בפני (שרת) עיוור לא תשים מכשול


כתבתי כאן על הפרוייקט הנפלא "שיר זר – שירי ליאונרד כהן בעברית" שהגו דויד "קקטוס" פרץ וגיא "השרת העיוור" חג'ג'. אמנים תרמו מזמנם ומכשרונם, תרגמו, ניגנו, הקליטו – במטרה אחת: לחגוג את יום הולדתו ה-70 של אחד האמנים הגדולים ביותר שנולדו לעם היהודי. בזכות המטרה הנעלה הזו, הציעו דויד וגיא את היצירה כולה חינם-אין-כסף לכל מי שחפץ בכך. כבר כתבתי (גם כן כאן) על הדרך היפה והאפקטיבית שבה מקדמים דויד וגיא, איש-איש בדרכו וגם ביחד, את המוזיקה הישראלית ה"אחרת" ("אחרת": איכותית, אמיתית, חסרת-סיכוי בשוק המקומי). "שיר זר" הוא דוגמא נפלאה לפועלם של השניים.


 


ובכל זאת – אלו שפנו בימים האחרונים להוריד את האלבום הנהדר הזה גילו להפתעתם שהלינקים אינם עובדים ושלעמוד המרכז את שירי הפרוייקט נוספה הערה זהירה ועצובה באדום בוהק:


שימו לב! עקב בקשה ממחזיקי זכויות ההוצאה לאור בארץ על התרגומים, אנו נאלצים לסגור את הלינקים לשירים, בתקווה שזו הורדה זמנית בלבד. יש לציין כי לא הייתה לנו כל כוונה להפר זכויות מכל סוג, אלא רק קיווינו ליצור מחווה נאה ומכובדת לאמן אהוב. חבל לנו לגלות שגם כשרוצים לתת אהבה ולהצדיע לזמר, צריך להסתבך. אנחנו מקווים שהכל יבוא על מקומו בשלום. העניינים נמצאים כעת בבירורים, ונודיע לכם על התפתחויות נוספות. בינתיים אנו מתנצלים על אי הנוחות ומקווים שבקרוב נוכל לסדר את העניין באופן חוקי ולחזור לפעילות מלאה.  


כן, זהו בעצם כל הסיפור. אנשים טובים באמצע הדרך, מלאי אהבה למוסיקה ישראלית ולמוסיקה של ליאונרד כהן, רוצים ליצור מחווה נאה ומוכבדת ומגלים שהם הפכו לעבריינים.


 


גיא מספר שהדאגה לזכויות יוצרים היתה בראש מעייניהם כל הזמן. הם פנו לאקו"ם מבעוד מועד, דיווחו שכל המתרגמים והמבצעים השתתפו בהתנדבות, והשירים ניתנים לכל החפץ חינם. אקו"ם טענו שאכן לא צריך לשלם תמלוגים, אבל שכחו לספר להם שצריך לקבל רשות לתרגום השירים בעברית. לחברת התקליטים שמייצגת את סוני בישראל העניין פחות קסם – הם דרשו שהפרוייקט יירד מהרשת עד שתהליך הבדיקה יסתיים. גיא מעיד ש"לאונרד כהן יודע…  הוא אמר שהוא מאוד שמח לשמוע על הפרויקט והוא היה שמח לעזור, אבל הזכויות לא שלו, אלא של סוני…".


 


עכשיו העניין יתגלגל בין משרדים של עורכי דין, מנהלים ועוד כל מיני אנשים שהמוסיקה ממש לא מעניינת אותם. יכול להיות שבסוף יגיע גם אישור, אבל עד אז סביר להניח שהפרוייקט כבר יהיה לא רלוונטי ולא יעניין (כמעט) אף אחד. עצוב, אבל כדי לעשות מוסיקה בישראל צריך כנראה גם השכלה משפטית. חינם או לא חינם, את חברות המוסיקה מעניין קודם כל הכסף והזכויות ואחר-כך קידום האמנים שלהם. על קידום המוסיקה אני אפילו לא מנסה לדבר…


 


זה לא סוד שבימים המועטים שהפרוייקט היה חי, הורידו אותו כמה מאות משתמשים למחשביהם. עותקים כבר נמצאים ברשתות השיתוף השונות, וסביר להניח שכל מי שירצה בכך ישיג לעצמו עותק. כרגיל במלחמות מסוג זה, חברת התקליטים תפסיד מכל הכיוונים: אלו שירצו יעתיקו ויצרבו; הפרסום השלילי רק יזיק לחברה ובטח שלא יעודד אנשים לרכוש דיסקים חוקיים; היכולת לרתום פרוייקט נפלא כזה לקידום אמן גדול וחשוב כמו ליאונרד כהן (למשל במקביל למבצע מבורך כמו זה) התפספסה ולא תשוב עוד; ומעל הכל – אם אני אמן, בין אם השתתפתי בפרוייקט ובין אם לא, אני מסמן לי את סוני מיוזיק ונציגיה בישראל ומשתדל לא לשתף איתם פעולה.


 


רבות כבר נכתב, כאן ובמקומות אחרים, על המאבק העקר והכושל של חברות התקליטים באוהבי המוסיקה. אמנים רבים כבר מוותרים על חברות התקליטים, אם באופן מלא ואם באופן חלקי (דוגמא מצויינת ומבורכת ניתן למצוא באתר המושקע של שרון הולצמן, המעניק הורדה חופשית של "סינגלים" מתוך אלבומו החדש). לא רחוק היום שבו הם יוותרו לגמרי על חברות התקליטים. כולם יודעים את זה – הצרכנים, האמנים וגם מנהלי חברות התקליטים. אבל האחרונים שקועים כל-כך עמוק בהיבריס שלהם, שהם לא מרגישים איך האדמה נשמטת תחת רגליהם. אבל על שרתים עיוורים הם חכמים…


 


גיא ודויד, אנשים טובים ושומרי חוק, ימשיכו לנסות בכל כוחם להחזיר את הפרוייקט הנפלא הזה לחיק הרשת ולכולנו. אני מקווה בכנות שאיש לא יחכה להם.שאנשים טובים אחרים יורידו, ישתפו ויפיצו עד-דלא-ידע בין ארור המצנזר לבין ברוך המשתף, ואז אולי חברות התקליטים יפנימו את המסר, שהכוח נמצא אצל האנשים, if you can’t beat them… וכו'. וגם אם לא, אז לפחות ניסינו, ניסינו לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר, ועל זה היה אומר מר כהן לבטח הללויה


 


"עשיתי את כל מה שיכולתי, זה היה די מעט,


 לא יכולתי להרגיש, אז ניסיתי לגעת,


 אמרתי את האמת, לא באתי לרמות אתכם.


 ואף אל פי שהכל נכשל כליל


 אעמוד בפני אלוהי השיר


 ללא דבר על שפתיי פרט ל


 הללויה…"


 





בראשית / אביתר בנאי

 


בראשית ברא האדם את האמונה


אלוהים אחר לכל מדינה


שקט לאור ירח


אנחנו דור שרוצח


 


המאמין הלאומיטרוריסט לאומני


זה לא אלוהי האדמה, זה אלוהי הפחד


אל הנקמה


 


לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלויזיה 


 


הימים עוברים לי


ואני מרגיש שזה עוזר לי


לברוח, לשכוח הכל, להקים משפחה אחרת  


 


המלך האחרון נרצח לפני סוף המאה


והרוצח החייכן למד תורה בבר אילן


 


צריך לרקוד– אין שאלה


צריך לרקוד- אין תשובה


הכועסים כועסים


השמחים שמחים


העצובים עצובים


בסוף הסוף.

עינב גלילי לראשות הממשלה / Gone 'Till November


מודה ומתוודה – תמיד היתה שמורה פינה חמה בלבי לעינב גלילי.


 


זה התחיל כשהייתה קריינית הרצף הכאילו-מטומטמת-אבל-בעצם-ברור-שמנהלת-את-התכנית ב"העולם הערב" והלך והתעצם ב"היפות והאמיצות" המיתולוגית ב-102fm עם מיכל ניב ז"ל.


 


לצערי, מאז נראה שעינב לא ממש מצאה לעצמה אכסניה נאותה לכשרון שלה והמקומות שבהם כן אפשר היה להנות ממנה ("הדקה ה-91", "רשת על הבוקר") לא ממש היו ראויים לצפיית בני-אדם.  


 


ובכן, בשנה האחרונה שוב אי אפשר לפספס את גברת גלילי, כשהיא מובילה את הצוות של "משחק מכור", תוכנית הסאטירה של "רשת". רענן שקד, יקיר המערכת, הגדיר אותה בתגובה כ"מירי בוהדנה של האדם החושב". אהבתי את זה.


 


   איור: שלמה כהן (ל"תל אביב" של מעריב)


 


מירי בוהדנה או לא, גלילי היא ללא ספק אדם חושב, ותענוג לשמוע ולקרוא את הדברים שהיא יורה לעבר מי שרק מוכן לשמוע. השבוע, בראיון מעניין ומהנה למיכל קפרא (עבור "סופשבוע" של מעריב) היא אומרת, בין היתר, כך (לאחר שנשאלה על המלצתה – בתוכנית – ליגעל עמיר לתת "רמדיה" צמחית לצאצאיו העתידיים…):


 


"כשמדובר ביגאל עמיר אין לי שום בעיה. הייתי רוצחת אותו. הייתי הורגת אותו ואת זרעו. אני כל כך זועמת. גם היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים היא מאוד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. בתקופה האחרונה אני לא יכולה לסבול את זה שכל דיון מתחיל בפסקה המלנכולית על גורלם המר של האנשים שצריך לעקור מהחממות, שרובן אגב ריקות. פשוט שיעברו דירה. שיקבלו פיצויים נדיבים מאוד, מבחינתי שיהיו אפילו פיצויים מושחתים בגובהם, יקבלו בית חדש, יגיעו המוברים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית".


 


אין מלים. יפה ואמיצה.


 


מזמן כבר אני טוען שאנחנו צריכים עד מאוד כמה יפות ואמיצות בראש הפרמידה (ותסלחנה לי לימור, ענבל וגילה אם אינני שש לשייך אותן לאף אחת מהקטגוריות…). ובכן יפה שעה אחת קודם, ולפיכך אני מכריז קבל עם-ובלוג: עינב גלילי לראשות הממשלה. ולזה אתם יכולים לקרוא משחק מכור.


 


 


* * *


 


ובנימה אופטימית זאת,


על רקע בחורות יפות ואמיצות


ורוצח חייכן וחרמן


אני נפרד מכם לקצת זמן


במילים שוייקלף ז'אן היה אומר:


I’ll be gone till November


הולך לשחק לי קצת ב"חיילים"


אי שם, בקייטנת צאלים…


 


דמיינו (או: נסיון ראשון לענות על השאלון לבלוגר)


 


שאלון לבלוגרים, שבוע 42/2004: אמונה


 


האם אתה מאמין באלוהים? אם לא, האם היית רוצה להאמין?


לא מאמין. גם לא רוצה.
היום, עם פרספקטיבה של כמה שנים אתיאיסטיות לחלוטין, אינני מכיל עוד את הצורך הזה באלוהים, גם אם אני מסוגל להבין אותו. כמו שפעם כתבתי, האלוהים שלי מת.


 


האם אתה יהודי? אם לא, אז מה?


יהודי, בטח יהודי. מעט בגלל שאמא שלי יהודיה, מעט בגלל שיש כל מיני דברים בדת הזו שאני אוהב, והרבה בגלל שאין לי ברירה – לאן שלא אלך, מה שלא אעשה, אני תקוע עם זה. פאקינג jew.


 


האם יש לך בעיה עם אנשים עם דעות שונות ממך בענייני דת?


הממממ. בסיכון משמעותי של להיות לא פוליטלי קורקט, אני נוטה היום לא להבין איך אדם יכול להיות דתי ונאור בעת ובעונה אחת. לעניות דעתי, אדם דתי נאור פשוט לא שואל את עצמו את השאלות שאני שואל ו/או עושה לעצמו הנחות עם התשובות.


לגבי דתיים קיצוניים, כלומר פנאטיים מכל סוג (חרדים, ג'יהאד, נזירי הינדו סגפנים), אני כבר נמצא ממש גועל. סורי.


 


 


"דמיינו שאין מדינות


זה באמת לא קשה


שום דבר למות או לחיות למענו


שום דת גם כן


דמיינו את כל האנשים


חיים את חייהם בשלום…"


 


 


האם, לפי דעתך, יש גן-עדן וגיהנום?


חכו 90 שנה, ואספר לכם… חחחח.


אבל ברצינות – לא, 'צטערת. אני מאמין בסופו הפיזי של אדם כסוף ממשי, האני חדל להתקיים, הגוף נקבר ומרקיב. אין עולם שאחרי, אין גלגול נשמות, סתם סוף.


 


 


"דמיינו שאין גן עדן


אם תנסו תראו שזה קל


אין גיהינום מתחתינו


ורק השמיים מעל


דמיינו את כל האנשים


חיים בשביל עכשיו…"


 


 


האם אתה מאמין בגורל?


אני מאמין בכאוס, ב"אפקט הפרפר", בעובדה שכל דבר שאני עושה משפיע על החיים שלי, אבל גם על החיים של אחרים, גם כאלה שאני לא מכיר, ולפיכך גם החיים שלי מושפעים ממעשיהם של אחרים, גם כאלה שאני לא מכיר. אם אתם רוצים לקרוא לזה "גורל", סבבה. אבל אם "גורל" פירושו "הכל ידוע מראש", פאטאליזם גמור, אז לא, ממש לא.


 


 


"דמיינו שאין רכוש


מעניין אם אתם יכולים


שום צורך בבצע או רעב


אחווה בין האנשים


דמיינו את כל האנשים


חולקים את כל העולם…"


 


 


האם אתה מאמין בגילגול נשמות?


לא. ראו תשובתי לעיל.


 


מה, לפי דעתך, יקרה לך אחרי שתמות?


כדי לחסוף תיאורים גרפיים גועליים מהקוראים, אסתפק בתיאור הבא – אקבר בחול כנהוג בדת היהודית וכל כולי ישוב לעפר, תרתי משמע.  בקיצור, ראו תשובתי לעיל.


 


 


"אתם יכולים לומר שאני חולם


אבל אני לא לבד


אני מקווה שיום אחד תצטרפו אלינו


ונחיה בעולם כאחד…"


                             (imagine / john lennon)


 


 

סיני, רשימת מצאי

 


לא שככו עדיין הדי הפיגועים בסיני, וכבר מתחילים החישובים – מתי יחזרו הישראלים לסיני.


לפי הסקר באתר "המדריך השלם לסיני" זה עניין של שנה-שנתיים. לדעתי, עד פסח כולם כבר ישכחו.


 


הרבה שאלו אותי "למה אתה צריך את זה?", כששמעו שאני נוסע/נסעתי לסיני, וזה עוד אפילו לפני הפיגועים. ובכן, מי ששואל שאלה שכזו ברור שלא היה מעולם בסיני; אחרת, לא היה שואל.


 


ובכל זאת, סתם ככה, בשבילי יותר מאשר בשבילם, הנה לפניכם סיני – רשימת מצאי:


 



 


 


דברים שתמצא רק בסיני


 


שקט – משהו שלא ניתן להבין עד אשר הגעת ממש לחוף בסיני. השקט הזה לא דומה לשום דבר אחר. לא תוכל למצוא אותו אפילו בגני העדן האקזוטיים של העשירים והמפורסמים. זהו שקט נינוח, מלטף, מרפא. שעה אחרי שעזבת את ישראל הדחוקה, המיוזעת והלוחצת, אתה מוצא את עצמך עוצם עיניים, מריח את החול והים ו… שקט. שקט ששווה מליונים ועולה כמה לירות. שקט של סיני.


 


זמן – הזמן בסיני לא דומה לשום זמן אחר. בסיני משתמשים באותן יחידות מידה (שניות, דקות, שעות), אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. בעצם, לא מתכוונים לכלום. הכל מגיע כשהוא מגיע, קורה כשהוא קורה. בלי התחייבות, בלי לחץ, ואם התפספס אז לא נורא. מה כבר קרה?  דוגמה: אתה מזמין קפה באחת בצהריים, בודק באחת וחצי לראות מה קורה ונרגע ("עוד כמה דקות זה יוצא"), בערך בשתיים אתה מבין שקפה כבר לא יגיע היום, אז אתה מזמין מחדש, וחוזר חלילה. בסוף הוא מגיע. בינינו, מה כבר קרה אם הוא איחר בשעה?   כלום. אתה עדיין נהנה מהשקט (ע"ע) הזה, שמגיע תמיד בזמן ונשאר כל הזמן.


 


שלום – תיכף חוגגים עשרים שנה להסכם השלום עם מצרים. בגין, קרטר וסאדאת הם הסטוריה ישנה ועמומה. איך מתבטא הסכם השלום הזה בחיי היומיום שלנו (פרט לכך שלא קוראים לי לעשות מילואים בגבול עם מצרים)?  הוא לא. "שלום קר", קוראים לזה המומחים, "שלום אינטרסנטי". ובכן, על החוף בסיני השלום הזה קורם עור וגידים. רק בסיני אתה יכול לראות מצרי, בדווי וישראלי מבלים ביחד, מתחברים, שומרים על קשרי ידידות ארוכי זמן, הופכים לסתם שלושה אנשים, בלי הבדל דת, גזע ולאום. נכון – החיילים המצרים המוצבים בסיני עדיין עוינים (את כל העולם, אגב, ולא רק אותנו). אבל, בינינו, אם היו מציבים אתכם בחור חם ורחוק כמו סיני, לא הייתם עצבנים ולא אדיבים?


צריך לרדת לסיני כדי לראות מה זה שלום, ולדמיין איך יכול יום אחד להיראות המזרח התיכון.


 


ישראלים אדיבים – מי שמגיע פעם ראשונה לאחד מהחופים מגלה הפתעה נעימה: לסיני מגיעים ישראלים אחרים – שקטים, מנומסים, חביבים (זה לזה וגם למקומיים). רוב בעלי החושות "רושמים" למבקרים הישראליים על החשבון את האוכל והשתייה והלינה, ונראים כלל לא מוטרדים שמישהו "ישכח" או יברח (אנקדוטה קטנה: אפילו בליל הפיגוע, בלב הפאניקה והבלאגן, מיהרו כולם קודם כל להסדיר את החשבון שלהם אצל בעל החושות, ורק אחר-כך לנוס כל עוד נפשם בם לכל כיוון אפשרי), מאפשרים להזמין מראש חדרים וחושות, ומעל הכל סומכים על הישראלים ונהנים מהביקורים שלהם. על החוף אפשר להתבלבל ולחשוב שלא מדובר במלח הארץ אלא באוסף של תיירים אירופאים תרבותיים – מקשיבים למוסיקה של המקומיים, מבקשים כל דבר בנימוס וזוכרים להגיד "תודה", סובלניים. לראות ולא להאמין. כל אלו שמבכים את הנוער-נוער-נוער, מוזמנים להיזרק על איזה חוף ברצועה המדהימה של סיני, ולגלות מחדש את מיטב בנינו.


 


מחזות סוריאליסטים הזויים ובלתי מתקבלים על הדעת – מבחר דוגמאות מייצג מהביקור האחרון: רק בסיני אפשר להגיע בערב לזולה המרכזית לארוחת ערב ולמצוא שלט המכריז: "היום דגים טעימים ביותר";  רק בסיני מתלווה אליך לנסיעה במונית קצין צבא המוביל בבגאז' ארון; רק בסיני מקבלים כרטיס אשראי בכל מקום, אבל ברגע שצריך לשלם המכשיר מקולקל/אין חשמל באיזור, ואתה מוצא את עצמך משלם במזומן; רק בסיני "כביש החוף" עובר ממש על החוף, מטר בערך מהמים, והוא סלול בדיוק – אבל בדיוק – עבור רכב אחד, לא יותר, לא פחות, על המילימטר.



 


 


דברים שלא תמצא בסיני


 


פיתוח וקידמה ישראליים – אם משהו אחד טוב יצא מהשלום הזה (ע"ע) עם מצרים, זה העובדה שמדינת ישראל לא שולטת בסיני. ולכן כל מה שקרה לאילת – הפיתוח המוגזם, המלונות הגדולים והמנוכרים, הטיילת הארוכה והמכוערת – נמנע מרצועת החוף של סיני. אף אחד לא הרס, החריב, פיתח, גידר, זיהם, לכלך או עשה כל פעולה אחרת שמפרנסת עונות שלמות של "בולדוג" ודומיה. זה מוזר לגלות כמה זה עושה לך טוב לראות חוף בתולי שהבנייה עליו היא במרחק הגיוני ומשתלבת עם הנוף (וזה בלי חוקי עזר עירוניים או סנקציות ממשלתיות… סתם הגיון בריא), אתרי צלילה ריקים ללא חנויות, סוכנויות ושאר מרעין בישין, דרכי עפר שלא נסללו כדי לא להרוס את הנוף המדברי המדהים שהן עוברות בתוכו. בקיצור, הגבול הצר הזה בין המדינה של אריק, סילבן וביביהו לבין סיני הוא כל ההבדל בסיפור הזה. לתשומת לב תושבי אילת (רמז: לא הפטור ממע"מ יחזיר אותנו אליכם) ותושבי הכנסת.


 


התקשורת – אין עיתונים, אין רדיו (אלא ברגעי משבר רציניים, כפי שלמדתי בליל הפיגועים), הסלולרי לא קולט (לפחות הסלולרי שלי, ולפחות בחופים אליהם אני מגיע). בקיצור, לטוב ולרע (רוב הזמן לטוב, למעט במקרה של התקפת טרור כפולה), אתה מנותק. מנותק מהבית, מנותק מהעבודה, מנותק מהחדשות, מנותק טוטאלית. מעטים הם המקומות שמעניקים לך תחושה כזו, של הקלה וחופש, הרחק מאימי התקשורת העוינת.


 


לחץ – זה כנראה שילוב של כל מיני גורמים כמו המחסור בתקשורת (ע"ע), הזמן (ע"ע) המיוחד של סיני, השקט (ע"ע), אבל כמה דקות אחרי שהגעת אל חוף יעדך, וכבר אתה מרגיש כאילו מישהו הסיר את העול שעל כתפיך. אתה מרגיש שוב נער, כנראה משום שלרגע (שנמשך לאורך כל החופשה) אין לך כל אחריות, אין צורך בהחלטות מסובכות (אלא אם כן ההחלטה אם להזמין סחלב עם או בלי שוקולד היא החלטה מסובכת בעיניך), אין מה למהר, אין מה לאחר, כלום. ראיתי יותר מפעם אחת אנשים תשושים, לחוצים, קשים הופכים רגועים, מחייכים, מלאי אנרגיה תוך דקות ספורות של סי אנד סאן תוצרת סיני. כמו שכבר אמרתי, צריך לנסות ולהתנסות כדי להבין.


 


 


בקיצור, סיני ורק סיני היא אי של שפיות בלב הבלאגן שאנחנו שותפים לו. לא פעם ולא פעמיים נסעתי לשם לחפש את שפיותי, ומעולם לא התאכזבתי. אפילו לא הפעם.  


בינינו, סיני היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון. מי שחושב אחרת ברור שלא היה מעולם שם; אחרת, לא היה חושב אחרת. אני יודע שאני אחזור לשם, במהרה בימינו.  עניין של שנה-שנתיים.  אולי אפילו עד פסח.  


 





 


 


נ.ב. בעקבות ההצעה המגוחכת של שר הרווחה (הפרטית שלו), זבולון אורלב, לשלול זכויות ופיצויים ממי שמסכנים עצמם, סקרתי את רשימת האזהרות של משרד החוץ והבנתי: אין לאן לנסוע. צריך להישאר כאן. כן.


 


אבל אז נזכרתי שכאן הרבה יותר מסוכן – בכל רגע נתון יש עשרות התראות שונות על מחבלים מתאבדים, מטענים ומכוניות תופת, ומשרד הבטחון ממליץ לישראלים לא לצאת את גבולות הקו הירוק (אגב, האם השר אורלב מתכוון למנוע פיצוי גם מאותם אלה, המפקירים את בטחונם האישי ובטחון משפחותיהם בכך שהם מתגוררים בשטחים, ומאלצים את המדינה לממן את הגנתם, תוך שהיא מסכנת אזרחים חפים מפשע כמוני, העושים (עדיין) מילואים?).


 


בכל אופן, אצלנו תמיד אומרים שאסור לתת לטרור לנצח. ועובדה: אף אחד לא הדיר את רגליו מדיזינגוף סנטר אחרי הפיגוע, או נמנע מלנסוע בקו 5 (עשר שנים חלפו כבר…  מדהים איך הזמן חולף, אבל הזכרון נשאר), או הפסיק לאכול במסעדת מקסים או לבקר בירושלים בכלל.


אז מה השתנה?  כלום. ותחשבו על זה!  (מומלץ, אגב, לחשוב על העניין מעל איזה סחלב "רציני" בזולה של חמדי, אי שם בחוף sondos, אל מחש, סיני).


 


 

הכאבים המתוקים של רד"ו


 


"אני צריכה


 עיניים להסתכל בהן


 רק לזמן קצר


 אני צריכה


 מלים להקשיב להן


 רק לזמן קצר


 אני צריכה מישהו חי


 רק כדי להיות איתו


 רק לזמן קצר


 


 אני מפסידה עכשיו


מפסידה עכשיו


קשה להמשיך ולהאמין


ברצון טוב ובחיוכים


הם כולם נראים לא אמיתיים


אני הולכת לישון עכשיו


האם תוכל בבקשה להעיר אותי


כשהבדידות תסתיים?"


                                    (wishing)


 


אינני זוכר מתי בפעם האחרונה קניתי אלבום "על עיוור". בעידן היונה אני מעדיף לשמוע אלבום מספר רב של פעמים, בנוחות של הבית, לפני שאני רוכש אותו במיטב כספי. ובכל זאת, רות דולורס-וייס (להלן: רד"ו) הצליחה לגרום לי לרכוש את אלבום הבכורה שלה, Come See (Raw Versions), מיד כשהוא יצא, כמעט בלי מידע עליו. לא היו כתבות שער צהובות בעיתונים, בקושי ביקורת וחצי שהצלחתי למצוא, השמעות ברדיו – יוק (לפחות במעט שאני שומע). אלבום שיצא בדממה יחסית, הגם שקשה לומר שללא כל הייפ (מיד פרטים).


 


ובכל זאת רכשתי את האלבום ככה, בלאנקו, והכל בגלל שתי סיבות טובות וחשובות: "כשהלילה יורד" – השיר הכי טוב ששמעתי בשנה שעברה; שיר שפשוט ניפץ אותי לרסיסים וממשיך לעשות כן בכל השמעה; שיר שנכתב עבור פסקול הסרט "המסע הארוך" של ערן קולירין, ואחראים עליו דויד פרץ (הזוכה, בין היתר, בתואר "האיש המוזכר ביותר בבלוג זה") ואלעד שופן; שיר שבו יכולת השירה הדרמטית של רד"ו פשוט מתפרצת וכובשת בלי יכולת התנגדות; שיר שלא שייך לאלבום הזה, אבל מהרגש ששוחרר לאוויר החופשי (באדיבותו הבלתי-נדלית ובלתי-פוסקת של דויד, כמובן), יצר המון ציפיה לעוד חומרים מרד"ו – ו"I Love (this blue life of mine)", שיר מספר 4 באלבום,  שניתן להורדה חופשית כבר כמעט שנתיים (!!!), וגם הוא התברר כשיר מצויין, ועוד יותר הראה את הסגנון של רד"ו – נקי, אפל ומלווה בפסנתר, משאת-נפשי ממש. בקיצור, שני אלה יחד יצרו אצלי, ואצל עוד צפרדעי רשת מוזיקליים בביצה שבה אנחנו חיים ופועלים, מיני-הייפ לגבי רד"ו, שמור ליודעי דבר בלבד ובכל-זאת הייפ. עובדה: קניתי את האלבום (כמעט) "על עיוור".


 


[אגב, במאמר מוסגר, טיפ קטן לאמנים מחד ולתעשיית המוסיקה הישראלית בפרט: בשתי הפסקאות לעיל טמון כל הקסם (והכסף). תפסיקו להילחם ברשת, ותתחילו לנצל אותה לטובתכם. למה לא לשחרר סינגלים חינם-אין-כסף ברשת, אם ממילא משחררים אותם לתחנות הרדיו, עיתונאים ושאר פרוטקציונרים?    למה לא לגרום לאנשים להתמכר לאט-לאט לחומרים של אמנים חדשים, כך שבשלב שבו יוצא האלבום, יהיו כבר מספיק אנשים שירכשו אותו בלאנקו (ולא יחכו להוריד את כולו בקאזה)?   בקיצור, עזבו את תאוות הבצע קצרת-הטווח וחשבו לעתיד. אם אתם עדיין מתקשים להבין, אני ממליץ על יועץ מצויין בשם דויד פרץ. סוף מאמר מוסגר.]


 


אם היו לי חששות, הרי ש-"Wishing" (המופיע לעיל בתרגום שלי – כל שירי האלבום הם באנגלית, אם טרם ציינתי זאת), השיר הפותח את האלבום של רד"ו, הפיג את כולם באקורד אחד נמוך של פסנתר. הפתיחה הדרמטית-אפלה, הביצוע הנקי (raw versions או לא raw versions), הטקסט היפה והקול הנהדר של רד"ו – כל מה שביקשתי מהאלבום הזה קיבלתי (למעט, אולי העובדה הפשוטה שהוא באנגלית. אחזור לזה בהמשך).


 


אומרים "אל תסתכל בקנקן", ובכל זאת הקנקן השחור והקצר שבו נתון האלבום של רד"ו מספר את כל הסיפור של האלבום בעצם. העטיפה השחורה, התצלום הדהוי עם הסיגריה בזווית הפה א-לה פי-ג'יי הארווי, התודות (תודה ראשונה לאחד טום וייטס, תודה שניה לאדי על Bonemachine, ועוד תודה לאנשים ש"בוחרים לראות עלה רביעי של תלתן לא כפגם גנטי אלא כמזל גדול…) – כל אלה משמשים כאקספוזיציה לדבר האמיתי: שמונה שירים, עשרים ותשע דקות, המון כאב, בדידות וחשיפה (מצד רד"ו, כמובן) והמון אושר (למי שהואיל להקשיב). נו, טוב – מה כבר אפשר לצפות ממי בחרה כשמה האמצעי את המלה "דולורס" (מספרדית: כאב, עצב, מצוקה, חרטה).


 


הלחנים של רד"ו משתלבים נהדר עם המילים והשירה שלה. היא לא מפליאה בנגינה, לא מרגישה צורך להוכיח כלום (למעט שני הקטעים האינסטרומנטלים הנהדרים, “Tango of the Second Chance" ו-“Air” של באך, שם היא באמת מראה כמה טוב היא משתמשת בפסנתר וכמה טוב היא מייצרת עבורנו בפסנתר שלה), מנגנת חלש רגע אחד ומכה ללא רחם בקלידים ברגע שאחרי. כך, למשל, ב-“Let’s Dance” המתרומם לגבהים נפלאים של שירה ופסנתר, כולל מעבר משעשע לקטע ריקוד של אקורדיון, כלי הקשה ושריקה בסופו, בעוד רד"ו מבקשת "רק הפעם הזו תרקוד איתי, תן לי לשים את ראשי על כתפך, עצום עת עיניך, עצום את עיניך ותרקוד איתי, ותשכח, תשכח הכל פרט לי".


 


רבים וטובים הזכירו את הדמיון של רד"ו לפולי-ג'ין הארווי – השירה האינטימית, החיטוט בנפש בטון נשי אך אסרטיבי, האפלוליות, המינימליזם והבלוזיות. לי היא הזכירה בעיקר פולי אחרת, פולי-אנה פראנק, הלא היא שרון בן-עזר, במיוחד זו של השירים באנגלית ב"אין לבחור" (אלבום נפלא, שנשמע טרי, אקטואלי ובועט גם חמש-עשרה שנים אחרי צאתו). שיר כמו “Island of Faith” נשמע ממש לקוח מתוך אותו אלבום, השירה השקטה-מתייפחת-צלולה במיוחד. רד"ו שרה "אני רוצה להראות לך דרך לאי של אמונה שמה נמצא ביתך, שם אתה יכול לזרוע את זרעי האושר ולראות אותם צומחים", ואפשר ממש לחוש באמונה ובתקווה שעולים מקולה.


 


גם "I Love (this blue life of mine)", שאמור שוחרר כטיזר לאלבום, הוא שיר מאוד פוליאנה-פראנקי, עם מילים נהדרות ונגינת פסנתר חזקה ונעימה, ומוטו שמסכם למעשה את רוח האלבום כולו – "יכול להיות שזה קל יותר לאחדים, יכול להיות שאחדים מאושרים יותר, וזה נכון שלעתים אין אף אחד שיראה את היופי פרט לי, אז אני שרה, שרה לעצמי". כן, ככה היא כנראה, רד"ו, אוהבת את החיים הכחולים-עצובים שלה, בטוחה בעצמה, כשרונית מספיק כדי להעביר המון בשירה ופסנתר בלבד, אמיתי מספיק כדי לדון באמת בחייה, בלי מסכות והתייפייפות, אשה אמיתית.


 


יש באלבום איזה אווירה קברטית סמויה, המצוייה גם במוסיקה של מר וייטס, שוודאי מהווה מודל לחיקוי עבור רד"ו. אלא שבמקרה שלה, הקברטיות הזו הרבה יותר מחוייכת ונינוחה, ומזכירה בעיקר את גברת גומונדסדוטיר. "I’ve been such a good girl"  הוא שיר ביורקי ממש. רד"ו שרה "הייתי ילדה כזו טובה, למה אתה מביט בי ככה, למה אתה נראה כה מרוחק". זהו שיר השתוקקות, אהבה חד-צדדית שמובילה לאובדן עצמי, והשירה כמו גם הלחן מאוד שונים משאר שירי האלבום. וכששיר כזה מגיע אחרי שיר כמו "I Love (this blue life of mine)" ואחרי קטע קלאסי כמו “Tango of the Second Chance” אתה מבין כמה מגוונת ומעניינת היא רד"ו וכמה מהנה ומענגת היא היצירה שלה.


 


"יש לי כלבה והיא שרה לפעמים


יש לי גבר שאוהב אותי יותר מהחיים


יש לי וויסקי בכוס


הפסנתר שלי איתי


אני יכולה לראות את הים כל יום.


 


אני אוהבת את החיים האלה


למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות.


 


כלום לא קל


ואני נכנעת הרבה


אבל לא הפסקתי מעולם להיות מה שאני רוצה להיות


ואני גאה


ואני חזקה


וכשהיא אומרת שהחיים שלי לפניי


אני מתפללת לאלוהים שהיא איננה טועה.


 


אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר


אני יכולה להתמודד עם הכל


אני מוכנה לאכזבות


כל עוד אני נותנת הכל


אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר


אבל אני מבקשת את הכוכבים


ואני מנסה להאמין במזל


ואני שותה בשבילך בכל פעם שאני שותה


ואני מנסה להאמין במזל


אני מנסה להאמין במזל


אני מנסה להאמין במזל


אני לא רוצה למות בלי לפגוש אותך"


                                                (Letter)


 


 "Letter” הוא השיר שלמעשה חותם את האלבום, אם משמיטים את הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי שאחריו. אם חשבתי ש"כשהלילה יורד" הוא שיא שרד"ו תתקשה לשחזר, מגיע השיר הזה ומתעלה עליו. אולי משום שפה המלים והלחן שלה, אולי משום שכאן היא באמת חושפת את עצמה, אבל מדובר בשיר הכי טום וייטסי באלבום, עם קול ילדותי אך מדהים בכנותו, והמלים האלה, המרגשות וההורסות. מסתבר שאפשר להפיל אותי על הרצפה גם באנגלית, ורד"ו עושה את זה בקלות יחסית, בשתיים וחצי דקות של שכרון חושים.


 


מהפיסות הביוגרפיות המעטות שנמצאות ברשת, רד"ו גדלה באשקלון. הדמיון בשם לרות וייס המיתולוגית חשוד קצת, ככה שיכול להיות ש"דולורס" הוא לא הפיקציה היחידה בשם. אבל כל עוד הפיקציה היא אך ורק בשם, לי – אישית – אין בעיה עם זה. בכל השאר רד"ו היא אמיתית ככל שניתן להיות, מרגשת ככל שניתן לרגש ובעיקר מנצלת כל פיסה מהכשרון הנפלא שלה, כדי להביא את הגרסאות – גולמיות ככל שיהיו – למקסימום, והתוצאה משאירה מאחור הרבה מאוד מהשירים האובר-מעובדים אובר-מתוחכמים שנשמעים במקומותינו מכל עבר. הגם שהאווירה של האלבום די הומוגנית – בלוז, וויסקי, עשן, כאב – הסגנונות השונים, העליות והמורדות, האתנחתות המוזיקליות – כל אלה הופכים אותו למפגן מהפנט ותיאטרלי, דרמטי ומעניין, בולט ושונה, ובעיקר מאוד מספק.


 


 


הבטחתי ולכן אקיים – כל מה שרד"ו "הבטיחה" לי טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול, פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי – ואני מתחיל להישמע כמו זקנה טרחנית, ובכל זאת – מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך. גם ככה חסרים לנו יוצרים ישראליים מעניינים, אז לאבד אחת כמו רד"ו לטובת השפה האנגלית?   הטקסטים הנהדרים שלה ששניים מהם התיימרתי לתרגם כאן במלואם גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב (אגב, האלבום הזה יוצא בהוצאה עצמית, עוד מסמר בארון הקבורה של תעשיית המוסיקה הישראלית המסורתית).


 


אה, ואם כבר תלונות, אז הנה משהו קטנוני-מעט אך חשוב: המילים של רד"ו נהדרות. היא כותבת ושרה באנגלית בלי הרבה בעיות, אבל בתהליך כתיבת המלים בחוברת שמצורפת לאלבום מישהו פישל, ובגדול. כל-כך הרבה שגיאות כתיב (סתם דוגמה: את המלה losing, כלומר מפסידה, שרות כותבת – וגם מבטאת – בשיר wishing כותבים כפי שאני כתבתי כאן ולא כפי שמופיע במלים), טעויות ובלבולים, ממש כואב הלב. אז בפעם הבאה, הוצאה עצמית או לא, כדאי להשקיע לא רק בצילום וסגנון, אלא גם ב-Spell Checker, אולי אפילו עורך. אלבום כל-כך קרוב לשלמות ראוי גם לפרפקציוניזם גם בפרט הטכני הקטן הזה.


 


[ (Come See (Raw Versions, רות דולורס-וייס, הוצאה עצמית, 2004 ]

 

 


כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא

 


"כל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא


  וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"


 (מתוך התלמוד)


 


בישראל ממתינים למעלה מאלף אנשים להשתלת איברים. נשמע מצמרר, לא?   אלף אנשים סובלים, כואבים, מעבירים את חייהם בין חיים למוות, ויכולים לקבל את חייהם בחזרה ביום אחד, אם רק יימצא להם תורם.


 


אבל הנכונות לתרומת איברים בישראל נמוכה מאוד. לפי משרד הבריאות רק כ-4% מהאוכלוסיה בישראל חתומים על כרטיס תורם, המצהיר כי במקרה של מוות החתום מאשר לתרום את איבריו. ללא כרטיס שכזה, מי שמחליט בעניין היא המשפחה (הכואבת, מרוסקת או אבלה ברוב המקרים), ושיעור ההיענות במקרה זה נמוך מ-50%.


 



 


"אָדי", האגודה לקידום השתלות בישראל, נוסדה על-ידי משפחת בן-דרור, לזר בנם אהוד שנפטר בעודו ממתין לתרומת כליה. "אדי" מחזיקה מאגר מידע של כל תושבי ישראל שחתמו על כרטיס תורם, כלומר מוכנים לתרום איברים אחרי מותם. כאמור, חתומים ב"אדי" כ-250 אלף אזרחים (במדינות מערב מתוקנות שיעור החתימה מגיע אף ל-35%).


 


בכנות – לא נוח להתעסק עם הנושא "מה יקרה לי כשאמות". שמעתי כל מיני דעות משונות בעניין הזה, בשתים-עשרה השנים שאני חתום על הכרטיס ומקדם את העניין באופן די פעיל (אך חובבני) – הרגשה כאילו חתימה על כרטיס היא "אישור" למישהו למעלה לקחת חיים, סתם תחושה של "עין הרע", הרגשה ש"יש מספיק אחרים שיתרמו" ועוד ועוד. נראה שרק כאשר – חס וחלילה – מישהו במשפחה זקוק לתרומה, מישהו במשפחה סובל וכואב בציפיה לאיבר שיציל את חייו, רק אז מבינים אנשים כמה חשוב לתרום איברים. לכולנו, כחברה, זה מעט מדי ומאוחר מדי.


 


לי – כאתאיסט, שאינו מאמין בתחיית המתים וגם לא בגלגול נשמות – נראה תמיד מפתיע שאנשים ממאנים לתרום את איבריהם. אחרי הכל, you can’t take it with you. ואם איבר כלשהו יכול להציל חיים, האם לא עדיף לתת אותו למי שזקוק לו, מאשר לתת לו (סליחה על הבוטות) להרקיב סתם כך?     אבל גם לאלו המאמינים, ויאמינו במה שירצו, לא צריכה להיות כל בעיה עם תרומה. האמונה היהודית גורסת שהמצווה לתרום היא גדולה ביותר, ומי שאינו תורם "מבזבז" את האפשרות להעניק חיים. הבעיה היחידה היא עם קביעת המוות, וב-1986 פתרה את הבעיה הרבנות הראשית, שהכירה במוות מוחי כמוות לכל דבר. אפילו תחיית המתים לא אמורה להיפגע בשל תרומת איברים, שהרי המתים מכל הדורות יקומו לתחייה, בין אם איבריהם שלמים ובין אם לא (בשל תאונה או סתם שנים מתחת לאדמה). באותו אופן מתייחסות לעניין גם הנצרות וגם הדת המוסלמית, הבודיהזם ופילוסופיות השינטו וההינדו.


 


בקיצור, אנשים ממתינים לתרומה, אנשים כמוני וכמוך, ובמדינה נאורה כשלנו, מדינה שבה "כולנו אחים", אין כל סיבה שלא יחתום על כרטיס תורם כל אדם ואדם. בארה"ב אומרים המומחים שתשעה אנשים מתים כל יום בהמתנה להשתלה. הסטטיסטיקה בארץ לא ברורה, אבל הכיוון חד וברור. וגם הפתרון – אם כולם יחתמו על הכרטיס, לא תהיה כנראה רשימת המתנה, ואנשים לא ימותו סתם.


 


 


 


כבר היום יש הצעות שונות לחוקים ותקנות, שיגבירו את המודעות לתרומת איברים ואת ההסכמה. בין אם מדובר בהצעות כגון זו של נועם פלד ובין אם הצעות חוק דוגמת זה הנהוג במדינות סקנדינביה (שם ברירת המחדל היא שהאדם מוכן לתרום; אם אינו מוכן, עליו להצהיר על-כך), ברור לכולנו שייקח זמן רב עד שהצעות כגון אלה ייושמו. חבל להשאיר את העניין בידי מחוקקים ו/או לוביסטים. אפשר לפעול כבר היום, כבר עכשיו.


 


אם אין ברשותך כרטיס תורם, הנה הפרטים של "אדי":


אדי, האגודה לקידום השתלות בישראל


רח' נח מוזס 15, תל-אביב 67442


טלפון: 1-800-609610


אפשר גם להצטרף בקלות דרך האינטרנט כאן.


 


כל אחד יכול לעשות את זה, מגיל 18 ואילך, ללא תלות במצב בריאותי, נפשי וכדומה. אגב, אפשר גם להתחרט אחר-כך. אני גם ממליץ למי שהחליט לחתום לשתף בעניין את משפחתו, חבריו והסביבה שלו. ככל שיחתמו יותר, מצבנו יהיה טוב יותר.


 


שפר עליי גורלי, ואיש ממשפחתי או סביבתי הקרובה לא היה זקוק לתרומת איברים. כולי תקווה שהמצב יישאר ככה תמיד. ובכל זאת, ודווקא בשל כך, אני חתום על כרטיס של "אדי". הגיע הזמן שתחתמו גם אתם.


 


"כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'"


(מתוך "הלכות רוצח ושמירת הנפש" לרמב"ם)