החזק אותי קרוב יותר, טוני דנצה!

בעקבות הפוסט מאתמול על מוסיקה והסדרה "אבודים" חשבתי כל יום האתמול שאולי שווה להזכיר גם את הקשר בין מוסיקה לסרטים. ואני דווקא לא מתכוון לדיון ארוך ואינטנסיבי בסוגיית פסי-קול שנכתבים במיוחד לסרט זה או אחר, אלא דווקא לשירים "מן המניין" המשולבים בסצנות שונות של סרטים ומגדירים אותן, מקדמים אותן, מעצימים אותן.


 


בבולז-איי מנו לאחרונה את הטופ-ארבעים שלהם בקטגורייה הזו. בין הקטעים פיסות קלאסיקה נפלאות כמו השילוב של “Closer” של Nine Inch Nails ב"שבעה חטאים", “Say a Little Prayer” הקיטשי ב"החתונה של החבר הכי טוב שלי" הקיטשי-יותר, "Louie Louie" האלמותי ב"בית החיות" (הו, בלושי, בלושי!), "Everybody Knows" של ליאונרד כהן ב"רדיו חזק" (שכבר הזכרתי כאן), “Where is Mind?” של הפיקסיז ב"מועדון קרב", “Stuck in the Middle With You” ב"כלבי אשמורת" ועוד ועוד.


 


כמה נעים לגלות שבסטריאוגאם, דרכו הגעתי לרשימה לעיל, חושבים ממש כמוני שהקטע מספר אחד, לפחות עד כה, הוא לא אחר מאשר השילוב של "Tiny Dancer" של אלטון ג'ון, שיר שלא תמיד סבלתי – אני חייב לציין, ב"Almost Famous", הסרט "המוסיקלי"(או לחילופין "הסרט על מוסיקה") שאני הכי אוהב בעולם (ואגב, הסרט היחיד שאני מחזיק עותק שלו ב-DVD). (מקום 5 ברשימה המקורית)


 


הקטע באוטובוס של סטילווטר, שמתחיל בפרידה של הלהקה מהמעריצים שלה בבוקר שאחרי מסיבת ראש השנה הסוערת (1973, אם תהיתם), וממשיך בנסיעה המבאסת באוטובוס (כולם כועסים על כולם, כולם אוהבים את כולם, וכו') ההופכת ברגע לחגיגה שבה כ-ו-ל-ם מצטרפים ביחד לאלטון ג'ון ושואגים יחד את "Hold me closer, Tiny Dancer" (או בגרסה האלטרנטיבית: “Tony Danza”), הוא חתיכת קולנוע גאוני, שכמה פעמים שלא אצפה בו, לא יהיה לי מספיק.


 



 


השיא של הסצנה הוא, כמובן, הדיאלוג בין בילי, בן דמותו של קמרון קרואו הבמאי, לפני ליין (שתי דקות לתוך הקטע, אם אתם ממש חסרי סבלנות או כבר מכירים את זה בעל-פה…). "אני חייב לחזור הביתה", בילי אומר לה, אחרי שבילה את כל הקיץ על האוטובוס של הלהקה (ככתב של ה"רולינג סטון", כמובן). "אתה בבית", היא עונה לו (“You ARE home…”). כי הבית הוא בסופו של דבר היכן שהלב שלך, היכן שהמוסיקה שלך מתנגנת.  וזה כנראה לא משנה אם מדובר בסדרת טלוויזיה, סרט קולנוע או תחנת רדיו…


 


 


 

נ.ב. בצירוף מקרים מרתק גם דויד כותב על מוסיקה ו"אבודים" בבלוג הנפלא שלו. מוחות גדולים אובדים בצורה דומה כנראה…

אבודים בעדינות…

זהירות: חלק מהלינקים מכילים ספוילרים לגבי הסדרה "אבודים". לכן אפילו אני, אישית, לא קראתי את הכתוב בהם. J


 


טוב, בסוף גם אני – שבז לטרנדים ותמיד מאחר לאמץ אותם (במידה שהם טובים באמת…) – נשברתי, והתחלתי לצפות ב"Lost" ("אבודים" בשביל היושבים בציון) בפורמט DVD, מה שמבטיח זמן קצר יחסית בין פרק לפרק (הפקת לקחים מ-24) ואפשרות לצפות ביותר מפרק אחד ביום (בלילה, יותר נכון).


 


בחלק מהפרקים שמתי לב למנהג משעשע, שבו הפרק נגמר עם קטע משיר, שיר יפה ומתאים לרוח הפרק, שהארלי שומע בדיסקמן שלו. למען האמת, כבר כמה פרקים אני תמה עד מתי תחזקנה הבטריות של הדיסקמן הזה (בפעם הבאה – אנרג'ייזר?!).


 



 


והנה, כשפרק 17, "In Translation", הגיע לסופו, בעוד הבוקר עולה על האי, וכולם פונים לעבודתם ועיסוקיהם, ובעוד הארלי הולך על החוף ודמיאן רייס שר לו באוזניים את Delicate:


 


So why do you fill my sorrow
With the words you've borrowed
From the only place you've know

And why do you sing Hallelujah
If it means nothing to you
Why do you sing with me at all?

 זה, כמובן, אחרי פרק מדהים שבו ג'ין נוטש את סאן לדמעות, שאנון וסעיד פוצחים ברומן סוער, לוק ווולט מתוודים על רצונם להישאר באי לתמיד ומייקל בונה (שוב) את הרפסודה שלו. וכולם ממלאים את העצב שלהם במלים ומעשים שהם לקחו ממקום אחר, ויסודות של אמונה, כזו ואחרת, ממלאים את לבבות כולם.


 



 


ובדיוק כשאני שוקע לתוך השיר הזה ומחייך לעצמי שהגיע הזמן כבר לדיסק החדש של דמיאן, שנייה לפני כתוביות הסיום, הסצנה הנהדרת הזו מגיעה לקיצה עם קולו של דמיאן שנקטע בפתאומיות. פתאום שקט. הארלי מביט בדיסקמן, מבין שנגמרו הבטריות ומסנן: "Son of a bitch!!!". סוף. אם אתם בעניין של "Lost", אתם מבינים שלא צריך יותר מזה. משהו הולך לקרות עם כל העניין הזה, משהו לא טוב.


Son of a bitch!!!


 


הרבה סדרות טלוויזיה משתמשות בהרבה שירים איכותיים ואופנתיים בזמן האחרון. "Lost", שהיא מסדרות הטלוויזיה הטובות שיצא לי לראות, עושה פה שימוש נהדר בשיר נפלא, במקום הנכון ביותר, וגם סוגרת את הפרק איתו בצורה מדהימה. עכשיו רק נשאר לקוות שהארלי ימצא בטריות כדי שנוכל לשמוע עוד כמה שירים לאורך העונה ומשהו שעוד נשאר לי לראות ב-DVD 

  


 


 


 


נ.ב.


למגיבים הפוטנציאליים – אין צורך לספר לי מה קורה עם הארלי וחיפוש הבטריות (כבר ראיתי את הפרק הבא…), ולצורך העניין גם לא מה קורה בפרקים הבאים. עמכם הסליחה ולכם התודה.

אלבום השנה שלי הוא "איה כורם"… וזה לא כיף!

אתמול, קצת אחרי עשר בלילה, גלי-צה"ל, תוכנית בשם "קול ישראל". במקרה הקשבתי, נשבע לכם. בדיוק החלפתי את "גג" של הג'ירפות בבוטלג של "הזמן נוסע" בקיסריה (לרגל האלבום הקרב ובא של אהוד…), כשמהרדיו בקע קולו של הקריין שסיפר על תוכנית מיוחדת לסיכום השנה במוסיקה הישראלית. נו, איך אני יכול שלא להקשיב?!

"פנינו למבקרי מוסיקה וביקשנו מהם לבחור את אלבום השנה שלהם", הוא הסביר, "וראשון נפנה ליוסי חרסונסקי, מבקר מוסיקה וותיק". המממ, מעניין, אמרתי לעצמי. ואז עלה חרסונסקי ובישר לאומה בציון שאלבום השנה שלו, בשנה המסקרנת והמעניינת שכולנו חווינו במוסיקה שלנו, הוא האלבום של "איה כורם". דחפתי את "הזמן נוסע" לרדיו-דיסק ונסעתי גם אני. עד כאן.

וזה לא שיש לי משהו בהכרח נגד איה כורם. מצדי, תנו לה את תואר זמרת השנה (אם זה אומר משהו למישהו) או המאמי של השנה או ווטאבר. אבל אלבום השנה?! בשנה שבה יצאו "בשדות", "על המשמרת", "black light", "גג", "Days of Hunger", "אחד על אחד", "דפנה והעוגיות", "וניל", "מים שקטים", "הכל עד לכאן" – תבחרו מה שבא לכם. אבל אל תבחרו את "איה כורם". זה לא עניין של אקלטקיות או טרנד, זה פשוט עניין של קצת טעם וקצת פרפסקטיבה – "איה כורם" הוא לא אלבום השנה, לא אלבום של שום שנה.

אז למה 
יוסי חרסונסקי בוחר ב"איה כורם"?! אלוהים יודע. אני מכיר את יוסי מאז שעבדתי אצלו ב"מעריב לנוער" ככתב מוסיקה (וידוי חושפני!!!), וכבר אז יכולתי לספר לכם סיפורים משעשעים בעניין טעם ופרספקטיבה, ובכל זאת מי שמעיד על עצמו שהוא אוהב ריי צ'ארלס וזיגי סטארדאסט ו זקיר חוסיין ושלום חנוך שר באנגלית, איך לעזאזל הוא בוחר ב"איה כורם?! התשובה של יוסי מופיעה באתר שלו בריש גלי: "מי אני שאחליט. חצי מדינה חוטפת כל דיסק של שלמה ארצי, סימן שחצי מדינה אוהבת שלמה ארצי". חרסונסקי קורא לעצמו "מבקר" אבל הביקורת שלו חיובית מתוך הגדרתה, הוא אוהב הכל ולא שונא כלום, בקיצור – לא נותן שום ערך מוסף, לטוב ולרע. הוא תמיד מזכיר לי את הבדיחה הפנימית שלי ושל חברים על גידי אורשר, שמסוגל לסכם את הביקורת שלו בגלי-צה"ל במלים: "סרט משמים, בזבוז של זמן, תשע בסולם אורשר…".

ולמה גל"צ בוחרים להכתיר את "איה כורם" כאלבום השנה? בדיוק מאותה סיבה. חצי מדינה וכו'. ה"פלייליסט" של גל"צ אומר "תן לעם מה שהוא רוצה", אבל גל"צ לא מבינה שהעם רוצה מה שהם משדרים, ובמלכוד 22 הזה מונצחת הבינוניות כמכנה המשותף שלצליליו רובנו רוקדים. "מאיפה אני אמור להכיר אמנים כמו אלה שאתה שומע?", שואלים אותי כל הזמן חברים. אין לי תשובות, חבר'ה, אבל עם תוכניות כמו "קול ישראל" כפי שהיא נשמעה אתמול, אתם תמשיכו לשמוע קרן פלס והראל סקעת, ולהיות בטוחים שזה מה שאתם אוהבים.

"זה לא שאני אוהבת את הפלייליסט של גלגל"צ", קראתי ציטוט משעשע של מישהי איפהשהו, "אני פשוט אוהבת את קרן פלס והראל סקעת ואיה כורם, ובמקרה גלגל"צ משדרים את זה". הבנת את זה, קובלנץ?! אתה מגדל לנו כאן דור של דניאלות, כן ההיא ששלומי שבן כתב עליה, "שומעת מה שמשמיעים ברדיו" ו"ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת", ש"לא זוכרת, זה לא שהיא לא יודעת". אני בטוח שדניאלה של שבן אוהבת נורא לקרוא את חרסונסקי ולשמוע "קול ישראל" בגלי-צה"ל. וכמו ששבן מסכם את זה, "זה לא כיף!".



נ.ב. אתמול, קצת אחרי חצות, החלפת דיסק נוספת מביאה לי שוב את גלי-צה"ל, תוכנית בשם "ציפורי לילה זוגיות" עם גיא פינס ורותי רודנר. במקרה הקשבתי, נשבע לכם. פינס מתאר איך העורך עבד כל היום בתקליטייה כדי לנפק לו פסקול לתכנית שלו בנושא יפן, "כמו בימים ההם", ולא הסתפק בלהשמיע "עוד פעם את קרן פלס או איה כורם". פינס הוא בוגר גל"צ והראש שלו תקוע עמוק בתוך התעשייה הזו. ההערה הספק-צינית ספק-מפגינה-כאב-אמיתי על מצבה של גל"צ ושל הרדיו שלנו (והתרבות שלנו) בכלל, היתה כל-כך במקום, שוויתרתי על הדיסק ועד הבית הקשבתי לצלילים היפניים (מתוך הפסקול של "חג שמח מיסטר לורנס", אם זה מעניין מישהו) ונזכרתי בימים אחרים, בתוכניות אחרות, במוסיקה אחרת.

כוס אוחתו… פאק. בשדות.

 


…כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים


רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה,


אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה.


מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה


הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפש כזה הכל מת, מת


הכל שונה אני לא אני אטום ודביק כוס אוחתו על הכל….


                                                           


(מתוך "עץ אגוז", רצועה 7 מתוך "בשדות" של גבריאל בלחסן)




 


"…פאק, אני אומר לעצמי, אף אחד לא כותב ככה. פאק, אני עונה לעצמי, אף-אחד כנראה לא מרגיש ככה. אף-אחד פרט לגבריאל."


 


                                                (מתוך הביקורת שלי על "בשדות" המתפרסמת בפורום ב-YNET)

למי למי יש יותר כבוד?! יש!!!



אתחיל אולי די מהסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: בשלהי הירידה שלי במשקל, ציפי, המדריכה בסדנה, ניסתה לברר ביחד אתי מה יהיה "
משקל הכבוד" שלי, המשקל אליו אכוון ועליו אתקבע. כיוון שהגובה שלי (כי רב…) אינו מופיע בטבלאות הדי מפורטות של "שומרי משקל", היא ניסתה לכוון אותי כדי למצוא את המשקל שלי. "תנסה להיזכר", היא אמרה, "במשקל שלך כשהיית מרוצה ממנו". חשבתי, ולא הצלחתי לזכור. חשבתי שוב, והבנתי שכל עוד הייתי מרוצה מהמשקל שלי לא ידעתי בכלל מה הוא המשקל שלי, וסוגיות כמו קילוגרמים וקלוריות לא עניינו אותי כלל (לצורך העניין, אני מדבר על תקופה שהסתיימה כאשר הפכתי לג'ובניק בצבא ההגנה המהולל לישראל).


 


וזה חשוב לי מאוד להתחיל כאן, כי במשך המון שנים הייתי בחור רזה, אפילו רזה מדי, שקינא בבחורים אחרים עם קצת "מסה". אבל הימים האלה חלפו, עם הפיכתי לאיש הייטק, לאדם נהנתן ולבחור עסוק שלא מתפנה לעשות ספורט כמו בימים הטובים. המשקל שלי לא עלה בבת-אחת, אלא טיפס אט-אט, והנקודה הקדומה ביותר שזכורה לי בטיפוס הזה היתה התקופה שבה עבדתי קשה בחדר-הכושר בתקופה שלפני החתונה. שקלתי אז 95 ק"ג. הייתי די מרוצה מהמראה שלי, אם כי ידעתי שיש עליי קצת משקל עודף.


 


אחר-כך חציתי את גבול המאה, ונלחמתי on ו-off כדי לא להישאר שם. שנתיים-שלוש במקום העבודה הנוכחי, חברת הייטק מסודרת ומתגמלת, הקפיץ אותי לאיזור ה-102 ק"ג. הולדת יובל והשנה שבאה אחריה, שלא הותירה לי כמעט זמן פנוי והיתה די מלחיצה גם בעבודה וגם בבית, הביאה אותי לשיא שלילי שרק היום אני מסוגל להתוודות עליו ולהזדעזע ממנו: 107 ק"ג. כמעט 12 ק"ג יותר מהתקופה ההיא, בתוך כחמש שנים.


 


ועם כל זה, כמעט שלא עשיתי דבר כדי להילחם במשקל-היתר. כאמור, המשקל שלי התפרש די יפה לאורך המאה תשעים ושמונה (!) סנטימטרים שלי, וכך יכולתי רוב הזמן להתחמק מהתווית "שמן". להתחמק, אבל לא מעצמי. בתוך תוכי הייתי מאוד לא מרוצה מהמשקל שלי, מהמראה שלי, אבל היה לי קשה מאוד להילחם מזה ברצינות. שלא כמו, לדוגמה, בועז שמצא יום אחד כרס וישר נכנס בה, אני עליתי במשקל בהדרגה ובהדרגה קיבלתי את העניין.


 


כנראה שהייתי צריך שמישהו או משהו יקבל עבורי את ההחלטה הקשה, ופתיחתה של סדנת "שומרי משקל" במקום העבודה שלי סיפקה לי את ההזדמנות. הייתי מאוד סקפטי, כי זו לא הפעם הראשונה שהתחלתי "דיאטה", אבל נתתי לעניין הזה צ'אנס, וכמו כל דבר שאני עושה לקחתי את התהליך ברצינות. לפני שעליתי על המשקל ציפי עוד וידאה שאני בכלל רשאי להיכנס לסדנה (ולא רזה מדי… גם עליה השפיע הגובה שלי), אבל לבסוף נשקלתי והצטרפתי: ארבעה באפריל 2006, 107 ק"ג. היעד שקבעתי לעצמי – להוריד 10 אחוז ממשקל גופי, כלומר לחזור ל-95 הקילוגרם שהיו עליי פעם.


 


אין קסמים ב"שומרי משקל", יש שיטה. והשיטה היא, בניגוד לדיאטות ושאר קסמים אחרים, לאכול, (כמעט) הכל, אבל במידה. כשאתה סופר, אתה שומר. כשאתה בודק מה אתה אוכל, אתה לא משתולל. אין איסורים גורפים, אין כללי ברזל, יש צורך בהמון משמעת, אבל יש תגמול למי שמתמיד. למי שלא עקב אחרי המסע שלי (אותו תיעדתי תחת הכותרת "שומרים שומרים…" בצד שמאל למטה של הבלוג הזה), אספר שבתוך חודש השלתי כבר חמישה קילוגרם, בפחות מחודשיים כבר הייתי מתחת למאה קילוגרם, ואחרי חודשיים וקצת השלתי 10 אחוז מהמשקל והגעתי למדד BMI תקין.


 


זה בא לי די בקלות, אני מודה. אולי בגלל שאני לא הייתי אף-פעם בן-אדם "שמן". "שמן", הגדירה ציפי, הוא מי שכל הזמן מתעסק באוכל – מה הוא יאכל, מה הוא אכל, מה הוא אוכל. אני נהנה מאוכל, אוכל טוב בעיקר, אבל האוכל עבורי איננו עיסוק. אולי בגלל זה היה לי די קל לעבור לאוכל בריא, לוותר על כל מיני "פינוקים" ו"עינוגים" ובעיקר להתמקד במטרה – להוריד מעליי את המשקל העודף שצברתי בשנה של הזנחה (פושעת).


 


העובדה שזה בא לי די בקלות גרמה לכך שעם האוכל (הבריא) בא התיאבון, וקבעתי לעצמי יעד רציני יותר: להגיע למדד BMI של 23, כלומר משקל גוף רזה ובריא, לא שמן מדי ולא רזה מדי, שמשמעותו משקל של 90 ק"ג. למען האמת, כשציפי ואני שמנו לעצמנו את המטרה הזו די פקפקתי ביכולת שלי להגיע לשם, ובכל-זאת הסתערתי גם על המטרה הזו. זה לקח עוד חודש להשיל עוד חמישה קילו (וחמש-עשרה בסך-הכל) ועוד חודש כדי לרדת בפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן מתחת ל-90 ק"ג, אבל ב-14 באוגוסט המשקל לי עמד על 89.5 ק"ג ומדד ה-BMI שלי היה פחות מ-23.


 


והיום, ממש היום, אחרי חצי שנה של "שומרי", זכיתי לסטטוס של "חבר כבוד". עם משקל נוכחי של 88.5 ק"ג, שתי מידות פחות במכנסיים ומחמאות שנוחתות מכל עבר על רזוני הבלתי-נתפס, מעולם לא הייתי מרוצה כל-כך מהמשקל שלי ומהדרך שבה הגעתי אליו. כששואלים אותי, וכל הזמן שואלים אותי, מה הסוד שלי, אני אומר – בפרפראזה על הסלוגן של אילן'ס – "I’ve given up bad food for good". כלומר, החלפתי את האוכל שאני אוכל באוכל אחר, דומה אך שונה, בריא יותר, טוב יותר לגוף וטוב יותר עבורי. זה לא קשה, זה לא סבל, וזה שווה את זה, נורא (במיוחד כשאני שם על עצמי בגד ים… J).


 


 


                                                                                                         גרף המשקל שלי, למי שגרפים מדברים אליו יותר…


 


אז למה בעצם אני מספר את כל זה?!    קודם כל בשביל עצמי – כדי לזכור, כדי לא לשכוח, כדי לא להזניח. לעצמי נשבעתי לעולם לא להגיע שוב למשקל תלת-ספרתי (לעזאזל, לעולם לא לעבור את מחסום ה-95!!!), ואני מתכוון לקרוא כאן את הרשימה הזו שוב ושוב בכל פעם שאזדקק לכך. אבל חשוב לי גם לספר לכם ששינוי כזה, בראש קודם כל ואחר-כך בגוף, הוא דבר אפשרי. כל מה שצריך זה רק כוח רצון, רצון לעשות שינוי, רצון להיראות אחרת, רצון להרגיש אחרת.


 


אני עושה ספורט, אבל לא הגברתי את המינון בחצי שנה האחרונה. גם לא גזרתי על עצמי צומים (אפילו לא ביום כיפור…). אם לסכם את מה שעבד (ועדיין עובד) בשבילי, יש שלוש נקודות חשובות ובסיסיות: לאכול נכון, כלומר אוכל עם אחוזי שומן נמוכים אבל עדיין טעים…  בעידן שבו אנחנו חיים יש אינספור מוצרים טעימים ממש ובריאים ממש ויש גם גרסאות בריאות יותר ודלות שומן יותר לכמעט כל מוצר; לאכול במינון נכון, כלומר לא לרעוב אבל גם לא לזלול סתם, לאכול מספיק ארוחות במהלך היום, קטנות ומגוונות; לא "לבזבז" את הנקודות/קלוריות/ארוחות על שטויות, בעלות ערך קלורי גבוה ולא מזינות, אלא על דברים שווים. אפילו אם מדובר בממתק, כדאי שזה יהיה ממתק "שווה"…


 


והנה הגעתי לסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: מכאן והלאה מתחיל המאבק האמיתי, לשמור על המשקל שלי הנוכחי. אני מאוד מקווה לכתוב פה בכזו התלהבות וסיפוק גם בעוד חצי שנה, בעוד שנה, בעוד חמש. גם זו סיבה לשים את הדברים כאן בפני כולכם (ובעיקר בפניי). הייתי סקפטי והפכתי למאמין, מאמין בעיקר בעצמי. מאמין שאני יכול לשמור, בדיוק כמו שיכולתי לעשות את השינוי. מאמין שכל-כך טוב לי עכשיו, שאני לעולם לא אתן לכל העניין הזה להידרדר שוב למקום שבו הייתי.


 


אינני מחסידי הרזון או ממהללי היופי, ובכל זאת יש משהו בגוף שמן שבעיניי מאוד בעייתי. אומרים (אני לא זוכר מי… מצטער) שהגוף הוא שיקוף של התת-מודע. אם כך, אדם שמן הוא מי שהזניח את התת-מודע שלו, את עצמו. יש המון בעיות שיכולות להביא אדם למצב כזה, אבל אצל רוב האנשים הבעיה כנראה היא אחת: חוסר הרצון/יכולת/נכונות/כוח לעשות את הצעד הראשון, הצעד ההתחלתי, הצעד שאחריו הדרך היא פשוט רצף ארוך של צעדים שכאלה. לא יותר, לא פחות.


 


בארבעה באפריל 2006 אני עשיתי צעד שכזה. היום, התשעה לאוקטובר 2006, סיימתי את המסע.

די לאנאלפבתיות!

מתוך מהדורת המייל של "הסמן", החמישה לאוקטובר 2006 (קצת נגעתי, ממש קצת, אבל לא שיניתי את התוכן בכלל. נשבע…):


  





 


 


כותרת ראשית


היועץ המשפטי לממשלה מזוז ופרקליט המדינה שנדר: גאידמק מנסה להלך אימים על המשטרה


במודעות שפירסם היום גאידמק בעיתונים הוא טען כי בשל החקירה נגדו נגרם למדינה נזק כלכלי גדול, וכי "מיליארדי דולרים עזבו את מערכת הבנקאות ואת כלכלת ישראל"; לטענתו, נזק זה גרם לכך שלמדינה לא היה תקציב מספיק לשלם לצוותי אמבולנסים בפתיחת מלחמת לבנון האחרונה.


 


קריירה >> חדשות היום


ח"כ מרינה סולודקין: "ניתן להחליף עובדים זרים באתיופים"


ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) אמרה אתמול (רביעי) כי אפשר לצמצם את מספר העובדים הזרים בענפי החקלאות ולהחליפם בעולים מאתיופיה. סולודקין, לשעבר סגנית שר הקליטה, אמרה את הדברים בפגישה בין שר האוצר אברהם הירשזון, פקידי האוצר וחברי הכנסת של קדימה במסגרת ההכנות שעורכים באוצר לקראת דיוני תקציב 2007 בכנסת.


 


חוק ומשפט >> חדשות היום


צחי הנגבי: האישום נגדי מופרך, מינויים פוליטיים זה דבר נורמטיווי


"כתב אישום (נגדי) מופרך. לאורך עשרות שנים, שרים נהגו להיות מעורבים במינויים במשרד. זה עניין נורמטיווי מאז הקמת המדינה. התופעה של מעורבות שרים בתוך משרדיהם לא זכתה לפעולת אכיפה של מערכת אכיפת החוק". כך אומר השר לשעבר צחי הנגבי בראיון מיוחד שמתפרסם ב"מוסף הארץ". כתב האישום מייחס להנגבי עבירות של מרמה והפרת אמונים, שוחד בחירות, עדות שקר ושבועת שקר, ומעורבות בלא פחות מ-69 מינויים במשרד לאיכות הסביבה, בהם של אנשים שנחשבו לראשי מחנהו במרכז הליכוד.



 


בעולם >> חדשות היום


גוגל השיקה אתר שמטרתו להילחם בתופעת האנאלפביתיות


 


 


 


אגב, לפי ארגון אונסק"ו (הארגון למען חינוך, מדע ותרבות של האו"ם) יותר ממיליארד אנשים מגיל 15 ומעלה ברחבי העולם נחשבים אנאלפביתים. אז מה הפלא שכמה מתוכם מתגוררים במדינת ישראל?  מה שבאמת מפתיע הוא כמה מתוכם התגלגלו בישראל לתפקידי מפתח…


  
חג שמח ולהתראות אחרי החופשה! 

כנגד האנטרופיה

התולעת חופרת כמו לוליינית דרך העץ


ולא יודעת על האבק שנשאר בתוך הקדח


זה שפעם שמר את השולחן חיוני וטוב;


ולפתע הבדולח פוגע ברצפה.


אלקטרונים מוצאים את דרכם בדרכים עדינות,


מערבולת חסרת-משקל בתוך שובל של עשן;


שמות אוהבים, אור של ימים אחרים


אולי לא תחסר אותם. זה מה שמצחיק.


היקום מאט את תנועתו. ככה הוא עשוי.


אבל הזכרון הוא כל מה שיש להפסיד;


למרות שחלק מהצבעים צריכים לדהות,


אל תאמין שתהיה לך ההזדמנות לבחור.


חרטה, בהגדרתה, מגיעה מאוחר מדי;


אמור מה שאתה מתכוון. היה עד. חזור על זה שוב ושוב.


 


 


מאוד אהבתי את השיר הזה, "Against Entropy" של המשורר וסופר המדע הבדיוני האמריקאי ג'ון מ. פורד, שנפטר לפני כעשרה ימים. הוא חכם ומדוייק, והקריאה בסופו – "Say what you mean. Bear witness. Iterate" – נראית לי מאוד רלוונטית לכל מה שקורה מסביבנו.


 


אבל גם אם שמים רגע בצד את ההקשר הפוליטי וההקשר הפוסט-מלחמתי, ששניהם קופצים מיד כשקוראים את השיר הזה, השיר רלוונטי גם לחיי היום-יום. הוא קורא לנו לא לשכוח דברים מחד, ומאידך לקבל את זה שאנו שוכחים דברים כל הזמן. הוא מצביע על-כך שדברים משתנים. הוא מחדד את העובדה שעלינו להצביע ולחזור ולהצביע על הדברים שאנחנו באמת רוצים שישתנו, שבאמת איכפת לנו מהם – – – לכתוב, לספר, להודיע, להתריע, להבהיר.


 


אם תרצו, השיר הזה הוא תשובה נהדרת לשאלה "אז למה, לעזאזל, צריך בלוג?!".


 


 


אני מאוד ממליץ על קריאת הטקסט המקורי, בעיקר בגלל המבנה היפה שלו (סונטה).


 


עוד על אנטרופיה אפשר לקרוא כאן.