[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא
ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני
ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי
כשהיה  גם עשרים שנה אחרי…]

 

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל
ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש
שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (…), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי
כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.

כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over,
האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית
את "אישיותי
המוסיקלית", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד
Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר
אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו
אז.

האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים,
שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות
המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים
באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך
חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.

אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי
להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט
נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור.
הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.

"במבט לאחור נראה שאני

יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,

בשעה של דמדומים – 

ללא כל אחר-כך.

כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.

בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות
כמעט-נשכחות – 

אני מתכוון…

התכוונתי…

אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה
היה".

השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר
אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות,
הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה,
כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות
שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.

כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה.
ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו
של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals"
הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.

 

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.

יש לי ילד בן שש.

קצת מפחיד להגיד את זה, קצת מפליא אפילו. ממלא את הלב גם גאווה וגם
חשש. אבל – ארצה או לא ארצה – יש לי ילד בן שש, ממש היום, ממש עכשיו.

 

אני עדיין זוכר את התדהמה שאחזה בי כשהוא נולד, לפני שש שנים בדיוק (בערך). אני עדיין זוכר את גופו
הקטן כשהוא הונח על אימו, ואיך ליוויתי אותו בדרך הארוכה (ארוכה מדי) אל התינוקיה, והבטתי בו כשאור מלאכותי חימם את עורו הלבן.

מאז אני לא מסיר ממנו את מבטי. מביט בו גדל, טורף את העולם עם העיניים הסקרניות שלו והחיוך
המבויש. ילד שתמיד שואל את השאלות הכי חכמות, ולא נותן לאף אחד לספר לו סיפורים (במקום תשובות הגיוניות).
בגיל מוקדם, מוקדם מדי, הוא מתלבט לגבי המוות, שירות בצבא, קיומו של אלוהים,
ובמידה רבה מזכיר לי את עצמי. לא, לא בגילו, כי אני לא זוכר איך זה להיות בגילו, אבל את עצמי באופן כללי.

 

הוא ילד מלא אהבה ורגיש, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב ושמח ומתרגש ומתגעגע. אבל הוא גם בן "טיפוסי" שמשתולל ונופל
כל הזמן, וכמות הפצעים על ידיו ורגליו אינסופית. הוא קולט כל דבר ומהר, אשף במחשב, אלוף הגאדג'טים, אבל גם מת על כדורגל וסתם להשתולל
בפארק. והכי חשוב – הוא ילד של אבא. וכשהוא בא ומבקש חום ואהבה, מתרפק על
גופי ומתיישב עליי ממש כמו שעשה כשהיה בן שנתיים או שלוש, אין מאושר ממני.

 

האמת
צריכה להיאמר – אני מאוהב בו, בילד הגדול שלי, והאהבה זו רק הולכת וגדלה עם כל שנה
שחולפת. כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים, והוא שם את ידו בידי, אני לא יכול
שלא לחשוב על השורות המופלאות בשיר
של לנון:

לפני שאתה חוצה את הכביש

קח את ידי

החיים הם מה שקורה לך

כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות…

 

ואת התוכניות הכי גדולות אני עושה איתך, ילד שלי, ועבורך.

"ילד עם סיבה טובה להאמין שכל עוד מנסים מכל הלב חלומות מתגשמים". אתה מגשים לי יום-יום את החלומות הכי גדולים שלי. הלוואי ואוכל להגשים את שלך.