Mother Nature is a Bitch

ראש וראשון לכל השבוע – רעש האדמה באסיה. עד לרגע זה מונים בדרום אסיה מאה עשרים וששה אלף הרוגים. אין בזה שום דבר מצחיק. להיפך.  החוק העשירי של מרפי בפעולה: אמא אדמה היא כלבה.

 

מה שכן, הצחיק אותי לראות איך תמיד נישאר – לפחות באסונות – יהודים. כלומר, תמיד נתעניין כמה ישראלים נפגעו, ודי נתעלם מכל השאר.  כי בינינו, אם לא היו נפגעים באסון הזה ישראלים, מישהו בכלל היה מתעניין בו יום למחרת?    זה שוב מחזיר אותי לחמישייה, ולעוד מערכון מפורסם על הזוג שקורא על האסונות בעיתון, אבל אם אין לא נפגעו שם יהודים, אז הוא מעביר דף.

להפתעתי, גיליתי שגם התאילנדים מגלים קורט של ישראליות (כנראה בשל היחסים המתחממים בין שני העמים – אנחנו מבלים אצלהם את הקיץ בשיזוף והם מבלים אצלנו את הקיץ בקטיף) – אלפים נהרגו בתאילנד, ואותם מעניין רק הנסיך שלהם, שהיה עסוק בסקי מים עד שגל גדול בא ולקח אותו.

 

אנחנו והתאילנדים גילינו שפרוטקציה, שחיתות ומעמדות לא עוזרים מול צונאמי. על משקל הפתגם הצה"לי המפורסם אפשר רק לסכם בעצב: אתה יכול לירוק על הטבע והוא נרטב; אבל כשהטבע יורק עליך, אתה טובע.

 

 

הומור מטיילים שחור

 

עוד תכונה ישראלית – לא עברו כמה שעות וכבר התחילו הבדיחות השחורות.

 

בקטגורית המוצלחים נרשמו איך מזהים ישראלי בחו"ל? (פרטים אצל עידו) ומה יהיה אחוז הקולות הצפים בבחירות הבאות בדרום אסיה? (עגבניות לזרוק לכיוון עופר).

 

התרומה שלי (הבדיחה מצריכה ידע קל בז'רגון המטיילים הישראליים) – – –

הצונאמי הזה, זה הגל העולה או הגל היורד?

 

 

רוכבים על הגל

 

כרגיל, המרוויחה הגדולה מהאסון (כמו תמיד) הייתה התשקורת, שתמיד נהנית לרקוד על הדם.

 

כך, למשל, עופר מצא את התגובה הזו באחד הפורומים:

 

איזה נחמדים שם בערוץ 10 (כל עוד זה מביא להם רייטינג…).

 

 

ב-YNET פתחו גלריה לפרסום תמונות הנעדרים:

 

וכפי שאתם רואים, לא שכחו להוסיף למטה אפשרות לדרג אותם. אולי גם נחפש את הנעדרים בהתאם לדירוג…

 

וכל שדרי הרדיו, העיתונאים ואפילו יגאל צור (?!) קפצו על הסירה. (הומור שחור?)

 

לכל הטררם הזה הצטרפו גם חברות הסלולר והטלפוניה הבין-לאומית, שקצת פרסום חינם אף פעם לא הפריע להם.

 

עידו קרא לזה "רוכבים על הגל". שוב פעם הומור שחור…

 

 

אלוהים שירותי נקיון בע"מ

 

האמת היא שכל האסון הזה גורם לך לחשוב – כמו כל אסון – איפה נמצא האלוהים הזה, שמליוני אסייתים (וגם די הרבה ישראלים) מאמינים בו.

 

ובכן, חברים, מצאתי את התשובה: אלוהים פשוט עסוק. לפרטים נא לפנות לנאס"א.

 

 

איזה שעון בן חיל

 

ועכשיו למשהו שונה לגמרי, אבל קשור (אפרופו דתות): אמאזון שוברת את כל השיאים בעונת החגים הנוצרית המתרחשת בימים אלה. החברה מדווחת:  כל דקה נמכר שעון. ממש שעון בן-חיל.

 

זה קצת הזכיר לי את ההוא ששמע שאשה נאנסת כל חמש דקות בארה"ב, וענה "איזה מסכנה…".

 

 

איזה הוא עשיר?   ראש הממשלה

 

ובחזרה אלינו… הידעתם?  אריק שרון הוא ראש הממשלה העשיר ביותר בישראל. "הארץ" מפרסם את הידיעה הזו באותו יום ממש שבו הוא מפרסם שיש 30% יותר עניים במדינת ישראל מאשר פורסם.

 

מעניין איך זה גורם לאריק שרון להרגיש?   (ניחוש שלי: רָעֵב).

 

 

 

ואגב, עם כל הבוז שלי לראש ממשלה המשמין ממנעמי השלטון בעוד אזרחי המדינה שלו רעבים ללחם, לא יכולתי שלא לחייך על התואר "ראש הממשלה העשיר ביותר בישראל".

 

כמה ראשי ממשלה חיים בישראל מלבד אריק?   ברק, ביביהו, פרס ושמיר. כלומר, מבין חמישה אנשים, אריק שרון הוא העשיר ביותר. מדהים.

 

בשבוע הבא חשיפה נוספת: אריק שרון הוא העשיר ביותר בישראל מבין כל ההורים לבן אחד שמן ובן אחד מושחת.

 

 

חולדאווין שובר שיאים

 

גם כן בעניין חשיפות – וואינט מדווח ששיא השכר ברשויות המקומיות שייך לעיריית תל-אביב. משום מה לא הופתעתי.

 

מעיריית תל אביב נמסר כי "רמת ההכנסות הגבוהה של תל אביב נובעת מתהליך ההתייעלות שעברה העירייה בשנים האחרונות, שלא פגע באיכות השירות שמסופקת לתושבים".  התייעלות?  איזו התייעלות??  בכל ביקור בעירייה, בכל מגע שיש למי מקרוביי וחבריי עם העירייה, מתגלה רק עוד ועוד בירוקרטיה מיותרת, עוד פקידים שתפקידם להפנות אותך לפקידים אחרים, העבודה לא מתבצעת, השחיתות חוגגת. רמת ההכנסות הגבוהה היא תוצר של הארנונה הגבוהה שמשלמים תושבי העיר תמורת שירותים ברמה נמוכה מאוד, ועוד יותר מכך תוצר של תעשיית הדו"חות המשגשגת ופורחת תחת משטר חולדאווין.

 

לא מאמינים?  הנה עוד קטע מתגובת העירייה: "עיריית תל אביב מסיימת שנתיים רצופות בעודף תקציבי היא סממן נוסף להצלחת התהליך וניצול המשאבים".
מי הם המשאבים של העירייה?  התושבים.  במלים אחרות, תושבי תל-אביב היקרים, העירייה מודה שהיא מנצלת אתכם וכל זאת כדי לשלם לעובדיה את השכר הגבוה ביותר ברשויות המקומיות.

 

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצביעים חולדאווין.

 

 

אל תשתין בקשת לבאר, כי ממנה יום אחד תשתה

 

קשה-קשה להיות אמן בישראל. עוד יותר קשה-קשה לעשות מוסיקה בישראל. הכי קשה-קשה אולי זה לעשות מוסיקת מחאה בישראל.

 

כי – תרצו או לא – אמנים זקוקים, בסופו של דבר, לחיבוק החם והאוהב של הממסד – חברות תקליטים, רשתות תקשורת, חברות ענק ועוד. זה נורא קוּל להשתין על כולם, אבל יום אחד אתה מוצא את עצמך מתחת לזרם, ודי קר שם וגם קצת מסריח.

 

 

 

וכך מצאו את עצמם חברי "הדג נחש", מי שחרתו על דגלם (ראו לעיל) את ההשתנה בקשת ואת הבעיטה בממסד, בחליפות, מייצגים את ישראל במסגרת מסע הופעות שנתמך ומומן בחלקו על-ידי משרד החוץ, וזאת אחרי שיר כמו "חליפות" ("המעגל הזה חייב להישבר / החליפות איבדו מזמן את הזכות לדבר… / אלף ואחד לקקנים, מקורבים / יועצים באפריל, כותבי נאומים…").

 

וכך עידו מצא אותם השבוע נותנים בראש עם רינגטונים ומשחקים תוצרת "סלקום". כן, אותה חברת סלולר ששאנן והחבר'ה נהנו להכפיש ב"מספרים" ("ארבע חברות סלולאר מתחרות על האוזן של שבעים וחמש אחוז מהישראלים / מנכ"ל סלקום הולך לבנק פעם בחודש מפקיד משכורת שש מאות שבעים וארבע אלף שקלים…").

 

 

 

עצוב?  אירוני??  לקח לחיים – – –  אל תשתין בקשת לבאר, כי ממנה יום אחד תשתה.

 

 

 

ואגב באר ומים ושירי מחאה, הנה לכם מעט ממלותיו של איש אמיץ, שהשתין לבאר פעם אחר פעם, אבל היה ישר ותמים מדי כדי לחפש בה שתייה, גם כאשר החום של המדבר איים להכריעו:

 

"אז מה כל הדאווין של שירי מחאה?

כל פעם חוזרים לאותה נקודה.

מה שלא תעשה, המים יורדים.

 

תעשה שמיניות באוויר,

תעשה קטינות סלאביות בתרגילי מתח,

גמישויות כחלחלות עם חתך מרחפות על פני כל השטח,

תחרוז נתח לפתח, תגיד בטח בטח צנון ורתח

המים יורדים…

 

המים נוזלים, המים אוזלים,

המים יורדים…"

                                (מתוך "דאווין של שיר מחאה" למאיר אריאל)

 

 

פני הדור כפני הכלב

 

השילוב של צופית "מילקשייק" גרנט וענבל "קזינו" גבריאלי הפחיד כנראה הרבה אנשים, כי התכנית קיבלה בקושי שישה אחוז רייטינג. זה עוד טוב לעומת אסף "גבות" הראל, שגירד את השלושה אחוז.

 

עם כל הכבוד לאלטרנטיבה שמציע ערוץ 10, תוכניות רעות יישארו רעות גם תחת הסיווג של "אלטרנטיבי", "ביזארי" או "סאטירי". נראה לי שאסף וצופית צריכים להצטרף למשפחת קמיצ'לי (משפחת מי?) בדרך לצו הרחקה לכל החיים ללא אפשרות חנינה מתחום הטלוויזיה. (לגבי אסף, אגב, אני בהחלט חושב שיש מקום לסעיף מקל, המאפשר לו ליצור עוד פרקים של מ.ק. 22 ו/או שוטטות. ההגבלה תחול רק על תוכניות אירוח, לייט נייט או כל ז'אנר אחר שבו הוא נדרש להיות נוכח לכל אורך התכנית).

 

למי שבכל-זאת צפה בתוכנית של צופית (הייתי על מסלול ריצה בחדר כושר.. נשבע!!!) ציפתה תוכנית סאטירה שהייתה החלום הרטוב של יוצרי "ארץ נהדרת": ענבל מקטרת על שמאמן מכבי תל-אביב "הושיב את לירן על הספסל" (סיגל עזריאלי פראיירית לידה), ענבל מגלה רגישות עמוקה  (צופית: "את יכולה להבין את סבל הפלסטינים?"  ענבל: "אם אני ממש מתאמצת אז כן"), ענבל מעלה טיעונים לוגיים מנצחים בדבר הסכסוך הישראלי-ערבי ("יש להם כבר 22 מדינות, אולי ניתן להם גם אותך?").

 

בקיצור, גאווה גדולה למפלגת הליכוד, לנבחרת ישראל בכדורגל ולדור הצעיר של מדינת ישראל. מדינה שבה  צופית גרנט עושה טלוויזיה וענבל גבריאלי חברת כנסת היא ללא ספק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (והאנשים המאוד מוגבלים) האמיתית.

אמר כבר מי שאמר: פני הדור כפני הכלב.

 

 

לימור, הביתה!

 

פרופ' אהרוני מגלה שמשרד החינוך מצא שיטה מצוינת להילחם בהידרדרות של תלמידי ישראל במבחני ההישגים העולמיים – רמאות: הוא מכין את התלמידים לבחינות במקום ללמד אותם את החומר.

 

גברת לבנת היקרה – אנחנו מ-א-ו-ד מאוכזבים. את יודעת טוב מאוד מה העונש של מי שמרמה בבחינה.
את מתבקשת ללכת הביתה עכשיו ולא לחזור למשרד בלי אחד מההורים.

 

 

אם לא חינוך, אז לפחות חיוך.

 

ואפרופו חינוך, השבוע פרסמה  ועדת דברת את מסקנותיה.

 

חיפשתי, הפכתי וקראתי שוב, אבל לא מצאתי שום התייחסות של הועדה לבעיות האמיתיות והבוערות: למבנים הלא בטוחים, לכיתות הקטנות והצפופות, ללוחות הישנים ולטכנולוגיות ההוראה העתיקות, לספריות ו/או חדרי מחשבים הקטנים והלא עדכניים, ובעיקר לאלימות הגואה ומתגברת בקרב בני הנוער.

 

הועדה אמנם מציינת ש"מניעת אלימות" זה רעיון חשוב שיש לקדמו, אבל לא מציעה שום דרך פרקטית לפעול בעניין. תזכורת: בסוף השבוע שעבר נרצח נער בן פחות מ-18 בידי נערים אחרים.

 

כרגיל, כמו כל ועדה במדינת ישראל, גם ועדת דברת מוציאה שם רע למושג הרעוע ממילא של ועדה. ביקשנו לבדוק לעומק את מצב החינוך בישראל, וקיבלנו קטגוריה על מצב המחנך בישראל.

כמו בועדות החקירה הצבאיות, בסוף הפילו הכל על  הש"ג, המורים. העיקר שאלוף הפיקוד יוכל להמשיך לחייך.

 

 

אם לא חינוך, אז לפחות חיוך.

 

 

מיסטר פינס וד"ר וגינה

 

אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, אופיר פינס יהיה שר הפנים, אחרי שנבחר במקום הראשון על-ידי חברי מרכז העבודה.

 

לא שיש לי משהו נגד פינס. להיפך. הוא ללא ספק אחד מהטובים וההגונים שביושבי בית הנבחרים.

 

אבל האם מדינת ישראל באמת יכולה להרשות לעצמה מנהיג עם שם כזה?

 

רק תחשבו על הכותרת ב-CNN בבוקר שאחרי היבחרו של פינס לראשות הממשלה:

Penis Ellected to Lead Israel

 

 

ועל זה אמרה ג'וליה רוברטס (גם יפה וגם אופה) לפינס אחר, מר הי גיא:

"…Better Mr. Penis than Mr. Vagina"

 

 

כריסטמס שמח (המלחמה נגמרה)

 

האופטימיסט ממתין כל הלילה לשנה החדשה שתגיע.
הפסימיסט ממתין כל הלילה שהשנה הישנה תצא.
                                                                           ~ בילי ווהן.

 

אז כדי לסיים בבכל-זאת נימה אופטימית את 2004, אני רוצה להקדיש לקוראי הבלוג את שירו הנהדר של יקיר הבלוג ג'ון לנון (טוב, גם יוקו היתה בעניין), Happy Xmas (War is Over), ולאחל לכולנו שנה אזרחית טובה ומוצלחת.

 

"…זה כריסטמס

לחלשים ולחזקים

לעשירים ולעניים

העולם כל-כך טועה

 

אז כריסטמס שמח

לשחורים וללבנים

לצהובים ולאדומים

בואו נפסיק את המלחמות…

 

כריסטמס שמח

וראש השנה שמח

בואו נקווה שהיא שנה טובה

ללא כל פחד

 

המלחמה נגמרה, אם תרצו

המלחמה נגמרה."

                                (מתוך "כריסטמס שמח (המלחמה נגמרה)")

 

להתראות בשנה הבאה!

 

מוקדש לגיא, אולי אחרון הפטריוטים.

 

 

באחד המערכונים המוצלחים ביותר של "החמישיה הקאמרית" יושבת החבורה העליזה על ספסל בקופת חולים ומקטרת על המצב המזופת במדינה ועל החיים הטובים ב"אמריקה" – איך הכל מתנהל שם על מי מנוחות, ובטוח שם ואין שחיתויות והכל נקי וגדול ומסודר.

 

טוב, הכי כיף זה לקטר על המצב, ולראיה שלל רשימות תחת הכותרת "שחרור קיטור" המתפרסמות בבלוג זה. הכי קל זה להסתכל על חצי הכוס הריקה. זו תכונה יהודית בולטת שהפכה לתכונה ישראלית בולטת. זה מה יש.

 

אבל כבר במערכון ההוא שם הכותב (אני מתאר לעצמי שזה אסף ציפור, אבל אני לא בטוח) בפי השחקנים את הדבר העיקרי הטוב במדינה שלנו – אם תיפול ברחוב באמריקה, אף אחד לא ישים עליך קצוץ. ואצלנו?  אצלנו כולם יבואו להגיש לך עזרה, להתעניין. אני לא יודע כמה הקלישאה האהובה הזו נכונה בימינו, ובכל זאת הימים האחרונים העלו מאוד את קרנה של "המדינה" בעיני רבים וטובים ואפילו בעיניי.

 

ואני אומר את זה בלי לגמגם או לחשוב פעמיים – כשקורה, חס וחלילה, אסון כזה או אחר, דרכון ישראלי הוא תעודת הביטוח הכי טובה שיש. שמוליק ושפרה, יהיו תקועים היכן שיהיו תקועים, בין אם נפלו מהר בצ'ילה, הלכו לאיבוד בטרק בפרו או נשטפו עם הגלים בקופיפי, יכולים להיות סמוכים ובטוחים – מדינת ישראל לא תניח להם. הם יהפכו להיות שמוליק ושפרה שלנו, אנחנו נתעניין בשלומם, נשלח משלחות חיפוש וחילוץ, נשקיע את מלוא המאמצים, וגם נזיל דמעה כשהם יחזרו הביתה או אם חלילה וחס תימצאנה גופותיהם. ככה אנחנו, מחבקים אלינו כל אחד "משלנו", לטוב ולרע.

 

125 אלף איש נספו (עד לרגע זה) באסון. 12 ישראלים עדיין נעדרים. אחד הוכרז כמת. מבחינה סטטיסטית מדובר בנס – אחוז הישראלים שנפגעו הוא באמת אפסי, זניח. ובכל זאת כאן בארץ לא מניחים להם לרגע – משרד החוץ מחפש אותם, זק"א עומל על לזהות אותם, אל-על מביאה אותם הביתה, התקשורת לא חדלה לדווח. כמו איש אחד, מדינה שלמה מתגייסת לטובת אזרחיה, מעטים כרבים, רחוקים כקרובים.

 

                                 
                              משלחת הסיוע הישראלית בין ההריסות (צילום: AP)

 

אבל לא רק ל"שלנו" אנחנו מסייעים. ישראל היא תמיד הראשונה להציע סיוע, בין אם מדובר בטורקיה, איראן או סרי לנקה. אפשר לספור על יד אחת את המדינות שכבר שלחו משלחות למדינות דרום אסיה המוכות – וישראל הקטנה ביניהן. בלי שום פרופורציה לגודל שלנו ו/או למצבנו הכלכלי, מדינת ישראל תמיד נכונה לעזור – בחילוץ, באספקה, במזון – למי שגורלם לא שפר עליהם.

 

בדרום אסיה מזמן חושבים שישראל היא מעצמת על. אלפי המטיילים הפוקדים את הארצות השונות גורמים לכולם – מקומיים ותיירים כאחד – לחשוב שישראל היא ללא ספק מדינה ענקית ועשירה. נראה שהאסון הנורא הנוכחי, אחד הנוראים שפקדו את האנושות, רק יחזק את התחושה הזו. וזה צובט בלב, במקום שכבר שכחת ממנו, היכן שמתחבאת לה, כבר הרבה זמן, הגאווה הלאומית.

 

 

 

 

 

         
          אישה תאילנדית מחפשת בהריסות ביתה בקאו לאק, תאילנד (צילום: רויטרס)  

 

ובינתיים מניין ההרוגים ממשיך לעלות. קשה אפילו לדמיין מספרים כאלה. זה פשוט מגמד כל דבר אחר ומכניס הכל לפרופורציה.

 

מדברים על גופות שנשטפות כל הזמן אל החוף, על מליונים מחוסרי בית, על ילדים שאיבדו את הוריהם, בני זוג שנפרדו לתמיד.

 

אחרי הסערה, אנשים חוזרים למלאכת יומם, אבל לעשרות אלפים הזמן כמו עצר מלכת.

 

 

אחרי הסערה

חלונות נפתחו

הנחש נעלם

אנשים חזרו למלאכת יומם

רק לאשה אחת

שהרוח לקחה את ביתה

הזמן כמו עצר מלכת

משתאה היא רואה איך כולם שכחו

והיא כל הזמן זוכרת

                                (מלים: אהוד בנאי)

 

 

 

ההיא עם הלאווים עושה תמונת מחזור של כותבי ישראבלוג.

הרעיון הוא להשתמש באפליקציה החביבה הזו כדי ליצור לעצמך קלסתרון ואז לפרסם אותו ברשות הרבים.

 אז ניסיתי (יצירתיות ויזאולית היתה ונשארה הכתם השחור המרכזי בחיים שלי)  והרי לפניכם התוצאה:

 

 מוקדש באהבה לכל אלה שרצו נורא לראות איך נראה השגיא מאחורי הנאור.

 

 

* אני לא מוכן להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו ~ גראוצ'ו מרקס

 

 

זו עונת הסיכומים, והיא מגיעה לשיאה השבוע – סוגרים את 2004, בדרך-כלל עם ניים-דרופינג עצבני של אמנים ואלבומים, ויש המון כאלה, ויש המון כאלה מצויינים שיצאו ב-2004. ובכל-זאת, מבחינתי, כדי לסכם את 2004 לא צריך בהכרח לבחור אלבום שיצא ב-2004. אפשר לבחור בכל אלבום, כל עוד נחשפתי לו ב-2004, כל עוד הוא העסיק אותי ב-2004, כל עוד אני לוקח אותו איתי מ-2004 ולנצח.

 

אם כך, 2004 היתה מבחינתי השנה שבה התחלתי להאמין מחדש ברוק. האמונה החדשה שלי באה מגלאזגו, וקוראים לה Mogwai. ליתר דיוק, קוראים לה Young Team והיא תוצר אהבה וכשרון של החבר'ה הכל-כך מוכשרים של מוגוואי.

 

 

 

 

 

אם לדייק ממש, הרומן שלי עם מוגוואי התחיל מזמן, אבל התנהל על מי מנוחות. האלבומים Rock Action (מ-2001) ו-Happy Songs for Happy People  (מ-2003) היו טובים, אבל לא ממש גרמו לי להתרגש. זה לא היו הם, זה הייתי אני. כנראה שסף הרגש שלי עלה מאוד בשנים האחרונות.

 

אבל אז באה התכנית ליום כיפור, שערכתי עם מור, שבסופה הוא ניגן את My Father, My King, ומשהו בלב שלי שקפא הפשיר. בתגובה להתפעלות שלי, מר מארק היקר הציע לי לבדוק את האלבומים הראשונים של מוגוואי, ומכאן הכל היסטוריה. כבר שלושה חודשים ש"החבורה הצעירה" של מוגוואי לא יוצאת לי מהסטריאו, הגיטרות המנסרות שלהם הולכות אתי לכל מקום. מודה ולא מתבייש – נשביתי.

 

 

"כי המוסיקה הזו יכולה להכניס בן אדם למצב דמוי-טראנס ולשלול ממנו את התחושה החמקמקה הזו של קיום…
כי מוסיקה גדולה יותר ממלים ורחבה יותר מתמונות.

אם מישהו היה אומר שמוגוואי הם הכוכבים לא הייתי מתקומם. אם לכוכבים היה צליל, הם היו נשמעים ככה…"

                             (מתוך "כן, אני רחוק מאוד מהבית")

 

 

מוגוואי נוצרו ב-1995 בגלאזגו, סקוטלנד. חבורה של סטודנטים שהחליטו לכתוב מוסיקת גיטרות כמו שמוסיקת גיטרות צריכה להישמע.  Young Team היה למעשה אלבום הבכורה שלהם. מוגוואי עושים מוסיקה אינסטרומנטאלית, כלומר מוסיקה (כמעט) ללא מלים. בתור איש של מילים הרעיון שמוסיקה בלבד יכולה להעביר מסרים, לעורר רגשות, לספר סיפורים, להגיע לכוכבים – הרעיון הזה קצת זר לי, מוזר לי.  עד היום חוויות כאלה ממוסיקה הכרתי רק  ממוסיקה קלאסית, מיצירות תזמורתיות גדולות מהחיים. והנה, ארבעה סקוטים צעירים, חמושים בגיטרות, בס ותופים מספקים את אותן חוויות, ואפילו יותר.

 

 

זה מדהים כי האלבום הזה בעצם נפתח בצלילים מושחזים ומלודיה סוחפת, וממשיך איתם עד לסופו בלי להירגע ובלי לוותר. בדרך נשמעים קולות, מלמולים, תפילות, כשפים. הכל דחוס, מרוכז, מהפנט. אתה נסחף לתוך העולם של מוגוואי  מהלכלוך הראשון שהגיטרה של “Yes, I am a long way from home” מספקת, ולא מצליח להיחלץ (ולא רוצה גם) עד שאתה נבעט ממנו החוצה, שישים וחמש דקות מאוחר יותר. בדרך המלודיות מרימות אותך לעננים או שוברות לך את הלב בעוצמה. הווליום מטפס לגבהים מאיימים ואז צולל אל השקט, השקט שלפני הסערה הבאה. אני עוצם עיניים ורואה סרטים שלמים שמנוגנים במוחי, מלאים ברגשות, כאבים וסערות. אם למוסיקה יש תפקיד עלי אדמות, מוגוואי עושים את זה בדיוק כמו שצריך.

 

עם רצועות כמו “Like Herod” אפשר לכבוש את העולם. הפתיחה השקטה, שקט שמבשר רעות, ואז ההתפוצצות בבת-אחת, הגיטרות צורחות, התופים חובטים בראש, הרעש מאיים להפיל אותך, וזה נמשך ונמשך ונמשך. "Katrien" נשמע כמו תפילה ארוכה ומרוכזת מלווה במוזיקה מהגיהינום, "Radar Maker" עם הפסנתר המרגיע-לא מרגיע, "Tracy" המאופק והמדויק, ואז הגרסה הנפלאה ל-"Summer" (מההקלטות המוקדמות שנקראו Ten Rapid), כל-כך מלודי, כל-כך מלוכלך, מתוק ופוגע. אחר-כך "With Portfolio" ההזוי והא-מלודי מנתק אותך מהחלום, רק כדי לשקוע שוב בענן מתוק ומלא ברגש הקרוי "R U Still In It?".

 

 

"האם את עדיין בעניין?  כי אני עדיין בעניין.

לא היו לנו קטעים כואבים כבר בערך שבועיים.

האם אני היחיד שלך? כי את עדיין היחידה שלי.

אבל אם את צריכה עוד, אני פשוט אעשה את זה…

 

האם תתגעגעי אליי, כשאני לא אהיה?

האם ישנה אהבה שם, גם אם אני טועה?

האם עדיין תנשקי אותי, אם תגלי?

אני אעזוב אותך ואת תתגעגעי אליי."

                                                             (מתוך "האם את עדיין בעניין?")

 

 

האלבום המדהים הזה מסתיים ב-16 דקות של אורגזמה מתמשכת, קודרת ואפית, בעלת השם "מוגוואי יראים את השטן". הריקוד השטני הזה נע בין קיצוניות של שלווה חלומית למצוקה צורמת במספר מחזורים ומגיע לגבהים נהדרים של רעש גיטרות מעורבבות בחליל. הרצועה הזו מגדירה לטוב ולרע את המוסיקה של מוגוואי, לפחות בתחילת הדרך – רעש מלודי, מתוסבך, מאיים, יצרי, רגשי, נפלא. עשו את זה קודם לפניהם (סוניק יות', מי בלאדי ולנטיין – דוגמאות רק לשם ההמחשה), אבל נדמה לי שאף אחד לא הביא מטען כל-כך גדול של רגש, חוכמה ויצר לאלבום אחד.

 

Young Team נוצר ב-1997. כמו הרבה אלבומי בכורה, הוא תמצת ברגע נדיר במיוחד את כל ההוויה של מוגוואי לכדי אלבום אחד מרוכז ומושלם. Come On Die Young מ-1999 היה אלבום נהדר גם כן, אבל אפילו הוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים המדהימים שאלבום הבכורה הציב. כך או כך, שמונה שנים אחרי, Young Team נשמע טרי ובוער כמו בימיו הראשונים, והוא עדיין ממכר ושובה. תאמינו לי – ניסיתי, ולא התחרטתי.

 

ולכן אם לסכם את 2004, Young Team זה השם שאני זורק לערימה. אם תרצו לדקדק טכנית, אשלח אתכם ל"הגיבור הלא מושר 2004" של "השרת העיוור" (אל דאגה – כשתתפרסם הרשימה שלי, תקבלו קישור ישיר). אם תרצו ניים-דרופינג, יש המון מקומות מצויינים עבורכם. אבל אני – אני רק מכניס שוב את האלבום הנהדר הזה למערכת, והולך להתחפר לי בתוך קירות של גיטרות. שנת מוסיקה טובה לכולנו!

 

אני יכול לגרום לאדמה לעצור במקומה. אני גרמתי ל מכוניות הכחולות לנסוע מכאן. אני יכול להפוך את עצמי לבלתי נראה או קטן. אני יכול להפוך אדיר ולהגיע ל דברים הרחוקים ביותר. אני יכול לשנות את מהלך הטבע. אני יכול לשים עצמי בכל מקום ב חלל או בזמן. אני יכול לזמן את המתים. אני יכול לקלוט מאורעות בעולמות אחרים, במחשבה הפנימית העמוקה ביותר שלי ובמחשבות של אחרים. אני יכול. אני הנני.

(כוח, ג'יימס דאגלאס מוריסון)

 

 

ג'ים מוריסון, הסולן הבלתי-נשכח של להקת ה"דלתות", רצה יותר מכל להיות ג'יימס דאגלאס מוריסון, משורר אמריקאי.

 

על שירה אמריקאית, ה"דלתות" ומה שביניהם, במאמר חדש שלי שמתפרסם היום במגזין דצמבר של "השרת העיוור".

 

 

 

אגב, המגזין המצויין מציע בין היתר להורדה, חינם אין כסף, את הופעת הבכורה הנפלאה של "הגברת עם היהלומים" של בבליקי, עם חברי להקת פונץ', רביעיית כלי מיתר ואביב גדג' מאלג'יר.

 

לבבליקי הנפלא, ולאלבום המצויין שלו, מגיעה רשימה נפרדת (לפחות אחת). בינתיים אפשר להתענג על השירים הנהדרים שלו, מהאלבום הזה, מימי פונץ' ומאלבומים אחרים. מומלץ!

 

 

אני מחובר לדואר אלקטרוני (אי-מייל, בקצרה, כי אני לא סובל את הקיצור דוא"ל) כבר כמעט עשר שנים. עשר שנים בתעשיית ההיי-טק זה נצח. בעשר שנים השתנו בעולם הזה כל סדרי בראשית הטכנולוגיים, ובכל-זאת האי-מייל לא השתנה כמעט.

 

אם משהו השתנה זה העובדה שהאי-מייל הוא היום אמצעי תקשורת לגיטימי, לפעמים ראשון במעלה. יש אנשים, חברים אפילו, שאני "משוחח" עימם באי-מייל מדי יום, ולא דיברתי או ראיתי אותם שנים (במיוחד כאלה המתגוררים בחו"ל). בקשות, פגישות, הסברים, טענות – הכל באי-מייל. אם אתה לא שם – אתה לא קיים. אפילו אשתי, מעוז הטכנופוביה המקומי, נחשפה ונפגעה. האי-מייל הוא ללא ספק ה"קילר אפליקיישן"* של האינטרנט, אז וגם היום.

 

ה"קילר אפ" של האי-מייל הוא ללא ספק הפורוורד (העברה,FW:, fwd: ). "הפורוורדים הם יחידת-בידור מרוכזת ופאסיבית", כתב תומר בטור נפלא, "שמופעלת על ידי מאות ואלפי ועשרות אלפי גולשים ויותר, ופורקת מתוכה מנות קצובות של חמלה ואימה. אנו מתבקשים להתבדח על חשבון x או להתאבל על חשבון y. לרוב יהיה x כלב על סקייטבור או איש מחליק על z (כלומר על אמצעי אחר), ו-y יהיה לרוב ילדה שחייבת תרומת דם או מח עצם כי איי אי איי – זה הסוף, אומרים לכם, אם לא משיגים לה ארבע ליטר דם, אז בחייאת ראבקום – לפתוח את הורידים ולהעביר את המסר הלאה."

 

כן, הפורוורדים הם ליצני החצר של העידן האלקטרוני (גם זו הגדרה של תומר). הם מופיעים בתיבת הדואר שלנו, מציגים את מרכולתם, משעשעים (תיאורטית, לפחות). הם לא שונים מליצני החצר של פעם – חושפים בפנינו את הטיפשים והמסכנים, המעיזים והסוטים, להנאת כולנו. מאפשרים לנו כמה שניות של בריחה מהמציאות היומיומית, בלי נזק, בלי סיכון, בלי בעיות.

 

הפורוורדים הם גם הרשת החברתית** הראשונה של האינטרנט: אמור לי כמה פורוורדים אתה מקבל ואומר לך מי אתה. האם קיבלת את הבדיחה בתחילתה, בשיא הפצתה או אולי בסוף מחזור חייה (שלא לדבר על אלו שמקבלים את הבדיחות באיחור ואז טורחים להפיץ אותן שוב כאילו היו חדשות). מי שעובד בתעשיית ההיי-טק, כמו בעליו של בלוג זה, נחשף, בדרך כלל, לכמות פורוורדים מפחידה ומאיימת בעוצמתה. יתרה מזאת, כמו מחזורים של בדיחות, הנעלמות אל השכחה ואז חוזרות להופיע שוב לאחר זמן מה, כך גם הפורוורדים שבים ופוקדים אותך שוב ושוב, חבר מביא חבר, ועוד חבר ועוד חבר.

 

עם הזמן הגודש יוצר שובע, והשובע אדישות. הפורוורדים המשעשעים באמת הופכים נדירים. כמות הפורוורדים הנמחקים מיד (כי כבר צחקת מהם לפני שנה או כי אין לך כוח לעוד בחורה מתפשטת/ילד מחליק/כלב מזמר) גדלה מיום ליום. ליצני החצר מדווחים על יובש בחזית הכותבים. מ-ש-ע-מ-ם.

 

האם ה"קילר אפליקיישן" של הפורוורד יהיה הפילטר?   מסנן – חכם, אוטומטי, אדיב – שיעביר רק את הפורוורדים הבאמת מצחיקים וימחק מיד את אלו שכבר קראת/שכבר שלחת/שלא תצחק מהם. הפילטר יהיה החרב ביד המלך של החצר האלקטרונית – הוא יערוף את ראשי הליצנים שלא מצחיקים יותר, ישלח לצינוק אחרים כדי שישתדלו יותר.

 

  

* Killer Application או Killer App: מונח טכנולוגי שמשמעותו אפליקציה (תוכנה) העושה שימוש בטכנולוגיה באופן כזה שהיא הופכת אותה לפופולארית ביותר וגורמת לה (לטכנולוגיה) להצדיק את קיומה.

 

** Social Network: מונח שמשמעותו רשת של אנשים המקושרים זה לזה ישירות או בעקיפין המקדמים את האינטרסים המשותפים שלהם.

 

אם קיבלת את הטקסט הזה בפורוורד, שלח אותו ל-5 מחבריך מיד.

אם תעשה זאת, מזל טוב ואושר גדול מובטחים לך.

אם תמחק את הטקסט הזה, תירקב בגיהינום לכל חייך.

זה לא (!!!) צחוק.

 

ג'ון פיקשיונל ממסוצ'סטס שלח את הטקסט הזה בפורוורד ל-5 מחבריו, ויומיים אחר-כך זכה בלוטו של מדינת פלורידה.

אמה נוטריל מחקה את הטקסט הזה, ויומיים אחרי-כן נהרגה בתאונת דרכים מחרידה.

 

שלח את הטקסט עכשיו.

העבר את זה הלאה.

הלאה.

קדימה.

פורוורד.

 

 

שניים זה בכלל גדול             

 

בשעה טובה ומוצלחת הסכים ח"כ יאיר פרץ מש"ס להסרת חסינותו בפרשת לימודיו האקדמאיים הפיקטיביים (למי שלא זוכר, התקציר כאן), לאחר שראה כי מסתמן רוב נגדו בוועדה. הוא עוד הספיק לפנות ברגע האחרון ליועץ המשפטי מזוז, וביקש ממנו לשקול שוב את הגשת כתב האישום.

על זה נאמר: יש אלוהים!

 

אגב, כשנשאל עו"הד של פרץ, מדוע הוא אינו סבור שעל לקוחו לעמוד לדין פלילי, השיב: "במעשיו של פרץ לא התגלתה חכמה גדולה, אבל גם לא עבירה".
לא חכם גדול זה בטוח. וגם עבריין די קטן. הנה, שפטו בעצמכם:

קלינגר: "הבנתי. אז מדעי המדינה, כמו שקבענו, נכון?".
פרץ: "כל מה שקבענו. מדעי החברה, מדעי המדינה".
קלינגר: "מדעי החברה ומדעי המדינה לא הולך כל-כך ביחד. מדעי המדינה זה יותר קל… מדעי החברה ביחד זה שתי תעודות BA".
פרץ: "כן הא, אם זה שניים אז זה בכלל גדול".
                                                              (מתוך תמלולי השיחות של ח"כ פרץ)

 

 

סרבנות היא סרבנות

ראש מועצת בנימין, פנחס ולרשטיין, קורא למתנחלים להפר את חוק "פינוי-פיצוי" וללכת לכלא. לטענתו החוק לא מוסרי, הממשלה המתגבשת לא חוקית, ולכן אין לציית להם.

הקריאה שלו לציבור המתנחלים להיות "סרבנים" מקבלת האדרה תקשורתית כמו קבוצות דומות בעבר, כמו הטייסים, למשל. אין קושי להבחין במגמתיות האוהדת של הסיקור התקשורתי, אשר נותנת במה נרחבת לקבוצה קיקיונית, ומנסה לשוות לה הן מימד כמותי והן מימד איכותי, שניהם ללא הצדקה. הצגת תופעה שולית כתופעה המונית עלולה להתנהג כנבואה שמגשימה את עצמה ולסחוף גם מי שדעתם שונה מדעת ה"סרבנים".

לניפוח תקשורתי מסוג זה היינו עדים גם באופן הסיקור של אי-הבנות ג'נבה, כאשר לטקס הסוריאליסטי של קבוצת אנשים, שלקחו את החוק לידיהם ללא סמכות וללא רשות וגרמו נזק אדיר למדינה – ניתן כיסוי כאילו היה מדובר בטקס ממלכתי היסטורי. כתוצאה מכך זכתה קואליציית ים המוות לשדרוג, בשעה שבכל מדינה נורמלית היו אנשיה זוכים לטיפולה של מערכת אכיפת החוק. אין פלא איפוא שמעמדן הציבורי של מערכת זו ושל התקשורת "הממלכתית" והאחרת פוחת והולך.

המימד האיכותי מתחיל בעצם השימוש בשם "סרבנים". מדובר למעשה באנשים המבטאים את דעותיהם הפוליטיות, וזה מותר אבל, תוך ניצול העבר או ההווה שלהם, הן לצורך קידום דרכם הפוליטית והן לקעקוע אושיותיה של מדינה דמוקרטית וזרועה הצבאית.

למעשה מדובר במעשה בלתי-מוסרי ובלתי-חברי והפקרת חבריהם ואחיהם.

 

û

האמור לעיל (בנטוי) לקוח, אם לא ניחשתם עד כה, מאחד המאמרים המתלהמים של ערוץ המתנחלים, ערוץ 7, כנגד הסרבנים משמאל. אירוני, לא?.

 

סרבנות היא סרבנות, מר ולרשטיין. הייתי כולא אותך בחדר אחד עם תריסר שמאלנים יפי-נפש לכמה חודשים.

כמה שירי שלום, איזה צינגלה או שתיים, ועוד תתפנה מרצונך. אולי אפילו להודו.

 

 

                   הקריקטורה היומית של בידרמן, "הארץ"

 

השריף של הגוש

 

ובאותו עניין: אחרי שאמר אותו ולרשטיין "לא נלך כצאן לטבח", ההמשך היה די מתבקש: תושבי גוש-קטיף החלו ללכת עם טלאי כתום "נגד ההתנתקות".

 

אז מה היה לנו?  צאן – לטבח, גדר –  הקפית, מרד – בהתהוות, ראש הממשלה כהיטלר – מזמן, טלאי – כתום.

עכשיו רק חסרים מספרים (אישיים?) על הידיים, ואפשר להתחיל עם הטרנספר. יאללה, למשאיות!

 

L

 

כל הסיפור הזה, אגב, הזכיר לי מאוד בדיחת שואה אחת, מוצלחת במיוחד:

יהודי אחד הולך בגטו.

ניגש אליו חייל נאצי, מסתכל בטלאי שלו ושואל: תגיד, אתה יהודי?

לא, משיב לו היהודי בלי להתבלבל, אני שריף.

 

(ותודה לפויר על הניסוח המדויק)

 

 

עד מתי, איי אי איי?

 

תושבי מרכז תל-אביב, שימו לב: יום אחד תתעוררו ותחויבו לשלם על החנייה מתחת לביתכם.

 

נשמע דמיוני, אה?  לא עבור מר חולדאווין, ראש העיר הנערץ (בעיקר על-ידי עצמו). הוא מתכנן מהפכה: החנייה ברחובות מרכז תל-אביב תהיה בתשלום, כולל לתושבים.

 

זה לא אותו חולדאווין, אתם תוהים, שהבטיח שהחנייה במרכז העיר תהיה רק לתושבים (ובטח שלא בתשלום)?   כן, אבל זה היה בקדנציה הקודמת, ועכשיו – כשהוא נבחר לקדנציה נוספת –  יש לו פטנט חדש. התוכנית תגדיל, כמובן, את הכנסות העירייה מאגרות החנייה, וזה הכי חשוב, לא?

 

הרבה יותר חשוב, למשל, מלמצוא פתרונות אמיתיים לתושבי תל-אביב (רכבת תחתית, עילית, תלת מימדית… אוטובוסים יעילים ושלל המצאות נוספות הנהוגות בערים גדולות אמיתיות בעולם). אצלנו בעיקר מתמקדים בלמצוא פתרונות למרר את חיי החונים: סנדלים, גרירות, דו"חות בסכומים דמיוניים. זה קל, זה משתלם וזה עובד. תשאלו את חולדאווין.

 

לי נמאס מהחנייה בתל-אביב, אז עזבתי את העיר. יחד איתי עוזבים בכל שנה אלפי זוגות צעירים. מרכז תל-אביב הופך לעיר מעבר – עיר שמתגוררים בה סטודנטים תפרנים מחד וזקנים תפרנים מאידך. אלה יעברו למקום עם חנייה ואלה יעברו למקום בלי צורך בחנייה. אלה ואלה לא משלמים ארנונה גבוהה, לא משקיעים בעיר, וגורמים למרכז תל-אביב להיראות כמו שהוא נראה.

 

אז תמשיך עם התוכניות האלה, מר חולדאווין, ובסוף תהיה לך חנייה בלי סוף. לגבי תושבים, אני כבר לא בטוח.

 

בינתיים, אם אתם מחפשים, מומלץ לזמזם את השיר של דורי בן-זאב:

 

"…אני רשמתי התרשמות
והרושם מוזר –
רחובות, חניה,
אסורה חניה.

עד מתי,
איי אי איי,
אחפש לי מקום חניה?
 
מחפשים אה?
מסתובבים אה?
צווים אה?
חבל
לפעמים פתאום
אבל היום…
אין
פעם, איפה?

עכשיו?
מזמן כבר לא

אז מחפשים
ואין…"

            (חניה, מלים: דורי בן זאב)

סלף פרומושן זה תמיד ביחד
 

יום שלישי בערב, ערוץ שתיים – יאיר לפיד (מנחה) ואלי פיניש (אורח) דנים בהרחבה בתוכנית החדשה "חדר מלחמה" של יאיר לפיד (כותב) ואלי פיניש (שחקן). איזה כיף ככה, קידום עצמי, ביחד.

יאיר לפיד זה באמת הכי ישראלי שיש. אמרו את זה קודם לפניי. לא משנה.

 

 

עבודה בעיניים

 

המדינה מפרה חוק מדינה. וזו לא פעם ראשונה.

 

זה אמנם באמצעות קבלני משנה, והמדינה לא ממש משלמת (כלומר, העובדים אפילו לא נהנים מהסטאטוס של עובדי מדינה), ובכל זאת – המדינה, ביודעין, עוברת על החוק, אותו היא עצמה חוקקה.

 

ואם המדינה נוהגת כך, אז מה הפלא שנתוני השכר מלמדים כי יותר מ-80% מהעובדים שהצטרפו למעגל העבודה ב-2004 משתכרים עד 4,500 שקלים, שהוא קו העוני למשפחה עם שני ילדים.

 

בזמן שביביהו מחייך את חיוכו הזחוח ומתגאה בירידה באבטלה ובמקומות העבודה החדשים שנפתחו, אלפי עובדים מגלים שזו לא סתם עבודה –  זו עבודה בעיניים.

 

הסטיקר מאתר readme

 

 

בדרך למטה

 

ואפרופו עבודה – בית המשפט העליון פסל, סוף סוף, את אתר האינטרנט "עבודה עברית" שמטרתו "לעודד עסקים להעסיק עובדים יהודים בלבד". האתר כלל מודעות כגון: "אני קונה רק מיהודים" וידיעות שונות הקושרות בין העסקת עובדים ערבים לפיגועי טרור.

 

לעובדים הערבים יש לובי, לשמחתי הרבה. קולם נשמע לבסוף. ומה יהיה על העובדים הזרים?

 

בכל פעם שאני שומע את התשדירים הגזעניים של משטרת ההגירה ("זה לא משתלם וזה לא עובד!"), אני תוהה אם אף אחד חוץ ממני לא מזהה את הפסיכוזה – הילד המוכה-המנודה, שגדל להיות המבוגר המכה-המשפיל. אם אף אחד חוץ ממני לא חושב שהעובדה שמשטרה מיוחדת דופקת על דלתותיהם של "זרים", מוציאה אותם מבתיהם וכולאת או מגרשת אותם, מזכירה תקופה אפלה בתולדות עמנו יותר מהטלאי הכתום של ולרשטיין?

 

מישהו אמר לי פעם משפט חכם (ואני משתדל לחיות לפיו מאז): נהג יפה באלו שמתחתיך בדרכך למעלה – יום אחד תפגוש אותם שוב בדרך למטה.

 

 

תחזור תחזור

 

17 חברי פרלמנט מצרים פנו בדרישה למנוע מעזאם עזאם (ההוא עם הקורות חיים הכוללים, בין היתר, את הסרט האהוב "שקרן שקרן", את המסעדה האהובה "ניו-יורק ניו-יורק ואת ההרגשה הכללית "ככה ככה") את הכניסה למצרים – בין אם למטרות נופש או עבודה.

 

כאילו, מה?   הוא נראה לכם טיפש טיפש?!   לחזור למצרים???  לנופש???!!!!

אני לא רוצה להיות זה שמבשר לכם את החדשות המרות, אחיי המצריים, אבל "המרגל הישראלי" עזב עזב.

 

 

העבר מאחוריה – היא צופה אל הבאות…

סופשבוע טוב לכולם!!!

שירה תולָה
ברחובות תל-אביב –
בתחנות האוטובוס,
מעל שלטי החוצות,
כדגלים.

"ערב עירוני" קצר
בודד בשדרה
אני תר אחר חניה.
במקומה מוצא אלתרמן,
אחר-כך אבידן.

שיר הוא מה שאני מפרסם כשיר,
הוא כתב.
עכשיו מפרסמים קטעי
שירים שלו על עצים
כמו מודעות
מילים.

וכלב אחד משתין על גזע
סביב לחלקים של משורר,
כאילו מכריז עליו בעלות.

תל אביב, דצמבר 2004.

עדכון (26.12.04): תמונות נפלאות של שירה תולה בבלוג של הצביץ. שווה לראות.

 

שיר טוב הוא כמו למצוא פרצה

בחומה של

הארמון

לעולם אין לדעת מה

אתה עלול

לראות

                    (Tukaram)

 

 

 

השיר “A Good Poem” נכתב בידי המשורר ההודי טוקאראם, שהתפרסם במאה ה-17 בזכות השירה המראטית המעוררת שלו.

התרגום מבוסס על הגרסה האנגלית של דניאל לדינסקי.