אפתח דווקא בוידוי חושפני: מעולם לא הייתי בפסטיבל מוסיקה אמיתי. אמיתי, כלומר כזה שבו במשך סופשבוע שלם עולים ויורדים לפניך, ולפני עוד כמה אלפי אנשים מכל העולם, מיטב האמנים ביקום ומחוצה לו. אתם יודעים, משהו כמו וודסטוק ולא כמו אינדינגב (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
ראיתי בחיי מאות רבות של הופעות, בכל מקום אפשרי, בארץ ובחו״ל, ואפילו נסעתי במיוחד. ועדיין בפסטיבל מוסיקה אמיתי לא הייתי. זה פשוט אף פעם לא הסתדר, לא היה אפשרי, לא היה מספיק חשוב.
ועכשיו לעוד חשיפה מרעישה: בעוד שבוע בדיוק, בערך בשעה הזו, אעמוד לי בפארק דל פורום שבברצלונה ואמתין לי לתחילת ההופעה של מידלייק שתפתח עבורי את פרימוורה סאונד פסטיבל, 3 ימים (לילות ליתר הדיוק) של הופעות נפלאות באחד מהפסטיבלים הגדולים שמתקיימים ברחבי העולם.
אז איך התגלגלתי לפרימוורה דווקא השנה? האשמה טמונה בארבע פיות שובבות מבוסטון אותן אני רוצה לראות בהופעה יותר מדי זמן, לפחות 25 שנה, כולל כמה פספוסים בחו״ל וביטול אחד מאוד עצוב ומתוקשר בארץ.
הפיקסיז, עוד לפני ההודעה על ההופעה בארץ, הודיעו על טור באירופה, והתברר לי שהם יופיעו בפרימוורה, פסטיבל שאני מפנטז עליו כבר המון זמן, ביחד עם עוד הרכב קטן מככב בכמה פנטזיות שלי כבר זמן רב, ארקייד פייר. כל זאת יומיים (!) אחרי שאני חוגג יומולדת משמעותי ועגול במיוחד, ובעיר חביבה עליי מאוד. נו, צירוף מקרים שכזה לא יכול היה להשאיר אפילו ציניקן כמוני אדיש, וכך מצאתי את עצמי מזמין כרטיסים עוד לפני שהתברר הליין-אפ המלא והמשובח
וכך, בעוד שבוע, אני עומד להגשים חלום ישן ולפגוש כמות מדהימה של להקות ואמנים שאני כבר רוצה לראות המון המון זמן: ניוטרל מילק הוטל ודיסקלוז׳ר, דה נשיונל וצ׳יק צ׳יק צ׳יק (!!!), טלויז׳ן (עושים את מארקי מון!!!) ומוגוואי. ויש גם ניין אינץ׳ ניילז וקווינז אוף דה סטון אייג׳ ועוד המון הרכבים חדשים ובועטים שאת חלקם הגדול אני אפילו לא הכרתי. בקיצור, פסטיבל אמיתי, כבר אמרתי.
וכעת כל מה שנותר הוא לספור את הימים, כשבראש מסתובב כל הזמן המשפט המפורסם של את אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, פני ליין מ״כמעט מפורסמים״: It's All Happening!
שגיא נאור 