זה היה לפני ארבעים שנה היום

It was twenty years ago today,
Sgt. Pepper taught the band to play
They've been going in and out of style
But they're guaranteed to raise a smile.
So may I introduce to you
The act you've known for all these years,
Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.


 



 


זה היה לפני ארבעים שנה היום. בראשון ליוני 1967 שחררו ארבעת המופלאים העונים לשם "הביטלס" את "להקת מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", אלבומם השמיני, המצוטט ביותר, המשפיע ביותר ואולי גם הטוב ביותר (בכל הזמנים?). האלבום, שהוקלט על פני תקופה של יותר מארבעה חודשים (דצמבר-אפריל), הפך מיד עם יציאתו לסנסציה, הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים. הוא היה חדשני בכל תחום, החל מהמבנה וכלה בטכנולוגיה, וכמובן הכיל את אחת העטיפות היפות ביותר בכל הזמנים.


 



ה"מועדון" הוקלט בסוף תקופת ה"ביטלמניה". לחברי הלהקה נמאס מסיבובי ההופעות, נשבר מהתקשורת, ונוצר געגוע אמיתי וכנה ליצירה רצינית ומחושבת. הכיוונים המוסיקליים שלהם הפכו עמוקים יותר ומתוחכמים יותר, היכולות שלהם ככותבים ומלחינים השתפרו עשרות מונים, הם גייסו לצידם את ג'ורג' מרטין, המפיק-מעבד המוכשר, את מיטב הטכנולוגיה האפשרית ואת ההשפעות של אמנים בני התקופה, כמו דילן, זאפה ווילסון, שהחלו לחבר שירים ארוכים, מורכבים, עמוקים ולא יצירות קצרות ופשוטות כבעבר.


 


הביטלס חיפשו ליצור סיפור, מציאות חלופית, וכך הגיעו לעניין הלהקה הפיקטיבית של סרג'נט פפר, למרות שבסופו של דבר רוב האלבום לא עוסק כלל בכך. הוא כן עוסק, והרבה, בסמים, ורבות כבר דובר על ההשפעה הרבה שהיתה לתרבות הסמים ששלטה אז באמנות המודרנית ובביטלס. המוסיקה באלבום פסיכדלית כמו שפסיכדליה צריכה להיות, כולל ציטוטים למוגשים מעולם הסמים, וכמובן "לוסי בשמי היהלומים" המפורסם (למרות שג'ון טען עד יום מותו שמדובר בציור שבנו ג'וליאן צייר.


 



כאמור, המבקרים והקהל זיהו מייד את ההיסטוריה המתהווה מול עיניהם. מבקר הניו-יורק טיימס, קנת' טינאן, כינה את האלבום "רגע מכריע בהיסטוריה של התרבות המערבית". מבקרים אחרים קשרו לאלבום כתרים לא פחות מופלאים. פרט לפראנק זאפה, שטען כי הביטלס מכרו לקהל פוזה של "ילדי פרחים" כדי "לדפוק קופה", רוב האמנים שפעלו באותה תקופה היו גם הם שותפים להתפעלות, ביניהם ג'ימי הנדריקס, ש"כיסה" את שיר הנושא בהופעה כמה ימים לאחר צאתו.


 


האלבום זכה בגראמי אותה שנה על "אלבום השנה", והיה לאלבום הרוק הראשון לעשות כן. הוא נכלל מאז באינספור רשימות כאחד מהאלבומים הגדולים של כל הזמנים, ברובם הוא זכה במקום הראשון. אגב, בשנת 2003 הוא נבחר כאחד מחמישים אלבומים שייכנסו לארכיון ההקלטות הלאומי בספריית הקונגרס האמריקאי.



אגב, במלוא ארבעים שנה לשחרור האלבום, ה-BBC ארגן הקלטה מחודשת של האלבום, שתשודר לאוויר העולם ב-Radio 2. לצורך כך גויסו כמה מהשמות הגדולים ביותר ברוק העכשווי, וביניהם חברי אואזיס, הקילרז והזוטונס, כדי לשחזר את הקלטת האלבום. את התוצאה ניתן יהיה לשמוע מחר.


 



לטעמי, "A day in the life" הוא ללא ספק השיר המדהים והמופלא ביותר באלבום הזה. כל דבר בשיר הזה נוטף גאונות, ולו רק משום שיש בו למעשה שני שירים שנכתבו על ידי שני ענקים בשיאם, לנון ומקרתני, בנפרד. יש פה תזמורת עם 41 נגנים, סימפולים ותעלולי אולפן, לחן כובש, טקסט הורס ומה לא. ג'ון לנון סיפר שהוא קיבל את הרעיון מכתבה ב"דיילי מייל" על מותו של טרה בראון, מיורשי בירה גינס ובנו של אחד הברונים, למרות שתיאור התאונה בשיר לא תואם את המציאות. בבית השני הוא מרפר ל"איך ניצחתי במלחמה", ההרפתקאה הקולנועית הקצרה שלו, ובבית הרביעי שוב מספר על משהו שקרא ב"דיילי מייל" (תוכנית למלא ארבעת-אלפים חורים שנפערו באיזור בלקבורן). אגב, הבית השלישי, אותו כתב פול מקרתני, ומכיל את השורה "עישנתי קצת… נכנסתי לתוך חלום", והשורה מתוך הבית השני "הייתי מת להדליק אותך" גרמו לפסילת השיר הזה על-ידי ה-BBC בשעתו בטענה ל"הדחת הנוער לשימוש בסמים".


 



ביום כזה, שהוא ללא ספק יום היסטורי בחיים האלה, נקודת-ציון בתולדות התרבות המערבית ויום חג בהסטוריה של "סרג'נט פפר" והביטלס, אין טוב ונכון כנראה מלחגוג עם "יום בחיים".


 






 


קראתי את החדשות היום, הו בוי


על איש בר-מזל שהצליח בגדול


ולמרות שהחדשות היו די עצובות


אז אני הייתי חייב לצחוק


ראיתי את התמונות.


הוא פוצץ את מוחו במכונית


הוא לא שם לב שהרמזור התחלף


קהל של אנשים עמדו ונעצו מבטים


הם ראו את פניו כבר בעבר


אף-אחר לא ידע אם הוא שייך


לבית הלורדים.


 



ראיתי סרט היום, הו בוי


הצבא האנגלי בדיוק ניצח במלחמה


קהל של אנשים פנו לאחור


אבל אני הייתי חייב להביט


היות שקראתי את הספר


הייתי מת להדליק אותך.


 



התעוררתי, נפלתי מהמיטה,


גררתי מסרק בתוך שערי,


מצאתי את דרכי למטה ושתיתי כוס


הבטתי למעלה וראיתי שאני מאחר.


מצאתי את המעיל שלי ולקחתי גם כובע


הגעתי לאוטובוס בשנייה האחרונה


עשיתי את דרכי למעלה ועישנתי קצת


מישהו דיבר ונכנסתי לתוך חלום


אה……


 



קראתי את החדשות היום, הו בוי


ארבעת-אלפים חורים בבלבקורן, לנקשיר.


ולמרות שהחורים היו די קטנים


הם היו צריכים לספור אותם אחד אחרי השני


עכשיו הם יודעים כמה לוקח כדי למלא את האלברט הול בחורים


הייתי מת להדליק אותך.

מודעות פרסומת