הבסיס לכל כנס היי-טק מצליח

הוא נשים יפות.


 


אישה יפה בכנס היי-טק תמיד – אבל תמיד – תהיה שייכת להפקה של הכנס.


זה נורא שוביניסטי אבל נורא נכון.


 


ככל שיש יותר נשים יפות בכנס, כך הכנס יהיה יותר מוצלח.


 


יש כאן די הרבה נשים יפות.


 


תעשו אתם את ההיקש הלוגי.

מודעות פרסומת

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים



בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "
רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.


 



 


די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".


 


 


יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.


 


 


יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –


 


יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.


 


 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.


 


יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.


 


יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.


 


 


בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.


 




"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"


…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.


"בשבילך, אלף פעם ויותר".

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים



בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "
רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.


 



 


די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".


 


 


יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.


 


 


יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –


 


יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.


 


 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.


 


יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.


 


יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.


 


 


בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.


 




"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"


…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.


"בשבילך, אלף פעם ויותר".

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים



בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "
רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.


 



 


די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".


 


 


יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.


 


 


יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –


 


יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.


 


 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.


 


יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.


 


יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.


 


 


בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.


 




"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"


…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.


"בשבילך, אלף פעם ויותר".

רק ישראלים, פרק 6843: טיסות

רק ישראלים עולים עם ילד לטיסה, לא רוכשים עבורו כרטיס ואז הילד משגע את כל הנוסעים ואת ההורים במשך שתים-עשרה שעות.


 


רק ישראלים כנ"ל פונים בזעם לצוות האוויר כדי ש"יסררו משהו לילד", ומתעצבנים כשאומרים להם שהטיסה מלאה ואין מה לעשות.


 


רק ישראלים  (כנ"ל, אבל לא רק) שואלים למה אי אפשר לעבור לכסאות הביזנס שנשארו ריקים.


 


רק ישראלים מתעקשים לעמוד במעבר ולטייל במטוס, ונאלצים לספוג איומים כמו "אם כל הנוסעים לא יישבו מיד, נפספס את חלון ההמראה ואז ההמראה תידחה לזמן לא ידוע" או "אם כל הנוסעים לא יפנו את המעבר, לא נוכל להגיש ארוחת ערב".


 


רק ישראלים עולים למטוס עם שני תיקים, חמש שקיות ושקית גדולה של חטיפים.


 


רק ישראלים מוחאים כפיים בסיום הנחיתה, אפילו כשנוחתים בחו"ל.

ברוכים הבאים לארצות הברית, ארץ האנשים החופשיים, ביתם של האמיצים

"ברצוננו להביא לידיעתכם חוק פדרלי שאוסר על נוסעים ללכת לתאי שירותים שאינם בקרבת מקום מושבם. כמו-כן אסורה ההתקהלות במטוס, כולל ליד תאי השירותים" 


(מתוך ההודעה (הארוכה) לנוסעים, טיסה 91 של קונטיננטל איירליינס מתל-אביב לניוארק).

אלוהים שלי, רציתי שתדע (סוג של ביקורת על הסינגל של סעדו יהודה)

אלוהים שלי, רציתי שתדע
על קאבר ששמעתי של סעדו יהודה
ובקאבר גרסה לשיר של עוזי חיטמן
שיר שאהבתי מאז שהייתי קטן –
היה בו משהו נאיבי, משהו טהור
של פסטיבל מפעם, לפני עידן השנור
של פסטיבל מפעם, זמן שלא יחזור.

וכששמעתי נחרדתי לגלות
שסעדו הפך את זה לשיר של דיכאונות
חצי עמיר בניון וחצי אבי ביטר
מי בכלל נתן שיר כזה לכזה פִּישֶר?

אלוהים שלי, רצית שתדע
שזה לא משהו אישי נגדו כי יש לו כיפה
זה העניין של כל ה"כוכב נולד"
ממליכים מישהו שאין בו שום דבר מיוחד –
ואז לא עובדים קשה, לא מתאמצים
פשוט עושים כל מה שהמפיקים רוצים
פשוט עושים כל מה שהמפיקים רוצים

אם כבר קאבר אז לפחות שאנן סטריט
עשה את זה עם סטייל ועם קצת תפנית
"שיר נולד" נשמע לי כמו "שיר גוסס לאט מול העיניים"
אני מהילד שלי אחסוך את זה (לפחות בינתיים).

אלוהים שלי, רציתי שתדע
שהגרסה הזו תישאר לי כחידה
אלוהים שלי, רציתי שתדע
על הסינגל הזה רציתי שתדע
אלוהים שלי, רק רציתי שתדע


 


ביקורת על הסינגל "רציתי שתדע" של יהודה סעדו, מתוך ביקורת סינגלים שפרסמתי אתמול בפורום מוסיקה ישראלית של YNET, שחשבתי שגם אתם תשמחו לקרוא (למקרה המוזר והזניח שבו אתם עדיין לא נמנים על קוראי הפורום).