הוא נשים יפות.

 

אישה יפה בכנס היי-טק תמיד – אבל תמיד – תהיה שייכת להפקה של הכנס.

זה נורא שוביניסטי אבל נורא נכון.

 

ככל שיש יותר נשים יפות בכנס, כך הכנס יהיה יותר מוצלח.

 

יש כאן די הרבה נשים יפות.

 

תעשו אתם את ההיקש הלוגי.

בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.

 

 

די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".

 

 

יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.

 

 

יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –

 

יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.

 

 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.

 

יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.

 

יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

 

 

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.

 

"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"

…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.

"בשבילך, אלף פעם ויותר".

בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.

 

 

די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".

 

 

יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.

 

 

יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –

 

יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.

 

 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.

 

יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.

 

יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

 

 

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.

 

"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"

…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.

"בשבילך, אלף פעם ויותר".

בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.

 

 

די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".

 

 

יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.

 

 

יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –

 

יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.

 

 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.

 

יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.

 

יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

 

 

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.

 

"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"

…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.

"בשבילך, אלף פעם ויותר".

רק ישראלים עולים עם ילד לטיסה, לא רוכשים עבורו כרטיס ואז הילד משגע את כל הנוסעים ואת ההורים במשך שתים-עשרה שעות.

 

רק ישראלים כנ"ל פונים בזעם לצוות האוויר כדי ש"יסררו משהו לילד", ומתעצבנים כשאומרים להם שהטיסה מלאה ואין מה לעשות.

 

רק ישראלים  (כנ"ל, אבל לא רק) שואלים למה אי אפשר לעבור לכסאות הביזנס שנשארו ריקים.

 

רק ישראלים מתעקשים לעמוד במעבר ולטייל במטוס, ונאלצים לספוג איומים כמו "אם כל הנוסעים לא יישבו מיד, נפספס את חלון ההמראה ואז ההמראה תידחה לזמן לא ידוע" או "אם כל הנוסעים לא יפנו את המעבר, לא נוכל להגיש ארוחת ערב".

 

רק ישראלים עולים למטוס עם שני תיקים, חמש שקיות ושקית גדולה של חטיפים.

 

רק ישראלים מוחאים כפיים בסיום הנחיתה, אפילו כשנוחתים בחו"ל.

"ברצוננו להביא לידיעתכם חוק פדרלי שאוסר על נוסעים ללכת לתאי שירותים שאינם בקרבת מקום מושבם. כמו-כן אסורה ההתקהלות במטוס, כולל ליד תאי השירותים" 

(מתוך ההודעה (הארוכה) לנוסעים, טיסה 91 של קונטיננטל איירליינס מתל-אביב לניוארק).

אלוהים שלי, רציתי שתדע
על קאבר ששמעתי של סעדו יהודה
ובקאבר גרסה לשיר של עוזי חיטמן
שיר שאהבתי מאז שהייתי קטן –
היה בו משהו נאיבי, משהו טהור
של פסטיבל מפעם, לפני עידן השנור
של פסטיבל מפעם, זמן שלא יחזור.

וכששמעתי נחרדתי לגלות
שסעדו הפך את זה לשיר של דיכאונות
חצי עמיר בניון וחצי אבי ביטר
מי בכלל נתן שיר כזה לכזה פִּישֶר?

אלוהים שלי, רצית שתדע
שזה לא משהו אישי נגדו כי יש לו כיפה
זה העניין של כל ה"כוכב נולד"
ממליכים מישהו שאין בו שום דבר מיוחד –
ואז לא עובדים קשה, לא מתאמצים
פשוט עושים כל מה שהמפיקים רוצים
פשוט עושים כל מה שהמפיקים רוצים

אם כבר קאבר אז לפחות שאנן סטריט
עשה את זה עם סטייל ועם קצת תפנית
"שיר נולד" נשמע לי כמו "שיר גוסס לאט מול העיניים"
אני מהילד שלי אחסוך את זה (לפחות בינתיים).

אלוהים שלי, רציתי שתדע
שהגרסה הזו תישאר לי כחידה
אלוהים שלי, רציתי שתדע
על הסינגל הזה רציתי שתדע
אלוהים שלי, רק רציתי שתדע

 

ביקורת על הסינגל "רציתי שתדע" של יהודה סעדו, מתוך ביקורת סינגלים שפרסמתי אתמול בפורום מוסיקה ישראלית של YNET, שחשבתי שגם אתם תשמחו לקרוא (למקרה המוזר והזניח שבו אתם עדיין לא נמנים על קוראי הפורום).

 

Itinerary as follows:

 

Q         Sat       25-Feb-06       23:45   Dep: Tel-Aviv BGN Apt           Terminal 3        Plane: 777

                                                                                    Continental CO0091

            Sun      26-Feb-06       04:45   Arv: NYC – Newark Apt         Terminal C

 

Q         Fri        03-Mar-06       15:50   Dep: NYC – Newark Apt        Terminal C       Plane: 777

                                                                                    Continental CO0084

            Sat       04-Mar-06       09:15   Arv: Tel-Aviv BGN Apt           Terminal 3

 

דיברו היום בבוקר* בטלוויזיה** על כך ששלמה בר, האיש והברירה (הטבעית, כמובן) , נתפס מעשן צינגלה לפני הופעה. לא הצלחתי למצוא ביסוס לכך בכתובים, אבל כך או כך מדובר באיש שמזמן חלף על פני גיל 60, שבכל הופעה שלו נותן מאה-ועשרים-אחוז של רגש, נשמה ואהבה, שנושא על גבו עשורים של יצירה והשפעה על המוזיקה הישראלית כולה, ו… כן, הוא לוקח לריאות מדי פעם.

 

שלמה בר, מתוך אתר "הבמה"

 

אני לא נמנה על מצביעי "עלה ירוק", וענייני הגלגולים ממני והלאה, ובכל זאת צריך להפסיק להיתמם ולהודות שמיטב אמנינו, כמו גם מיטב בנינו, מעשנים סיגריה שאיננה ממולאת רק בטבק בעיתות אלו ואחרות. אותי, אגב, מגעילות הסיגריות הרגילות הרבה יותר (וכבר פירטתי על זה כאן), וזה תמיד מזכיר לי את האזהרה שראיתי פעם בקופי שופ אחד באמסטרדם, על כך שמי שערבב גראס עם מילוי רגיל של סיגריה עלול לחלות בסרטן (כמובן, בגלל המילוי הרגיל של הסיגריה).

 

בחזרה לענייננו – אם הג'וינט הקטן הזה, לפני ההופעה, זה מה שנותן לשלמה בר את האנרגיות הנפלאות שלו (ובהתאמה – נותן לנו, הקהל, את האנרגיות הנפלאות שלנו כשאנחנו רואים ושומעים אותו), אז הניחו לו לנפשו. אחרי הכל (ואני מצטט מסרט הקאלט ההזוי "קרחנה" -) אלוהים לא היה מגדל את זה, אילולא חשד שיש מצב שנעשן את זה, לא?   (והרי שלמה בר הוא אדם שומר מסורת…).

 

ואסיים עם הסיום של אחד השירים האהובים עליי ביותר, ולבטח האהוב עליי ביותר בענייני סמים, "ארנב לבן" של ג'פרסון איירפליין:

 

"…כשההגיון והפרופרציה

נפלו שפוכים מתים על הרצפה

והפרש הלבן מדבר אחורנית

והמלכה האדומה מטיילת מחוץ לראשה

זכרו מה שהנמנמן אמר:

"הזינו את מוחכם!  הזינו את מוחכם!!!"…"

 

הנמנמן וחברים, איור על-פי "אליס בארץ הפלאות"  

 

* שעה רבע לשבע בערך. אח, ילדים זה שמחה…  

** תוכנית הבוקר של אברי גלעד ועינב גלילי

 

דיברו היום בבוקר* בטלוויזיה** על כך ששלמה בר, האיש והברירה (הטבעית, כמובן) , נתפס מעשן צינגלה לפני הופעה. לא הצלחתי למצוא ביסוס לכך בכתובים, אבל כך או כך מדובר באיש שמזמן חלף על פני גיל 60, שבכל הופעה שלו נותן מאה-ועשרים-אחוז של רגש, נשמה ואהבה, שנושא על גבו עשורים של יצירה והשפעה על המוזיקה הישראלית כולה, ו… כן, הוא לוקח לריאות מדי פעם.

 

שלמה בר, מתוך אתר "הבמה"

 

אני לא נמנה על מצביעי "עלה ירוק", וענייני הגלגולים ממני והלאה, ובכל זאת צריך להפסיק להיתמם ולהודות שמיטב אמנינו, כמו גם מיטב בנינו, מעשנים סיגריה שאיננה ממולאת רק בטבק בעיתות אלו ואחרות. אותי, אגב, מגעילות הסיגריות הרגילות הרבה יותר (וכבר פירטתי על זה כאן), וזה תמיד מזכיר לי את האזהרה שראיתי פעם בקופי שופ אחד באמסטרדם, על כך שמי שערבב גראס עם מילוי רגיל של סיגריה עלול לחלות בסרטן (כמובן, בגלל המילוי הרגיל של הסיגריה).

 

בחזרה לענייננו – אם הג'וינט הקטן הזה, לפני ההופעה, זה מה שנותן לשלמה בר את האנרגיות הנפלאות שלו (ובהתאמה – נותן לנו, הקהל, את האנרגיות הנפלאות שלנו כשאנחנו רואים ושומעים אותו), אז הניחו לו לנפשו. אחרי הכל (ואני מצטט מסרט הקאלט ההזוי "קרחנה" -) אלוהים לא היה מגדל את זה, אילולא חשד שיש מצב שנעשן את זה, לא?   (והרי שלמה בר הוא אדם שומר מסורת…).

 

ואסיים עם הסיום של אחד השירים האהובים עליי ביותר, ולבטח האהוב עליי ביותר בענייני סמים, "ארנב לבן" של ג'פרסון איירפליין:

 

"…כשההגיון והפרופרציה

נפלו שפוכים מתים על הרצפה

והפרש הלבן מדבר אחורנית

והמלכה האדומה מטיילת מחוץ לראשה

זכרו מה שהנמנמן אמר:

"הזינו את מוחכם!  הזינו את מוחכם!!!"…"

 

הנמנמן וחברים, איור על-פי "אליס בארץ הפלאות"  

 

* שעה רבע לשבע בערך. אח, ילדים זה שמחה…  

** תוכנית הבוקר של אברי גלעד ועינב גלילי