אישר את זכות ההצבעה. "החוק קובע בבירור שהזכות של אדם להפגין כנגד עוולות יכולה להיעשות בקבוצות גדולות", כתב אז השופט ג'ונסון בהחלטתו להתיר את המצעד, "והזכות הזו תקפה גם למצעדים, גם כאלה שצועדים במרכזים ציבוריים…".


 


ארבעים ואחת שנים קדימה, מבקשים לצעוד פעילי זכויות אזרח בירושלים למען השגת שוויון זכויות מלא לקהיליה ההומו-לסבית בישראל. במצעד של שנה שעברה נדקרו שלושה צועדים על-ידי חרדי. מאז שהוכרז על קיום המצעד השנה נרשמה עלייה חריפה בהתפרעויות החרדים בירושלים. המצעד נדחה כבר פעם אחת "כדי למנוע אלימות", ועתה דנים באפשרות לדחות אותו שוב.


 


ולכן, גם אם אין לכם דבר וחצי דבר עם המטרה של המצעד הזה, עליכם להגיע לירושלים ולצעוד בגאווה במצעד. לצעוד כדי להוכיח שבמדינה שלנו כל אחד יכול להפגין, כל אחד יכול לצעוד ואלימות לא משיגה דבר. בפוסט האחרון שלי כתבתי שהגיע הזמן לחנך את ילדינו לדו-שיח ולמאבק באלימות ב"רוח רבין". ובכן, הזמן לעשות את זה הוא יום שישי הקרוב, והמקום הוא ירושלים. ההתכנסות, בתקווה שכל העסק ייצא לפועל, ב-11:00 בגן העצמאות. עוד פרטים כאן.


  


 


וזהו. כאמור, לא אהיה כאן בשבוע הבא. אני נוסע לצפון אמריקה (ביזנס עם אופציה לקצת פלז'ר). בזמן שאתם תצעדו במצעד אני אהיה בסן-פרנסיסקו, ואחלום שיום אחד גם כאן תהיה אותה אווירה של חופש, ליברליות וקבלת האחר/השונה כמו שיש שם. אז אל תאכזבו אותי.


 


Gone to look for America. להתראות בעוד שבוע וחצי… 

דו"ח רצח 2006

"היינו בבית, ישבנו סתם ככה,


אחר-כך הלכנו לבכות בכיכר…"


 



אף-פעם לא הייתי ממעריציו של יצחק רבין. לא הצבעתי עבורו בבחירות ולא הייתי בכיכר מלכי ישראל (דאז) בעצרת השלום המפורסמת ההיא. ובכל-זאת, הכדורים של יגאל עמיר שפילחו את גופו של רבין באותו לילה בנובמבר 1995 פילחו גם חלק ממני, חלק מהתמימות, חלק מהחלומות.


 


קשה לשפוט מה היה עולה בסופו של רבין המנהיג לולא היה משיג אותו הרוצח הארור. רבין סימל תקווה, הזדמנות, אפשרות, אבל לפניו ובעיקר אחריו היו מנהיגים אחרים (ביביהו, ברקח), שסימלו (כמעט) אותו הדבר, והתקווה ירדה איתם לביב השופכין של הפוליטיקה לשם מיהרו לרדת.


 


"כמה דמעות, כמה נרות,


כמה שגעון עוד אפשר לזהות


כמה ימים, כמה חשכה,


יעברו עד שהכל יישכח…"


 


"מורשת רבין" גם היא בעייתית בעיניי. במיוחד שהיא הפכה לאוסף של שירים עבריים שקטים מצד אחד ודיונים בצעקות של מתנחלים ופעילי "שלום עכשיו" מאידך. האדרתו של רבין הרבה מעבר לפרופורציה מרחיקה ומדחיקה. רבין היה פוליטקאי, לרבין היו גם חסרונות ושגיאות, אבל אין לקחת ממנו את הצעד הראשון ההוא, שלקח בכיוון הנכון (כנראה), כיוון השלום וקץ הסכסוך.


 


"מורשת רבין" לטעמי נקבעה באותו לילה בנובמבר. באותו לילה קיבלנו הדגמה חיה למה שאלימות יכולה לעולל, למה שקורה כמתירים את הרסן ונותנים אישור וגיבוי לאלימות (מכל סוג שהיא, ואלימות מילולית היא אלימות), לקשר שבין קנאות (דתית, אך זה נכון לגבי קנאות מכל סוג שהיא) ובין אלימות. זה מצחיק איך הזדעזענו מזה לפני אחת-עשרה שנים, והיום – כשמתנחלים מרימים יד על חיילים ושוטרים, כשאנשים נרצחים כאן סתם, כשתאונות דרכים גובות מחיר דמים יומי – הפכנו אדישים.


 


"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", אמר יצחק רבין מעל הבמה בארבעה בנובמבר, כאילו מנבא את הצפוי לקרות, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות…". רבים קיוו כי הרצח יהווה את קו השבר, נקודה שבה תפחת האלימות ויגבר הדו-שיח, אך היום ברור שהרצח היה רק נקודת ההתחלה.


 


"הימים ימי זעם, אומרים שזה ככה.


הימים ימי פעם, ימי עכשיו.


איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד


ורק השאלה – מי עוד יירצח?!"


 


"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות – להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי", אמר רבין בנאום בפני הקונגרס האמריקאי ביולי 1994. כנראה שזה היה קצת יותר מדי בכל זאת. העולם שאחרי רבין טוב פחות, כועס יותר, נעים פחות, קודר יותר.


 


הצדק האמיתי, הנקמה, ה"מורשת" יהיו אם וכאשר בנו של יגאל עמיר (איציק?!) ילמד בבית-הספר על היום שבו אביו רצח כאן ראש ממשלה, ואיך הרצח הביא בסופו של דבר לנצחון השלום על הסכסוך, לדרך של שלום ומאבק באלימות, לפיוס בתוך העם ובין העם לעמים שמסביב. אז, ורק אז, אפשר יהיה לומר שמותו של יצחק רבין לא היה לשווא…


 


 


* הציטוטים מתוך "דו"ח רצח" של שלמה ארצי (מתוך "שניים" שיצא ב-1996)

הדלת מסתובבת, אני עובר דרכה



התגייסתי לצה"ל מורעל בטירוף. אני יודע שממרחק של זמן קשה לדמיין אותי, ציני שכמוני, מורעל על הצבא, אבל בגיל 18 הייתי פייטר אמיתי. מטייס זרקו אותי במיון הרפואי (בעיה איזוטרית בתלת-מימדיות של העין) אז נחתתי בחיל הים, ובהתלהבות אותה תמצאו רק אצל בני 18 התגייסתי.


 


מרץ 1993, בסיס חיל הים בחיפה, המרכז לרפואה ימית (מר"י). חיל הים הישראלי מגלה בבדיקה שיגרתית שהחייל הצעיר שגיא סובל מפגם כלשהו בריאות. עוד באותו היום אני מחזיר ציוד ונשלח למפקדת חיל הים, שם אני מגלה שהפרופיל שלי גבוה מדי לכל תפקיד אחר שיכולים להציע לי, ומשוחרר מהחיל לאלתר.  


 


ביום חמישי אני מחזיר את הבגדים הלבנים, ביום ראשון אני בבקו"ם. כל הסיפור שלי בצה"ל מתחיל מחדש, כך זה נראה. אני מתיישב מול קצין המיון, שמסביר לי שפספסתי את כל המסלולים המובחרים בחיל הירוק, ושאם אני רוצה אני יכול להתגייס לאחת מחטיבות החי"ר, לגדודים, ולמצוא את דרכי שם.


 


 


 


אני חושב על זה לרגע, ובהתלהבות של בן 18 הולך על זה. עוד באותו יום אני משונע לבסיס הטירונות של חטיבת הצנחנים.


 


שבע שנים אחר-כך אני משתחרר בדרגת רב-סרן.  בתפקידי האחרון שימשתי כפרוייקטור ביחידה המיוחדת אליה הגעתי כמ"מ לאחר שסיימתי בהצטיינות את בה"ד 1. יום אחרי שאני מחזיר ציוד בבקו"ם אני על מטוס לניו-דלהי. את השנה וחצי הבאות אני מעביר בהודו.


 


באיזה גסט האוס נידח בצפון הודו אני פוגש ערב אחד ישראלי חביב שמבוגר ממני בכמה שנים טובות. הוא מבחין בי יושב בפינה וכותב, ומתעניין בי ובכתיבה שלי. אני מספר לו על הספר שאני כמעט והשלמתי, ומגלה שמדובר במו"ל די מפורסם. במשך שבוע הוא קורא את החומר שלי, ובסופו של אותו שבוע מציע לי, על מפית נייר, חוזה.


 


שלושה חודשים אחר-כך הוא מבשר לי באימייל שהספר שלי, "כשצנחנים בוכים סימן שמשהו לא בסדר", בחנויות. שלושה חודשים נוספים ואמא שלי שולחת לי במייל תמונה סרוקה של השער של "7 ימים" עליו מתנוססת התמונה שלי ושלו מאותו הגסט-האוס. אני מחליט שזה הזמן לחזור לארץ, ולמחרת כבר נוחת בנתב"ג.


 


הספר זוכה להצלחה לא רעה, וההוצאה לאור מציעה לי חוזה לשלושה ספרים. שמח וטוב לב אני מתמסר למקצוע החדש שלי, סופר. בשנה הקרובה אני יושב כל יום מול המחברת, אבל לא מצליח לכתוב כלום. מתוסכל ומיואש אני קונה כרטיס טיסה ונוסע בחזרה להודו. אני לא מוצא את המוזה שלי בהודו, אבל כן מוצא את דנה, סטודנטית לרפואה שסיימה את לימודיה ונסעה לנפוש קצת במזרח. אנחנו מטיילים במשך כמה חודשים במזרח, אני שורף את שארית הפיצויים שלי מהצבא ואנחנו חוזרים ביחד לישראל.


 


אחרי חודשיים אנחנו מתחתנים. אחרי שלושה חודשים אני מוציא את הספר השני שלי, "ירח מלא מעל ווראנסי", רומן רומנטי שנקטל על-ידי המבקרים והקהל. אחרי חצי שנה נולדת בתנו הבכורה, שיר. דנה מתחילה את ההתמחות שלה ואני יושב בבית, מגדל את שיר ומנסה לעבוד על הספר השלישי שלי.


 


באחד מהבקרים אני שומע בתוכנית בערוץ 2 על "בלוגים", נכנס לאינטרנט ומגלה את "ישראבלוג". בחדווה אני פותח את הבלוג שלי שם, "שגיא נאור – רשימות של אבא נאור", ומפרסם שם רשימות יומיות על חיי כאבא וגם על החיים בכלל.


 



 


אני חושב על זה לרגע, ובקור רוח אומר לו שעם כל הכבוד, לגדודים אני לא הולך.


 


 






 


הכותרת מתוך "הדלת" של פורטיס, כמובן.


 


"דלתות מסתובבות" (הפרוייקט) באדיבות דודה מלכה. קראתי עליו אצל חבוט.


 


למתעניינים במה שנמצא מאחורי דלת ב' אשמח לספר שהעברתי את שירותי הצבאי בסופו של דבר כג'ובניק ביחידת המודיעין המפורסמת של צה"ל. שם פגשתי את אשתי (לעתיד), חברים טובים (עד היום) ואפילו מצאתי את עבודתי הראשונה בביצת ההיי-טק. בדיעבד, כנראה שהרגע ההוא, הגורלי, אצל קצין המיון, היה הרגע המכונן של החיים שלי.


 


כמו שכותבת כרמל קשה, אולי בלתי-אפשרי לדמיין את החיים במסלול האלטרנטיבי, כי תזוזה אחת יכולה להביא לאינסוף תגובות שרשרת. אבל אני מאמין שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עושה תכניות אחרות (הו, ג'ון, ג'ון…), שאנחנו עושים את המקסימום אבל יש דברים שהם פשוט צירוף מקרים/מזל/עניין של הסתברויות. כל דלת שנסגרת היא גם דלת שנפתחת ולהיפך. בקיצור, מאוד נהניתי מהתרגיל המחשבתי הזה.