כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו


התמונה באדיבות ואינט



המשורר האהוב עליי ביותר כתב כך על קו העוני: "כאילו אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני".*


כל-כך הרבה הגדרות יש להם, לפקידי האוצר והסטטיסטיקאים שלהם, כל-כך הרבה פרטי מידע קרים ומדוייקים, עד שנדמה לרגע שאף אחד לא חושב לרגע שמאחורי כל משפחה ענייה מסתתרים כמה אנשים שפשוט אין להם מה לאכול.


 


אני שונא שביתות. גם את עמיר פרץ אינני מחבב יתר על המידה. אבל יש לי הרגשה שכמו בפעמים הקודמות, גם עתה עמיר פרץ יביא אוכל על שולחנם של עובדי הרשויות, אחרי כמעט שנה של הזנחה. נראה כי כולם מסכימים שזה בלתי מתקבל על הדעת שכולנו נעבור לסדר היום ובינתיים הממשלה, כן הממשלה, תמשיך להלין את שכרם של עובדי הרשויות המקומיות. זה בכלל לא משנה מי אשם, לא משנה מי מרוויח ומי מפסיד מהשביתה, לא משנה מי הסכים או לא לתהליך הפרטה. עד שעובדי הרשויות יקבלו את שכרם כולנו צריכים לשבות, ולמרות שאינני שייך לשום ארגון עובדים (עובד היי-טק, מה לעשות), הייתי מצטרף בחפץ-לב לשביתה הזו.


 


כולם מסכימים?  לא בטוח. כבר הספקתי לקבל הבוקר כמה אי-מיילים בנוסח "עמיר פרץ הורס את המדינה ואנחנו שותקים", "השביתה המטורפת הזאת ממוטטת עסקים" וכו'. זה מדהים איך שכולם יודעים מצוין לאמוד את נזקי השביתה ואף אחד לא מתעסק בנזקים שנגרמו עד כה למאות עובדי הרשויות. יכול להיות שההסתדרות אכן אשמה בכך שהכשילה את הסכמי ההבראה של הרשויות, יכול להיות שהרשויות המקומיות עצמן אשמות, אבל האם העובדים שלא קיבלו תלוש שכר כבר חודשים ארוכים הם האחראים לכך?  לא נראה לי. ותאהבו את זה או לא, רק שביתה כמו זו שפרצה הבוקר, רק היא תוריד את החיוך השחצני והמגעיל מעל פניהם של נתניהו, פורז, אולמרט ויתר הפריצים, ותשלח אותם מהר לפתור את הפשע שמבצעת המדינה.


 


בינינו, כולנו הרי נשלם מכיסנו על השביתה הזו. אבל לצערי אנחנו משלמים את המחיר בכל פעם שיש מחדל. זו המשמעות של מדינה. כאשר הבנק למסחר נפל, כולנו מימנו פיצויים לבעלי החשבונות, למרות שמנהלי הבנק היו האשמים. כאשר קרנות הפנסיה מתמוטטות, כולנו משלמים את הכספים החסרים, למרות שמנהלי הקרנות הם האשמים. וגם עכשיו – למרות שיש אשמים בניהול הכושל של הרשויות המקומיות – אנחנו צריכים לשלם, ולדאוג שלפחות העובדים לא ייפגעו. רק דמיינו מה הייתם מרגישים אילו הארגון שאתם עובדים בו היה מנוהל באורח לא תקין, ומישהו היה מבשר לכם כי לא תקבלו מעתה משכורת עד שמנהלי הארגון יואילו לתקן את דרכם…  זה לא מתקבל על הדעת – הלנת שכר היא פשע; גם אי תשלום פיצויי פיטורין. אם ארגון כלשהו בארץ היה עובר על החוק בהקשר הזה, בית הדין לעבודה כבר היה דואג שהוא ישלם והרבה. אבל המדינה מרשה לעצמה לעשות דברים ששום ארגון לא יכול, ועוד מתגאה בזה ורצה לתקשורת.


 


הרמב"ם אמר: "כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו".


כנראה שחבר הלצים שמנהל את המדינה הזו אינו מכיר את הרמב"ם ולא את רוני סומק. אנשים כאלה מבינים רק שפה אחת, ועמיר פרץ יודע לדבר אותה מצוין. אז אני יותר מתומך הפעם בשביתה הגדולה הזו. מקווה שגם אתם.


 


* קו העוני / רוני סומק

מול הים עם תפילין (הרהורים של ימים נוראים)


תפילת "תשליך" על חוף הים של תל אביב, צילום: יעקב סער


מול הים עם תפילין


האש בוורידים


הוא בא לקחת אותך


הוא שחור כמו שק


לבן כמו מלאך


 


מול הים עם תפילין


עם ספר תפילות וספר קללות


רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות


                                    (מול הים עם תפילין / אלג'יר)


 


 


אביב גדג' כותב על הרהורים וייסורים, בין עולם דתי לעולם חילוני, ואני מוצא את המלים מתאימות כך-כך לתקופה הזו של הימים הנוראים, כמו תפילה עבור מי שלא מוצא כבר עניין בתפילות שרשומות בספרים העתיקים שקוראים אלה המאמינים כדי לפתוח שערי שמיים.


 


בילדותי מאוד אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת ביום הכיפורים. מאמין גדול לא הייתי מעולם, ובכל זאת היה משהו קסום בבית הכנסת באותו חג. המילים, הלחנים, התפילות – כולן כאילו היו גדולות יותר, יפות יותר, נעלות יותר. גם באי בית הכנסת התייחסו אליהן ביתר כבוד, התפללו בכוונה גדולה יותר, באמונה חזקה יותר.


 


כבר אז נראה לי רעיון הכיפורים – מחילה על כל העוונות שעשית בתמורה לכמה שעות של תפילה – מגוחך-משהו. כבר אז לא הבנתי מדוע יש לחכות ליום הכיפורים כדי לבקש סליחה על חטאים שבין אדם לחברו, שהרי ניתן לבקש סליחה הרבה קודם לכן, ומבלי להזדקק למניין גדול לשם כך. על אחת כמה וכמה חטאים בין אדם למקום, שמעולם לא נתפסו בעיניי כדבר נורא יתר על המידה. טוב, כבר הבנתם שאינני אדם מאמין.


 


ובכל זאת, דווקא מתוך האמונה הגדולה יוצאות התפילות היפות ביותר. והן יפות בכל קנה מידה, גם לאדם חילוני ואתאיסט שכמוני. כך, למשל, הפיוט שנוהגים לומר בערב יום הכיפורים, שהוא האהוב עליי ביותר, ואני מוצא את עצמי גם היום – כמה שנים טובות מאז פקדתי בית כנסת כלשהוא – מסוגל לשיר אותו מהתחלה ועד הסוף, ובהנאה רבה:


 


כי הנה כחומר ביד היוצר,


בזכותו מרחיק ובזכותו מקצר.


כן אנחנו בידך, חסד נוצר.


לברית הבט, ואל תפן ליצר.


 


כי הנה כאבן ביד המסתת,


ברצותו אוחז, וברצותו מחתת.


כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,


לברית הבט, ואל תפן ליצר.


 


כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,


לברית הבט, ואל תפן ליצר.


 


כחומר ביד היוצר, קהל גדול עומד ומבקש ומתחנן על חייו. יש בשירה הזו, שירה של הרבה אדם בקול אחד, משהו קסום, משהו כוחני, משהו שתמיד שבה אותי ומשך אותי אליו. אבל יש גם תפילות שקטות יותר, קטנות יותר, ממוקדות יותר. כזו היא למשל "ונתנה תוקף", שנאמרת במוסף של ימי ראש השנה וביום הכיפורים. התפילה הזו, כשהיא נאמרת על-ידי שליח הציבור בבית הכנסת תמיד תעביר בי צמרמורת. מי שמכיר את הלחן הנהדר שכתב לטקסט הזה יאיר רוזנבלום ז"ל יודע שהמלים מוסיפות לרגש גם שם.


 


ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום


ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך,


ותשב עליו באמת.


 


אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד


וכותב וחותם וסופר ומונה


ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות


ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו…


 


בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון


כמה יעברון וכמה יבראון


מי יחיה ומי ימות


מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש


מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה


מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף


מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשר ומי יעני


מי ישפל, ומי ירום…


 


אדם יסודו מעפר וסופו לעפר


בנפשו יביא לחמו


משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל


וכצל עובר וכענן כלה


וכרוח נושבת וכאבק פורח


וכחלום יעוף…


 


אבל היום, עם פרוש הימים הנוראים, כאשר הלב נוטה לבוא חשבון עם עצמו, והנפש זקוקה לשקט עבור המחשבה, אני מוצא את עצמי פונה למלים של אביב גדג'. יכול לדמיין את עצמי כמוהו עומד מול הכוח הגדול הזה, שאתה חושש ממנו כמעט כמו שאתה בז לו, עם ספר מלא בתפילות ביד אחת וספר מלא בקללות ביד השנייה, ולא יודע מה באמת בא לך לעשות ולאן כל זה ייקח אותך. אביב אומר שזה שיר על קו התפר, בין החזרה בתשובה לבין החזרה בשאלה, ועבורי זה שיר על קו התפר שבין האמונה וחוסר האמונה. אני כבר לא מחכה ששערי שמיים ייפתחו. במקום זה לוחץ repeat ומריץ שוב את השיר הזה, ויורד יחד איתו למצולות להתנקות ואז הולך לאיבוד איתו בשדות.


 


מול הים עם תפילין


האש בוורידים


הוא בא לקחת אותך


הוא שחור כמו שק


לבן כמו מלאך


 


מול הים עם תפילין


עם ספר תפילות וספר קללות


רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות



?It’s silly, no

 


בעקבות שיחה עם לילי



 


”…Sister killed her baby cuz she couldn’t afford 2 feed it 
   and we’re sending people 2 the moon…  
   It’s silly, no?
 
   When a rocket ship explodes and everybody still wants 2 fly  
   Some say a man ain’t happy truly unless a man truly dies…”


                                                                                                   sign o’ the times / prince                                                             


במקום שנה טובה: סיכום שנה במוסיקה הישראלית


טוב, ראש השנה כבר בפתח, וכל העולם (היהודי לפחות…) עסוק בסיכומי שנת תשס"ד. ואם כל העולם, הרי שבוודאי בלוג זה. שהרי נאמר – בישראבלוג היה בלוגאי.


בכל ימות השנה אני אמון בעיקר על המלצות וביקורות בענייני מוסיקה, ולכן הנה סיכום השנה במוסיקה הישראלית אליבא דכותב שורות אלה. לא מחייב, לא מקיף, לא יותר מדעתו הפרטית של  כותב בלוג זה.


 


* * *


 


אז מה היה לנו השנה?  


 


ערוץ 24, בראש ובראשונה. ערוץ שהביא, מצד אחד, 24 שעות של מוסיקה ישראלית בטלוויזיה, שזה בטח יותר טוב מכל ה-MTVים למיניהם כשומר מסך, וחוץ מזה עושה שירות מצויין למוסיקה הישראלית. מצד שני, ערוץ 24 הפך בעצמו לגרסה הישראלית של MTV, עם אוסף אמנים שלא היה להם הרבה קיום בלעדיו (ובלעדי גלגל"צ). כן, אני מדבר על רוני "בריטני וואנבי" דואני, הפיק סיס(טרז), מיכל "אסף תכתוב לי" אמדורסקי והגדולה מכולן (תרתי משמע) – מאיה "צמד עופרים" בוסקילה. הרבה רוח, מעט מאוד נשמה. התוכנית היחידה שבאמת היתה מעניינת, "הבמה המרכזית" של יואב קוטנר ירדה מהר מדי, והותירה אותי רק עם "אלטרנטיבי", מעט מדי ומאוחר בלילה.


 


שני הייפים מטורפים עלו מהפורומים השונים וכבשו את המדינה (טוב, אולי רק אותי) – אחד דיבר על להקה מתלמי אליהו, אלג'יר שמה. השני דיבר על להקה שפועלת כבר 13 שנה ורק השנה מוציאה אלבום ראשון, איזבו שמה. שני האלבומים האלה – "מנועים קדימה" ו"Fun Makers" היו ללא ספק ההייפים המוצדקים ביותר שנרשמו השנה. יש להודות ולהלל כל מי שהיה מעורב בהייפים האלה.


 


בכלל, המון אנשים שרו באנגלית השנה, ועשו את זה מצויין. רשימה חלקית: איזבו, אסטרוגליידס, ג'יי ווק סנייל, ווקיטוקיז, ענת דימון, בילי לוי, רוקפור. ביג ריספקט פור יזראל.


 


טרנד מאוד משמח מבחינתי שעשה קאמבק השנה היה שירי משוררים. "סימנים" למירון ח. איזקסון, ישראל ברייט עם "אוצר סמוי", יענקל'ה רוטבליט עשה קמבאק, "שרות לאה גולדברג" המשיך להופיע. שלא ייגמר לעולם.


 


וספיקינג אוף טרנדים, ללא ספק טרנד השנה הוא הקאמבק. מי לא התקמבק השנה?  כאילו שנות השמונים חזרו אלינו במנהרת הזמן. משינה הופיעו עבור כל שני אנשים שהסכימו לשלם, מינימל חרשו את אירופה, האסקוטים חזרו להופיע. רק השבוע הופיעו הזבובים, הקספרים, הג'ינג'יות. למה לא?  בכיף. יש פה דור צעיר שזכאי לדגום את האמנים עליהם גדלנו.


 


הכי נמאס, פייר – "כוכב נולד". לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר לא מסוגל לשמוע, שלא לדבר על לראות. די, לכו הביתה, וקחו את אסף אשתר איתכם. בעולם שבו יש כל-כך הרבה אמנים מוכשרים ורעבים, לא מגיע לבזבז את כל התהילה הזו על כמה זמרי קאברים בינוניים שמנסים להיראות כמו נינט וגבסו.


 


* * *


 


ועכשיו לבחירות עצמן, כאמור – על דעת המקום בלבד:


 


אלבום השנה – "מנועים קדימה" של אלג'יר



כמה זמן עבר מאז שהאלבום הזה יצא? אני אפילו לא זוכר. נראה כאילו הוא היה שם תמיד. ועדיין נשמע טרי וכוחני ומאלף ומעניין, וכל שמיעה מוצאת בו עוד נדבך, עוד רגע קסום, עוד משפט רלוונטי. הקיץ הזה – שנגמר אתמול עם הופעה נהדרת בבארבי – היה הקיץ של אלג'יר, וזה מגיע להם בגדול. האלבום הזה הוא הוכחה שאפשר לעשות אלבום מעניין, מורכב, רוקיסטי בנשמתו, עם גיטרות ודיסטורשן ותופים הולמים וטקסטים נפלאים. האלבום הזה פשוט פתח מנועים והשאיר את כל השאר הרחק מאחור… ללא ספק אלבום השנה


 


האלבום המאכזב – "ידיים למעלה" של כנסיית השכל


כל מה שיש באלבום של אלג'יר חסר אצל הכנסייה. הלך הכסף, נגמרה האמונה. אכזבה גדולה גדולה מלהקה שפעם עשתה הכל נכון. עצוב.


 


הופעת השנה – אהוד בנאי, "הזמן נוסע", בקיסריה


האיש שעובד הכי קשה הכי הרבה זמן כאן, וכל פרס והישג שמגיע לו מושג דרך עבודה קשה ובלתי מתפשרת, הגיע סוף סוף לקיסריה ונתן שם שואו בלתי נשכח, שלוש וחצי שעות של שכרון חושים, בדרך שבה רק אהוד יודע להגיש מוסיקה ישראלית


 


הרגע המרגש – גבריאל בלחסן על במת הבארבי


אמנם התחושה עדיין טריה, ובכל זאת אסתכן בהצהרה בוטה: הרגע המרגש מבחינתי השנה היה לראות את גבריאל בלחסן עולה על הבמה של הבארבי ונתן את "בתוך הצינורות", עם השירה המדהימה והסולו גיטרה שמפצח את הלב לרסיסים. רגע מרגש בטירוף מבחינתי, וללא ספק שיא ההופעה הנהדרת הזו.


 


האלבום הלא מוערך של השנה – "ענה לי" של אהוד בנאי


יותר מדי תלונות, יותר מדי שאלות, יותר מדי תהיות. אמנם האלבום הזה מגיע לפלטינה בימים אלה, ובכל זאת הוא נתפס כאלבום פחות טוב מהאלבומים האחרים של אהוד, ולדעתי לא בצדק. נכון, סוף סוף אהוד בנאי כתב שיר לא טוב ("מסך הברזל"), אבל האלבום הזה הוא ציון דרך באינטימיות של אהוד עם המאזינים, בחשיפה, בכנות. לטעמי, הוא אלבום נהדר, ובהחלט לא מוערך דיו.


 


האלבום התמוה – "בחירות אישיות" של רפי גינת


ווט וור יו ת'ינקינג, מן?   ללא ספק זהו מקרה ל"כלבוטק", לחקור מדוע מוציאים לאחד כמו רפי גינת אלבום כזה כשיש אנשים רעבים וחומוס מלא קוליפורמים בישראל.


 


האיחוד התמוה – משינה


כן, הייתי בהופעה בקיסריה. כן, רקדתי ונהניתי. אבל רגע אחרי, ואחרי שמשינה הופיעה לכל שלושה אנשים שרק הואילו לשלם, אתה שואל את עצמך מה עשו המשינאים באיחוד שלהם, פרט להעשרת חשבונות הבנק, והתשובה היא לא כלום. וחבל, כי מחמישיה כה מוכשרת, אתה מצפה להרבה יותר.


 


שיר השנה – "כשהלילה יורד" של רות דולורס-וייס


שיר ששובר את הלב, שסוחט את כל הדמעות, שמלטף ומשכר. רגע של שיא, של זמרת מדהימה, של יוצרים מוכשרים, של אושר מזוכך. שיר שמתמכרים אליו, שאי אפשר להפסיק לשמוע, שנוצר פעם בהמון המון זמן, במיוחד כאן. מושלם.


 


יציאת השנה – "שירת הסטיקר"  של הדג נחש


המלים הנפלאות של גרוסמן, שמתארות במדויק ובחרוזים את החיים שלנו כאן, עם הלחן הנהדר, הביצוע הכובש של הדג, ואהובה עוזרי הנהדרת. יציאה של פעם ב…שנה. הדג טובים בזה.


 


תגלית השנה – איזבו


 קצת מצחיק להכתיר "תגלית" להקה שקיימת כל-כך הרבה זמן, ובכל זאת השנה היא פרצה. מה זה פרצה?  התפוצצה. הדי הפיצוץ נשמעים עד אנגליה. מגיע להם.


 


הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם – רות דולורס וייס


הדיסק כבר בחנויות. רד"ו קרעה את הלב עם "כשהלילה יורד", ונותר רק לתת לה אותו לצלילי Come See. כדאי עכשיו, לפני שכולם ידברו על זה.


 


החינם של השנה: אוצרות מהלייבל קקטוס


דויד פרץ, האיש המוזכר ביותר בבלוג הזה (פרט לחתום מטה), העניק השנה שפע אוצרות למוריד הנאמן – אוסף "קקטוס" של הלייבל היה אוסף מדהים שהכיל את המיטב של אמני הלייבל הנהדר שהוא מטפח, פסקול "המסע הארוך" היה מבחינתי אחד האלבומים הנפלאים ביותר שגיליתי השנה (מה שמזכיר לי שעוד לא ראיתי את הסרט…  בשנה הבאה!).


 


האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: דין דין אביב, המלכה


אני חולה על דין דין עוד מההופעות שלה עם צ'קלקה. היא עשתה לעידן רייכל את האלבום, ועוד יותר את ההופעה. ההופעות עם אמא (עלידין) הם רק החימום. יאללה, מי מוציא לה כבר אלבום?


 


קליפ השנה – "ידיעה" של שוטי הנבואה


האלבום שלהם היה אכזבה גדולה, אבל הקליפ הזה הוא פשוט פנינה. סיפור משעשע, ביצוע שאנטי-בבא כמו שהם יודעים, וגם השיר משובח. היה שווה לפתוח 24 רק כדי להיתקל בקליפ הזה כל רבע שעה. סחה.


 


הכי חו"ל בישראל – איזבו


עכשיו זה גם רשמי, אבל גם לפני זה – איזבו היו הדבר הכי קרוב לחו"ל בארץ ישראל. אלבום נפלא, שהתנגן בגאון בתחנות רדיו בכל העולם. ווי אר דה וורלד.


 


הכי לא חו"ל בחוץ-לארץ – בלאקפילד


We are a fucked up generation, It’s cloudy now. כל מילה מיותרת.


 


אתר המוזיקה של השנה – "השרת העיוור"



גיאחה, יאדו ושאר המשרתים את השרת מצליחים ליצור יום-יום במה נפלאה לכתוב, לקרוא, לדון ובעיקר להינות. הלוואי עליי.


 


* * *


 


זהו. נגמרה השנה. אם בכל זאת נשארה לכם מעט אנרגיה, אתם מוזמנים להנות מאוסף (כמעט) כל הביקורות של שנת תשס"ד, ובכלל זה מפרי עטו של הח"מ, באתר הקיוב.


 


שתהיה שנה נפלאה עם מוסיקה ישראלית נהדרת וים של אלבומים משובחים והופעות שוות.


'תראות בשנה הבאה.

מרכז עזריאלי / גבריאל בלחסן


הוא כבר מת לגמרי ,


אבל הם לא נותנים לו להיכנס לגן עדן ,


כי הוא השאיר את תעודת הזהות


שלו על כדור הארץ.


 


ויש לו חצי שעה להביא אותה ,


והוא לא זוכר איפה היא.


 


הוא מסתובב במרכז עזריאלי. הוא


רואה אנשים שמחים , והמון בחורות


יפות ובגדים והוא כל הזמן


בודק בכיס של המעיל.


 


רע לו והרגליים שלו רועדות.


והוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא


נותנים לו להיכנס לשמיים.


 


הוא עולה במדרגות הנעות למעלה,


ואחרי זה יורד , ועוד פעם למעלה.


 


הוא מחפש את הדוכן של חבר שלו,


והוא זוכר שהיא נפלה מאחורי


הדלפק יחד עם הסיגריות , וזה היה


בפעם האחרונה שהתעלף.


 


הוא מוצא את הדוכן , וחבר שלו


מוכר שקדים קלויים לגבר שמן


בחליפה אפורה , ולגבר יש טבעת זהב


ענקית על האצבע.


החבר מחייך אומר שיתפנה עוד מעט.


 


בינתיים הוא עושה סיבוב.


עולה לקומה השלישית , יורד לקומה השנייה.


 


הוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא יתנו


לו להיכנס לשמים כי אין לו את


התעודת זהות , ויש לו עוד עשר


דקות למצוא אותה.


 


הוא מסתכל בשעון.


 


מתיישב על ספסל במרכז עזריאלי ,


ומצית לעצמו סיגריה.


 


 


* * *


 


דויד פרץ, איש יקר, כתב על אלבומי הסולו של גבריאל בלחסן: "לפעמים צריך לנסוע רחוק בשביל למצוא משהו ממש קרוב. שני תקליטי הסולו של גבריאל בלחסן הם פשוט הדבר הכי מדהים ועוצמתי ששמעתי בשנים האחרונות, מוזר לי שהרבה מהאנשים… אוהבים ומכירים את כל גיבורי הפאנק והשמות הגדולים של סצינת האלטרנטיב מחו"ל… לא מכירים את הדיסקים האלו… מדובר במחדל קולוסאלי. אלו עבודות האומנות הכי עוצמתיות, מוטרפות וחדות ששמעתי אי פעם, בלי קשר לישראלי או לא ישראלי… העולם של גבריאל הוא הדבר הכי קרוב לתמונת מצב המצולמת במצלמה רועדת של מה זה אומר לחיות כאן. מכוח ההרגל אנחנו שוכחים כמה החיים שלנו פה הם חתיכת טרוף אחד מוזר ומשוגע…".


 


אני נוטה להסכים עם דויד רוב הזמן. במקרה הזה, אני ממש מזדהה איתו. שני האלבומים של גבריאל בלחסן פשוט מדהימים. במיוחד אני אוהב את "רכבות", האלבום הראשון מבין השניים, שיצא ב-1999 בלייבל "שלומציון" של שלום גד (האח של אביב גדג', שיחד עם בלחסן הביא לנו את אלג'יר). זו אהבה מאוחרת, למודת סבלנות וכאב, כי צריך את שני הדברים האלה כדי לצלוח את האלבום הכל-כך אפל והכל-כך מסובך והכל-כך נהדר של בלחסן.


 


בלחסן, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו ("בתוך הצינורות"?) כותב שירים כמו שמעטים יודעים לכתוב. אלה בעצם לא שירים, אלא סיפורים קצרים, הפורקים את אשר ליבו, את אשר במוחו, וחודרים לתוך הראש והלב והבטן שלך, תרצה או לא תרצה.


"מרכז עזריאלי" הוא כבר פרוזה של ממש. פנינה שיש לקרוא שוב ושוב, לשמוע שוב ושוב, רק כדי להבין, ולהעריך, ולהעריץ.


אז הבאתי אותו כאן בשבילכם. מקורות יודעי דבר אומרים ששני אלבומי הסולו שלו עומדים תיכף לצאת מחדש. אל תהססו.

כשאת כל-כך יפה

 


מוקדש לך, ובעצם לנו, על שלוש שנים נפלאות של קסם…


 








מצאתי איך לגרום לך


מצאתי איך


לגרום לך לחייך.


 


קורא שירה גרועה למזכירה שלך.


שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.


את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.


תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע


כשאת כל-כך יפה.


 


מצאתי איך לגרום לך


מצאתי איך


לגרום לך לחייך.


 


וזה כל כך יפה –


סופר את הריסים שלך בשקט.


עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.


את ישנה.


עינייך הישנות צופות בי,


מקשיבות.


נדמה לי שחייכת.


 


מצאתי איך לגרום לך


מצאתי איך


לגרום לך לחייך.


 


 


at my most beautiful, המלים המקוריות (באנגלית, כמובן): R.E.M