השם הוא וייל, עוזי וייל.

 


לריסה, לריסה, מצאתי בייביסיטר!
מי?
אלי פימשטיין.
זה שהרג את הילדה שלו?
כן, אבל זה היה מקרה חד פעמי.
אה. כמו החד פעמי שאתה הרגת את רבין.
כן. כזה. בערך. רק שאני לא מתחייב, אם יהיה עוד פעם ראש ממשלה מעצבן, אז אני לא מתחייב מה אני יעשה.
ואלי פימשטיין?
מה אתו?
הוא מתחייב ש…? אם, נגיד, יהיה לנו ילד מעצבן.
לא, הוא גם לא מתחייב.
אה… יגאל?
כן, מתוקה?
אין בייביסיטר אחר?
תראי, זה כלא פה. אין פה הרבה אופציות.
בכל זאת?
אה… אני יגיד לך מה. אם זאת תהיה ילדה – אולי קצב יהיה מוכן
(יגאל ולריסה, שנה מהיום)


 


לפני שנה וחצי, תחת הכותרת "יותר טוב להישרף מאשר להתפייד", הספדתי ממש כאן את "העיר", מגזין סוף-השבוע של רשת "שוקן" שהודיע כי הוא עובר להיות חינמי, תוך כדי שינוי חד באופי ובתוכן.


 


לצערי הרב, בפרספקטיבה של שנה וחצי, לא טעיתי. "העיר" הפך להיות משעמם, רדוד, מעט התוכן האיכותי שהיה בו עבר ל"עכבר" (שגם הוא, אגב, לא מצטיין בזמן האחרון בתכנים מקוריים) והמקומון המוביל של תל-אביב וגוש דאנס הפך להיות עוד ערימת ניירות שאני מדפדף עליה במהירות וממהר להניח עליה את הקפה (אזלו לנו התחתיות…).


 


"השער האחורי" היה ללא ספק גולת הכותרת של "העיר" בימי תפארתו. הוא פיאר את השער האחורי (אלא, מה?) של "העיר" בין השנים 1989 ו-2001. הוא היה יציר דמיונו של המשורר חזי לסקלי, אבל את שמו בדפי ההסטוריה כתב ללא ספק עוזי וייל, ששילב קטעי נונסנס וסטירה לוחמנית בין דפי לוח "קח-תן" של העיתון, הכניס ציטוטים אמיתיים ופיקטיביים, צירף אליו את עלית הסטנד-אפ דאז, אנשים כמו מודי בר-און ויוסף אל דרור, והפך את כל העניין לשער האמיתי של העיתון.


 



 


יום אחד, בעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה אני יקבל חנינה. יגידו, הייתה בארץ תקופה חדשה, העם היה מפולג, כל מני דברים.
והמערך יסכים, ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד מנכ"ל ההסתדרות. אתם הרי יודעים, עמוק בלב שלכם, שעוד עשרים שנה יהיה כתב אישום נגד מזכיר ההסתדרות. זה הרי מהטבע.
ואז יסדרו לי חנינה. אני יגיד שאני נורא מצטער, ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית. ואני ייצא לחופשי. ואחרי חודש שיעשו קצת בלגאן בעיתונים- כולם ישכחו ממני. ואני יגור בירושלים, וכל פעם שאני יצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא לי כפיים. אחרי שנה יהיו בחירות לעירייה, וראש העיר יבוא להצטלם אתי.
אתם יודעים את זה.
ויום אחד, אחרי שנתיים, שלוש, אני ילך ברחוב ופתאום אני יראה את איתן הבר. הוא יהיה בן שמונים, וכל הגוף שלו יהיה מלא מרירות ושנאה שזה העונש של השמאלנים כשהם מזדקנים, ובקושי הוא יזוז עם ההליכון שלו.
והוא יעמוד מולי ויתחיל לגמגם, ויגיד בקול שבקושי שומעים: רוצח… רוצח…
והחברה שהולכים אתי ברחוב יגידו לי: שניכנס בו יגאל? ואני יגיד: עזבו, הבן אדם זקן. ממילא אלוהים היה אתנו.
והם יעזבו אבל ל]פני שאני ילך אני יסתובב אליו, ואני יעשה לו זין עם היד.
כולם יצחקו והוא יקבל התקף לב.
ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה. אתם יודעים שזה מה שיהיה. עמוק בלב. אתם יודעים. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין.


(יגאל עמיר)  


 



 


הקטע לעיל הוא קלאסיקה של ממש, ואני מודה מודה לדן לחמן שנצר אותו. הקטע בפתיחת הרשימה הזו, כמו גם הקטע שנועל אותה, הם קטעים חדשים. כן, חדשים. קשה לי לתאר את ההתרגשות והאושר שפקדו אותי כשפתחתי בפיהוק גדול את "מוסף הארץ" רק כדי לגלות שם קטעים חדשים של וייל, במיטב המסורת של "השער", שעניינים יגאל עמיר (אלא מי?).


 


וייל עזב את "השער" בשנת 2000, אחרי שטור שלו (שעסק בפדופיליה) נפסל על-ידי העורך. וייל פרסם את הטור מעל דפי האינטרנט, כמובן, והתפטר מהעיתון. מאז הוא הספיק להיות אחד הכותבים הראשיים של "החמישיה", לכתוב עם יוסי בבליקי את "שמונה דקות ביום", לכתוב טקסטים עבור "דצמבר" של בבליקי ובועז כהן ולפונץ', לכתוב ל"רצועה" הנפלאה של ביפ ולתרגם משיריהם וסיפוריהם של קארבר, המינגווי ואחרים. פרט לכך, הוא גם סופר פורה.


 


אני לא יודע אם הפרסום האחרון והנפלא שלו משמעו קאמבק, או שמא העניינים האחרונים של לריסה ויגאל היו פשוט טוּ מאץ' ועוזי היה חייב לפרוק את הצחוקים מעל לבו להנאת כולנו, אבל הרשימה הנהדרת, תחת הכותרת הלא-פחות נהדרת "השם הוא עמיר. יצחק עמיר" היא פשוט פריט חובה, שמצליחה להעלות חיוך אינטליגנטי, להכניס אגרוף עמוק בבטן וגם להזכיר איך פעם היתה פה סאטירה אמיתית וכולנו שכחנו.



 



 


בסוף שיחררו אותי מהכלא.
עבר זמן, ועוד זמן, ועוד זמן, ואפילו חנן גולדבלט בתא לידי כבר לא זכר על מה אני יושב. אז יום אחד בא מנהל חדש לכלא, ועבר תא תא, ראה אותי ושאל: אתה, כן כן, אני מדבר אליך ג'ינג'י, על מה אתה יושב?
אמרתי בגאווה: אני רצחתי את ראש הממשלה.
עיקם את פניו בהפתעה ואמר, וואללה? ודיבר לכף יד שלו – בגלל שעד ששיחררו אותי, פלאפונים כבר היו עושים אותם בתוך היד ממש – ואמר: "שולה, תגידי, גאידמק בסדר?"
אמרה לו, בסדר גמור, למה?
הסתכל עלי, אמר: כמה זמן אתה כבר פה?
(יגאל עמיר, מתוך "רצחתי את ראש הממשלה ואף אחד לא זוכר")


 



 


התמונה של עוזי וייל מאת דודו בכר ל"הארץ"


אוסף מרשימותיו של וייל התפרסמו בספר "חייו ומותו של השער האחורי".


 

מודעות פרסומת

10. רחוב נחמני

 


"שתי מכוניות גדולות הגיעו


שברלוט כחולה ווולוו אדומה


נהג אחד יצא מהמכונית והשני חיכה


הוא אמר שהוא ייתן להם קצת כסף וידאג שלא יהיה עצוב


היא תעלה עכשיו לוולוו ותעשה איתם סיבוב


היא אמרה שזה בעצם כלום, שחקנית בסרט


כסף קל שכולם רוצים, חמש דקות והיא חוזרת…"


 




  


הבטתי תוך כדי הליכה איך שתי המכוניות הארוכות עוצרות בחזית הבניין. שברלוט כחולה ווולוו אדומה. אני לא חושב שראיתי אותן לפני זה, חשבתי. מעניין אם עוד פעם באו חברים לבקר את האלה מקומה שנייה. הם הרי לא עובדים ממילא, אז למה שלא ייפגשו עם חברים בשעה אחת-עשרה וחצי בלילה?!  אני חוזר לי ממשמרת ארוכה-כמו-המוות בעבודת-הפרך שלי, ואלה עושים חיים במכוניות פאר עד שעות הבוקר. נשבע לכם, אני רואה אותם כל יום פעמיים – יוצאים כשאני חוזר בלילה, חוזרים כשאני יוצא בבוקר. הוא לא עובד, חבל לכם על הזמן. היא בקושי בת עשרים, ועושה כל מה שהוא אומר.  ושניהם ביחד גרים להם בדירה ממש מתחתיי ומעבירים את החיים בסבבה, בעוד אני קורע את התחת. ואללה, יופי. כוס אמכ, שני אלה.


 


נהג השברולט יצא מהמכונית וטיפס במדרגות ממש לפניי אל דלת הכניסה. הוא צלצל באינטרקום בדירה של האלה, ממש כמו שחשבתי שיעשה. במקום לפתוח את הדלת עם המפתח שלי, חיכיתי שיפתחו לו ומיהרתי אחריו במעלה המדרגות. הדלת שלהם בקומה השנייה הייתה פתוחה. ההוא נכנס, ואני המשכתי בדרך לקומה שלי. הדלת נטרקה, ואני עצרתי במקום. הבטתי בדלת, ואז פתאום מצאתי את עצמי חוזר. אור בחדר המדרגות כבר נכבה, איש לא הביט בי כשאני מתקרב לדלת ועומד לידה, מקשיב לשיחה שמעבר לדלת, בין שני אלה.


 


הנהג הבטיח להם כסף, "כדי שלא יהיה להם עצוב". כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להצטרף אליהם לסיבוב בוולוו. הוא לא היה מוכן, אמר שזה כבר מוגזם, אבל היא הרגיעה אותו שזה בעצם כלום, שזה ממש כמו התפקיד ההוא בסרט, שהוא כל-כך רצה שהיא תקבל. כמה דקות והיא חוזרת, היא אמרה לו, ואז פתאום שמעתי צעדים מתקרבים לדלת, ומיהרתי בריצה במעלה המדרגות לפני שמישהו ישים לב אליי. פתחתי את הדלת, ומיהרתי לחלון המרפסת. הספקתי לראות אותה נכנסת איתו למושב האחורי של הוולוו, ואת הוולוו נוסעת בחריקת בלמים במורד הרחוב. מטורפים אלה.


 


חמש דקות היא אמרה להוא, חמש דקות אמרתי לעצמי, חמש דקות נשארתי לעמוד על המרפסת, ממתין לשובה. אבל היא לא חזרה אחרי חמש דקות, גם לא אחרי חמש-עשרה. בפעם הבאה שהצצתי בשעון כבר עברה שעה, והחלטתי שאם לא אלך לישון עכשיו, לא אצליח להרים את עצמי מחר מהמיטה. בלית ברירה גררתי את עצמי לחדר השינה והלכתי לישון. מישהו הרי צריך לשלם את החשבונות שלי, לפחות עד שאלמד את הטריק של האלה מקומה שנייה.


 


התעוררתי בבוקר עייף, כרגיל. רק אחרי המקלחת והקפה נזכרתי בהיא שלא חזרה אתמול בלילה, לפחות לא עד שנרדמתי. בטח אפגוש אותה, כרגיל, בדרך שלי החוצה, חשבתי. אבל לא ראיתי אותה, וגם לא אותו, בחדר המדרגות, גם לא כשעמדתי בתחנת האוטובוס. כשהאוטובוס שלי התרחק הבטתי מהחלון על הדירה שלהם, כאילו מצפה לראות ממנה איזה סימן של חיים. אבל התריסים היו מוגפים, ונסעתי לעבודה בלי קצה של חוט לגביה או לגביו. בטח ישנים כבר, חשבתי לעצמי, האלה מקומה שנייה. הם לא עובדים הרי, חס וחלילה, האלה.


 


בערב, כשעברתי ליד הדלת שלהם, לא עמדתי בפיתוי. החלטתי לעשות מעשה ולדפוק על הדלת. לא ממש חשבתי על התירוץ המדויק שלי, שהרי מעולם לא החלפתי איתם יותר מ"שלום, שלום" קר, ובכל-זאת התעלומה לגבי ההיא לא נתנה לי מנוח. לא הייתה תשובה, אז דפקתי שוב, לוודא שאין אף-אחד לפני שאני חוזר על עקבותיי אל הבועה שלי בקומה השלישית. בדיוק כשהסתובבתי לפנות בחזרה לקומה שלי, שמעתי את המפתח מסתובב בדלת ושנייה אחר-כך הדלת נפתחה. הוא עמד בפתח, בתחתונים בלבד, ונראה היה שהרגע קם מהשינה. הם הרי לא עובדים, האלה.


 


"אני…", גמגמתי, מנסה בעצמי להחליט מה אני רוצה לומר, "ראיתי שהיא… זאת אומרת, לא ראיתי שהיא…". "היא לא חזרה עדיין", הוא אמר לי בקול עצוב, והסתובב בחזרה לדירה משאיר את הדלת פתוחה, כאילו רומז לי להיכנס אחריו. התלבטתי רגע עם עצמי, ונכנסתי אחריו. הלכתי אחריו לסלון, מביט מסביבי בדירה הקטנה שלהם. החדרים היו כמעט ריקים, הצבע מהקירות התקלף. הכל היה חשוך ומוזנח ודי מסריח. נראה היה כאילו לא ניקו את הדירה הזו שבועות. בסלון, החדר הכי גדול בדירה, מצאתי אותו יושב מול כן ציור ומביט, בוהה למען האמת, בקנבס גדול ולבן. מסביבי היו עוד קנבסים כאלה, זרוקים בכל מקום. חלקם היו לבנים, חלקם הכילו קשקושים שונים ומשונים בצבעים כאלה ואחרים. שום דבר שם לא דמה למשהו שאני מכיר. משוגעים שני אלה.


 


פתחתי את הפה כדי לומר משהו, אבל הוא הקדים אותי. "היא לא חזרה עדיין, ואני מתחיל להיות קצת מודאג". הבטתי בו, מנסה לא לחשוף שאני מודאג גם כן, אולי אפילו לפניו. "היא אמרה חמש דקות, וצחקנו על כל העניין, ואמרנו שסוף-סוף נוכל לשלם חשבון חשמל ואולי לקנות איזו חפיסה-שתיים של קאמל במקום הנובלס המגעיל הזה שאנחנו מעשנים, ואני לא יודע איך היא שכנעה אותי לעשות את זה". הוא תפס את הראש שלו בידיים והחל לבכות. "עכשיו אני לא יודע איפה היא, ואני פוחד ללכת לחפש. ופוחד ללכת למשטרה או משהו, כי הם ימצאו אותי. אני לא יודע מה לעשות…". הבטתי בו, ולראשונה מזה הרבה זמן ממש לא קנאתי בו, בהם, בשני אלה.


 


הרגשתי ממש לא נעים. אני יושב בתוך הסלון הריק והדי חשוך שלהם, מביט בגבר מבוגר שבוכה לי מול העיניים. התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. "יהיה בסדר", אמרתי לו בקול רועד, למרות שידעתי שלא יהיה בסדר. "אנשים לא נעלמים סתם ככה", זכרתי את בני, החבר השוטר שלי אומר לי פעם, "אם מישהו לא חוזר הביתה אחרי כמה שעות, הוא או ברח לחו"ל או נחטף או נרצח. ככה או ככה, כבר לא תראה אותו יותר בחיים". ואני חשבתי שאני לא בטוח שהוא מבין שהוא לא יראה את ההיא יותר בחיים, שכרגע המחשבות הכי שחורות שלו הן שהיא עדיין נהנית מהחיים איפשהוא, עם הבחורים שבוולוו. אולי מציעים לה כסף קל, אולי חוזה דוגמנות בגרמניה. חיים בסרט שני אלה. 


 


"יהיה בסדר", הוא חזר אחריי, למרות שהייתי בטוח שהוא לא מבין מה הוא אומר. הוא התיישב בכיסא השבור שלצידנו, ויכולתי לראות נקודה אפורה בתוך השיער המטופח שלו, קצה של אפור בתוך יער שחור, נקודה של זקנה או שמא נקודה שפספס כשצבע את השיער הבוקר. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך עלוב ומסכן, יושב בתוך הזוהמה הזו ומחכה שההיא תבוא ותחזיר לו את הטעם לחיים. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך אומלל, אפילו כסף לסיגריות אין לו. לפתע לא יכולתי להיות יותר לידו, בדירה הזו, במקומו. מלמלתי "טוב, להתראות" מבולבל, וברחתי משם. הטריפו אותי אלה.


 


תוך כדי שאני מתיישב עם הקפה על המרפסת הבטתי ברחוב הריק, מנסה בכל-זאת לזהות איזו מכונית ארוכה שעוצר בחזית הבניין. אבל הערב לא באו חברים לשני אלה מהקומה השנייה, ואף אחד לא יוצא לחגוג. ובכלל אותה כבר לא ראיתי איזה שבוע. פעם, אני נשבע לכם, הייתי רואה אותם כל יום פעמיים, פעם כשהייתי יוצא ופעם כשהייתי חוזר. אבל היום היא כבר לא כאן, והוא לדעתי עדיין מסתגר בבית. הוא הרי לא עובד, לכו תבינו. והיא בקושי בת עשרים, בטח נעלמה בלי להשאיר סימן. ולכו תבינו איך הם בכלל גרים שם, בדירה הנוראית הזו מתחתיי ומעבירים את החיים בטינופת הזו. אנשים ממש אומללים שני אלה.


 






 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  "עמיר לב[לרכישה]


 


רצועות קודמות:  



1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף


6. כבוי 


7. דבר אלי ישר


8. אריה ורותי 


9 מספרת לי הכל


 


 

אף אחד לא מזיל דמעה – מכתב פתוח לחברי מפלגת העבודה

הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה.


 


מצד אחד, אני הייתי בין אלה שקראו לכולם להצביע לעמיר פרץ ולעבודה, לתת צ'אנס לנבחרת שדיברה על העלאת שכר המינימום, הבטחת חינוך ראוי, פנסיה חובה, שוק חופשי, מדיניות רווחה ועוד ועוד, שקראו (שוב, מעל דפי הבלוג שלי) לחברים היקרים שלהם הצבעתי לקיים את ההבטחות שלהם ("אפילו לא את כולן – רק חלק") ואיימתי ש"אם עמיר פרץ וחבורתו יזחלו לקואליציה של אולמרט, תוך וויתור על כל העקרונות וההבטחות…" הם ישלמו על כך בקלפי בבחירות הבאות, ושהתפכחו מחזון התעתועים כדי לראות ש"ההסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח…" כי "גם אני שכנעתי את כל החברים להצביע… ואני קצת מתבייש בזה עכשיו".


 


מצד שני, נורא קורץ להגיד – כמו ששמעתי היום כתבים פוליטיים כאלה ואחרים מדברים מעל כל במה – שאנחנו אשמים. אנחנו עשינו גלוריפקציה לעמיר פרץ, אנחנו האמנו ש"העבודה" מודל 2006 היא משהו אחר, אנחנו טעינו, אנחנו חטאנו, מה אנחנו בעצם רוצים?!   פוליטיקאים יישארו פוליטיקאים, מפלגת העבודה תישאר מפלגת העבודה, וכמאמר השיר ההוא של אריק אינשטיין, שגם הוא דיבר על החיים והאכזבות בצל הדגל האדום, "איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב…". אנחנו האוהדים, אנחנו אוכלים את הלב, אנחנו נצביע "אמת" גם בבחירות הבאות. לא מרצון, פשוט כי אין אלטרנטיבה.


 


בסופו של דבר החלטתי היום לכתוב. מבחינתי, הפיאסקו עם ליברמן היה בבחינת הגיעו מים עד נפש. קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא כל-כך מנוגדת לעמדות מפלגת העבודה, כל-כך מסוכנת למדינת ישראל, כל-כך הרסנית לכולנו, שזה פשוט לא נתפס. ליברמן לא יתפשר, לא על עמדותיו, לא על חזון ה"טרנספר" שלו, לא על הרצון שלו לפתור את הדברים בדרך של כוח, לא על המדיניות הכלכלית הדורסנית שלו. ברוורמן, יתום, יחימוביץ' ושות' הם עלה תאנה קטן וחסר-ערך שלא מסתיר את מבושיהם של פרץ ושאר החברים הנכבדים שוויתרו על העקרונות לטובת הכסא והצביעו בעד קואליציה עם ליברמן.


 


דניאל בן סימון כותב היום ב"הארץ" שעמיר פרץ איבד את הקשר עם המציאות. לטעמי, הבחירה של פרץ בתיק הבטחון לא היתה נוראה כל-כך, גם ה"הרפתקאה" שלו בלבנון היתה בעיניי מחוייבת המציאות (ההחלטה עליה, לא הדרך שבה היא התבצעה), ואפילו על שכרון הכוח שלו ("נסראללה יכיר את השם עמיר פרץ" וכו') אני סולח. הבעיה שלי היא עם התקווה שעמיר פרץ יצר אצלי ואצל רבים כל-כך, "פוליטיקאי שצמח בערוגה אחרת, מחוץ לרחם האוליגרכי" כותב בן סימון, ושמתפוגגת לנו בין העיניים מאז הבחירות.


 


בא אדם מהיישוב, לא רמטכ"ל לשעבר ולא פקיד במפלגה, לא מדבר גבוהה ולא חייב כלום לאף-אחד, וגם הוא נכנע למערכת, גם הוא הופך להיות חלק מהמחדל, גם הוא מתרסק על רצפת הכנסת ומחבק בחום מוגזם מדי את הכסא והשררה. עמיר פרץ מוליך את העבודה בחזרה שאולה, וחושף בדרך את כל מערומי השלטון בכלל והמפלגה בפרט – מפלגה צינית, מופקרת, תאבת כוח, מיליטנטית, שתחבור למי שצריך, לא משנה מה דעתו בכל עניין, ולו רק כדי שתישאר בממשלה.


 


בן סימון שואל מה עמיר פרץ אומר לעצמו "ברגעים שהוא לבד עם עצמו". אני שואל מה אומרים יתר חברי-הכנסת הנכבדים. מה אומרים השרים שהחליטו לתמוך בצירוף ליברמן (כולם זולת פינס), חברי-הכנסת שנותנים את הסכמתם בשתיקה (כולם פרט לחמישייה שציינתי לעיל), חברי המרכז שיאשרו את העניין ביום ראשון. "חבילת ההישגים" – מינוי ח"כ סנה לסגן שר הבטחון והקמת ועדת שרים למגזר הלא יהודי בראשות עמיר פרץ – היא לגע לרש. ההצהרה של עמיר פרץ בעניין ביטול ההקפאה של קצבאות הזקנה והילדים והפניית תקציבים למגזר הערבי היא כבר ממש ציניות נלוזה. אם לצטט עוד שיר מפורסם של אריק אינשטיין, הייתי שואל כל אחד ואחד מהם "איך אתה ישן בלילה, נבחר יקר שלי?".


 


הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה. השבוע האחרון שבר סופית את בועת האסקפיזם בה עטפתי את עצמי בכל הקשור לפוליטיקה הישראלית בכלל ולעמיר פרץ ולעבודה בפרט. ה"נבחרת" התגלתה כפארסה, האוהדים אוכלים להם את הלב והכי עצוב שכולם, אבל כ-ו-ל-ם יודעים, שבגלל שאין אלטרנטיבה, בגלל שהצד השני של המטבע רק גרוע יותר, ניאלץ כולנו להצביע לאותה נבחרת פחות או יותר גם בעוד שנה או שנתיים או ארבע, כמה שלא תחזיק הממשלה הנוראית הזו.


 


כולם יודעים – גם עמיר פרץ וחבר רעיו. וזו הבעיה הכי גדולה שלנו. אנחנו לא עשינו גלוריפקציה לאף אחד. רק ביקשנו אמת, ביקשנו לקיים הבטחות, ביקשנו לעמוד מאחורי המלים שנאמרות. טעינו, חטאנו, פשענו. ביקשנו מציאות אחרת, פוליטיקה אחרת, פוליטיקאים אחרים. והאנשים שלהם נתנו את קולנו גיחכו בחדווה, והמשיכו בדרכם כאילו לא היתה מערכת הבחירות ההיא, כי גם הם יודעים, כי גם הם בטוחים. העונש הכי גדול של כל אלה יהיה הקבורה הסופית, המוחלטת, של מפלגת העבודה בבחירות הבאות. העונג הגדול שלנו הוא שמשמעות הדבר היא קבורה לא פחות סופית ומוחלטת של החיים שלנו כאן.


 


אז הנה – הוצאתי את הכל על הדף, ותיכף העניין הזה יפורסם. אבל בתוך תוכי אני עדיין יודע ששום דבר בעצם לא ישתנה. אני ואתם לא נצליח גם הפעם לשנות את העולם. אמרו את זה קודם לפניי, וגם הם התפכחו מהחלומות שלהם. אריק אינשטיין כמעט בן שבעים, ובאלבום האחרון שלו ("רגעים") הוא כלל את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה". שמוליק צ'יזיק ז"ל כתב שם: "אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב". אז איך זה שבא לי לבכות?!


 


 


                                                                                    שגיא נאור


                                                                                    מצביע נאמן (לצערו) של מפלגת העבודה


 


 


 


העתקים: אתר "עבודה שחורה"


            עמיר פרץ (אימייל)


            יצחק הרצוג (אימייל)


            יולי תמיר (אימייל)


            עמי איילון (אימייל)


            בנימין בן-אליעזר (אימייל)


            מתן וילנאי (אימייל)


            אפריים סנה (אימייל)


            דני יתום (אימייל)


            שלום שמחון (אימייל)


 


 


עדכון (16:30): לינק למכתב הנ"ל באתר "עבודה שחורה".

ישראל ביתנו, לא ישראל ממלכתנו

אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי: קצב שמוריד את הפוליטיקה שלנו לביבים בקצב מרשים, ביביהו שמאיים בקאמבק לקול מצהלות השוטים ובעלי הזכרון הקצר, עמיר פרץ שלא עומד בפרץ וקובר את התקווה (תקוות שווא?) האחרונה שעוד היתה לי. ועכשיו – עכשיו ליברמן. גבירותיי ורבותיי, קבלו את התקווה החדשה-ישנה, המלך העירום, התשובה הרוסית לאחמניג'אד, איווט המרטש-המקשקש.


 


 


 יחי המלך החדש. צילום: איי.פי


 


"אתה תשתוק – הוא יקבע את הסדר / אתה תישן – הוא יוביל את העדר / ואם פתאום תתעורר בתהום / מאוחר – הוא לא עוצר באדום". את המלים האלה כתב שלום חנוך (ב"לא עוצר באדום") על אריק שרון אחרי מלחמת לבנון, אבל הם כל-כך רלבנטיות היום שזה מפחיד. העדר רוצה רועה, עדיף רואה שחורות. ואם ביבי לא מספיק מיליטנטי, העדר רוצה את איווט.


 


ואיווט רוצה את העדר. לא איכפת לו איזה תיק יתפרו לו ומה בדיוק יהיו הסמכויות שלו. העיקר דריסת הרגל בממשלה. ואם אולמרט רוצה לתת לו את "התיק לסכנות אסטרטגיות", כלומר אחריות בטחונית כזו או אחרת, עוד יותר טוב. עם 11 מנדטים בכיס, יותר מעשרים על העץ (כלומר, צפויים לפי הסקרים בבחירות הבאות), ותמיכה גורפת בכניסתו לממשלה, האיש שלא עשה דבר פרט לאיים ולהבטיח, ומי שמנסה ללא לאות לשנות את שיטת הממשל ולהקים כאן דיקטטורה – הוא מגיע כדי לקבוע את הסדר, להוביל את העדר.


 


"והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום? / מאוחר – הוא לא עוצר באדום", כתב שלום. ולקול מצהלות השוטים ליברמן וסיעתו ייכנסו עכשיו לממשלה בדלת הקדמית, על שטיח אדום, וייתפסו כמצילי המדינה. בתמורה ליברמן יקבל זמן מסך כדי לפזר את האיומים שלו, טייטל מרשים כאסטרטג הבטחוני של מדינת ישראל, ועוד כמה מנדטים בבחירות הבאות. לעזאזל, אולי בבחירות הבאות הוא לא יצטרך להציל את אולמרט, הוא יהיה אולמרט.


 


החדשות הטובות (נניח) הן ש"קדימה" מתקרבת לסופה, אולמרט מוריד את המסכות ומתגלה כזיקית פוליטית שכל האג'נדה שלה הוא לשרוד, וכן – מפלגת העבודה שוב מוכיחה שאין לה עמוד שדרה ואין מאחוריה כלום. הבוז של ליברמן לאג'נדה של הממשלה הזו, החיוך מאוזן-לאוזן שלו כשהוא מדבר על פינוי מאחזים בלתי-חוקיים, על צמצום הפערים החברתיים, על היחס לערביי ישראל (כל אלה, אגב, בקווי היסוד של הממשלה) – מפחידים אותי. כדאי שיפחידו גם אתכם, עכשיו, ולא מאוחר.


 


לפני חודש ציטטתי כאן את "ככלות הקול והתמונה" של רוטבליט בעניין שולי למדי. gs1234, הבלוגר חובב הפאנק, מביא היום בבלוג שלו שיר אחר של רוטבליט ששר דני בסן, "תהיה לנו מלך". "תהיה לנו מלך / תבוא ותגיד לאן הדרך מובילה / מן האפילה, מן הבהלה / תהיה לנו מלך / תבוא, תוציא אותנו מן המבוכה", כותב שם רוטבליט, "תהיה לנו מלך / תלבש את הבגדים / צא להמונים / שם הם ממתינים / לך בלי פנים".


 


ואין לנו פנים – אין לנו עיניים לראות, אין לנו אוזניים לשמוע, וחסר לנו בעיקר את מה שמאחוריהם כדי להבין שמשקרים לנו. בפנים. שאין לנו. אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי. אבל יש לי הרגשה שהכניסה של ליברמן לממשלה מסמלת את הקץ – קץ הממשלה, קץ ההגיון וצדקת הדרך, קץ השלווה האסקפיסטית שלי. אז אני יוצא מהבועה, יוצא כדי לצעוק: המלך הוא עירום. גם הנסיכים. כל החצר, לצורך העניין. אל תתעוררו מאוחר מדי. ישראל ביתנו היא לא ישראל ממלכתנו, ובטח לא ממלכתו של ליברמן.

ילדי הקטן הוא שמש

 


מלכותי, קסום


אינסופי


ילדי הקטן הוא


שמש


 


על השטיח-


מחוץ לבית


קוטף פרח, הא!


 


איש בוגר,


שבע-קרבות,


מגיח ממקום


מושבו


והוא מביט בי


אבל רואה רק


אהבה,


 


הא!, ואני אז הופך


לחלק מהעולם


ואוהב ישר בחזרה


ממש כמו שהייתי אמור


לעשות.


 



   


                                                                  על-פי מרינה של צ'רלס בוקובסקי (ותודה לאסטרו)

לייבל בא אל העולם (וגם אלבום בכורה לשני קדר)

הרבה נכתב כבר בכל מקום וגם על ידי כותב שורות אלה על הדרך שבה חברות התקליטים נלחמות ב"אינטרנט" ובקהל מבלי לנסות להבין את הצרכים תחילה ולנצל אותם לטובת כולם לאחר-מכן. די להביט באתרים המוזנחים של חברות התקליטים הממוסדות כדי לראות שמשם לא תבוא כל נחמה. דווקא אמנים בודדים, שמצליחים להתחבר לקהל שלהם דרך הפלטפורמות שהאינטרנט מציע, אמנים כמו אהוד בנאי, דן תורן, שרון הולצמן ואחרים, כמו גם לייבלים שמנוהלים על-ידי האנשים הנכונים, כמו הבייסמנט, מצליחים לרתום את הפלטפורמה המדהימה של האינטרנט לרווחת האמנים, הקהל והמוסיקה בכלל.


 


 


ואת כל הזה אני כותב כי גיא חג'ג' ובנימין "מורפלקסיס" אסתרליס, שאני מאוד אוהב (גיאחה) ומכבד (מורפלקסיס), ושתרמו תרומה חשובה למוסיקה הישראלית, אם באתר "השרת העיוור" על אלבומי ה"פולארויד" שלו ואם בלייבל "בית המוסיקה", חובקים לייבל חדש בישראל, היס רקורדס שמו (כל קשר למנתח הגופות מאבו-כביר מקרי בהחלט), ואלבום בכורה בלייבל הזה, Bloodlines של שני קדר.


 


אז מה, לעזאזל, מיוחד בהיס רקורדס, פרט לגילוי הנאות שהוא מנוהל על-ידי אנשים שאני אוהב ומוקיר?!  נקח, חברים וחברות, כמקרה בוחן את השקת האלבום של גב' קדר: ראשית, לנוחיותכם תוכלו להאזין לכולו, ובאיכות מצויינת, באתר של הלייבל (אלבום מצויין, אגב, וזאת מכמה שמיעות ראשונות ולא מחייבות). שנית, ניתן להזמין את האלבום באתר של הלייבל בקלות ובפשטות (ובמחיר שווה לכל נפש). שלישית, בבלוג (!) המעניין של בנימין וגיא אפשר לעקוב play by play אחרי הקמת הלייבל, השקת האלבום ועוד ועוד. "אנחנו לא פה כדי לעשות כסף, וסביר להניח שגם לא נעשה", כותבים הצמד-חמד בבלוג הנ"ל. "אנחנו מאמינים במוזיקה העצמאית בארץ וזה כיף לנו. אנחנו מאמינים בקשר אישי עם האמנים ועם המאזינים, לכן אנחנו משתדלים להיות הוגנים ופתוחים ככל האפשר". אומרים וגם עושים.


 


ועכשיו מלה או שתיים על שני קדר והאלבום הזה – את שני הכרתי דרך גיא. לא אישית לצערי אלא את המוזיקה שלה. אחר-כך גיליתי את Unlit Cigarettes שלה ושל עמרי לוי עם "Elliott Song" הנפלא ואת הביצוע שלה ל-“Who By Fire” של ליאונרד כהן מ"שיר זר". בתחילת השנה יצא פולארויד 03 ו"This House" שלה הפך לשיר אהוב עליי מאוד. בקיצור, קדר, שהיא מעצבת מוכשרת, וגם זמרת מוכשרת ויוצרת (וגם ספקית קאברים לא קטנה…).


 

עטיפת האלבום, עליה אחראית שני קדר גם כן…


 


בחללי שלה אפשר להתרשם מההשפעות שלה (low, פי ג'יי הארווי, קאט פאוור) ולהבין פחות או יותר איך המוסיקה שלה נשמעת – שירים קטנים אך כוחניים על משפחה ובדידות, התבגרות ונשיות. כל השירים נכתבו על-ידי קדר עצמה, ובאלבום מנגנים גם דיוויד בלאו ויונתן בירנבאום, חגי נחתומי (בלובנד) ובנימין אסתרליס.


 


אבל למה לי להכביר במלים?!   פשוט הקליקו ותנו לה צ'אנס. היא ראויה לכל תשומת הלב שלכם, ואני שמח שאנשים כמו גיא ומורפלקסיס מאפשרים לה להגיע לשם. כן ירבו.

לרגל הקָצַב

סטיקר אפשרי לרגל הקָצַב:


 


 אָָנא אנס הנשיא סע הביתה!


 


ועוד אחד:


 


 ק קצ קצב קצה סבלנותנו! 


 


 


ועוד משהו קטן: אם מחפשים מישהו למלא את הנעליים הרומסות של קצב, איך זה שאף-אחד עוד לא הציע את חיים רמון?!