"כבר העדתי כאן בעבר שאני מאוד אוהב את התפילות היהודיות. זה תמיד היה החלק האהוב עליי בביקוריי בבית הכנסת. יש בחזן, ובמיוחד בחזן טוב, משהו מרגש. כשהוא עומד על הבמה, ומתפלל בכוונה מלאה בשם כל הנוכחים, בכוח גדול ובקול צלול, משהו בי מחסיר פעימה. לכן רבה היתה שמחתי כשקיבלתי לידיי, ממש לפני חגי תשרי, את "שבע – קול ונשמה", אלבום שיצא לאחרונה לאודי שפילמן…"

 

 

מתוך הביקורת שלי, שעלתה היום בפורום "מוסיקה ישראלית" של YNET.

 

עוד קטע שבחרתי, במסגרת הפרוייקט של YNET… הפעם של סוני בן-שמעון ומוטי קירשנבאום (לא ההוא מהטלוויזיה…) .

 

פרטים כאן.

 

סוכות שמח!

"…עכשיו לילה,

הטלוויזיה סגורה,

בנותיי ישנות,

אשתי יצאה,

וביד רועדת אני כותב שאלה:

 

האם הנשמה חובשת כיפה, מגדלת זקן, מסתגרת, קוראת בספרים, מתפללת בזמן?

או שמא היא משוטטת עד קצה גבול הפחד, חולת אהבה, צועקת אל הרוח וממשיכה הלאה מבלי לחכות לתשובה?…"

 

אפתח בגילוי נאות: אהוד בנאי הוא האמן האהוב עליי ביותר עלי אדמות, והוא זוכה לתואר הזה כבר כמעט עשרים שנה. למן הצלילים הראשונים של "והפליטים" ששמעתי ועד ההופעה בקיסריה שהייתה ממש לא מזמן, אהוד הוא בעיניי דמות נערצת – בזכות השירים שהוא כותב, הסיפורים שהוא רושם, הדברים שהוא אומר, בזכות מה שהוא.

 

הקטע לעיל, המופיע בין דפי ספרו של אהוד, "זוכר כמעט הכל", הוא קטע מדהים לדעתי. למען האמת, קראתי אותו כל-כך הרבה פעמים, שאני (כמעט) יודע אותו על-פה. אני אוהב אותו כל-כך, כי הוא סימל בעיניי את החוכמה והייחוד של אהוד – למרות תהליך החזרה בתשובה שהוא עובר, ומזמן כבר לא מנסה להסתיר, הוא עדיין מתלבט; אין לו מונופול על האמת, וגם הוא – כמו הרבה מאיתנו – מהרהר בדרך בה יש ללכת; הגם שהוא, כלפי חוץ, כבר מקיים את המנהגים והטקסים שהדת מכתיבה – חובש כיפה, שומר שבת, מתפלל – הנשמה שלו מהלכת על קו דק, לעתים עדיין צועקת אל הרוח, משתוללת, מסרבת להסתגר, להיכנע. זו, כמובן, הפרשנות שלי, אבל בגללה אני אוהב עד מאוד את הקטע הזה.

 

ובכל זאת, ואולי בגלל זה, מאז יום ראשון שעבר אני די לא רגוע, שלא לומר מהורהר ואפילו עצוב. זה התחיל בתמימות בתרעומת שהבעתי בפורום "מוסיקה ישראלית" של YNET, על שידורה הקלוקל (לדעתי) של ההופעה הנהדרת שאלג'יר נתנו בבארבי, הודעה שזכתה לקיטונות של רותחין הן מצד הכלה (שאול מהבארבי) והן מצד החתן (י. קוטנר). מדובר בהופעה שבה התארח אהוד בנאי, אלא שהקטעים בהשתתפותו לא שודרו בערוץ 24, כאילו לא היו שם מעולם. הבוטום-ליין הוא ששני הצדדים הרשומים לעיל הודו, בחצי פה ונראה שלא מרצון, כי אהוד בנאי עצמו ביקש שלא לשדר את הקטעים האלה בשל העובדה שההופעה תשודר בחג.

 

לפני שלוש שנים ומשהו, הייתי בהופעה משותפת של אהוד בנאי וכנסיית השכל בבארבי. אהוד בנאי עלה אז לבמה עם כיפה שחורה גדולה, וזוג חבריי הטובים שהתלווה אליי להופעה קיבל את העניין די בהפתעה. אני, שדואג לפקוד את ההופעות של אהוד באופן תדיר (שתיים-שלוש בשנה בממוצע) הייתי די אדיש, שכן התהליך שאהוד עבר, טיפין טיפין, היה נראה לי כעניינו הוא. בשיחה שלאחר ההופעה הם צפו שבאלבום הבא של אהוד כבר יהיו בשירים דתיים, ושהיכולת שלנו, חילוניים שכמותנו, להתחבר אליו תקטן מאוד, אם תישאר בכלל. אז חשבתי שהם פשוט לא מבינים את האיש (בטח שלא כמוני). היום מתברר שאני הייתי הנאיבי וחסר ההבנה.

 

אני חייב לומר שאני אוהב מאוד את "ענה לי". ובכל זאת צריך להודות – האלבום הזה, שיצא השנה (או בשנה שעברה, אם למנות כפי שאנו מונים כאן, בארץ הקודש) הוא אלבום מאוד קרוב ברוחו לדת, משיחי אפילו. יותר מאדם אחד סיפר לי שהיה לו ממש קשה להתחבר לאלבום הזה בגלל התכנים האלה שלו. זה מופיע בקטנה ב"ברוקלין" (שאומרת: "אבא לא מת, הוא רק ישן קצת בעולם של אמת") וב"היברומאן" ("והיה ביום ההוא יבוא אחד בשם אחד, יכירו וידעו כל העולם שפה אחת"); וצועק ממש ב"מתי תבוא" ו"ענה לי", שירים ממש בעייתיים עבורי, כאוהב אהוד מושבע אך חילוני גמור. אלו הם שירים מאוד חריגים, עבור אהוד בפרט ובמוסיקה הישראלית בכלל, בדרך שבה הם מביאים ומתארים אמונה ומשיחיות. זה לא מפתיע שאמן אמיתי, כן ואינטימי כמו אהוד בוחר לשקף את התהליך שהוא עובר בשירים שלו. אבל נדמה שהטקסטים של אהוד, שכל-כך חשובים לי, שהיו הסיבה שבגללה אהבתי אותו מלכתחילה, נעו למקומות שאינני מרגיש בהם נוח.

 

אני מאוד מכבד את אהוד בנאי, ובטוח שהוא הולך בדרך בה הוא הולך מתוך מחשבה ואמונה וכוונה. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין מה שעושה אדם בדלת אמותיו לבין ההשפעה שלו על הכלל. קובי מידן אמר לאהוד ב"פגישה לילית" זכורה לטובה מלפני שנה-שנתיים, שלדעתו אחת הסיבות שהקהל "עובר לסדר היום" לנוכח התהליך שאהוד עובר היא שהכל נשאר פרטי ואישי ולא זולג החוצה. "ענה לי" היה רק צעד קטן, שלי אישית לא באמת הפריע. אי שידור הקטעים מההופעה של אלג'יר הוא כבר עניין אחר – מה שהיה נכון עד עתה איננו נכון עוד. יכול להיות שקובי מידן אכן צדק, ובגלל זה פתאום עכשיו העניין צורם.

 

אהוד שר שלושה שירים בסך-הכל בהופעה המשותפת עם אלג'יר. כולם שירים נהדרים, עם זיקה ברורה לדת – "עגל הזהב", "האגס 1" ו"מודה אני" של מאיר אריאל. לנתק את ההופעה מהשירים האלה זה מעשה לא רגיש ובטח כזה שלא מסתדר עם אהבת המוסיקה. ואני שוב מתנצל על שהאשמתי את האישים הרשומים מעלה בדבר מחוסר ידיעה, אבל פשוט לא יכולתי לקבל את ההסבר החלופי, שאהוד עצמו ביקש לערוך החוצה את הקטעים שבהם השתתף. זה פשוט כואב מדי. קוטנר הבטיח שהקטעים האלה ישודרו, ההופעה כולה תשודר שוב, אבל את מה שהיה לא ניתן להשיב, והמשקעים נשארים, ובמיוחד מדאיג העתיד.

 

כי המרחק בין פסילת קטעים לשידור בראש השנה לבין פסילה גורפת של השמעת שירים בשבתות וחגים איננה רחוקה כל-כך. כי התסריט ההזוי דאז, של אהוד בנאי המופיע רק בפני קהל מופרד גברים-נשים, פתאום נראה ריאלי. כי קט סטיבנס הפך ליוסוף איסלאם, ואורי זוהר הפך למחזיר בתשובה, ופופיק ארנון נעלם בישיבה, ותמיר אלברט הלך (וחוזר עכשיו, לשמחת כולנו). כי אהוד בנאי סימל בעיניי תמיד יחסים טובים ותקינים בין אמונה ודת לבין יצירה.

 

כמו בקטע הזה של אהוד בנאי המופיע למעלה, נסתרות הם דרכיה של הנשמה, נסתרות לכולנו. מה שבטוח – הנשמה, בין אם היא מתעטפת בטלית, לובשת כיפה ומסתגרת, ובין אם מגדלת ראסטות, לובשת שרוואל ומעשנת איזה צינגלה בשבת אחר הצהריים על חוף הים, זקוקה למוזיקה. והנשמה שלי, כמו של רבים כמוני, זקוקה למוזיקה של אהוד. והיא קצת עצובה כבר שבוע, קצת מודאגת, אבל מקווה לטוב. חולת אהבה, צועקת אל הרוח וממשיכה הלאה מבלי לחכות לתשובה…

 

 

* * *

 

נ.ב.  מאוד רציתי לשלוח את הקטע הזה לאהוד. בעיקר כי אני זקוק לתשובות. אבל אין באתר המרשים שלו אי-מייל, ואין לי חשק להעביר את המסר באמצעות מתווכים. אם הקטע הזה מוצא את דרכו בדרך כלשהי אליך, אהוד, אשמח מאוד לדעת מה אתה חושב. זה יכול להיות באי-מייל, בתגובה בפורום, ברשומה ביומן הנהדר שאתה מנהל באתר שלך. הייתי שמח מאוד לקבל תשובה.

 

 

– "אתה אוהב להיות מפורסם?"

– "כואב לי כשלא מצליח אז כנראה שכן"

 

ארקדי דוכין, מבכירי מוסיקאי ישראל, בוחר (בשיתוף עם חברת הליקון, כמובן) להציע לנו ב"יותר ממני", האוסף החדש שלו שיצא לקראת החגים, את שני האוספים גם יחד – אלבום "המיטב", הכולל את הלהיטים הגדולים שלו, ו"אוסף פרטי", שהוא מעין מסע לאורך הקריירה של דוכין, עם הרבה הפתעות וחומרים נדירים.

 

 

– – – מתוך ביקורת שלי, על אלבום האוסף החדש של ארקדי דוכין, בפורום מוסיקה הישראלית של YNET.

מעשה שהיה כך היה – – –

 

יום חמישי, שבע בערב. מור, האיש והמזגן, מתקשר מסן פרנסיסקו באופן בהול. "חור" של שעתיים התפנה בתחנת הרדיו שבה הוא משדר, והוא רוצה לעשות תוכנית ליום כיפור, עם שירים בעברית לשם שינוי. שירים ליום כיפור – בזה עוד לא יצא לי להרהר או לדון. אתגר מעניין ללא ספק.

 

די מהר אנחנו מתחילים להריץ שמות – אמנים, אלבומים, שירים. לצד כמה בחירות ברורות מאליהן ("אדון הסליחות" של הטרקטורים,  "שער הרחמים" של מאיר בנאי, "סתיו יהודי" של אריק אינשטיין ויוני רכטר, "מול הים עם תפילין" של אלג'יר) עלו כמה שירים שפתאום כל-כך התאימו ("ענה לי" של אהוד בנאי, "אלכוהול וסיגריות" של שלום גד, "ערב ב' כסלו" של ערן צור), וגם כמה שפשוט כיף לנגן בתוכנית כזו ("אל תנאף" של גבריאל בלחסן, "כשהלילה יורד" של רות דולורס-וייס ובלובנד).

 

בקיצור, תוך כמה דקות, והחלפת קבצים קצרה, היתה ערוכה תוכנית.

 

– – –  להלן הפלייליסט הסופי של התוכנית הנפלאה שמור ניגן ביום שישי בין ארבע בבוקר לשבע בבוקר שעון ישראל. תוכנית שהוא בחר לכנות "Musical Reflections for Yom Kippur":

 

אצלנו בכפר טודרא – הברירה הטבעית (אלי שורשים)

שיר למעלות – שבע (יומם ולילה)

קול גלגל – שוטי הנבואה (מחפשים את דורות)

תפילת האמהות – גליקריה עם אמל מורקוס ויהודית תמיר (עצב מתוק)

כשהלב בוכה – שרית חדד (אשליות מתוקות)

ברכות לשנה החדשה – הפרוייקט של עידן רייכל (הפרוייקט של עידן רייכל)

מול הים עם תפילין – אלג'יר (מנועים קדימה)

אלכוהול וסיגריות – שלום גד (תנועות מטאטא מהירות)

אל תנאף – גבריאל בלחסן (רכבות)

שער הרחמים – מאיר בנאי (כמה אהבה)

מחפש תשובה – היהודים (LIVE)

ענה לי – אהוד בנאי (ענה לי)

סתיו יהודי – אריק אינשטיין ויוני רכטר (משירי אברהם חלפי)

עטור מצחך – אביתר בנאי (הקלטה מהופעה חיה)

החלונות הגבוהים – זמר נוגה/התשמע קולי (החלונות הגבוהים)

אחרית הימים – פתחי לי את הדלת (אחרית הימים)

עוד חוזר הניגון – ברי סחרוף (עבודה עברית)

אחרית – אריק רודיך (סטאללה)

הגברת עם היהלומים – יוסי בבליקי (הגברת עם היהלומים)

ניצוצות – רמי פורטיס ושלומי שבן (הקלטה של "מקרה פסנתר")

היא חזרה בתשובה – מתי כספי (האוסף)

ערב ב' כסלו – רביעיית מסנר (רביעיית מסנר)

סליחות – יהודית רביץ (מילה טובה ואוסף שירים)

כשהלילה יורד – רות דולורס וייס ובלובנד (פסקול "המסע הארוך")

אין לי ארץ אחרת/החופש – פוליאנה פרנק (בהופעה חיה ב"הבמה המרכזית" בערוץ 24)

רציתי שתדע – הדג נחש (חומר מקומי)

מוקי – האדמה בוכה (שמע ישראל)

עברנו את פרעה – מאיר אריאל (מבחר)

נשל הנחש – שלום חנוך (הקלטה של המופע לציון חמש שנים לפטירתו של מאיר אריאל במשמרות)

לילה שקט עבר על כוחותינו – דן תורן ודודי לוי (הקלטה של המופע לציון חמש שנים לפטירתו של מאיר אריאל במשמרות)

אדון הסליחות – נקמת הטרקטור (בהופעה חיה ב"הבמה המרכזית" בערוץ 24)

ערים וזיכרון 2 – בלובנד

My Father, My King – Mogwai

* * *

עדכון: מור שובר שתיקה, ומוסיף עדות חיה מהאולפן. כדאי לקרוא.

  

 

"מישהו שומע אתכם" הוא פרויקט יפה של YNET, שבו אמנים חובבנים (אך רציניים) שלחו שירים, ומבקרים חובבנים (אך רציניים) הקשיבו, ביקרו ובחרו את האהובים עליהם ביותר.

 

הפרוייקט היה אמור לעלות בראש השנה (אתם יודעים, התחלה חדשה וכל זה), אבל קצת התאחר, ולכן הוא התחיל לעלות רק השבוע.

 

מדי יום מתפרסם שיר, והיום… כן, ניחשתם – אנוכי (בתור מבקר, כמובן).

 

בקיצור, הביקורת כאן (אתם מוזמנים לקרוא גם את "דבר המבקר"), ואני שומע אתכם תמיד…

 

משהו שקיבלתי במייל ומאוד אהבתי. מוקדש לכולכם, באהבה, לכבוד יום הכיפורים. גמר חתימה טובה!

התמונה באדיבות ואינט

המשורר האהוב עליי ביותר כתב כך על קו העוני: "כאילו אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני".*

כל-כך הרבה הגדרות יש להם, לפקידי האוצר והסטטיסטיקאים שלהם, כל-כך הרבה פרטי מידע קרים ומדוייקים, עד שנדמה לרגע שאף אחד לא חושב לרגע שמאחורי כל משפחה ענייה מסתתרים כמה אנשים שפשוט אין להם מה לאכול.

 

אני שונא שביתות. גם את עמיר פרץ אינני מחבב יתר על המידה. אבל יש לי הרגשה שכמו בפעמים הקודמות, גם עתה עמיר פרץ יביא אוכל על שולחנם של עובדי הרשויות, אחרי כמעט שנה של הזנחה. נראה כי כולם מסכימים שזה בלתי מתקבל על הדעת שכולנו נעבור לסדר היום ובינתיים הממשלה, כן הממשלה, תמשיך להלין את שכרם של עובדי הרשויות המקומיות. זה בכלל לא משנה מי אשם, לא משנה מי מרוויח ומי מפסיד מהשביתה, לא משנה מי הסכים או לא לתהליך הפרטה. עד שעובדי הרשויות יקבלו את שכרם כולנו צריכים לשבות, ולמרות שאינני שייך לשום ארגון עובדים (עובד היי-טק, מה לעשות), הייתי מצטרף בחפץ-לב לשביתה הזו.

 

כולם מסכימים?  לא בטוח. כבר הספקתי לקבל הבוקר כמה אי-מיילים בנוסח "עמיר פרץ הורס את המדינה ואנחנו שותקים", "השביתה המטורפת הזאת ממוטטת עסקים" וכו'. זה מדהים איך שכולם יודעים מצוין לאמוד את נזקי השביתה ואף אחד לא מתעסק בנזקים שנגרמו עד כה למאות עובדי הרשויות. יכול להיות שההסתדרות אכן אשמה בכך שהכשילה את הסכמי ההבראה של הרשויות, יכול להיות שהרשויות המקומיות עצמן אשמות, אבל האם העובדים שלא קיבלו תלוש שכר כבר חודשים ארוכים הם האחראים לכך?  לא נראה לי. ותאהבו את זה או לא, רק שביתה כמו זו שפרצה הבוקר, רק היא תוריד את החיוך השחצני והמגעיל מעל פניהם של נתניהו, פורז, אולמרט ויתר הפריצים, ותשלח אותם מהר לפתור את הפשע שמבצעת המדינה.

 

בינינו, כולנו הרי נשלם מכיסנו על השביתה הזו. אבל לצערי אנחנו משלמים את המחיר בכל פעם שיש מחדל. זו המשמעות של מדינה. כאשר הבנק למסחר נפל, כולנו מימנו פיצויים לבעלי החשבונות, למרות שמנהלי הבנק היו האשמים. כאשר קרנות הפנסיה מתמוטטות, כולנו משלמים את הכספים החסרים, למרות שמנהלי הקרנות הם האשמים. וגם עכשיו – למרות שיש אשמים בניהול הכושל של הרשויות המקומיות – אנחנו צריכים לשלם, ולדאוג שלפחות העובדים לא ייפגעו. רק דמיינו מה הייתם מרגישים אילו הארגון שאתם עובדים בו היה מנוהל באורח לא תקין, ומישהו היה מבשר לכם כי לא תקבלו מעתה משכורת עד שמנהלי הארגון יואילו לתקן את דרכם…  זה לא מתקבל על הדעת – הלנת שכר היא פשע; גם אי תשלום פיצויי פיטורין. אם ארגון כלשהו בארץ היה עובר על החוק בהקשר הזה, בית הדין לעבודה כבר היה דואג שהוא ישלם והרבה. אבל המדינה מרשה לעצמה לעשות דברים ששום ארגון לא יכול, ועוד מתגאה בזה ורצה לתקשורת.

 

הרמב"ם אמר: "כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו".

כנראה שחבר הלצים שמנהל את המדינה הזו אינו מכיר את הרמב"ם ולא את רוני סומק. אנשים כאלה מבינים רק שפה אחת, ועמיר פרץ יודע לדבר אותה מצוין. אז אני יותר מתומך הפעם בשביתה הגדולה הזו. מקווה שגם אתם.

 

* קו העוני / רוני סומק

תפילת "תשליך" על חוף הים של תל אביב, צילום: יעקב סער

מול הים עם תפילין

האש בוורידים

הוא בא לקחת אותך

הוא שחור כמו שק

לבן כמו מלאך

 

מול הים עם תפילין

עם ספר תפילות וספר קללות

רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות

                                    (מול הים עם תפילין / אלג'יר)

 

 

אביב גדג' כותב על הרהורים וייסורים, בין עולם דתי לעולם חילוני, ואני מוצא את המלים מתאימות כך-כך לתקופה הזו של הימים הנוראים, כמו תפילה עבור מי שלא מוצא כבר עניין בתפילות שרשומות בספרים העתיקים שקוראים אלה המאמינים כדי לפתוח שערי שמיים.

 

בילדותי מאוד אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת ביום הכיפורים. מאמין גדול לא הייתי מעולם, ובכל זאת היה משהו קסום בבית הכנסת באותו חג. המילים, הלחנים, התפילות – כולן כאילו היו גדולות יותר, יפות יותר, נעלות יותר. גם באי בית הכנסת התייחסו אליהן ביתר כבוד, התפללו בכוונה גדולה יותר, באמונה חזקה יותר.

 

כבר אז נראה לי רעיון הכיפורים – מחילה על כל העוונות שעשית בתמורה לכמה שעות של תפילה – מגוחך-משהו. כבר אז לא הבנתי מדוע יש לחכות ליום הכיפורים כדי לבקש סליחה על חטאים שבין אדם לחברו, שהרי ניתן לבקש סליחה הרבה קודם לכן, ומבלי להזדקק למניין גדול לשם כך. על אחת כמה וכמה חטאים בין אדם למקום, שמעולם לא נתפסו בעיניי כדבר נורא יתר על המידה. טוב, כבר הבנתם שאינני אדם מאמין.

 

ובכל זאת, דווקא מתוך האמונה הגדולה יוצאות התפילות היפות ביותר. והן יפות בכל קנה מידה, גם לאדם חילוני ואתאיסט שכמוני. כך, למשל, הפיוט שנוהגים לומר בערב יום הכיפורים, שהוא האהוב עליי ביותר, ואני מוצא את עצמי גם היום – כמה שנים טובות מאז פקדתי בית כנסת כלשהוא – מסוגל לשיר אותו מהתחלה ועד הסוף, ובהנאה רבה:

 

כי הנה כחומר ביד היוצר,

בזכותו מרחיק ובזכותו מקצר.

כן אנחנו בידך, חסד נוצר.

לברית הבט, ואל תפן ליצר.

 

כי הנה כאבן ביד המסתת,

ברצותו אוחז, וברצותו מחתת.

כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,

לברית הבט, ואל תפן ליצר.

 

כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,

לברית הבט, ואל תפן ליצר.

 

כחומר ביד היוצר, קהל גדול עומד ומבקש ומתחנן על חייו. יש בשירה הזו, שירה של הרבה אדם בקול אחד, משהו קסום, משהו כוחני, משהו שתמיד שבה אותי ומשך אותי אליו. אבל יש גם תפילות שקטות יותר, קטנות יותר, ממוקדות יותר. כזו היא למשל "ונתנה תוקף", שנאמרת במוסף של ימי ראש השנה וביום הכיפורים. התפילה הזו, כשהיא נאמרת על-ידי שליח הציבור בבית הכנסת תמיד תעביר בי צמרמורת. מי שמכיר את הלחן הנהדר שכתב לטקסט הזה יאיר רוזנבלום ז"ל יודע שהמלים מוסיפות לרגש גם שם.

 

ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום

ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך,

ותשב עליו באמת.

 

אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד

וכותב וחותם וסופר ומונה

ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות

ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו…

 

בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון

כמה יעברון וכמה יבראון

מי יחיה ומי ימות

מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש

מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה

מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף

מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשר ומי יעני

מי ישפל, ומי ירום…

 

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

בנפשו יביא לחמו

משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל

וכצל עובר וכענן כלה

וכרוח נושבת וכאבק פורח

וכחלום יעוף…

 

אבל היום, עם פרוש הימים הנוראים, כאשר הלב נוטה לבוא חשבון עם עצמו, והנפש זקוקה לשקט עבור המחשבה, אני מוצא את עצמי פונה למלים של אביב גדג'. יכול לדמיין את עצמי כמוהו עומד מול הכוח הגדול הזה, שאתה חושש ממנו כמעט כמו שאתה בז לו, עם ספר מלא בתפילות ביד אחת וספר מלא בקללות ביד השנייה, ולא יודע מה באמת בא לך לעשות ולאן כל זה ייקח אותך. אביב אומר שזה שיר על קו התפר, בין החזרה בתשובה לבין החזרה בשאלה, ועבורי זה שיר על קו התפר שבין האמונה וחוסר האמונה. אני כבר לא מחכה ששערי שמיים ייפתחו. במקום זה לוחץ repeat ומריץ שוב את השיר הזה, ויורד יחד איתו למצולות להתנקות ואז הולך לאיבוד איתו בשדות.

 

מול הים עם תפילין

האש בוורידים

הוא בא לקחת אותך

הוא שחור כמו שק

לבן כמו מלאך

 

מול הים עם תפילין

עם ספר תפילות וספר קללות

רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות

 

בעקבות שיחה עם לילי

 

”…Sister killed her baby cuz she couldn’t afford 2 feed it 
   and we’re sending people 2 the moon…  
   It’s silly, no?  
   When a rocket ship explodes and everybody still wants 2 fly  
   Some say a man ain’t happy truly unless a man truly dies…”

                                                                                                   sign o’ the times / prince