ארבעימה

״אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את כל מי שניגן עליי
ואני אומר
תודה״
14088704957_4da936f1a8_z
מה ארבעים פתאום?  מי ארבעים?
אנשים בני ארבעים תמיד נראו לי כאלה בוגרים,
אנשים שיודעים מה הם רוצים מהחיים,
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים.
ואני?  אני יש לי בעיקר שאלות
והרבה חלומות ומחשבות
ואני עדיין מתרגש משיר ברדיו, ממלה שכתובה
וחושב פעמיים לפני שאני עונה לילד תשובה
ומרגיש רוב הזמן כמו גיטרה, הרוח פורט עליי
ואני עדיין מחכה למה שלא קרה במאי
ומחפש את הלחן והמילים והבמה המתאימה
אז ארבעים, מה?
קדימה,
ארבעימה!
מודעות פרסומת

איטס אול הפנינג! (בעוד שבוע)

אפתח דווקא בוידוי חושפני: מעולם לא הייתי בפסטיבל מוסיקה אמיתי. אמיתי, כלומר כזה שבו במשך סופשבוע שלם עולים ויורדים לפניך, ולפני עוד כמה אלפי אנשים מכל העולם, מיטב האמנים ביקום ומחוצה לו. אתם יודעים, משהו כמו וודסטוק ולא כמו אינדינגב (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
ראיתי בחיי מאות רבות של הופעות, בכל מקום אפשרי, בארץ ובחו״ל, ואפילו נסעתי במיוחד. ועדיין בפסטיבל מוסיקה אמיתי לא הייתי. זה פשוט אף פעם לא הסתדר, לא היה אפשרי, לא היה מספיק חשוב.

ועכשיו לעוד חשיפה מרעישה: בעוד שבוע בדיוק, בערך בשעה הזו, אעמוד לי בפארק דל פורום שבברצלונה ואמתין לי לתחילת ההופעה של מידלייק שתפתח עבורי את פרימוורה סאונד פסטיבל, 3 ימים (לילות ליתר הדיוק) של הופעות נפלאות באחד מהפסטיבלים הגדולים שמתקיימים ברחבי העולם.

אז איך התגלגלתי לפרימוורה דווקא השנה?  האשמה טמונה בארבע פיות שובבות מבוסטון אותן אני רוצה לראות בהופעה יותר מדי זמן, לפחות 25 שנה, כולל כמה פספוסים בחו״ל וביטול אחד מאוד עצוב ומתוקשר בארץ.

הפיקסיז, עוד לפני ההודעה על ההופעה בארץ, הודיעו על טור באירופה, והתברר לי שהם יופיעו בפרימוורה, פסטיבל שאני מפנטז עליו כבר המון זמן, ביחד עם עוד הרכב קטן מככב בכמה פנטזיות שלי כבר זמן רב, ארקייד פייר. כל זאת יומיים (!) אחרי שאני חוגג יומולדת משמעותי ועגול במיוחד, ובעיר חביבה עליי מאוד. נו, צירוף מקרים שכזה לא יכול היה להשאיר אפילו ציניקן כמוני אדיש, וכך מצאתי את עצמי מזמין כרטיסים עוד לפני שהתברר הליין-אפ המלא והמשובח

וכך, בעוד שבוע, אני עומד להגשים חלום ישן ולפגוש כמות מדהימה של להקות ואמנים שאני כבר רוצה לראות המון המון זמן: ניוטרל מילק הוטל ודיסקלוז׳ר, דה נשיונל וצ׳יק צ׳יק צ׳יק (!!!), טלויז׳ן (עושים את מארקי מון!!!) ומוגוואי. ויש גם ניין אינץ׳ ניילז וקווינז אוף דה סטון אייג׳ ועוד המון הרכבים חדשים ובועטים שאת חלקם הגדול אני אפילו לא הכרתי. בקיצור, פסטיבל אמיתי, כבר אמרתי.

וכעת כל מה שנותר הוא לספור את הימים, כשבראש מסתובב כל הזמן המשפט המפורסם של את אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, פני ליין מ״כמעט מפורסמים״: It's All Happening! 

כמו שאתה לנצח

ילד שלי,

לא להאמין איך הזמן עובר. כחלק מהעברת הבלוג הזה למשכנו החדש קראתי שוב את כל הפוסטים שכתבתי לך כאן בימי ההולדת שלך מאז שנולדת. כל כך הרבה רגש וגאווה ואושר מגולמים בתינוק אחד קטן ויפה, שגדל לילדון סקרן ומתוק, ועכשיו אתה ילד באמת, ילד גדול.

ילד עם רצונות, עם חלומות, עם דרישות. ילד שמצחיק אותי, שמאתגר אותי, שמעניין אותי. ילד שמביע דעה על המוסיקה שאני שומע, על הסרטים שאני רואה, על החיים. ילד שאני יכול לראות את עצמי בעיניים שלו, ובאותה מידה הוא כל כך הרבה דברים שמעולם לא הייתי.

אז מה אני יכול לאחל לך, ילד, בחצי הדרך לבגרות?  רק שתמשיך בדרך הפרחים ולא בדרך הקוצים 🙂

שתמשיך לחלום, חלומות גדולים וילדותיים; שתמשיך להיות מוקף בחברים, לאהוב אותם ולהקסים אותם; שתמשיך להיות רגיש, חכם וטוב; ובעיקר שתמשיך להיות הילד שלי, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב, שתמיד מוצא רגע להתפנק אצלי, שתמיד גורם לי לחייך חיוך טיפשי ומלא גאווה.

ואאחל לך עוד, אם תרשה לי לגנוב מיהודי חכם אחד בשם רוברט צימרמן, שכל משאלותיך יתגשמו, שתמיד תעשה בשביל אחרים והם בשבילך יעשו, שתבנה סולם לכוכבים ותזכה לטפס על כל השלבים ותישאר, ילד שלי, כמו שאתה לנצח.

אוהב, כבר 9 שנים,

אבא שלך