לא מפתיע שאביתר בנאי ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. אחרי הכל אנחנו (כמעט) בני אותו הגיל, (כמעט) באותו המצב המשפחתי, והנושאים שבהם עוסק אביתר הם (כמעט) אותם הנושאים שגם אני מתעסק בהם.

מצד שני, אביתר בנאי היה תמיד דמות קצת חריגה, עוד יותר אחרי שחזר מהמזרח, בטח מאז שחזר בתשובה, התמלא באמונה והחל להתלבש ולהיראות בהתאם.

 

לא מפתיע החומר החדש של אביתר בנאי. ניתן בקלות לזהות את השירים שלו, עם המילים המהורהרות והמורכבות, עם ההתעסקות במשפחה ובשאלות פילוסופיות, עם הקול המופלא שלו, עם הלחנים הנהדרים.

מצד שני, אף אחד מהאלבומים של אביתר לא נשמע כמו האלבומים הקודמים שלו – לא "שיר טיול", לא "עומד על נייר", ונדמה שגם "לילה כיום יאיר" יהיה כזה.

 

וכך אני מתיישב לי בצוותא מול אביתר בנאי והלהקה שלו, יודע פחות או יותר מה אקבל, ולא יודע בכלל איך זה יישמע. שתים-עשרה שנים אחרי שישבתי כאן בבכורה של האלבום הראשון של אביתר, אני מוקף בהמון אוהב, קהל מגוון ויפה, שכולם מתרגשים ממש כמוני. גם אביתר מתרגש.

 

הוא עולה על הבמה עם גיטרה, רמז שיעיד על הבאות. לצערו ולצערנו הגיטרה לא מחוברת כהלכה. אביתר, כאביתר, נבוך, משתעשע בניסיון להרוויח זמן, פונה לאורנה שבקהל לעזרה (אורנה, יש לך משהו מצחיק להגיד?). בסופו של דבר הגיטרה מתחברת, ואביתר פורט עליה את "אב הרחמן", שמסמל במידה רבה את כל מה שיפה ומיוחד באביתר, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה:

 

"זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף

מכוח האמונה

לקחת נשימה גדולה

לרוץ וליפול

אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן".

 

ביני לבין עצמי אני חושב שאביתר לא השתנה בכלל. חוץ מהתחפושת של הדוס, כמובן. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין רך ומרגש, אלוהי כמעט. הוא מתיישב על הפסנתר, בדיוק כמו אז, בדיוק כמו תמיד, ומגיש את "משיב הרוח", השיר הנפלא שהלחין למילותיו של מירון איזקסון מתוך "סימנים". כמו תמיד, גם במקרה הזה, אביתר עושה במילים כבשלו, וכשהוא שר על "אדמת ירושלים" שמחכה וש"אפשר לראות ימים אחרים", קשה שלא להתרגש.

 

אבל לא להתבלבל – אביתר בנאי הגיע להופעה הזו עם הרכב רוק, רוק של ממש, ובניגוד לכל הציפיות בא לתת בראש. זה נשמע מוזר, אבל מוזר כמה שזה נשמע טוב. לרוב השירים הוא תפר עיבודים מרתקים, עם חשמליות רוטטות ותופים רועשים, והוא פותח ב"יש לנו את כל הזמן", נותן לאמיר צורף הזדמנות להרטיט לבבות עם סולו חשמלית נהדר.

 

מכאן לשיר טיול, "שיר על הזיות ועל חיפוש". כמה זמן לא שמעתי את "שיר טיול" בהופעה, ואיך השיר הזה נשמע שונה לגמרי עם עיבוד רוקי, אחר מהאלבום הנפלא שנקרא על שמו, וחומות הרעש כאילו מצליחות לשמר את היופי שלו בתוכן.

 

נדמה שאביתר כבר חתום על לא מעט המנונים, והוא יודע את זה. הקהל לא יוותר לו על "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה" או "כלום לא עצוב". גם לא על "אבות ובנים", בטח אחרי "בופור". השירים האלה נהדרים, אין ספק, אם כי השירה בציבור תמיד עושה לי רע. לשמחתי, הוא לא מוותר גם על השירים הנהדרים של "עומד על נייר", על "טיפה של אור" שהפך להמנון הפרטי שלי, על "את שקט" ארוך-ארוך, פסיכדלי משהו.

 

ואז הוא חוזר לאלבום החדש ש"ייצא לקראת פסח". השירים נשמעים מצוין, רוק חם ומרגש, כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. נכון, "אותיות פורחות באוויר" שכבר יצא כסינגל לרדיו וודאי לא הפתיע אתכם. שאר האלבום יעשה את זה, אני מבטיח. וחוץ מזה, הסינגלים שאביתר שולח לרדיו הם בדרך-כלל השירים הקליטים והפשוטים יותר לעיכול באלבום. וכאילו כדי לשכנע אותי בזה הוא נותן את "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים", שירים טובים, אבל לבטח רחוקים מהשיאים של האלבום מהם הם יצאו.

 

"לילה כיום יאיר", שיר הנושא של האלבום החדש הוא שיר נהדר, אולי השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב מעולם (עם אודי אניס על תקן דוד אהוד). אותו אניס גם מנגן נהדר את התפקיד של אהוד ב"מתנות" האהוב, עם עוד ביצוע נפלא. וכשאביתר זועק "הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף" עוברת בגופי צמרמורת.

 

בלהט ההופעה, עם העיבודים החדשים והמעניינים, אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "כה ציפיתי ליום והגיע" או "חתונה לבנה" יוצאים טוב. שלא לדבר על "כלום לא עצוב" בגרסה משעשעת מתמיד, "שיר בשביל הסבבה". וכמובן, "כשזה עמוק", המרענן הרשמי, עם הקהל בתפקיד קול ב' א-לה אביתר בנאי. לולא קורין הייתה תקועה בתוך הבית של "האח הגדול", אני בטוח שהיא הייתה מתרגשת.

 

הקהל זורק בקשות לאוויר, כשאביתר עולה להדרן האחרון. "תיאטרון רוסי", כמובן, כאילו שיש סיכוי שאביתר ישיר אותו. "השתגעתם?", הוא עונה במבוכה, "שיר אחרון?  להרוג את האנשים?!". השיר שנבחר, "אבא", הוא כמובן השיר שאביתר החליט לשיר מלכתחילה. השיר שפותח את האלבום החדש. "אבא", הוא שר שם, "אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב". אני לא בטוח לגבי המסע, אבל ההופעה הזו נגמרת עם סוף נפלא.

 

אביתר בנאי לא עוזב אותי. הוא לא עוזב אותי ביום-יום, הוא בטח לא עוזב אותי אחרי ההופעה. אני ממשיך לחשוב על ההופעה, לשמוע את השירים בראש, גם שבוע אחרי. נזכר בהם בניחום אבלים, בסרט שאני רואה, כשאני משחק עם הילד. בגלל זה אני הולך עם אביתר בנאי כל-כך הרבה זמן.

מצד שני, איך הוא לא שר את "הרמח"ל"?

 

 

(אביתר בנאי, לילה כיום יאיר, צוותא, 25.3.09)

זה מין שבוע מוזר כזה, עם פרידות, הלוויות, אביתר בנאי ב"צוותא" ו"פרידות".

 

אולי בגלל זה, לכל אורך הסרט, שמעתי – במקום את פס הקול הנפלא של ג'ו היסאישי, את אביתר בנאי שר.

"המוות הוא שער", אומר מפעיל המשרפות למשפחה האבלה, "אני אומר את זה לכל הנפטרים. המוות הוא שער, ועוד ניפגש".

ואביתר שר לי בראש:

סולם זהב בקצה של בור

הגוף יש לו סוף

לנשמה אין לה סוף

אין לה סוף

תן לשינוי לצמוח

אל תפחד מהפחד

[ייקח לי זמן לעכל את ההופעה המדהימה אתמול בערב בצוותא. בינתיים הנה רשמים שעלו בזמן-אמת ועוד לא הסתדרו לגמרי בראש ובנשמה]

 

 

ההופעה נפתחת עם "אב הרחמן" שבמידה רבה מסמל את כל מה שיפה ומיוחד באביתר בנאי, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה.

 

זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף מכוח האמונה

לקחת נשימה גדולה לרוץ וליפול

אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן

 

 

אביתר בנאי נראה בדיוק כמו אביתר בנאי, רק שהוא התחפש לדוס. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין אלוהי.

 

גיטרה-בס-תופים ואביתר בנאי. מוזר אבל נשמע פשוט מצוין.

 

יש לי סיכוי זו תפילה מופלאה, המנון של כל-כך הרבה אנשים.

 

התפילה שלי: ילדים ישנים באוהל בסלון – על זה אני חולם, על זה אני חולם. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.

 

השירים החדשים נשמעים נהדר. רוק חם ומרגש. כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם.

 

שיר הנושא ("לילה כיום יאיר") הוא השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב.

 

"תיאטרון רוסי שיר אחרון?  השתגעתם?!"

 

הופעה שנפתחת עם "אב הרחמן" נסגרת עם "אבא" שפותח את האלבום החדש.

 

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

בנימין נתניהו זה עז.

הנהלת בית"ר הגיבה לראשונה על עדויות הצופים בשבת, שעוררו סערה בארץ וגם בעולם: "אני לא מאמין שאוהדי בית"ר פגעו בדם קר בצופים ביציעים. אנו נמתין לתוצאות הבדיקה, אך ההתרשמות שלי שאוהדי בית"ר התנהגו בצורה מוסרית וערכית, ואם היו מקרים כאלה הם בודדים", כך אמר הבוקר מנהל הקבוצה.

מגוחך, אה?   שוב השטויות האלה על "הקומץ", שהוא תמיד השעיר לעזאזל שמכשיר את הרוב הקולני, הגס והלא-מוסרי.

זה מצחיק פחות כשמחליפים את בית"ר עם צה"ל, את האוהדים עם החיילים.

 
מימין: אוהדי בית"ר עם דגל כך ביציעים.           משמאל: חולצות שהודפסו בהזמנת חיילי צה"ל.

כשהרמטכ"ל מדקלם שוב את הקלישאה ש"צה"ל זה הצבא המוסרי ביותר בעולם" אני מצטמרר. לא כי אני חושב שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. אחרי הכל מדובר בצבא שלי, של כולנו. אבל בתור חייל בצבא הזה, המוסרי ביותר בעולם, הייתי שמח אם במקום לדבר, אשכנזי היה בודק באמת כמה מוסרי הצבא הזה, ודואג שהצבא שלו יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהפה שלו מפזר לכל עבר.

כי נדמה שצה"ל הוא הצבא הקלישאתי ביותר בעולם. צבא שבעיקר מטייח את עצמו לדעת, בזמן שמתחת לפני השטח הבעיות מפעפעות כל-כך חזק, שכבר קשה להסתיר אותן. אני יודע שקשה לקבל את זה, שקל להגיד "אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם", אבל הכתובת כתובה על הקיר. סליחה, על החולצות של החיילים שלנו.

אם משפט כמו "לא נרגע עד וידוא הריגה" לא גורם לכם סלידה, כנראה שאין לנו באמת תקווה. ההומניזם נבעט החוצה מהצבא, והמיליטריזם השתלט. לא פלא שיהונתן חישב ומצא שעל כל שמאלן (כולל מפלגת העבודה) יש בישראל חמישה שאינם שמאלנים.

כפי שאוהדי בית"ר מוסיפים להטיל את חיתתם בכל מגרש אליו הם מגיעים (ואני, רחמנא ליצלן, אוהד בית"ר סמוי), ומזמרים את זמירות "הקומץ" בכל דיון משפטי בנושא, כך גם קברניטי צה"ל – נתפסים לש"ג, מדברים על ה"בודדים", מענישים את התינוקות שנשבו, מקדמים את האחראים ומסמנים להם את הדרך.

גורביץ' כותב: "מצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים". למרות שהמלחמה היא גיהנום. למרות התירוצים הידועים של חיי אדם והברבריות של הצד השני. בניגוד לגורביץ', אין לי עוינות לצה"ל. אני פשוט מפחד שבגיהנום שבו אנחנו חיים נהפוך גם אנחנו לאחד עם השטן.

כשבעצם (רק) קיווינו לשיר "יאללה בית"ר יאללה".

או שמא היה זה "סובב לו, סובב הפינג'אן".

"וואוו, לא ידעתי שאת כתבת את זה… [את "אין לי ארץ אחרת"]

איזה עוד שירים את כתבת לזמרים אחרים?"

                                        ~ פנינה טורנה, סוג של כוכבת, ספק מחמיאה ל-, ספק מקנטרת את קורין אלאל.

מה מסתתר בתוך שניה מתוקה

כשזה עמוק, את יודעת

מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה…

 

וזכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב

ובפנים שוב שלג יורד

אלף.

אלף ימים.

אלף ימים בשבי.

כמה פעמים שאני לא אגיד את זה, זה פשוט לא נתפס.

"זה קשה עד מאוד, זה קשה באמת
לאבד את הילד בתוך עולם חי ומת…"

כשהייתי בתיכון, הייתי נוסע באוטובוס לתל-אביב. האוטובוס היה חולף ליד תיכון ויצ"ו צרפת, שם התנוססה כתובת ענקית שאמרה "רון ארד נמצא בשבי כבר … ימים". הכתובת התעדכנה מדי יום, וכל פעם שהייתי עובר לידה הבנתי, למרות גילי הצעיר, שכל יום שעובר מפחית משמעותית את הסיכוי שרון יחזור.

אני כבר לא צעיר כמו אז. אני יודע שהעסק מסובך. שצריך להחזיר מחבלים עם דם על הידיים, כאלה שלא יהססו לחזור לדרכם הנפשעת מיד עם שחרורם. אבל כשאני מביט בפנים של ההורים של גלעד, אני לא יכול שלא לחשוב שהמחיר, כל מחיר, שווה את זה.

"היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת
לחכות לו שיחזור
לקום אחרי שהוא חוזר
לכבות לו את האור…"

1000 ימים בשבי זה מספיק.
זה יותר מדי.
זה בלתי נתפס.

 

הציטוטים מתוך השירים:
   כשתחזור / גיא בוקטי
   כביש 1 / עמיר לב

"אני הייתי סופר מן ואוריה היתה סופר מנטוס…"

 

‏~‏ יובל, חולק איתי את חוויות אמש

מה שחסר לא באמת חסר

וחבל אפילו למצמץ.

קליפ חדש של אסף אסולין לאביתר בנאי.

פוסט שפרסם לא מזמן ידידי הוירטואלי עידו שחם בבלוג המצוין שלו פתח דיון מעניין בינינו על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. הטכנולוגיה, טוען עידו, מאפשרת לנו להשיג את העל-טבעי – אנחנו יכולים לשלוח הודעה במהירות האור, לחפש מושג במליוני דפי טקסט – אבל היא מנוצלת בעיקר לתקשורת ובידור.

טכנולוגיה צריכה לשפר את חיינו ואת הסביבה, למרות שהטכנולוגיה מפותחת בעיקר על-ידי חברות למטרות כלכליות. האם חברות הי-טק משפרות את חיינו מעבר לשכר היפה שהן מעבירות לעובדיהן?   האם חברות צריכות להציל את העולם?

אני נוטה להסכים עם עידו. היה קשה לי מאוד לעבוד בארגון שמטרתו היחידה היא לעשות כסף. אני גאה לעבוד בחברה שעושה כסף אבל גם משנה את חייהם של רבים לטובה. הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים – שיחות ועידה בוידאו (video conferencing) – מאפשרת לא רק שיתוף פעולה בין עמיתים. היא הופכת את העולם ל"ירוק" יותר, מאפשרות לחרשים ומתקשים בשמיעה לתקשר זה עם זה, ויכולה לצמצם פערים כלכליים ולהיאבק בעוני.

למרות כל הטוב הזה, שמגיע מהטכנולוגיה, עידו נותר סקפטי. הוא טוען שאלו רק "תוצרי לוואי" של הטכנולוגיה, שאינם משמעותיים, והשורה התחתונה היא שאנחנו מייצרים מוצר כלכלי/עסקי. אחרי הכל, אנשים ב"עולם האמיתי" יכולים פשוט להיפגש, ויש אמצעים אלטרנטיביים לתקשורת כאשר פגישות פנים-אל-פנים אינן אפשריות. אפילו האסקפט ה"ירוק" של הטכנולוגיה לא מרשים אותו, שכן לצריכת רוחב הפס יש אפקט סביבתי גם כן (ותקשורת באמצעות וידאו צורכת המון רוחב פס…).

 

"קפיטליזם", במוזיאון MOMA. (CC)

אינני יכול להתווכח עם העובדה שהחברה שבה אני עובד היא עסק. ככזו היא מפתחת טכנולוגיות ומוצרים כדי להכניס כסף ולהיות רווחית. זה אולי נשמע כמו קפיטליזם "טהור", אבל אם לשאול מביל גייטס, אני מאמין שקפיטליזם יכול להפוך ליצירתי.

טכנולוגיות שמפותחות על-ידי חברות יכולות לפתור את הבעיות המהותיות, והן עשו כן בהצלחה בעשורים האחרונים. גייטס כותב:

הגאוניות של הקפיטליזם נעוצה ביכולתו לגרום לאינטרס האישי לשרת את האינטרס הרחב יותר. הפוטנציאל של החזר כלכלי גדול ליצירתיות שיחרר קבוצה רחבה של אנשים מוכשרים במרדף אחר תגליות רבות ומגוונות. המערכת הזו, המוזנת מאינטרס אישי, אחראית להמצאות הגדולות ששיפרו את חייהם של מיליארדים.

 

הבעיה היא שעסקים מפתחים טכנולוגיות כדי למלא אחר ביקושים, ואם אין ביקושים לא יהיו פיתוחים טכנולוגיים. מחלה כמו ALS, למשל, היא חשוכת-מרפא, ואין כמעט מחקר בנושא, שכן "רק" 30 אלף אמריקאים אובחנו כחולים במחלה, מספר שאינו נחשב ל"ביקוש" מספיק כדי לערב את חברות התרופות הגדולות.

הקפיטליזם רותם את האינטרס האישי מטעם אלו שיכולים לשלם. ממשלות ופילנתרופים דואגים לאלו שאינם יכולים לשלם. אבל כולנו יודעים שהמשאבים האלה קטנים, ובטח קטנים מכמה שצריך.

בול גייטס על קפיטליזם יצירתי, דאבוס, נובמבר 2008.

 גייטס מציע לפתור את הקונפליקט הזה עם "קפיטליזם יצירתי", שבו ממשלות, עסקים וארגונים ללא מטרות רווח "יעזרו" לכוחות השוק, כל שאנשים ירוויחו ו/או יזכו להכרה אם וכאשר יעשו עבודה שתעזור לפתור את בעיות העולם.

 רבים טוענים שלשפר את העולם זו עבודה לממשלות, לא לחברות. כמו שמילטון פרידמן טען, האחריות החברתית של עסק הוא להגדיל את רווחיו. עם זאת, אם נסתכל מסביבנו, אפשר לראות שהממשלות כושלות בתפקידן זה (בטח אצלנו). ואם נשאיר את זה להן, אנחנו נמשיך לחכות שהן תביא לנו פתרונות עוד שנים רבות.

אם מיקרוסופט של ביל גייטס פיתחה ממשק ללא-טקסט המאפשר לאנשים שלא יודעים קרוא-וכתוב להשתמש במחשב, לא ממש מעניין אותי  ה-business case שמאחורי זה. באותו אופן, אם video conference יכול לחבר את החרשים לעולם השומע, אני גאה בטכנולוגיה הזו. כמו הרבה טכנולוגיות, אנחנו יכולים להעביר את חיינו בלי video conference. אבל אני בטוח שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם הטכנולוגיה הזו תהיה נגישה בכל מקום.

זהו חלום אצילי מאוד לחקור ולפתח טכנולוגיות ומוצרים רק כדי להיטיב עם המין האנושי. עם זאת, אפשר לספור את המיזמים האלטרואיסטים האלה על אצבעות יד אחת, וגם הם בדרך-כלל ממומנים על-ידי אנשים בעלי אינטרס אישי. חקר ALS, למשל, התפתח עשרות מונים מאז שדב לאוטמן אובחן חולה במחלה. לאוטמן הצטרף ל- IsrA.L.S, ארגון ישראלי שחוקר את המחלה, ומממן 15 חוקרים בישראל שעובדים על תרופה למחלה הנוראה הזו.

כמה שהייתי רוצה יום אחד לעבוד במקום כזה, אני מאמין שהעולם יכול להרוויח המון מהקפיטליזם, בין אם הוא "יצירתי" ובין אם לאו. זה נכון למרות שכל הכסף שבעולם לא יכול להציל אותנו, אם כדור הארץ ייהרס מאסון, טבעי או יציר-אדם. תוצרי לוואי או לא תוצרי לוואי, אם טכנולוגיות שיגיעו מחברות, יצילו אותנו יום אחד, אני לגמרי בעד קפיטליזם.

 

נ.ב. – לעניין פליטת הגזים בכל פעם שאנחנו מחפשים בגוגל (או משתמשים ברוחב הפס שלרשותנו לכל מטרה אחרת), מבלי להוסיף לבלבול הכללי בנוגע לשטות הזו, אני מסכים עם אום מאליק ש"אם גוגל מזהם את הסביבה, לפחות הוא עושה משהו בנידון":

"זה לא עניין של גוגל, זה עניין שלנו…  אנחנו מבזבזים המון אנרגיה… אנחנו בורים מאושרים בכל מה שקשור לזבל שאנחנו מייצרים".