כוס אוחתו… פאק. בשדות.

 


…כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים


רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה,


אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה.


מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה


הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפש כזה הכל מת, מת


הכל שונה אני לא אני אטום ודביק כוס אוחתו על הכל….


                                                           


(מתוך "עץ אגוז", רצועה 7 מתוך "בשדות" של גבריאל בלחסן)




 


"…פאק, אני אומר לעצמי, אף אחד לא כותב ככה. פאק, אני עונה לעצמי, אף-אחד כנראה לא מרגיש ככה. אף-אחד פרט לגבריאל."


 


                                                (מתוך הביקורת שלי על "בשדות" המתפרסמת בפורום ב-YNET)

למי למי יש יותר כבוד?! יש!!!



אתחיל אולי די מהסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: בשלהי הירידה שלי במשקל, ציפי, המדריכה בסדנה, ניסתה לברר ביחד אתי מה יהיה "
משקל הכבוד" שלי, המשקל אליו אכוון ועליו אתקבע. כיוון שהגובה שלי (כי רב…) אינו מופיע בטבלאות הדי מפורטות של "שומרי משקל", היא ניסתה לכוון אותי כדי למצוא את המשקל שלי. "תנסה להיזכר", היא אמרה, "במשקל שלך כשהיית מרוצה ממנו". חשבתי, ולא הצלחתי לזכור. חשבתי שוב, והבנתי שכל עוד הייתי מרוצה מהמשקל שלי לא ידעתי בכלל מה הוא המשקל שלי, וסוגיות כמו קילוגרמים וקלוריות לא עניינו אותי כלל (לצורך העניין, אני מדבר על תקופה שהסתיימה כאשר הפכתי לג'ובניק בצבא ההגנה המהולל לישראל).


 


וזה חשוב לי מאוד להתחיל כאן, כי במשך המון שנים הייתי בחור רזה, אפילו רזה מדי, שקינא בבחורים אחרים עם קצת "מסה". אבל הימים האלה חלפו, עם הפיכתי לאיש הייטק, לאדם נהנתן ולבחור עסוק שלא מתפנה לעשות ספורט כמו בימים הטובים. המשקל שלי לא עלה בבת-אחת, אלא טיפס אט-אט, והנקודה הקדומה ביותר שזכורה לי בטיפוס הזה היתה התקופה שבה עבדתי קשה בחדר-הכושר בתקופה שלפני החתונה. שקלתי אז 95 ק"ג. הייתי די מרוצה מהמראה שלי, אם כי ידעתי שיש עליי קצת משקל עודף.


 


אחר-כך חציתי את גבול המאה, ונלחמתי on ו-off כדי לא להישאר שם. שנתיים-שלוש במקום העבודה הנוכחי, חברת הייטק מסודרת ומתגמלת, הקפיץ אותי לאיזור ה-102 ק"ג. הולדת יובל והשנה שבאה אחריה, שלא הותירה לי כמעט זמן פנוי והיתה די מלחיצה גם בעבודה וגם בבית, הביאה אותי לשיא שלילי שרק היום אני מסוגל להתוודות עליו ולהזדעזע ממנו: 107 ק"ג. כמעט 12 ק"ג יותר מהתקופה ההיא, בתוך כחמש שנים.


 


ועם כל זה, כמעט שלא עשיתי דבר כדי להילחם במשקל-היתר. כאמור, המשקל שלי התפרש די יפה לאורך המאה תשעים ושמונה (!) סנטימטרים שלי, וכך יכולתי רוב הזמן להתחמק מהתווית "שמן". להתחמק, אבל לא מעצמי. בתוך תוכי הייתי מאוד לא מרוצה מהמשקל שלי, מהמראה שלי, אבל היה לי קשה מאוד להילחם מזה ברצינות. שלא כמו, לדוגמה, בועז שמצא יום אחד כרס וישר נכנס בה, אני עליתי במשקל בהדרגה ובהדרגה קיבלתי את העניין.


 


כנראה שהייתי צריך שמישהו או משהו יקבל עבורי את ההחלטה הקשה, ופתיחתה של סדנת "שומרי משקל" במקום העבודה שלי סיפקה לי את ההזדמנות. הייתי מאוד סקפטי, כי זו לא הפעם הראשונה שהתחלתי "דיאטה", אבל נתתי לעניין הזה צ'אנס, וכמו כל דבר שאני עושה לקחתי את התהליך ברצינות. לפני שעליתי על המשקל ציפי עוד וידאה שאני בכלל רשאי להיכנס לסדנה (ולא רזה מדי… גם עליה השפיע הגובה שלי), אבל לבסוף נשקלתי והצטרפתי: ארבעה באפריל 2006, 107 ק"ג. היעד שקבעתי לעצמי – להוריד 10 אחוז ממשקל גופי, כלומר לחזור ל-95 הקילוגרם שהיו עליי פעם.


 


אין קסמים ב"שומרי משקל", יש שיטה. והשיטה היא, בניגוד לדיאטות ושאר קסמים אחרים, לאכול, (כמעט) הכל, אבל במידה. כשאתה סופר, אתה שומר. כשאתה בודק מה אתה אוכל, אתה לא משתולל. אין איסורים גורפים, אין כללי ברזל, יש צורך בהמון משמעת, אבל יש תגמול למי שמתמיד. למי שלא עקב אחרי המסע שלי (אותו תיעדתי תחת הכותרת "שומרים שומרים…" בצד שמאל למטה של הבלוג הזה), אספר שבתוך חודש השלתי כבר חמישה קילוגרם, בפחות מחודשיים כבר הייתי מתחת למאה קילוגרם, ואחרי חודשיים וקצת השלתי 10 אחוז מהמשקל והגעתי למדד BMI תקין.


 


זה בא לי די בקלות, אני מודה. אולי בגלל שאני לא הייתי אף-פעם בן-אדם "שמן". "שמן", הגדירה ציפי, הוא מי שכל הזמן מתעסק באוכל – מה הוא יאכל, מה הוא אכל, מה הוא אוכל. אני נהנה מאוכל, אוכל טוב בעיקר, אבל האוכל עבורי איננו עיסוק. אולי בגלל זה היה לי די קל לעבור לאוכל בריא, לוותר על כל מיני "פינוקים" ו"עינוגים" ובעיקר להתמקד במטרה – להוריד מעליי את המשקל העודף שצברתי בשנה של הזנחה (פושעת).


 


העובדה שזה בא לי די בקלות גרמה לכך שעם האוכל (הבריא) בא התיאבון, וקבעתי לעצמי יעד רציני יותר: להגיע למדד BMI של 23, כלומר משקל גוף רזה ובריא, לא שמן מדי ולא רזה מדי, שמשמעותו משקל של 90 ק"ג. למען האמת, כשציפי ואני שמנו לעצמנו את המטרה הזו די פקפקתי ביכולת שלי להגיע לשם, ובכל-זאת הסתערתי גם על המטרה הזו. זה לקח עוד חודש להשיל עוד חמישה קילו (וחמש-עשרה בסך-הכל) ועוד חודש כדי לרדת בפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן מתחת ל-90 ק"ג, אבל ב-14 באוגוסט המשקל לי עמד על 89.5 ק"ג ומדד ה-BMI שלי היה פחות מ-23.


 


והיום, ממש היום, אחרי חצי שנה של "שומרי", זכיתי לסטטוס של "חבר כבוד". עם משקל נוכחי של 88.5 ק"ג, שתי מידות פחות במכנסיים ומחמאות שנוחתות מכל עבר על רזוני הבלתי-נתפס, מעולם לא הייתי מרוצה כל-כך מהמשקל שלי ומהדרך שבה הגעתי אליו. כששואלים אותי, וכל הזמן שואלים אותי, מה הסוד שלי, אני אומר – בפרפראזה על הסלוגן של אילן'ס – "I’ve given up bad food for good". כלומר, החלפתי את האוכל שאני אוכל באוכל אחר, דומה אך שונה, בריא יותר, טוב יותר לגוף וטוב יותר עבורי. זה לא קשה, זה לא סבל, וזה שווה את זה, נורא (במיוחד כשאני שם על עצמי בגד ים… J).


 


 


                                                                                                         גרף המשקל שלי, למי שגרפים מדברים אליו יותר…


 


אז למה בעצם אני מספר את כל זה?!    קודם כל בשביל עצמי – כדי לזכור, כדי לא לשכוח, כדי לא להזניח. לעצמי נשבעתי לעולם לא להגיע שוב למשקל תלת-ספרתי (לעזאזל, לעולם לא לעבור את מחסום ה-95!!!), ואני מתכוון לקרוא כאן את הרשימה הזו שוב ושוב בכל פעם שאזדקק לכך. אבל חשוב לי גם לספר לכם ששינוי כזה, בראש קודם כל ואחר-כך בגוף, הוא דבר אפשרי. כל מה שצריך זה רק כוח רצון, רצון לעשות שינוי, רצון להיראות אחרת, רצון להרגיש אחרת.


 


אני עושה ספורט, אבל לא הגברתי את המינון בחצי שנה האחרונה. גם לא גזרתי על עצמי צומים (אפילו לא ביום כיפור…). אם לסכם את מה שעבד (ועדיין עובד) בשבילי, יש שלוש נקודות חשובות ובסיסיות: לאכול נכון, כלומר אוכל עם אחוזי שומן נמוכים אבל עדיין טעים…  בעידן שבו אנחנו חיים יש אינספור מוצרים טעימים ממש ובריאים ממש ויש גם גרסאות בריאות יותר ודלות שומן יותר לכמעט כל מוצר; לאכול במינון נכון, כלומר לא לרעוב אבל גם לא לזלול סתם, לאכול מספיק ארוחות במהלך היום, קטנות ומגוונות; לא "לבזבז" את הנקודות/קלוריות/ארוחות על שטויות, בעלות ערך קלורי גבוה ולא מזינות, אלא על דברים שווים. אפילו אם מדובר בממתק, כדאי שזה יהיה ממתק "שווה"…


 


והנה הגעתי לסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: מכאן והלאה מתחיל המאבק האמיתי, לשמור על המשקל שלי הנוכחי. אני מאוד מקווה לכתוב פה בכזו התלהבות וסיפוק גם בעוד חצי שנה, בעוד שנה, בעוד חמש. גם זו סיבה לשים את הדברים כאן בפני כולכם (ובעיקר בפניי). הייתי סקפטי והפכתי למאמין, מאמין בעיקר בעצמי. מאמין שאני יכול לשמור, בדיוק כמו שיכולתי לעשות את השינוי. מאמין שכל-כך טוב לי עכשיו, שאני לעולם לא אתן לכל העניין הזה להידרדר שוב למקום שבו הייתי.


 


אינני מחסידי הרזון או ממהללי היופי, ובכל זאת יש משהו בגוף שמן שבעיניי מאוד בעייתי. אומרים (אני לא זוכר מי… מצטער) שהגוף הוא שיקוף של התת-מודע. אם כך, אדם שמן הוא מי שהזניח את התת-מודע שלו, את עצמו. יש המון בעיות שיכולות להביא אדם למצב כזה, אבל אצל רוב האנשים הבעיה כנראה היא אחת: חוסר הרצון/יכולת/נכונות/כוח לעשות את הצעד הראשון, הצעד ההתחלתי, הצעד שאחריו הדרך היא פשוט רצף ארוך של צעדים שכאלה. לא יותר, לא פחות.


 


בארבעה באפריל 2006 אני עשיתי צעד שכזה. היום, התשעה לאוקטובר 2006, סיימתי את המסע.

די לאנאלפבתיות!

מתוך מהדורת המייל של "הסמן", החמישה לאוקטובר 2006 (קצת נגעתי, ממש קצת, אבל לא שיניתי את התוכן בכלל. נשבע…):


  





 


 


כותרת ראשית


היועץ המשפטי לממשלה מזוז ופרקליט המדינה שנדר: גאידמק מנסה להלך אימים על המשטרה


במודעות שפירסם היום גאידמק בעיתונים הוא טען כי בשל החקירה נגדו נגרם למדינה נזק כלכלי גדול, וכי "מיליארדי דולרים עזבו את מערכת הבנקאות ואת כלכלת ישראל"; לטענתו, נזק זה גרם לכך שלמדינה לא היה תקציב מספיק לשלם לצוותי אמבולנסים בפתיחת מלחמת לבנון האחרונה.


 


קריירה >> חדשות היום


ח"כ מרינה סולודקין: "ניתן להחליף עובדים זרים באתיופים"


ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) אמרה אתמול (רביעי) כי אפשר לצמצם את מספר העובדים הזרים בענפי החקלאות ולהחליפם בעולים מאתיופיה. סולודקין, לשעבר סגנית שר הקליטה, אמרה את הדברים בפגישה בין שר האוצר אברהם הירשזון, פקידי האוצר וחברי הכנסת של קדימה במסגרת ההכנות שעורכים באוצר לקראת דיוני תקציב 2007 בכנסת.


 


חוק ומשפט >> חדשות היום


צחי הנגבי: האישום נגדי מופרך, מינויים פוליטיים זה דבר נורמטיווי


"כתב אישום (נגדי) מופרך. לאורך עשרות שנים, שרים נהגו להיות מעורבים במינויים במשרד. זה עניין נורמטיווי מאז הקמת המדינה. התופעה של מעורבות שרים בתוך משרדיהם לא זכתה לפעולת אכיפה של מערכת אכיפת החוק". כך אומר השר לשעבר צחי הנגבי בראיון מיוחד שמתפרסם ב"מוסף הארץ". כתב האישום מייחס להנגבי עבירות של מרמה והפרת אמונים, שוחד בחירות, עדות שקר ושבועת שקר, ומעורבות בלא פחות מ-69 מינויים במשרד לאיכות הסביבה, בהם של אנשים שנחשבו לראשי מחנהו במרכז הליכוד.



 


בעולם >> חדשות היום


גוגל השיקה אתר שמטרתו להילחם בתופעת האנאלפביתיות


 


 


 


אגב, לפי ארגון אונסק"ו (הארגון למען חינוך, מדע ותרבות של האו"ם) יותר ממיליארד אנשים מגיל 15 ומעלה ברחבי העולם נחשבים אנאלפביתים. אז מה הפלא שכמה מתוכם מתגוררים במדינת ישראל?  מה שבאמת מפתיע הוא כמה מתוכם התגלגלו בישראל לתפקידי מפתח…


  
חג שמח ולהתראות אחרי החופשה! 

כנגד האנטרופיה

התולעת חופרת כמו לוליינית דרך העץ


ולא יודעת על האבק שנשאר בתוך הקדח


זה שפעם שמר את השולחן חיוני וטוב;


ולפתע הבדולח פוגע ברצפה.


אלקטרונים מוצאים את דרכם בדרכים עדינות,


מערבולת חסרת-משקל בתוך שובל של עשן;


שמות אוהבים, אור של ימים אחרים


אולי לא תחסר אותם. זה מה שמצחיק.


היקום מאט את תנועתו. ככה הוא עשוי.


אבל הזכרון הוא כל מה שיש להפסיד;


למרות שחלק מהצבעים צריכים לדהות,


אל תאמין שתהיה לך ההזדמנות לבחור.


חרטה, בהגדרתה, מגיעה מאוחר מדי;


אמור מה שאתה מתכוון. היה עד. חזור על זה שוב ושוב.


 


 


מאוד אהבתי את השיר הזה, "Against Entropy" של המשורר וסופר המדע הבדיוני האמריקאי ג'ון מ. פורד, שנפטר לפני כעשרה ימים. הוא חכם ומדוייק, והקריאה בסופו – "Say what you mean. Bear witness. Iterate" – נראית לי מאוד רלוונטית לכל מה שקורה מסביבנו.


 


אבל גם אם שמים רגע בצד את ההקשר הפוליטי וההקשר הפוסט-מלחמתי, ששניהם קופצים מיד כשקוראים את השיר הזה, השיר רלוונטי גם לחיי היום-יום. הוא קורא לנו לא לשכוח דברים מחד, ומאידך לקבל את זה שאנו שוכחים דברים כל הזמן. הוא מצביע על-כך שדברים משתנים. הוא מחדד את העובדה שעלינו להצביע ולחזור ולהצביע על הדברים שאנחנו באמת רוצים שישתנו, שבאמת איכפת לנו מהם – – – לכתוב, לספר, להודיע, להתריע, להבהיר.


 


אם תרצו, השיר הזה הוא תשובה נהדרת לשאלה "אז למה, לעזאזל, צריך בלוג?!".


 


 


אני מאוד ממליץ על קריאת הטקסט המקורי, בעיקר בגלל המבנה היפה שלו (סונטה).


 


עוד על אנטרופיה אפשר לקרוא כאן.

ענבל, זה נגמר וזה כל-כך חבל…

ערב ראש השנה, 1 באוקטובר 1997. יום חג שכזה, מלא במשפחתיות וארוחות עייפות. בשבע בערב בערך נוסעת ענבל פרלמוטר מבית אמה ברחובות לחבר בתל-אביב. לפני מחלף ראשון לציון היא יורדת מהשוליים ומתנגשת בעמוד בטון במהירות גבוהה. ענבל נהרגת במקום.


 


בימים שלפני האינטרנט והתמיד-מחוברים שמעתי על העניין הזה רק למחרת, בחדשות. אחר-כך הגיעו השמועות, על סמים ואלכוהול, על התאבדות. חוקרי התאונה לא מצאו סימני בלימה. סימני בלימה לא היו אף-פעם בקטע של ענבל. בת 26, עם כל-כך הרבה אנרגיה פוטנציאלית, ענבל פרלמוטר מצטרפת ללהקה הנפלאה שלמעלה.


 


מבחינתי מותה של ענבל הוא בעיקר פספוס, פספוס ענק למוסיקה הישראלית. המוסיקה הישראלית, שמלאה בכוכבי אינסטנט ודוגמני רייטינג, ושאמנים אמיתיים, מקוריים וכנים, הם מצרך כל-כך נדיר בה, חסרה את ענבל, חסרה עד היום.


 


זה פספוס, בעיקר משום בענבל נהרגה בדיוק כאשר היא סוף-סוף השילה מעל עצמה את המסכות והנעורים והתחילה להיות אמנית רצינית, כזו שצריך להקשיב לה, שכדאי להקשיב לה. למען הסר ספק, היא לא היתה כזו מלכתחילה. אני זוכר הופעה של "המכשפות", בגלגול כזה או בגלגול אחר, שיצאתי ממנה באמצע, כי הקקפוניה שהן ניגנו (אם אפשר לקרוא לזה נגינה) פשוט היתה יותר מדי בשבילי. אבל עם הזמן, "המכשפות" התמסדו, התבגרו, השתפרו. "עד העונג הבא" היא בוסרי אבל מעניין,  "זמנים מוזרים" כבר היה הרבה יותר טוב ו"המכשפות מתכסות" היה יופי של אי.פי. ענבל היתה כוכבת, בין לא מעט זמרות רוק באותה תקופה, אבל היה בה משהו מיוחד, שאני שמח לומר שזיהיתי (לשם שינוי) בזמן אמת.


 


אני חושב שהגילוי שלי לגבי ענבל ה"אמיתית" היה כששמעתי אותה שרה, סולו, את "חמדת אבות 2", בתכנית לזכרו של יצחק רבין מיד אחרי הירצחו. אני זוכר אותה מטיחה במצלמה את השורה "אי אפשר לקנות גן-עדן בדם", ואותי אומר לעצמי: וואוו, איזה אומץ, איזה מלים, איזה כשרון. אבל בדרך היו מכשולים לא מעטים, פירוק של המכשפות, נסיונות גמילה, והמון פרוייקטים מוסיקליים (במיוחד עם קורין אלאל), שבהם בלטה במיוחד הגרסה המקפיאת-דם שלה ל"יש לך שמש" של גלי עטרי.


 


שנה לאחר מותה, כשיצא האלבום "הקלטות אחרונות", שם ניסו חבריה הרבים – ליליאן שוץ, ניצן זעירא, זאב אולמן, יעל כהן ויפעת נץ, אסי לוי ויוסי עזר, יניב דדון ועוד – להשלים את הסקיצות המאוד בוסריות שלה לאלבום בכורה ולהוציא את החומרים המאוד מיוחדים שלה לאוזני כל, אפשר היה להבין את גודל הפספוס. למרות שהקטעים היו באיכות לא מרשימה, השירים באלבום מוכיחים עד כמה היה כשרונה של ענבל רב, ואיזה מהפך והתבגרות נפלאים היא עברה ככותבת וכאמנית מבצעת.


 


עד היום, כשאני מאזין לאלבום הזה, ויוצא לי להאזין לו לא מעט, אני לא מצליח שלא לחשוב כמה שזה נורא. חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ הזו מניבה, ועצוב שגם ענבל וגם אוהדיה הרבים נאלצו להצטרף למשפחת השכול הגדולה. ולכן פעם בשנה צריך לצעוק בקול גדול את המלים של ענבל, וכך אולי לשמור על הנר שלה דולק, על הכוח שלה פועם בוורידים, על הזכרון שלה טרי – – –


 


מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה


חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה


משפחת שכול – שגרת יום חול


ואיבה עתיקה שמכסה על הכל


 


בראש מורכן נמשיך לסבול


או שנצעק בקול גדול


 


אי אפשר לקנות גן-עדן בדם