הנה וידוי: אני אוהב לפתוח
ביקורות בוידוי. זה הטריק הכי ישן בספר, ובכל זאת וידוי – במיוחד כזה שבמהלכו אתה
מכה על חטא – עושה את העבודה כל פעם מחדש.
והנה הוידוי האמיתי (ההכאה על חטא תגיע בהמשך): לא סבלתי את
מרינה מקסימיליאן בלומין (להלן: ממ"ב) ב"כוכב נולד". היה בה משהו
מרגיז, במיוחד בביצועים שלה לשירים שאני אוהב נורא כמו "בלוז כנעני" של
אהוד או "וידוי" של אלכסנדר פן, שלא לדבר על הבחירה התמוהה ב"ואתם
רוקדים" של דורי בן זאב בגמר. הרתיעה שלי ממנה היתה דווקא בגלל שהיה ברור
שהיא גדולה בעשרה סדרי גודל על חבורת הילדים שהסתובבה לה בין הרגליים, כולל כדור
הפלאפל התימני שזכה בסופו של דבר במקום הראשון. היתה לי רתיעה, כי הרגשתי שמרינה
יודעת את זה – יודעת כמה היא טובה, יודעת כמה קל לה להביס אותם, ולכן לא ממש בא לה
להתאמץ. איכשהו היא הזכירה לי את נינט, וכולנו יודעים איך זה הסתיים.
ההמולה של "כוכב"
דעכה, היחס הדיכוטומי שלי למרינה נשאר. מצד אחד, היא בזבזה את זמנה על טלנובלות,
תוכניות מטופשות בערוץ 24, ג'ינגלים לפרסומות, פרסמה בגדי נשים (במידות גדולות!), בישלה
עם חיים כהן והוציאה סינגל עם בועז מעודה (מלים ולחן: קרן פלס!). מצד שני, היא
הופיעה בערבים קטנים שבהם היא ניסתה והתנסתה בחומר שלה, היא עשתה תפקיד מ-ד-ה-י-ם
עם רד ו"הרד בנד", שרה את "כובע קסמים" של לאה גולדברג (שהלחינה
מחדש) בפסטיבל שירי הילדים וגם הוציאה שיר יפה ("סוף סוף") לרדיו.
אז מי את, ממ"ב? זה לא ממש ברור. מה שבטוח שלמרות גילה הצעיר (תיכף
23!) ולמרות המכונה המשומנת שמאחוריה (גו טמירה!), נדמה שמרינה עשתה ועושה מה שבא
לה מתי שבא לה, ומגיע לה הרבה כבוד על זה.
בסוף התחשק לה לעשות אלבום. 3
שנים אחרי "כוכב", עם תווית של "סטארית" אבל גם של "מוזרה",
היא אספה את תמיר מוסקט ומבחר שירים והתפנתה, סוף סוף, להקליט את אלבום הבכורה
שלה. ואין לזלזל בכובד המשקל על כתפי מוסקט וממ"ב ערב יציאת האלבום. "הייתי
צריכה להבין מה אני רוצה ומה הקהל שלי רוצה", היא אמרה בראיון ליעל דן לא
מזמן. אולי היא גם היתה צריכה קצת אוויר, להוריד את "כוכב" מהגב, לשמוע
מחיאות כפיים ולתת לעצמה לצאת סוף סוף החוצה.
המופע של מרינה בפסטיבל הפסנתר
שלשום היה מרינה נטו 100%, כולל הדיכוטומיה המפורסמת. מצד אחד, היא עלתה עם שמלה
שלא היתה מביישת את ליידי גאגא (קרדיט למטאפורה ותמונה אצל קנדי), כמו צועקת "אני
דיווה. קבלו אותי". מצד שני, ליד הפסנתר היא נשמעת קצת שיר עם רוסי, קצת ארץ
ישראל הישנה והטובה, קורט שבן והמון המון רוק אקספרמנטלי ישראלי של שנות השבעים (מי
אמר גרוניך?), שיושבים על הגב המוסיקלי הרחב והקול הנפלא של מרינה.
בתוכניה הזהירו מראש שמדובר ב"שירי
משוררים" ובמוסיקה שנשמעת אחרת. אבל כנראה ששום דבר לא יכול היה לתאר מה
שהתרחש על הבמה במשך 75 דקות קסומות של מופע. מרינה שרה שירים שהיא אוהבת כמו שהיא
אוהבת, והיא יכולה להיות גדולה מהחיים ותיאטרלית (כשהיא שרה, למשל, קטע מהמחזמר "פיטר
פן") אבל גם מתחכמת ונשכנית ("ישנן בנות" בגרסה בלתי רגילה). בכל קטע
וקטע היא מביאה את עצמה ומעצמה, ולכן השירים נשמעים שלה, בין אם הם כאלה ובין אם
לאו. זה מתחיל עם מוסיקה קלאסית, ממשיך עם שיר ילדים, וטקסטים של נתן זך ורחל חלפי,
קאברים ל"לך איתה" ו"מה אומרות עינייך" (כולל קטע קולי נהדר
עם אמה, שהזכיר לי מאוד את קוסטריצה ב"שעת הצוענים"), ומעל הכל השירים
שמרינה כותבת – שובבים, חכמים, עם מסר וגם עקיצה, והכי חשוב – עובדים נהדר.
"חטאתי באבסרטקט",
היא שרה, אבל היצירה של מרינה היא הכי רחוק ממופשטת. היא כמו שחקנית בהצגה, תמיד
דיווה אבל רגע אחד היא סקסית ומאיימת לשבור את ההדום עליו היא מתנועעת ורגע שני
היא פסנתרנית וירטואוזית המפליאה להוציא מהפסנתר צלילים משכרים. כן, שוב
הדיכוטומיה הזו, שמרינה מפליאה לרקד סביבה, והקהל באולם הקטן בסוזאן דלל אהב כל
רגע, ובצדק.
הדיכוטומיה הזו היא משהו שצריך
לאהוב, ואני חייב להודות שהאלבום של מרינה, או כפי שהוא מצטייר מההופעה, לא יהיה
לכל אחד. בכוונה, בהתרסה אפילו, מרינה שוברת חזק מהמיינסטרים. ולא שהיא לא יודעת
לכתוב קלאסיקה מודרנית כמו "עמוק בטל", שנשמע כמו שיר שחלוצים היו שרים
סביב המדורה לפני חמישים שנה בקולחוז ליד סיביר. פשוט אין לה שום סיבה להתנחמד. תאזינו
לטקסטים שהיא כותבת ושהיא בחרה (בקפידה), תתרגלו למלודיות המורכבות שהיא מרכיבה
להם, תתפלאו מהגבהים והעומקים אליהם הקול שלה מגיע, ואז – הו אז – מרינה תספק לכם
את הסחורה.
מרינה ירדה מהבמה לתשואות
הקהל, וחסרה לנאמבר אחד איתו היא סוגרת זה זמן רב את ההופעות שלה – Maurin. השיר הזה נשמע גם כן כמו שיר
שכבר שמעת ואהבת, והוא נדבק ולא עוזב אותך, והוא יפה כבר בשמיעה הראשונה ויפה
שבעתיים אחרי יומיים, והוא גם מוכיח כמה גדול הפוטנציאל של ממ"ב (כן, גם אצל
הגויים חסרים כשרונות כאלה) ומה אנחנו יכולים לצפות ממנה.
כי – וכאן מגיע הקטע של
ההשוואה לשלומי שבן שניסיתי נורא להתחמק ממנו, אבל כשלתי – כמו במקרה של ש"ש
דנן, אחרי אלבום בכורה שבו ממ"ב מוכיחה לעולם שהיא א) נורא מוכשרת ב) וירטואוזית
ג) לא רואה אף אחד ממטר ד) הכי
אינטיליגנטית בעולם, אחרי כל זה ממ"ב תגיע לאלבום הבא, ושם – יש לקוות, ויש
את תקדים ש"ש – היא תוכל להביא את מרינה האמיתית, זו שמביטה אליה כל הזמן (לדבריה),
זו שמבינה שעכשיו זה 50% משחק, ואז היא באמת תשאיר אבק לכולנו. אבק כוכבים.
נ.ב. – הנה מגיע הקטע של ההכאה על חטא: ממ"ב, אני אוהב אותך.
(עמוק בטל, מרינה מקסימיליאן
בלומין בהופעה, פסטיבל הפסנתר 2010, 20.10.10)
שגיא נאור 