לילה כיום מאיר (אביתר בנאי בצוותא)

לא מפתיע שאביתר בנאי ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. אחרי הכל אנחנו (כמעט) בני אותו הגיל, (כמעט) באותו המצב המשפחתי, והנושאים שבהם עוסק אביתר הם (כמעט) אותם הנושאים שגם אני מתעסק בהם.


מצד שני, אביתר בנאי היה תמיד דמות קצת חריגה, עוד יותר אחרי שחזר מהמזרח, בטח מאז שחזר בתשובה, התמלא באמונה והחל להתלבש ולהיראות בהתאם.


 


לא מפתיע החומר החדש של אביתר בנאי. ניתן בקלות לזהות את השירים שלו, עם המילים המהורהרות והמורכבות, עם ההתעסקות במשפחה ובשאלות פילוסופיות, עם הקול המופלא שלו, עם הלחנים הנהדרים.


מצד שני, אף אחד מהאלבומים של אביתר לא נשמע כמו האלבומים הקודמים שלו – לא "שיר טיול", לא "עומד על נייר", ונדמה שגם "לילה כיום יאיר" יהיה כזה.


 


וכך אני מתיישב לי בצוותא מול אביתר בנאי והלהקה שלו, יודע פחות או יותר מה אקבל, ולא יודע בכלל איך זה יישמע. שתים-עשרה שנים אחרי שישבתי כאן בבכורה של האלבום הראשון של אביתר, אני מוקף בהמון אוהב, קהל מגוון ויפה, שכולם מתרגשים ממש כמוני. גם אביתר מתרגש.


 


הוא עולה על הבמה עם גיטרה, רמז שיעיד על הבאות. לצערו ולצערנו הגיטרה לא מחוברת כהלכה. אביתר, כאביתר, נבוך, משתעשע בניסיון להרוויח זמן, פונה לאורנה שבקהל לעזרה (אורנה, יש לך משהו מצחיק להגיד?). בסופו של דבר הגיטרה מתחברת, ואביתר פורט עליה את "אב הרחמן", שמסמל במידה רבה את כל מה שיפה ומיוחד באביתר, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה:


 


"זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף


מכוח האמונה


לקחת נשימה גדולה


לרוץ וליפול


אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן".


 


ביני לבין עצמי אני חושב שאביתר לא השתנה בכלל. חוץ מהתחפושת של הדוס, כמובן. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין רך ומרגש, אלוהי כמעט. הוא מתיישב על הפסנתר, בדיוק כמו אז, בדיוק כמו תמיד, ומגיש את "משיב הרוח", השיר הנפלא שהלחין למילותיו של מירון איזקסון מתוך "סימנים". כמו תמיד, גם במקרה הזה, אביתר עושה במילים כבשלו, וכשהוא שר על "אדמת ירושלים" שמחכה וש"אפשר לראות ימים אחרים", קשה שלא להתרגש.


 


אבל לא להתבלבל – אביתר בנאי הגיע להופעה הזו עם הרכב רוק, רוק של ממש, ובניגוד לכל הציפיות בא לתת בראש. זה נשמע מוזר, אבל מוזר כמה שזה נשמע טוב. לרוב השירים הוא תפר עיבודים מרתקים, עם חשמליות רוטטות ותופים רועשים, והוא פותח ב"יש לנו את כל הזמן", נותן לאמיר צורף הזדמנות להרטיט לבבות עם סולו חשמלית נהדר.


 


מכאן לשיר טיול, "שיר על הזיות ועל חיפוש". כמה זמן לא שמעתי את "שיר טיול" בהופעה, ואיך השיר הזה נשמע שונה לגמרי עם עיבוד רוקי, אחר מהאלבום הנפלא שנקרא על שמו, וחומות הרעש כאילו מצליחות לשמר את היופי שלו בתוכן.


 


נדמה שאביתר כבר חתום על לא מעט המנונים, והוא יודע את זה. הקהל לא יוותר לו על "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה" או "כלום לא עצוב". גם לא על "אבות ובנים", בטח אחרי "בופור". השירים האלה נהדרים, אין ספק, אם כי השירה בציבור תמיד עושה לי רע. לשמחתי, הוא לא מוותר גם על השירים הנהדרים של "עומד על נייר", על "טיפה של אור" שהפך להמנון הפרטי שלי, על "את שקט" ארוך-ארוך, פסיכדלי משהו.


 


ואז הוא חוזר לאלבום החדש ש"ייצא לקראת פסח". השירים נשמעים מצוין, רוק חם ומרגש, כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. נכון, "אותיות פורחות באוויר" שכבר יצא כסינגל לרדיו וודאי לא הפתיע אתכם. שאר האלבום יעשה את זה, אני מבטיח. וחוץ מזה, הסינגלים שאביתר שולח לרדיו הם בדרך-כלל השירים הקליטים והפשוטים יותר לעיכול באלבום. וכאילו כדי לשכנע אותי בזה הוא נותן את "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים", שירים טובים, אבל לבטח רחוקים מהשיאים של האלבום מהם הם יצאו.


 


"לילה כיום יאיר", שיר הנושא של האלבום החדש הוא שיר נהדר, אולי השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב מעולם (עם אודי אניס על תקן דוד אהוד). אותו אניס גם מנגן נהדר את התפקיד של אהוד ב"מתנות" האהוב, עם עוד ביצוע נפלא. וכשאביתר זועק "הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף" עוברת בגופי צמרמורת.


 


בלהט ההופעה, עם העיבודים החדשים והמעניינים, אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "כה ציפיתי ליום והגיע" או "חתונה לבנה" יוצאים טוב. שלא לדבר על "כלום לא עצוב" בגרסה משעשעת מתמיד, "שיר בשביל הסבבה". וכמובן, "כשזה עמוק", המרענן הרשמי, עם הקהל בתפקיד קול ב' א-לה אביתר בנאי. לולא קורין הייתה תקועה בתוך הבית של "האח הגדול", אני בטוח שהיא הייתה מתרגשת.


 


הקהל זורק בקשות לאוויר, כשאביתר עולה להדרן האחרון. "תיאטרון רוסי", כמובן, כאילו שיש סיכוי שאביתר ישיר אותו. "השתגעתם?", הוא עונה במבוכה, "שיר אחרון?  להרוג את האנשים?!". השיר שנבחר, "אבא", הוא כמובן השיר שאביתר החליט לשיר מלכתחילה. השיר שפותח את האלבום החדש. "אבא", הוא שר שם, "אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב". אני לא בטוח לגבי המסע, אבל ההופעה הזו נגמרת עם סוף נפלא.


 


אביתר בנאי לא עוזב אותי. הוא לא עוזב אותי ביום-יום, הוא בטח לא עוזב אותי אחרי ההופעה. אני ממשיך לחשוב על ההופעה, לשמוע את השירים בראש, גם שבוע אחרי. נזכר בהם בניחום אבלים, בסרט שאני רואה, כשאני משחק עם הילד. בגלל זה אני הולך עם אביתר בנאי כל-כך הרבה זמן.


מצד שני, איך הוא לא שר את "הרמח"ל"?


 


 


(אביתר בנאי, לילה כיום יאיר, צוותא, 25.3.09)

המוות הוא שער (פרידות)

זה מין שבוע מוזר כזה, עם פרידות, הלוויות, אביתר בנאי ב"צוותא" ו"פרידות".


 


אולי בגלל זה, לכל אורך הסרט, שמעתי – במקום את פס הקול הנפלא של ג'ו היסאישי, את אביתר בנאי שר.



"המוות הוא שער", אומר מפעיל המשרפות למשפחה האבלה, "אני אומר את זה לכל הנפטרים. המוות הוא שער, ועוד ניפגש".


ואביתר שר לי בראש:


סולם זהב בקצה של בור


הגוף יש לו סוף


לנשמה אין לה סוף


אין לה סוף


תן לשינוי לצמוח


אל תפחד מהפחד


לילה כיום מאיר (רשמים קצרים ולא מסודרים מאביתר אתמול בצוותא)

[ייקח לי זמן לעכל את ההופעה המדהימה אתמול בערב בצוותא. בינתיים הנה רשמים שעלו בזמן-אמת ועוד לא הסתדרו לגמרי בראש ובנשמה]


 


 


ההופעה נפתחת עם "אב הרחמן" שבמידה רבה מסמל את כל מה שיפה ומיוחד באביתר בנאי, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה.


 


זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף מכוח האמונה


לקחת נשימה גדולה לרוץ וליפול


אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן


 



 


אביתר בנאי נראה בדיוק כמו אביתר בנאי, רק שהוא התחפש לדוס. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין אלוהי.


 


גיטרה-בס-תופים ואביתר בנאי. מוזר אבל נשמע פשוט מצוין.


 


יש לי סיכוי זו תפילה מופלאה, המנון של כל-כך הרבה אנשים.


 


התפילה שלי: ילדים ישנים באוהל בסלון – על זה אני חולם, על זה אני חולם. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.


 


השירים החדשים נשמעים נהדר. רוק חם ומרגש. כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם.


 


שיר הנושא ("לילה כיום יאיר") הוא השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב.


 


"תיאטרון רוסי שיר אחרון?  השתגעתם?!"


 


הופעה שנפתחת עם "אב הרחמן" נסגרת עם "אבא" שפותח את האלבום החדש.



 


אבא אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

יאללה צה"ל יאללה! (והרוח נושבת)

הנהלת בית"ר הגיבה לראשונה על עדויות הצופים בשבת, שעוררו סערה בארץ וגם בעולם: "אני לא מאמין שאוהדי בית"ר פגעו בדם קר בצופים ביציעים. אנו נמתין לתוצאות הבדיקה, אך ההתרשמות שלי שאוהדי בית"ר התנהגו בצורה מוסרית וערכית, ואם היו מקרים כאלה הם בודדים", כך אמר הבוקר מנהל הקבוצה.


מגוחך, אה?   שוב השטויות האלה על "הקומץ", שהוא תמיד השעיר לעזאזל שמכשיר את הרוב הקולני, הגס והלא-מוסרי.


זה מצחיק פחות כשמחליפים את בית"ר עם צה"ל, את האוהדים עם החיילים.


 
מימין: אוהדי בית"ר עם דגל כך ביציעים.           משמאל: חולצות שהודפסו בהזמנת חיילי צה"ל.


כשהרמטכ"ל מדקלם שוב את הקלישאה ש"צה"ל זה הצבא המוסרי ביותר בעולם" אני מצטמרר. לא כי אני חושב שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. אחרי הכל מדובר בצבא שלי, של כולנו. אבל בתור חייל בצבא הזה, המוסרי ביותר בעולם, הייתי שמח אם במקום לדבר, אשכנזי היה בודק באמת כמה מוסרי הצבא הזה, ודואג שהצבא שלו יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהפה שלו מפזר לכל עבר.


כי נדמה שצה"ל הוא הצבא הקלישאתי ביותר בעולם. צבא שבעיקר מטייח את עצמו לדעת, בזמן שמתחת לפני השטח הבעיות מפעפעות כל-כך חזק, שכבר קשה להסתיר אותן. אני יודע שקשה לקבל את זה, שקל להגיד "אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם", אבל הכתובת כתובה על הקיר. סליחה, על החולצות של החיילים שלנו.


אם משפט כמו "לא נרגע עד וידוא הריגה" לא גורם לכם סלידה, כנראה שאין לנו באמת תקווה. ההומניזם נבעט החוצה מהצבא, והמיליטריזם השתלט. לא פלא שיהונתן חישב ומצא שעל כל שמאלן (כולל מפלגת העבודה) יש בישראל חמישה שאינם שמאלנים.


כפי שאוהדי בית"ר מוסיפים להטיל את חיתתם בכל מגרש אליו הם מגיעים (ואני, רחמנא ליצלן, אוהד בית"ר סמוי), ומזמרים את זמירות "הקומץ" בכל דיון משפטי בנושא, כך גם קברניטי צה"ל – נתפסים לש"ג, מדברים על ה"בודדים", מענישים את התינוקות שנשבו, מקדמים את האחראים ומסמנים להם את הדרך.


גורביץ' כותב: "מצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים". למרות שהמלחמה היא גיהנום. למרות התירוצים הידועים של חיי אדם והברבריות של הצד השני. בניגוד לגורביץ', אין לי עוינות לצה"ל. אני פשוט מפחד שבגיהנום שבו אנחנו חיים נהפוך גם אנחנו לאחד עם השטן.


כשבעצם (רק) קיווינו לשיר "יאללה בית"ר יאללה".


או שמא היה זה "סובב לו, סובב הפינג'אן".


כשזה עמוק (רשמים משתי דקות של "האח הגדול VIP" בשידור חי)

"וואוו, לא ידעתי שאת כתבת את זה… [את "אין לי ארץ אחרת"]


איזה עוד שירים את כתבת לזמרים אחרים?"


                                        ~ פנינה טורנה, סוג של כוכבת, ספק מחמיאה ל-, ספק מקנטרת את קורין אלאל.



מה מסתתר בתוך שניה מתוקה


כשזה עמוק, את יודעת


מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה…


 


וזכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב


ובפנים שוב שלג יורד

אלף ימים

אלף.


אלף ימים.


אלף ימים בשבי.


כמה פעמים שאני לא אגיד את זה, זה פשוט לא נתפס.


"זה קשה עד מאוד, זה קשה באמת
לאבד את הילד בתוך עולם חי ומת…"


כשהייתי בתיכון, הייתי נוסע באוטובוס לתל-אביב. האוטובוס היה חולף ליד תיכון ויצ"ו צרפת, שם התנוססה כתובת ענקית שאמרה "רון ארד נמצא בשבי כבר … ימים". הכתובת התעדכנה מדי יום, וכל פעם שהייתי עובר לידה הבנתי, למרות גילי הצעיר, שכל יום שעובר מפחית משמעותית את הסיכוי שרון יחזור.


אני כבר לא צעיר כמו אז. אני יודע שהעסק מסובך. שצריך להחזיר מחבלים עם דם על הידיים, כאלה שלא יהססו לחזור לדרכם הנפשעת מיד עם שחרורם. אבל כשאני מביט בפנים של ההורים של גלעד, אני לא יכול שלא לחשוב שהמחיר, כל מחיר, שווה את זה.


"היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת
לחכות לו שיחזור
לקום אחרי שהוא חוזר
לכבות לו את האור…"


1000 ימים בשבי זה מספיק.
זה יותר מדי.
זה בלתי נתפס.





 


הציטוטים מתוך השירים:
  
כשתחזור / גיא בוקטי
   כביש 1 / עמיר לב