הפרויקט שכבר שמעתם קודם (סוג של ביקורת, אבל לא ממש)


 


הייתי מוכן לסלוח לעידן רייכל על "ממעמקים"-הסינגל. באמת. את השבועות האחרונים שביליתי בחברת נהגי מוניות, מלצרים ושאר ירקות ששרים להם להנאתם "מי שם נפשו שתהיי מאושרת / מי ישים יד ויבנה את ביתך", בעוד אני נאבק בכוח לא לקבל את תיאורית הקונספירציה של אשתי לגבי השיר הזה (הוא נכתב בכלל עבור האלבום הראשון, הסרט הלך לאיבוד במרתף של עידן, האלבום היה חייב לצאת, אז הוא יצא בלעדיו, ועכשיו סוף סוף הוא רואה אור…), אבל חייב להסכים שהוא נשמע בדיוק, אבל ממש בדיוק, כלומר בדיוק בדיוק כמו הפרויקט הראשון. בקיצור, התנחמתי בזה שתיכף יוצא הפרויקט השני, ועם בחור מוכשר כמו עידן רייכל בטח צפויה שם הפתעה לכל המתעמקים. כמו ש"בואי" הפך באלבום הראשון להיות אצלי השיר שאני מקפיץ מיד קדימה, ודווקא שירים כמו "שושנים עצובות", "טיגסט" ו"השיר של מימי" הפכו להיות האהובים עליי ביותר, קיוויתי שיבוא יום שבו אקפיץ את "ממעמקים" והתענג על שירים מעניינים יותר.


 


ובכן השבוע הוא הגיע – הפרויקט החדש, תחת השם "ממעמקים" (מה, היה חשש שמה אנשים לא יידעו מה לבקש מהמוכר?), וההתפכחות הייתה כואבת. מפאת הזמן הקצר שעבר, עדיין קשה לתת ביקורת של ממש, אבל הייתי ממש חייב להכריח את עצמי לשמוע את האלבום כמה פעמים לפחות, ולו רק כדי לגבש דעה. שורה תחתונה – "ממעמקים" הוא השיר המוצלח ביותר באלבום. שורה אחת לפני התחתונה – עלייתו ונפילתו של הפרויקט שכל-כך אהבתי. שורה נוספת באזור טוב באמצע – תשכחו מהזהב שהוא קיבל תוך שבוע, בקרוב הפלטינה והדאבל-פלטינה. שורה של גידי אביבי שממש קלעה לדעתי – "השטחיות של "ממעמקים היא סוג של הישג: רייכל אינו דורך במקום, אלא בשום-מקום".


 



 


אז מה כל-כך מאכזב ומעצבן בפרויקט החדש?  ראשית, שהוא לא חדש ולא בטיח. נכון, רייכל שיחק אותה והביא את שושנה דמארי שפותחת את האלבום בסערה. סו ווט?  זה לא עוזר כשמה שהיא שרה לא עושה לי כלום. ואחריה באים חבורה של אנשים מוכשרים, מלווה בחבורה של נגנים מוכשרים, והכל בהפקה נפלאה של עידן וגלעד שמואלי, ובכל זאת בשורה התחתונה – כלום. מילים שמדברות על כלום, חרוזים שחורזים כלום לכלום, שפע סגנונות וקולות וצלילים, ובכל זאת – כלום. כמאמר ג'רי וג'ורג', "it's an album about nothing" והמעמקים היחידים שאליהם האלבום הזה מגיע הם מעמקים של שלווה רגועה ודי משעממת, שכנראה תשיג רק מטרה אחת – האלבום יושמע ויושמע הרבה ברדיו, 20 אלף העותקים יגדלו ללפחות 100 אלף (כמו הפרויקט הראשון) ועידן רייכל יסמן עוד וי בחגורה. סו ווט. האם כל זה באמת שווה אם אתה שומע אלבום שלם ואז שואל את עצמך: מה, לעזאזל, הבחור רצה להגיד?


 


יכול להיות שאני נוטה להיות ביקורתי וכעוס יותר כלפי אמנים צעירים שממהרים למחזר, ממהרים להתמסחר, ממהרים להיכנע לתכתיבים. ובכל זאת, גם מיין-סטרים אפשר לעשות אחרת (ראה, למשל, שרון הולצמן). לא חייבים לפרק את האלבום הראשון המצליח לגורמים, להרכיב מחדש ולשחרר מהר לרדיו כל עוד הברזל חם. ברוב המקרים זה נכשל (מישהו עוד באמת מקשיב לשוטי הנבואה השני?). אגב, ברוב המקרים זה עדיין מוכר יופי.


 


ואני באמת חשבתי שדווקא עידן רייכל, שבחר במוזיקה אתיופית מאהבה ולא כגימיק, יביא איתו לפרויקט חדש רוחות חדשות, קולות חדשים, הרים וגבעות של ניסיונות וטיולים. כמו אביתר, שהוציא אלבום אלקטרוני לא ברור אבל כל-כך יפה אחרי אלבום הבכורה האקוסטי והרך שלו, כך חשבתי שגם עידן יידע לשים בצד את הפרויקט הראשון ולהתקדם. "ממעמקים"-האלבום טפח לי על הפנים השבוע, וזה די כאב שנפלתי מגן עדן.


 


בשבוע שעבר שלחה לי חברת הסלולר שלי הצעה להוריד את הפרויקט החדש לטלפון הנייד שלי לפני כולם. כנראה שהייתי צריך לחשוד כבר אז. אל תבינו לא נכון – אין לי שום בעיה עם העובדה ששירים מצליחים הופכים לרינגטונים מאוסים, כי הרי כולנו צריכים להתפרנס, אבל המהירות שבה הגיעו שירי האלבום הזה לדרגת אוסף רינגטונים מעלה הרבה תהיות, רובן לא מחמיאות.


 


("ממעמקים", אלבום חדש לעידן רייכל והפרוייקט שלו, רק למקרה שלא שמתם לב…)


 


 

איש אמיץ אהוד בנאי

 


"התהלכתי בחלום עם שר הביטחון


בשדות האור של ארץ ישראל


מעלינו שמיים שופעים חסד כמו טל


ויוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל


 


האם אני ער או חולם?


הלילה מוזר


הוא שותק, לא אומר לי דבר


זה קרוב או רחוק, הנוף לא מוכר


לאן אנחנו הולכים, כבוד השר?"


                                                (ער או חולם, מילים: אהוד בנאי)


 


איש אמיץ אהוד בנאי. תמיד היה. למן הרגע הראשון שבו שחרר לרדיו את "עבודה שחורה" (השיר הפותח את "הפליטים" המופתי) ועד ל"גבולות" (הסינגל מתוך "ענה לי" המצוין), אהוד הוא מהבודדים שלא מפחד לומר את אשר על לבו, גם אם זה לא נעים או לא אופנתי. אמנם בדרך-כלל הוא לא עושה את זה במסגרת ראיונות, אלא דרך המוסיקה שלו, ובכל זאת – בתקופה שבה המוסיקאים ברובם טומנים את ראשם בחול ומחכים שהסערה תעבור, אהוד עומד מאחורי הדעות שלו וזה ראוי להערצה.


 


מאז שאהוד העלה את האתר המצוין שלו לאוויר האינטרנט, אני נהנה מאוד לקרוא את "הדף הלבן", מעין יומן (בלוג, אפילו) שבו הוא טורח לרשום מדי כמה ימים רשימות שונות ומשונות. לעתים זה סיפור קצר, לפעמים קטע מיומן, ולפעמים משהו בעניין פרשת השבוע – תמיד זה מעניין, כתוב נפלא ומסקרן.


 


איש אמיץ אהוד בנאי. וככה הוא כותב ברשימה בשם "ער או חולם":


"לפני עשר שנים כתבתי את השיר 'ער או חולם'… בעקבות חלום-חזיון שחוויתי… ובחלומי מצאתי את עצמי הולך עם אריק שרון באזור החווה שלו שבערבות הנגב הצפוני…


השיר 'ער או חולם' מנסה להעביר את תחושת התמורה, השינוי והכמעט גאולה שחוויתי בחלום…  לקראת הסוף הוא שאל אותי: "איך אתה מגדיר את עצמך פוליטית?  שמאל או ימין", ואני עניתי: "לא שמאל ולא ימין. אני בעד פתרון הגיוני". והוא הנהן בהסכמה שבשתיקה, ואני התעוררתי, ומאז משהו השתנה אצלי ביחסי לאריק שרון…


ועכשיו, רגע לפני ההתנתקות, שחייבת לקרות, כצעד ראשון לקראת סוף הכיבוש, שחייב להסתיים, כי אין כל ברירה אחרת, ולא משנה שמאל או ימין, רק פתרון הגיוני, ואין פתרון אחר, אני רואה בחרדה איך שוב מתקיים הפסוק הנורא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", אני רואה איך הם חוזרים, צאצאי הקנאים מפעם, שגרמו כביכול בשם הדת לחורבן הבית הראשון והשני, לגלות לצרות ולייסורים. הם ככל הנראה לא למדו שום דבר, ובשם חזון שווא על שלמות ארץ ישראל בכל מחיר מוכנים להוביל למחלמת אחים…


אני מקווה בכל לבי שלא נדע שוב חורבן גלות ומלחמת אחים, ואני מייחל לכך ש'תצא הברכה מפי מי שרצה לקלל'…".


 


למען האמת, הופיעה במקור גרסה עצבנית יותר וסובלנית פחות לרשימה הזו, אבל אהוד בחר לתקן אותה, ומי אני שאתנגד. כך או כך, המלים של אהוד מתוך "ער או חולם" מתנגנות לי בראש כבר כמעט שבועיים, מאז שקראתי את הרשימה הזו. כל-כך הרבה חוכמה, כל-כך הרבה אמת, כל-כך מפחיד.


 


 


 


איש אמיץ אהוד בנאי. הלוואי שהיו לנו יותר אנשים כמותו. תמיד כיף לקרוא את שיש לו לומר, ולכן כל מה שנשאר לי בסוף הדברים האלה לעשות הוא רק להמליץ לכם בחום על ראיון מרתק שערכה תימורה עם אהוד עבור יום ההולדת של פורום המוזיקה הישראלית של ואינט (החל היום, אגב… מברוק!). "שיר זה כמו סוד קטן", הוא אומר שם, ואני אומר: אהוד הוא כמו סוד קטן, שממלא את הלב, שמעלה חיוך על הפנים, שאתה לוקח איתך לכל מקום.


 



הדרך הפחות מתוירת

 



בליל אמש חלמתי שמישהו אוהב אותי


לא תקווה, לא פגיעה, רק עוד אזעקת שווא


בליל אמש הרגשתי ידיים אמיתיות כרוכות סביבי


לא תקווה, לא פגיעה, רק עוד אזעקת שווא


 


אז תאמרו לי כמה זמן עד שיבוא האחרון?


אז תאמרו לי כמה זמן עד שיבוא הנכון?


 


הסיפור הוא ישן, אני יודע, אבל הוא ממשיך…


                                                                ( last night I dreamt that somebody loved me / the smiths)


 


כשמיכל ניב הגיעה לראיון קבלה בגל"צ, שאל אותה מפקד התחנה מה הוא השיר שהיא הכי אוהבת. היא בחרה ב-Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me. התשובה גרמה אז לאנשים בתחנה להרים גבה. בדיעבד היא לא מפתיעה אף אחד.


ביום שישי, 21.1.2000, מיכל ניב התאבדה בתליה. אני זוכר את השיר הזה של הסמית'ס מתנגן ב-102, ואחריו קטע הקודר המכריז כי "משפחת רדיו תל-אביב משתתפת בצער המשפחה". ואז שקט, ועוד שיר עצוב.


 


באחת התוכניות של "היפות והאמיצות" מיכל דיברה על האפשרות להתאבד. זה היה דבר שגרתי למדי, אבל משום-מה הוא לא הדליק אצל אף אחד מנורת אזהרה. עינב גלילי אמרה לה שאם זה יקרה, ישימו דווקא את התמונה שהיא הכי לא אוהבת בכתבה עליה. מיכל ענתה שמצדה יכולים לשים גם תמונת עירום שלה בשער. ביום ראשון שבו נערכה ההלוויה של מיכל, התנוססה על השער של מעריב התמונה שמיכל הכי שנאה.


 


 


 


מיכל ניב התגייסה לצה"ל כפקידתו של מפקד גלי צה"ל. בעזרת קשרים משפחתיים היא קיבלה צ'אנס במשבצת שוממת דאז, עשר בבוקר (אחרי משדרי האקטואליה). שרון מולדאבי היה העורך המוזיקלי שלה, ויחד איתו היא הביאה לגלי צה"ל רוח רעננה, עם ניחוחות קוצניים והשפעות חזקות משנותיה המוקדמות באנגליה. כשהרוחות החלו לסעור סביב התוכנית, היא הוגלתה לשעה עשר בלילה, והשאר כתוב על דפי ההיסטוריה.


 


עוד אספר על כך, באנחה,
היכן שהוא, שנים על גבי שנים –
שתי דרכים התפצלו ביער,
ואני בחרתי בדרך הפחות מתוירת
וזה היה כל ההבדל. 
       
                       
     (מתוך
the road not taken מאת רוברט פרוסט)


 


אני חושב הרבה על הדרך שבה עוצב טעמי המוסיקלי. בדרך הזו, שאני יכול לשרטט די בבירור היום, יש צומת חשובה מאוד, שבה התפצלה דרך שנקראה "הפסקת עשר עם מיכל ניב", ואני בחרתי בה, בדרך הפחות מתוירת הזו. בעשר-אפס-אפס היה נשמע אות הפתיחה, ולאחריו היתה משודרת מוסיקה מופלאה שכמותה לא נשמעה בשום מקום אחר. מיכל הרבתה לדבר, לנתח, להביע רגשות, והשילוב הקסום בין האינטילגנציה שלה והקול הנפלא שלה היה אחת ההתמכרויות הראשונות שלי.


 


התוכנית של מיכל ניב הייתה לרבים בדור שלי בית הספר הראשון והמקיף ביותר למוסיקה, מקום שם עוצב האופי והטעם המוסיקלי שלנו. התרבות התל-אביבית, שלבושה שחור ומקדשיה קולנוע אלנבי ו"המדבר" קיבלה ממיכל פסקול נפלא, עטור בכוכבים כמו הוולווט אנדרגראונד ולד זפלין, הקיור והסמית'ס, ניק קייב והג'יזס אנד מרי צ'יין. זו היתה, כפי שהגדיר אותה דני רכט, מערכת חינוך אלטרנטיבית, ואני הייתי בה תלמיד מצטיין. בזמן שאחרים שמעו קיילי וג'ייסון או מייקל ג'קסון אני התמכרתי לרוברט סמית, מוריסי ומאר ולו ריד. במבט לאחור, אני אסיר תודה על הדרך שבה יכולתי לבחור, על הדרך שמיכל התוותה עבורי.


 


היו מאז עוד תוכניות שגרמו לי ליהנות, להסתקרן, לגלות עולמות חדשים (קוטנר על גלגוליו השונים, "הקצה" של איל פרידמן), אבל אף תכנית לא נגעה בלבי כמו התכנית ההיא של מיכל. דרך הרדיו בחדר שלי הרגשתי שאני יושב איתה באולפן, מביט בה דרך הזכוכית, מרגיש את מה שהיא מרגישה, שומע את מה שהיא שומעת במוזיקה המופלאה שהיא מנגנת, בולע בשקיקה את המלים שלה.


 


עומר מיכאליס כתב פעם בפוסט לזכרה של מיכל שהקול שלה היה שולח נערים מתבגרים זה אל זו עם תקליטים מתחת הזרוע, עם שירים דרכם הם יכולים היו לחדור זה אל זו, להרגיש אינטימיות, לברוח מהבדידות. האם האהבה הראשונה שלי הייתה מישהי שיותר מכל הזכירה לי את מיכל?  אני זוכר את עצמי משמיע לה שירים, במקום שם לא העזתי לדבר. הקול שלה היה גם שולח נערים מתבגרים אל חנויות תקליטים, בחיפוש אחרי אלבומים שהיא ניגנה או הזכירה. הקול שלה היה גם שולח אותם לחפש אחרי התשוקה, להרהר ברעיונות עליהם דיברה.


 


אני הולך לצבוע את החדר שלי כמו אי במדבר
עם חולות צהובים ולגונה כחולה
להזמין את כולכם לבוא ולגור שם אחר-צהריים אחד
זה יהיה כשאף אחד לא יתבונן – יותר סביר שזה יקרה מאשר לא
נסגור את הדלת ונרים את השמיים – נמצא לנו מקום טוב


אויר-אש-מים-אדמה – את היית גן-עדן
אני מצטער על עצמי
הייתי תחת הרושם שאת הייתי חופשיה וקלה
חופשיה וקלה
                            (desert island / roy harper)


 


 


 



 


בספטמבר 1996 הצטרפה מיכל ניב למקימי "רדיו תל-אביב", והייתה שותפה למפץ הגדול של הרדיו בישראל. בתחילה ניהלה את מחלקת המוסיקה, אבל בעקבות הברקה של מנכ"ל הרדיו דאז, ראודור בנזימן, התנחלה ביחד עם תמר מרום ברצועה של תשע בבוקר, ויצרה את ה-תוכנית ברדיו של אותם ימים, "היפות והאמיצות".


 


"היפות" היו היסטריה, עם שפה והומור משלהן, ועם מאזינים שהעריצו אותן עד עפר (כולל הצעות נישואין בשידור חי למיכל). ניב האינטיליגנטית, השנונה והמאוד מצחיקה היתה דמות ראויה להערצה בדיוק כמו ניב העורכת והמחנכת המוסיקלית. ה"קאמבק" שלה שימח אותי מאוד. אמנם ב"יפות" לא היתה המוסיקה הנפלאה שמשכה אותי אליה מלכתחילה, ובכל זאת זו הייתה מתוכניות הדיבורים הבודדות ברדיו שממש האזנתי לה.


 


בשלב מאוחר יותר, החליפה עינב גלילי את תמר מרום. "היפות" המשיכו לצבור תאוצה. מעולם לא הגיע רייטינג גבוה כל-כך למישהי ראויה כל-כך. בשל הצלחת התכונית הוחלט להעביר אותן לארבע אחר-הצהריים, עינב ומיכל היו בשיאן (כנראה משום שלא נאלצו עוד להתעורר מוקדם), והחל אפילו משא-ומתן ליצירת תוכנית טלוויזיה ל"היפות והאמיצות".


 


ואז, בשיא ההצלחה, כמו ביותר מדי סיפורים עצובים על אנשים טובים שאבדו באמצע הדרך, ביום שישי אחד, סתמי ושגרתי, מצאו עינב גלילי וראודור בנזימן את מיכל מתה בדירתה. מספרים שהיא בילתה כל הלילה, שטלפנה בשבע בבוקר לכל החברות שלה, שהשאירה הודעות שונות ומשונות במשיבונים של חברים. אבל איש אינו יודע למה בדיוק שלחה יד בנפשה. את התשובה הזו היא לא טרחה להשחיל או להנחית. היא לקחה אותה איתה, לתמיד.


 


 


 


עלילת חיינו מזיעה בחשכה כמו פנים
המסתורין שבלידה, שבילדות עצמה
עונש רציני משמיים
מי הוא זה שקורא לנו?
למה נגזר עלינו להתפלל צועקים?
למה לא ניתן להגדיר מחדש את המוות?
אנחנו עוצמים את עינינו, אנחנו שולחים את ידינו
וסובבים על שמשה של זכוכית  
  
                                                           
(
dancing barefoot / patty smith)


 


ביום ראשון, לאחר שמיכל ניב נטמנה בקיבוץ עינת, הקדיש איל פרידמן את תוכניתו "הקצה" למיכל ניב ז"ל, או בעצם למוסיקה שהיא אהבה ונהגה לשמוע ולהשמיע. השירים שצוטטו כאן הושמעו אז בתוכנית. ביום ראשון הקרוב הוא יקדיש שוב את תכניתו לזכרה של מיכל.


 


 




 


מיכל ניב – קריאה מומלצת


 


כתבה ביוגרפית על מיכל ניב, במגזין "תל-אביב"


פוסט נפלא של geebor לזכרה של מיכל


העלמה והמוות מאת עמי ברנד


פרויקט מעניין בנושא המוזיקה של מיכל בפורום "מוזיקה אלטרנטיבית" של YNET


הפינה לזכרה של מיכל באתר "רדיו תל-אביב "


 


 


 


עדכון, 21.1.04: בפורום מוזיקה אלטרנטיבית של ואינט רשמו עוד כותבים רשימות למיכל בתגובה לזו שלי. אתם מוזמנים לקרוא.


 

הדור הבא – הסיוט הנוכחי



 


אתם חייבים להאמין לי – לא רציתי להיות זה שאומר "אמרתי לכם". אבל מאז שכתבתי כאן על הסכנות הגלומות בתכנית "סגן אלוף לכל תיכון" הכתובת היתה על הקיר. עכשיו, כשהכנסת אישרה את הפרויקט, קמים רבים וטובים ומרימים צעקה. ובכן, אני לא מתפלא: מי שהולך לישון עם סגן אלוף בתיכון, אל לו להתפלא אם מצעדים פשיסטיים מככבים בסיוטיו.


 


והכי אירוני, שברשימה שלי ציטטתי משירי ילדים כדי לנסות ולהוכיח את הפשיסטיות שכבר מככבת בתרבותנו ("במדינת הגמדים" לעומת "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים"), אבל גם בחלומות/סיוטים הכי גדולים לא הייתי מדמיין שהשיר הבא, המנון התכנית "הדור הבא" (השם הפוליטלי-קורקט של התכנית "סגן אלוף לכל תיכון"), יקרום עור וגידים ועוד יראה אור יום בשנות האלפיים:


 


כשנולדנו היו שמים, ידיים ויופי תם,
מסרנו כדור כיוונו אופן ודגל גם,
ב-א' קראנו ב-ז' בגרנו ב-י' התאהבנו
בנעורים מורים שיעורים וציונים בעטנו.


מתגייסים ומצדיעיםהדור הבא
נוהרים מעברים נכונים ודרוכים – הדור הבא
לוחמים וחולמים – הדור הבא
  


אכזבות תסכולים אהבות בם התחבטנו,
הפכנו בין ליל ילדות לנעורים ושאלנו
על קד"צ וגיוס על מש"ק כנפי טיס
על רוחו של צה"ל וכוחו של הגיס
 


                        (מתוך "הדור הבא", מלים: שוש רהב. כל הזכויות שמורת לקצין חינוך ראשי.)


 



עכשיו מילא שבעיני צה"ל ילדים בכיתה ז' הם בוגרים, מילא שצה"ל מעודד בעיטה במורים, אבל האם באמת מישהו במפקדת קצין חינוך ראשי חושב שילדים צריכים להתעסק ב"רוחו של צה"ל וכוחו של הגיס"?   ומה בעניין הפזמון הלוחמני "מתגייסים וצועדים, לוחמים וחולמים"???  קשה לי לומר את זה בצורה עדינה – למשמע המלים הללו עולים לי תמונות של תנועות נוער במשטרים אפלים, וצמרמורת עוברת בכל גופי.


אני נשבע בזאת קבל-עם-ועדה: אם אני מוצא את הילד שלי שומע את השיר הזה, ולו יום אחד לפני גיוסו לצה"ל, אני כובל אותו באזיקים למערכת הסטריאו שלי ומשמיע לו ג'ון לנון, בוב מארלי ואת האוסף של "קול השלום" ברציפות במשך ימים שלמים, עד אשר אוזניו תצלינה ומוחו ייטהר.


 


 


 


 


 


אם כך תשאלו – איך אישרה כנסת ישראל את התוכנית?    ובכן, חומר רקע רלוונטי שכלל את מערכי השיעורים של "הדור הבא" נשלח לחברי ועדת החינוך. כמעט כולם לא עיינו בו. כמעט כולם הביעו בדיון עמדות צפויות לחלוטין, אותן הם מביעים בכל דיון: ח"כ ברכה התנגד לתפישת העולם הצבאית, ח"כים אחרים תמכו בתכנית כי צריך לתמוך בצה"ל, ויו"ר הועדה ח"כ מלי פולישוק-בלוף נשאה נאום ארוך על-כך שלא מתפקידו של צה"ל לחנך לערכים, אולם בסופו של דבר אישרה את התכנית (מי אמר שינוי?). מתוך חמישה עשר חברי ועדה, שלושה נכחו ברוב הדיון, ובסופו של דבר ההחלטה על התכנית התקבלה. ציטוט מסכם של ח"כ בלוף: "החברה צריכה להיות אזרחית ומושתת על נורמות אזרחיות, כאשר הצבא הוא חלק מהעם". גדול.
(מי שרוצה לקרוא עוד על הדיון בוועדה, מוזמן לרשימה המצויינת של טלי, שלה הקרדיט על הבאת השיר דלהלן בשלמותו).


 


אז מה היה בחומר הרקע, תשאלו, שאמור היה להדיר שינה מעיני נבחרינו ומעינינו אנו?  מהו אותו חומר רקע שבמשרד החינוך ובכנסת לא טרחו אפילו לקרוא?    למזלנו, מאיר שלו – שבמדינה מתוקנת היה צריך להיות שר חינוך ו/או חבר כנסת – קרא את החוברת בעיון, וב"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות הביא את תקציר הדברים. הנה קטע הפתיחה:


 


"המנהיג הוא מעין אבא". "על אף היותו קרוב וחברי, המנהיג יודע להעניש כשצריך". "ההתייחסות הרצינית של המנהיג מתבטאות ביסודיות, בבקיאות… בהבעת פנים ובנימת דיבור". "המנהיג עושה שימוש מגוון ויצירתי בענישה". "מנהיג מקצועי בתחומו, אך למקצועיותו מצטרף אפקט ה'הילה', שהופך אותו ל'כל יכול'".


 


מהיכך לדעתך לקוחים הציטוטים האלה?


א.     האוטוביוגרפיה של מוסוליני.


ב.      זכרונותיו של סטאלין.


ג.       פנקס הרעיונות של מקיאוולי.


ד.      תוכנית "הדור הבא".


 


התשובה הנכונה: הציטוטים לקוחים מתוכנית ההכנה לצה"ל של מפקדת חיל החינוך והנוער, אבל מקיאוולי, מוסוליני וסטאלין היו חותמים עליה בהתלהבות.


 



כן, ילדים וילדות, קצין חינוך (ונוער!!!) ראשי החליט לספח לעצמו גם את הנוער, ולכן תוכנית ההכנה עוסקת גם בדמוקרטיה ואזרחות (!). ומדוע שקציני צה"ל יהיו אלה שיופקדו על לימודי האזרחות של ילדינו?  עונה החוברת: "השירות בצה"ל הוא ביטוי להזדהות הפרט עם עמו ומדינתו". כלומר, השירות בצה"ל איננו עוד אמצעי, שמטרתו לספק בטחון למדינת ישראל. מעתה השירות בצה"ל הוא מטרה, כלי ביטוי, נורמה.


 


ומה רע בנורמה כזו, תשאלו. ובכן, קצין חינוך ראשי עונה: הוא מונה בחוברת את הגורמים המחלישים את המוטיבציה של חיילינו לעתיד: "אינדיבידואליזם", "נוחות", "מוכוונות לשלום" ו"תהליכים מדיניים מחזקי בטחון". קראתם נכון – אם אתם או ילדיכם טיפוסים מתבלטים או נון-קונפורמיים, אם אתם או ילדיכם אוהבי נוחות, אם אתם או ילדיכם – חס וחלילה – מעוניינים בשלום, או אם אתם או ילדיכם – השם ירחם – בעד תהליכים מדיניים שיחזקו את הביטחון, הרי שאתם אינכם בנורמה. ראו הוזהרתם!


 


החוברת גם לא מהססת להצביע על בעיה בכך שההורים מתערבים – חוצפה אמיתית – בחינוך ילדיהם, ואינם מותירים את המנדט כולו לקציני צה"ל. "הורים בוגרי צה"ל לא בהכרח מעודדים את גיוס ילדם", מפרט קצין חינוך ראשי את הבעייתיות שבזוג המבוגרים המוזר הזה, המכונה "הורים", הטורח להתערב בחינוך החיילים לעתיד. הוא גם מציע פתרון: "ההורים יירתמו לעידוד בני הנוער לשירות משמעותי בדגש קרבי בצה"ל", ו"עליך המפקד מוטלת האחריות לרתום אותם".


 


מאיר שלו תמה (וגם פשוטי העם, כמוני, עלולים לתמוה) כיצד זה לא שאל את עצמו קצין חינוך ראשי מדוע הורים בוגרי צה"ל לא נרתמים לעידוד ילדיהם, מה יודעים הורים בוגרי צה"ל שקצין חינוך ראשי לא, ומה בדבר גורמים מחלישי מוטיבציה אחרים (שהם בהחלט בתחום אחריות צה"ל) כגון מחדלים צבאיים, חוסר אמינות, החלטות שגויות, מלחמה לא צודקת מוסרית. שאלות ללא תשובות, כמובן.


 


 


 


וכאן בעצם טמונה הבעיה – ברעיון המגלומני והאנטי-דמוקרטי שמתקרא "הדור הבא", בשאלות שאיש לא נותן בסופן תשובות, בכך שמשרד החינוך מחליף שעות הוראה יקרות בשעות קצינים מסוכנות (הכסף הרב שמושקע בתוכנית הזו  יכול היה להביא תועלת במקומות רבים ואחרים), ובכך שבכירי משרד החינוך ונבחרינו באמת חושבים שקציני צה"ל הם "מומחים לתחום הערכי" (כפי ששלו מצטט מראיון עיתונאי שנערך עם מנכ"לית משרד החינוך). מצד שני, כאשר גב' שוש רהב, מחברת השיר שצוטט לעיל (כן, ההוא עם הבעיטות במורים), היא האמונה על "ייעוץ תוכני", האם באמת יש מקום לפליאה?


  


מאיר שלו מסכם כך את המאמר המאלף שלו:


במדינה שיש לה ערכים אמיתיים ומטרות ברורות, כל זה לא היה קורה. קצין חינוך ונוער ראשי לא היה מטפל בתלמידים, אלא רק בחיילים, ואם אפשר לבקש – היה דואג שבמשך השירות הצבאי הם לא יאבדו את מעט הערכים וההשכלה שהביאו מהבית. זה מספיק.


 


ואחרי מילים כאלה, אין לי מה להוסיף. זה בהחלט מספיק.


 



* האיור המלבב הוא משל ירמי פינקוס, והוא שליווה את המאמר של מאיר שלו ב"ידיעות".

מגיע לו, שיכתבו עליו… סרט

זהירות: סוג של ספוילר.


 


 


 


"קרוב יותר", סרטו החדש של מייק ניקולס, נפתח באחת הסצנות הנפלאות ביותר שבהן ראיתי סרט הוליוודי נפתח: נטלי פורטמן (הידועה כ"שלנו"), קורנת כולה מ"היופי המטומטם של הנעורים" (ציטוט מהסרט), וג'וד לאו (יו גרנט של אמצע העשור), מהלכים ברחוב ראשי בלונדון, מוקפים בהמון בני אדם, מביטים זה בזו, עיניהם ננעלות, לפתע נראה כי רק הם לבדם מהלכים ברחוב. הם אינם יכולים להוריד את עיניהם זה מזו, וברקע – הו, ברקע – דמיאן רייס שר על בתה של הנשפנית (the blower's daughter, מתוך O כמובן). אין מלים שיוכלו לתאר או להסביר. צריך לראות כדי להבין. "I can't take my eyes off of you" מעולם לא נשמע נכון כל-כך.


 


 


וככה זה


כמו שאמרת שזה יהיה


החיים עוברים לי בקלות


רוב הזמן


 


וככה זה


בקיצור


ללא אהבה, ללא תהילה


ללא גיבור בשמיים שלה.


 


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי.


 


 


 


אבל "בת הנשפנית" (שנכתב, אגב, במקור על בתה של המורה של דמיאן לקלרינט, בה התאהב נואשות ובצורה חד-צדדית, כך לפחות לפי הגרסה הרשמית), הגם שדועך לו בסוף הסצנה ונעלם, ממשיך ללוות את הסרט ברוחו ובנפשו לכל אורכו. אמנם "קרוב יותר" המחזה עלה על במות כבר ב-1997, כנראה הרבה לפני שדמיאן הגה את השיר המושלם הזה, אבל קשה להתעלם מכך שפטריק מארבר (המחזאי, שגם כתב את העיבוד לקולנוע) בנה עלילה שמתאימה ככפפה למלים הענוגות והכואבות של רייס.


 


וכך, לאורך הסרט, לא הפסיק דמיאן להדהד בראשי, כשהוא שר על האהבה המיואשת שלו, על השגרה ללא אהבה, על השכחה, על ההכחשה, בעוד הגיבורים שעל המסך מציגים את אותו הדבר ממש. ובדיוק כשחשבתי שזה באמת לא יפה שאפילו לא הניחו לדמיאן לסיים את השיר כמו שצריך, במיוחד לאור העובדה שהסרט כולו שואל ממנו ברוחו, מגיעה סצינת הסיום, ובה שב ועולה, מההתחלה ועד הסוף, השיר הנפלא, וסוגר את הסרט באותה צורה נפלאה בה הוא פתח אותו.


 


וככה זה


כמו שאמרת שזה יהיה


שנינו נשכח את משב הרוח


רוב הזמן


 


וככה זה


המים הקרים יותר


בתה של הנשפנית


התלמיד בהכחשה


 


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי ממך


אני לא יכול להוריד את עיניי.


 


הו, הו, האם אמרתי שאני מתעב אותך?


האם אמרתי שאני רוצה


לעזוב את הכל מאחוריי?


 


אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.


אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.


אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.


אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.


אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.


אני לא יכול להסיר ממחשבתי…


עד שאמצא מישהי חדשה.

 

על רקע קולו הנפלא של דמיאן, הצ'לו המייבב של ויויאן לונג, והשירה הנהדרת של ליסה הניגן המלווה אותו, המצלמה נפרדת מנטלי וג'וד (וגם מג'וליה "החיוך" רוברטס וקלייב אואן) וחותכת אל החשכה השחורה של כותרות הסיום. היא משאירה אותם  – ואני מחזיק את עצמי בכל הכוח לא לגלות פרטים חשובים ו/או להרוס לכם את פוטנציאל ההנאה – ללא אהבה, ללא תהילה, ללא גיבור בשמיים שלהם, לשכוח את משב הרוח, להישאר בהכחשה, ממש כמו שדמיאן אמר שיהיה.


 


 "איזה שיר נפלא" אני שומע יותר מאדם אחד ממלמל לעצמו או לשכנו בדרך החוצה מהקולנוע, ומחייך לעצמי בהנאה, כאילו הייתי מעורב בהקלטות עצמן.


 


מגיע לו, לדמיאן, שיכירו אותו גם מחוץ לביצה הצפופה של שוכני הפורומים ומעופפי הציפור הכחולה. מגיע לו, ל-O, שיגיע לכולם, כדי שלכולם תהיה ההזדמנות להתאהב ולהישבות בקסמו. מגיע לו, ל"בת הנשפנית", שיכתבו עליו סרט.


 


 


 


נ.ב.  "קרוב יותר" הוא סרט יפה כשלעצמו, הגם שבסיכומו של דבר כל מה שהוא הותיר ביום שלמחרת אצל כותב שורות אלה היה בעיקר רצון לשמוע שוב (ושוב ושוב) את דמיאן רייס. מצד שני, גם זה משהו.


 


 


 







 לקוראים הנאמנים, "המדור עם הקיטור" לא יתפרסם השבוע, מפאת מחסור בחומרי תבערה ועודף בחומרי יצירה. עמכם הסליחה.

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא

 


"לפעמים אני מסתכל עליו ומתמלא בגאווה לא מוסברת, זה אני, קופי אני. לא צריך להסתכל במראה. הילד שלי. לעולם לא נזדקק לבדיקת רקמות, אף אחד לא יחשוד באמא שלו שרעתה בשדות זרים. פה אין בכל סימן שאלה, זה הילד שלי.


 


 ולפעמים לפני השינה אני מתעצב בליבי. מה, הוא יעבור את כל מה שעברתי? את כל האכזבות? האהבות הנכזבות? התסכולים?


 


 הוא דומה לי, אבל אני מקווה בכל ליבי שהוא יהיה מוצלח ממני, והעיקר, שיהיה מאושר"


 


                                                                                    (רונן אלון, מתוך פוסט בבלוג שלו)


 


 


 


 


 


פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא מכל מיני קטעים שאני קורא/רואה/שומע.


 


אומרים שאצל נשים בהריון ההורמונים משתוללים, ומה אצל הבעלים שלהן?


הם נידונים כנראה לשמור את הרגשות שלהם על אש קטנה, את ההתרגשויות הקטנות שלהם לעצמם, את קטעי היומן שהם רושמים להחביא במקום חשוך, את השירים להצניע (אולי יום אחד יתפרסמו).


 


פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא.


 


 


 


"אם ייוולד לי ילד, ורוד עם קורט תכלת,


זה יהיה מפנה חשוב ולדעתי גם רב תועלת.


הו ילד, הו ילד, אתה תפתח בי דלת לחדרים שנסגרו מזמן…


 


אם ייוולד לי ילד, אביגדור או קהלת,


אני אסביר לו ת'הבדל בין סתם יונה ובין צוצלת.


הו ילד, הו ילד, אני חושב עליך וכבר עולה בי אמהות גברית…


 


ואני כבר יודע, שכשאהיה בן מאה


הוא כבר לא יהיה כל כך קטן


אם נרצה נלך גם לסרט, ואם לא – אז לא,


ואני ארצה לספר איך הייתי בגילו…


 


וזה נעים לי, זה מתאים לי, הוא שורק לי


לא קטן מדי, לא גדול מדי,


ילד די נחמד…"


                        ("אם יוולד לי ילד", מילים: עלי מוהר)


 


 

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא

 


"לפעמים אני מסתכל עליו ומתמלא בגאווה לא מוסברת, זה אני, קופי אני. לא צריך להסתכל במראה. הילד שלי. לעולם לא נזדקק לבדיקת רקמות, אף אחד לא יחשוד באמא שלו שרעתה בשדות זרים. פה אין בכל סימן שאלה, זה הילד שלי.


 


 ולפעמים לפני השינה אני מתעצב בליבי. מה, הוא יעבור את כל מה שעברתי? את כל האכזבות? האהבות הנכזבות? התסכולים?


 


 הוא דומה לי, אבל אני מקווה בכל ליבי שהוא יהיה מוצלח ממני, והעיקר, שיהיה מאושר"


 


                                                                                    (רונן אלון, מתוך פוסט בבלוג שלו)


 


 


 


 


 


פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא מכל מיני קטעים שאני קורא/רואה/שומע.


 


אומרים שאצל נשים בהריון ההורמונים משתוללים, ומה אצל הבעלים שלהן?


הם נידונים כנראה לשמור את הרגשות שלהם על אש קטנה, את ההתרגשויות הקטנות שלהם לעצמם, את קטעי היומן שהם רושמים להחביא במקום חשוך, את השירים להצניע (אולי יום אחד יתפרסמו).


 


פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא.


 


 


 


"אם ייוולד לי ילד, ורוד עם קורט תכלת,


זה יהיה מפנה חשוב ולדעתי גם רב תועלת.


הו ילד, הו ילד, אתה תפתח בי דלת לחדרים שנסגרו מזמן…


 


אם ייוולד לי ילד, אביגדור או קהלת,


אני אסביר לו ת'הבדל בין סתם יונה ובין צוצלת.


הו ילד, הו ילד, אני חושב עליך וכבר עולה בי אמהות גברית…


 


ואני כבר יודע, שכשאהיה בן מאה


הוא כבר לא יהיה כל כך קטן


אם נרצה נלך גם לסרט, ואם לא – אז לא,


ואני ארצה לספר איך הייתי בגילו…


 


וזה נעים לי, זה מתאים לי, הוא שורק לי


לא קטן מדי, לא גדול מדי,


ילד די נחמד…"


                        ("אם יוולד לי ילד", מילים: עלי מוהר)


 


 

תמונת מצב חברתית

האיש המזוקן, המלוכלך


שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור


ברחוב הנביאים


דימיתי אותו לנציג הנדכאים, העניים, החולים.


את מטבעות הכסף האחרונות שהיו לי בארנק


הוצאתי לו


כאילו אפתור בכך את כל חוליי העולם הזה.


זו חליפתי , תרומתי, כפרתי.


 


מישהו אמר לי פעם:


"נהג יפה באלו שמתחתיך בדרכך למעלה,


שכן אינך יודע במי מהם תפגוש בדרכך למטה".


ואף על פי שלא הייתי אותו הרגע בדרך


לשום מקום הרגשתי


שהאיש המזוקן, המלוכלך


שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור


הוא האיש שמתחתיי ואני


הרי בדרכי.


 


החיוך שעלה על שפתיי


למול המזל שנפל בחלקי


נותר עמי שלושה רמזורים


בדיוק עד האישה הגיבנת, הרועדת


שנצמדה לחלון מכוניתי ברמזור


שמול הרכבת בארלוזרוב.


 


                               
                               צילום: ניקי לוי, "תל-אביב"


 


מדי שנה מוציא מרכז אדווה את הדו"ח השנתי שלו הקרוי "תמונת מצב חברתית".


 


"תמונת מצב חברתית לשנת 2004", שחיברו דר' שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, מגלה את שכולנו ידענו בתוך-תוכנו: ה"צמיחה" מיטיבה כמעט רק עם העשירון העליון בעוד מצבם של שאר האזרחים, ובמיוחד של המעמד הבינוני-נמוך, מדרדר. 


 


ב-2003 העשירון העליון קיבל 28% מכלל ההכנסות בישראל ובסך הכל גדל חלקו בעוגת ההכנסות הלאומית ב-3.4% בין השנים 1990 ל-2003. יחד עם העשירון התשיעי, שני העשירונים העליונים מקבלים 44% מההכנסות במשק.


 


עלות שכרו של מנהל במאה החברות הגדולות בבורסה הגיעה ל-3.08 מיליון שקלים. ב-1994 היה שכר המנהלים הבכירים פי 30 משכר המינימום; ב-2003 הוא היה פי 36.


 


בעוד שב-1994 27% מהשכירים השתכרו עד שכר מינימום, ב-2002 היו אלה כ-32% מהשכירים.


 


ב-1989 היו 21% מהעניים אנשים עובדים, ב-2003 הם היוו 32% מהעניים. אז, כמו היום, 72% מהשכירים משתכרים עד לשכר הממוצע במשק, כ-7,000 שקלים.


 


הגידול באי השוויון בחברה הישראלית מוצא את ביטויו גם בהצטמקותו של הרובד הבינוני. ב-1988 מנה רובד זה 33% ממשקי הבית וב-2002 ירד חלקו ל- 28%. רוב ההפסד היה לעשירונים התחתונים.


 


במערכת החינוך יותר ממחצית בני הנוער אינם זכאים לתעודת בגרות. רק 20.3% מאלה שלמדו בי"ב ב-1995 התחילו שמונה שנים אחר כך ללמוד באוניברסיטאות, 8.5% מהם הגיעו למכללות.


 

המדור עם הקיטור (סיכום שבוע 1/05)

ברוכים הבאים לקיטורים של 2005. שנה מלאת קיטור שתהיה לנו.


 


כתבו עליי בעיתון (1)


הידעתם? הבלוגרים הם אנשי השנה 2004 של ABC. 


תודה רבה. את החלק שלי בצ'ק אנא שלחו אליי בדואר.


 


אגב, בפורצ'ן גם טרחו להסביר למה לא תוכלו להתחמק מהבלוגים. רק למקרה שתכננתם…


 


מכה קלה וקלקלה


דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר וסגן הרמטכ"ל הנוכחי, רוצה להיות רמטכ"ל. אני לא יודע אם זה מה שגורם לו לצאת מדי פעם ביציאות תמוהות, או שמא זה הטייס השחצן והשובב שטבוע בו מימים-ימימה משתלט עליו למורת רוחו.


השבוע הוא התבקש להגיב על פציעתו של צלם ערוץ 10 מאש צה"ל ברצועה. התגובה: "מי שנכנס לקו האש – נפגע". נשמע סביר, אלא שהצוות של ערוץ 10 צילם כתבה בעיירה בית-להייה כאשר נפתח ה לעברם אש כבדה ללא כל סיבה הגיונית.


אותו חלוץ, אם שכחתם, הוא זה שצוטט שאמר "אני ישן טוב. הביצוע היה מושלם", בתגובה לפעולת החיסול של בכיר החמאס שחאדה, שבה נהרגו 14 אזרחים. לגבי מה שחש טייס כאשר הוא יוצא לפעולת חיסול שמעורבים בהם אזרחים חפים מפשע הוא אמר: "מרגישים מכה קלה, כתוצאה משחרור הפצצה, וכעבור שניה זה עובר".


חלוץ לא מבין מה לא בסדר בהתנהגותו. גם כשנאלץ להסביר אותה לשופטי בג"ץ (בתגובה לעתירה שהשיגו 30 אזרחים, ביניהם המשורר נתן זך, כנגד מינויו לסגן הרמטכ"ל), טען שרק מלא את חובתו הערכית.


זך, כמו גם שופטי בג"ץ, הציעו לחלוץ שינסח מחדש את "ערכיו". חלוץ מצידו טוען שמדובר "בטרמינולוגיה לא נכונה", שנבעה נכל שדיבר "אל הטייסים" ולא "למראיינת". כלומר, לתקשורת הוא יגיד את זה יפה ודיפלומטי, את החיילים הוא ימשיך להאביס בשחצנות ואטימות.


אז מה יש לנו כאן – אדם חכם והגון שאינו שולט בפיו או טייס שחצן ואטום?   שתי האפשרויות רחוקות מלהיות ה"מפקד שראוי לכך", שאמור להנהיג את צה"ל בשנות האלפיים.


אם חלוץ יפסיד אגב בקרב על הרמטכ"לות, אני חייב לומר שאני ירגיש מכה קלה, כתוצאה מכך שהעיתון יפול על ברכיי, אבל כעבור שנייה זה יעבור, ואני יישן טוב, טוב מאוד אפילו.


 


דוד אזולאי, נהג מירוצים


דוד אזולאי נתפס בליל יום ראשון כשהוא נוהג במהירות של 232 קמ"ש על כביש חוצה ישראל. הוא עוכב לשעה על ידי השוטר, קצין שלל לו את הרשיון במקום, והעיתונות חגגה על המהירות הסנסציונית. אינני מבין גדול ברכב, אבל  כבר כששמעתי על כך התפלאתי שמאזדה 6, עליה נהג אזולאי, מגיעה למהירות מקסימלית גבוהה כל-כך.


אלא שדוד אזולאי הוא חבר כנסת בישראל (מטעם ש"ס), ולכן הרשה לעצמו לבקש שאקדח הלייזר שתפס אותו יישלח לבדיקה. מהבדיקה הזריזה (ח"כ או לא ח"כ) התברר שהמכשיר תקין, אך המשטרה מיהרה נאלצה להודות כי היתה טעות אנוש (לחיצה כפולה שגרמה להכפלת המהירות…), ורשיונו הוחזר לו.


עכשיו בואו נחשוב, ילדים, מה היה קורה אם זה היה קורה לדוד אזולאי אחר, שאיננו ח"כ בישראל:  האם השוטר היה בודק את מכשיר הלייזר עוד באותו היום?   האם היתה המשטרה מתנצלת על העיכוב, שלילת הרשיון וההכפשה בתקשורת??  או שמא היה דוד אזולאי נשבע באמ-אמו שלא נסע כל-כך מהר, מקבל בהכנעה את הדין, משלם את הקנס, ובמקרה הכי טוב מציע למאזדה את שירותיו כנהג מירוצים???


 


מותרת החיה מן הבהמות


גאולה, הג'ירפה של ספארי רמת גן, מתה ביום שישי האחרון כתוצאה מאכילת שקיות ניילון שגרמו לסתימת קיבותיה.


היא, כמובן, לא בחרה לאכול את השקיות. אלה נזרקו לעברה בידי המבקרים, ביחד עם החטיף שהיה בתוכן, שהרי ידוע כי ג'ירפות נוהגות לקבל את האוכל שלהן בשקית, להוציא אותו בעצמם ואז למחזר את הניילון.


מקרה שכזה גורם לך לחשוב אם באמת יש צורך בגדרות בספארי או שמא מקומן של הבהמות המבקרות לצד החיות השוכנות שם.


 


 


bad publicity is better than no publicity


שרון קנטור נדהמת  כיצד עוזי כהן (האמיתי, מרעננה) מסובב את כל התקשורת על אצבעו הקטנה, לא מתרגש מהירידות ומטבעות הלשון הפיקטיביות, ורותם את כל העניין לטובתו הוא.


 


ובאמת האיש הוא פנומן – הוא פתח מדור למובטלים וקרא לו "סדר לי את המובטל", הוא מייצר תחפושות עוזי כהן, והוא אוף הודיע שיתרום את קולו למטבעות לשון שהבובה תנפק.


בארצות הברית, מולדת התקשורת הרדודה והספינים, ידוע מזמן כי "פרסום רע עדיף על חוסר פרסום". פוליטיקאי צריך לדעת לעבוד עם מה שיש לו, ועוזי כהן הוא כנראה פוליטקאי חכם מאוד. הוא עושה בשבועות האחרונים בית-ספר לכל המלגלגים.


כל הפוליטיקאים ה"חכמים" – החל מביילין שנלחם בחרצופו הפודלי וכלה ברוחמה "התחת של אסף הראל" אברהם – עומדים משתאים אל מול המרץ וחוש ההומור של סגן ראש העיר מרעננה.


בקצב הזה אלי פיניש צריך להתחיל לעבוד על החיקוי של עוזי כהן השר לעונה הבאה ("אתה סגן-שר, אתה"?).


 



 


סימון מוצרים או סימון אינטרסים


לא קל להבין מהמדור הזה כמה בוז ולעג אני רוכש לרוב החברים במועדון המצומצם הקרוי "כנסת ישראל". ובכל-זאת, חלקם טורח מאוד לרענן אצלי את התחושות הללו. את הרשימה מוביל, כנראה, אהוד אולמרט. מה שבעיקר מרגיז אצל אולמרט הוא שהוא כלל לא מתרגש מבוז והלעג, וממש נהנה לממש את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות לגבי חברי כנסת הלכה למעשה.


אולמרט הוא, כידוע לכם, שר התעשייה והמסחר, תפקיד המקל עליו להתחכך, ללקק ולעזור לבעלי ההון. את הצרכן, אותו הוא אמור לשרת, הוא מזמן שכח. הנה, למשל, השבוע הוא אומר "אני לא מקבל את ההנחה שיש גורם אחד חשוב וקדוש בצרכנות שהוא הצרכן". זאת, כמובן, בכנס בנושא סימון המחירים.


סימון המחירים על המוצרים היא אחת ההחלטות הבודדות שהתקבלו על-ידי כנסת ישראל וראויה לכל הכבוד הראוי. סימון המוצרים הביא לכך שהצרכן יכול להשוות מחירים, יודע מה הוא מכניס לעגלה עוד לפני הקופה, וכך כוחו המועט – אל מול היצרנים – גדל משמעותית.


אבל אולמרט לא מרוצה. החוק לא טוב ליצרנים, כלומר בעלי ההון, כלומר החברים שלו. לכן אולמרט רוצה לשנות את החוק, בנימוק שהוא לא מספק לטענתו "אינפורמציה מלאה". לטענתו,  "יש למצוא פתרון שיתחשב גם בסוחרים וביצרנים".


אני רוצה להציע בזאת חוק טוב יותר – סימון אינטרסים על חברי הכנסת. סימון כזה שייתן אינפורמציה מלאה על מי הוא חבר הכנסת, מה הוא שווה, ואינטרסים של מי הוא מייצג.


עם סימון כזה, מר אולמרט, אתה עלול למצוא את עצמך באיזור של המבצעים, במדף התחתון, ועם מדבקה שמציינת שמזמן עבר תאריך התפוגה. איכס!


 


אויב ציוני – אמא שלך!


כותרת מרעישה בואינט: "אבו מאזן מקצין: ישראל – האויב הציוני." אכן מילים קשות.


לטענת ואינט,  יו"ר הרשות המיועד, שהכעיס גינה את ישראל במילים חסרות תקדים, שנשמעות בדרך כלל באיראן ובקרב אנשי חיזבאללה.


אבו מאזן, איש שקול בדרך-כלל, שהיה מהראשונים להיפגש עם ישראלים ולפעול למען השלום, רץ לבחירות בימים אלה, עולה על הבמה וכל מה שהוא מצליח להוציא מבדל שפתותיו הוא "האויב הציוני", ואנחנו – במקום להתרשם – מזדעזעים.


"האויב הציוני" – א גרויסע מציאע.  הרי קודמו בתפקיד, יאסר "כלב משוגע" ערפאת, לא היה פותח את הבוקר בלי איזה שני "אויב ציוני" ואיזה קללה עסיסית על אמא של אריק שרון מנוחתה עדן. אבל הכתבים של ואינט מייצרים בכוח פרובוקציות.


באותו יום ממש ואינט מדווח כי "החמאס מנסה לגרור אותנו לתוך הבחירות". מה מטרת החמאס?  "לפגוע באבו-מאזן". איך הוא רוצה להשיג זאת?  על-ידי "חימום" היחסים הרעועים ממילא עם ישראל. מי עוזר לו "לחמם" את היחסים האלה?  ואינט.


 


מי כאן הפרובוקטור?


ואם בפרובוקציות עסקינן, הרי שראשי הפרובוקטורים, סליחה – ראשי המתנחלים, כינסו מסיבת עיתונאים שבה תקפו את ראש הממשלה, בטענה שהאירוע ביצהר הוא פרובוקציה של שרון.


האירוע – חייל, תושב ההתנחלות יצהר, קרא לחיילים לסרב פקודה במהלך פינוי קרוואנים לא חוקיים, והתעמת עם שוטרים. מאוחר יותר, התעמתו מתנחלים במקום עם חיילי צה"ל, וחייל נאלץ לירות באוויר מחשש שנשקו יילקח. צה"ל גם הודיע כי יצמצם את כוחותיו באזור, בעקבות עימותים חוזרים ונשנים עם מתנחלים.


לקרוא ולא להאמין – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים, ועוד יותר מכך – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים שמגנים עליהם. אז מי כאן הפרובוקטור?


 


טרנספר מרצון


כהערת אגב, אציין רק שאינני מבין מדוע מתעקשים על פינוי בכוח כחלק מה"התנתקות". לא רוצים להתפנות – לא צריך.  


בתאריך המיועד, יש להסיג את צה"ל לקווים שייקבעו. הודעה עליהם תימסר למתנחלים. יירצו להתפנות מרצון – יופי: יקבלו פיצוי, עזרה, וכו'. לא ירצו, בעיה שלהם: שישמרו הם על עצמם, על ישוביהם ועל כבישיהם. שיתמודדו הם עם שכניהם לאיזור.


אם יהיה למישהו למעלה ביצים לפעול כך, הוא עוד יראה מה זה טרנספר מרצון.


 


המוציא את עצמו מהכלל – כופר בעיקר


ראשי המתנחלים קוראים לסרבנות. במועצת יש"ע מגנים את הקריאה – הם מטיפים "רק" לסרבנות אישית. סרבני סיירת מטכ"ל לא מבינים מה הדמיון שמוצאים כולם בינם לבין סרבני הימין.


בשני הצדדים נחרדים מההשוואה בין הסרבנים האלה לסרבנים האלה. אבל תגידו מה שתגידו – סרבנות היא סרבנות היא סרבנות. לא משנה אם אתה יפה נפש שמאלני או מתנחל דתי-לאומי, ברגע שאתה מחליט להוציא את עצמך מהכלל, כפרת בעיקר.


מי שנהנו לראות את הסרבנות משמאל, מגיעה להם הסרבנות מימין. ומי שעכשיו מחייכים למול הסרבנות מימין, עוד יאכלו מרורים כשהסרבנות הבאה תגיע לפתחם, מכל כיוון שלא יהיה.


 


מה עם המפתחות לצוללת?


ב"נתיבי איילון" חנכו ביום שלישי את הקטע החדש של איילון צפון, בין שבעת הכוכבים לדרך בגין בהרצליה.


 


אלא שמישהו שם איבד את המפתח לרמזור (יש דבר כזה!). התוצאה: אלפי נהגים נתקעו, בקטע הכביש שנפתח באותו יום ממש, בפקק גדול שנמשך כארבע שעות.


 


כשהייתי קטן, היינו מציקים לאלו שישנו בטיול השנתי, על-ידי כך שהיינו מעירים אותם ובעוד הם אפופי שינה שואלים אותם "איפה המפתחות לצוללת?". מי ידע שבעצם מדובר בנסיון חיים חשוב לחייהם הבוגרים במדינת ישראל.



 


כתבו עליי בעיתון (2)


לשרית פרקול יש מדור משעשע העוסק בבלוגים. השבוע הוא מוקדש לתמונת המחזור של ישראבלוג, עליה כבר כתבתי כאן.


זו התמונה המצורפת למדור השבוע. המדקדקים יוכלו למצוא אותי, סלב של ממש, בפינה הימנית תחתונה.




שבוע טוב!


 


 

Svefn-G-Englar



 


שוב אני כאן


בתוכך


כל-כך טוב להיות כאן


אבל אני נותר רק זמן קצר


אני מרחף בתרדמה מתחת המים


בּמָלוֹן מחובר ללוח החשמל ומֵזִין


 


אבל ההמתנה הופכת אותי חסר מנוח


אני בועט מעליי את הרִפְיוֹן


וצורח –


אני חייב ללכת


הצילו!


 


אני מתפוצץ החוצה והשלווה נעלמת


רוחץ באור חדש


אני בוכה ובוכה – מנותק


מוח חָרֵב מונח בחיק שדיים


ומוּזַן בידי מלאכים יְשֵׁנִים


 


 


 


* Svefn-G-Englar : מאיסלנדית, הולכים בשנתם (המשמעות המילולית – מלאכים ישנים).


 


 


 


השיר Svefn-G-Englar של Sigur Ros נכתב באיסלנדית.


התרגום שלי מבוסס על תרגומים שונים לאנגלית.


 


השיר לקוח מהאלבום ágætis byrjun של סיאור רוס (ככה מבטאים את זה…) שיצא בשנת 2000.
האיור מתנוסס על עטיפת האלבום.


את השיר ניתן להוריד דיגיטלית חינם כאן.
בוידאו המדהים שלו ניתן לצפות כאן.