תמונת מצב חברתית

האיש המזוקן, המלוכלך


שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור


ברחוב הנביאים


דימיתי אותו לנציג הנדכאים, העניים, החולים.


את מטבעות הכסף האחרונות שהיו לי בארנק


הוצאתי לו


כאילו אפתור בכך את כל חוליי העולם הזה.


זו חליפתי , תרומתי, כפרתי.


 


מישהו אמר לי פעם:


"נהג יפה באלו שמתחתיך בדרכך למעלה,


שכן אינך יודע במי מהם תפגוש בדרכך למטה".


ואף על פי שלא הייתי אותו הרגע בדרך


לשום מקום הרגשתי


שהאיש המזוקן, המלוכלך


שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור


הוא האיש שמתחתיי ואני


הרי בדרכי.


 


החיוך שעלה על שפתיי


למול המזל שנפל בחלקי


נותר עמי שלושה רמזורים


בדיוק עד האישה הגיבנת, הרועדת


שנצמדה לחלון מכוניתי ברמזור


שמול הרכבת בארלוזרוב.


 


                               
                               צילום: ניקי לוי, "תל-אביב"


 


מדי שנה מוציא מרכז אדווה את הדו"ח השנתי שלו הקרוי "תמונת מצב חברתית".


 


"תמונת מצב חברתית לשנת 2004", שחיברו דר' שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, מגלה את שכולנו ידענו בתוך-תוכנו: ה"צמיחה" מיטיבה כמעט רק עם העשירון העליון בעוד מצבם של שאר האזרחים, ובמיוחד של המעמד הבינוני-נמוך, מדרדר. 


 


ב-2003 העשירון העליון קיבל 28% מכלל ההכנסות בישראל ובסך הכל גדל חלקו בעוגת ההכנסות הלאומית ב-3.4% בין השנים 1990 ל-2003. יחד עם העשירון התשיעי, שני העשירונים העליונים מקבלים 44% מההכנסות במשק.


 


עלות שכרו של מנהל במאה החברות הגדולות בבורסה הגיעה ל-3.08 מיליון שקלים. ב-1994 היה שכר המנהלים הבכירים פי 30 משכר המינימום; ב-2003 הוא היה פי 36.


 


בעוד שב-1994 27% מהשכירים השתכרו עד שכר מינימום, ב-2002 היו אלה כ-32% מהשכירים.


 


ב-1989 היו 21% מהעניים אנשים עובדים, ב-2003 הם היוו 32% מהעניים. אז, כמו היום, 72% מהשכירים משתכרים עד לשכר הממוצע במשק, כ-7,000 שקלים.


 


הגידול באי השוויון בחברה הישראלית מוצא את ביטויו גם בהצטמקותו של הרובד הבינוני. ב-1988 מנה רובד זה 33% ממשקי הבית וב-2002 ירד חלקו ל- 28%. רוב ההפסד היה לעשירונים התחתונים.


 


במערכת החינוך יותר ממחצית בני הנוער אינם זכאים לתעודת בגרות. רק 20.3% מאלה שלמדו בי"ב ב-1995 התחילו שמונה שנים אחר כך ללמוד באוניברסיטאות, 8.5% מהם הגיעו למכללות.


 

המדור עם הקיטור (סיכום שבוע 1/05)

ברוכים הבאים לקיטורים של 2005. שנה מלאת קיטור שתהיה לנו.


 


כתבו עליי בעיתון (1)


הידעתם? הבלוגרים הם אנשי השנה 2004 של ABC. 


תודה רבה. את החלק שלי בצ'ק אנא שלחו אליי בדואר.


 


אגב, בפורצ'ן גם טרחו להסביר למה לא תוכלו להתחמק מהבלוגים. רק למקרה שתכננתם…


 


מכה קלה וקלקלה


דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר וסגן הרמטכ"ל הנוכחי, רוצה להיות רמטכ"ל. אני לא יודע אם זה מה שגורם לו לצאת מדי פעם ביציאות תמוהות, או שמא זה הטייס השחצן והשובב שטבוע בו מימים-ימימה משתלט עליו למורת רוחו.


השבוע הוא התבקש להגיב על פציעתו של צלם ערוץ 10 מאש צה"ל ברצועה. התגובה: "מי שנכנס לקו האש – נפגע". נשמע סביר, אלא שהצוות של ערוץ 10 צילם כתבה בעיירה בית-להייה כאשר נפתח ה לעברם אש כבדה ללא כל סיבה הגיונית.


אותו חלוץ, אם שכחתם, הוא זה שצוטט שאמר "אני ישן טוב. הביצוע היה מושלם", בתגובה לפעולת החיסול של בכיר החמאס שחאדה, שבה נהרגו 14 אזרחים. לגבי מה שחש טייס כאשר הוא יוצא לפעולת חיסול שמעורבים בהם אזרחים חפים מפשע הוא אמר: "מרגישים מכה קלה, כתוצאה משחרור הפצצה, וכעבור שניה זה עובר".


חלוץ לא מבין מה לא בסדר בהתנהגותו. גם כשנאלץ להסביר אותה לשופטי בג"ץ (בתגובה לעתירה שהשיגו 30 אזרחים, ביניהם המשורר נתן זך, כנגד מינויו לסגן הרמטכ"ל), טען שרק מלא את חובתו הערכית.


זך, כמו גם שופטי בג"ץ, הציעו לחלוץ שינסח מחדש את "ערכיו". חלוץ מצידו טוען שמדובר "בטרמינולוגיה לא נכונה", שנבעה נכל שדיבר "אל הטייסים" ולא "למראיינת". כלומר, לתקשורת הוא יגיד את זה יפה ודיפלומטי, את החיילים הוא ימשיך להאביס בשחצנות ואטימות.


אז מה יש לנו כאן – אדם חכם והגון שאינו שולט בפיו או טייס שחצן ואטום?   שתי האפשרויות רחוקות מלהיות ה"מפקד שראוי לכך", שאמור להנהיג את צה"ל בשנות האלפיים.


אם חלוץ יפסיד אגב בקרב על הרמטכ"לות, אני חייב לומר שאני ירגיש מכה קלה, כתוצאה מכך שהעיתון יפול על ברכיי, אבל כעבור שנייה זה יעבור, ואני יישן טוב, טוב מאוד אפילו.


 


דוד אזולאי, נהג מירוצים


דוד אזולאי נתפס בליל יום ראשון כשהוא נוהג במהירות של 232 קמ"ש על כביש חוצה ישראל. הוא עוכב לשעה על ידי השוטר, קצין שלל לו את הרשיון במקום, והעיתונות חגגה על המהירות הסנסציונית. אינני מבין גדול ברכב, אבל  כבר כששמעתי על כך התפלאתי שמאזדה 6, עליה נהג אזולאי, מגיעה למהירות מקסימלית גבוהה כל-כך.


אלא שדוד אזולאי הוא חבר כנסת בישראל (מטעם ש"ס), ולכן הרשה לעצמו לבקש שאקדח הלייזר שתפס אותו יישלח לבדיקה. מהבדיקה הזריזה (ח"כ או לא ח"כ) התברר שהמכשיר תקין, אך המשטרה מיהרה נאלצה להודות כי היתה טעות אנוש (לחיצה כפולה שגרמה להכפלת המהירות…), ורשיונו הוחזר לו.


עכשיו בואו נחשוב, ילדים, מה היה קורה אם זה היה קורה לדוד אזולאי אחר, שאיננו ח"כ בישראל:  האם השוטר היה בודק את מכשיר הלייזר עוד באותו היום?   האם היתה המשטרה מתנצלת על העיכוב, שלילת הרשיון וההכפשה בתקשורת??  או שמא היה דוד אזולאי נשבע באמ-אמו שלא נסע כל-כך מהר, מקבל בהכנעה את הדין, משלם את הקנס, ובמקרה הכי טוב מציע למאזדה את שירותיו כנהג מירוצים???


 


מותרת החיה מן הבהמות


גאולה, הג'ירפה של ספארי רמת גן, מתה ביום שישי האחרון כתוצאה מאכילת שקיות ניילון שגרמו לסתימת קיבותיה.


היא, כמובן, לא בחרה לאכול את השקיות. אלה נזרקו לעברה בידי המבקרים, ביחד עם החטיף שהיה בתוכן, שהרי ידוע כי ג'ירפות נוהגות לקבל את האוכל שלהן בשקית, להוציא אותו בעצמם ואז למחזר את הניילון.


מקרה שכזה גורם לך לחשוב אם באמת יש צורך בגדרות בספארי או שמא מקומן של הבהמות המבקרות לצד החיות השוכנות שם.


 


 


bad publicity is better than no publicity


שרון קנטור נדהמת  כיצד עוזי כהן (האמיתי, מרעננה) מסובב את כל התקשורת על אצבעו הקטנה, לא מתרגש מהירידות ומטבעות הלשון הפיקטיביות, ורותם את כל העניין לטובתו הוא.


 


ובאמת האיש הוא פנומן – הוא פתח מדור למובטלים וקרא לו "סדר לי את המובטל", הוא מייצר תחפושות עוזי כהן, והוא אוף הודיע שיתרום את קולו למטבעות לשון שהבובה תנפק.


בארצות הברית, מולדת התקשורת הרדודה והספינים, ידוע מזמן כי "פרסום רע עדיף על חוסר פרסום". פוליטיקאי צריך לדעת לעבוד עם מה שיש לו, ועוזי כהן הוא כנראה פוליטקאי חכם מאוד. הוא עושה בשבועות האחרונים בית-ספר לכל המלגלגים.


כל הפוליטיקאים ה"חכמים" – החל מביילין שנלחם בחרצופו הפודלי וכלה ברוחמה "התחת של אסף הראל" אברהם – עומדים משתאים אל מול המרץ וחוש ההומור של סגן ראש העיר מרעננה.


בקצב הזה אלי פיניש צריך להתחיל לעבוד על החיקוי של עוזי כהן השר לעונה הבאה ("אתה סגן-שר, אתה"?).


 



 


סימון מוצרים או סימון אינטרסים


לא קל להבין מהמדור הזה כמה בוז ולעג אני רוכש לרוב החברים במועדון המצומצם הקרוי "כנסת ישראל". ובכל-זאת, חלקם טורח מאוד לרענן אצלי את התחושות הללו. את הרשימה מוביל, כנראה, אהוד אולמרט. מה שבעיקר מרגיז אצל אולמרט הוא שהוא כלל לא מתרגש מבוז והלעג, וממש נהנה לממש את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות לגבי חברי כנסת הלכה למעשה.


אולמרט הוא, כידוע לכם, שר התעשייה והמסחר, תפקיד המקל עליו להתחכך, ללקק ולעזור לבעלי ההון. את הצרכן, אותו הוא אמור לשרת, הוא מזמן שכח. הנה, למשל, השבוע הוא אומר "אני לא מקבל את ההנחה שיש גורם אחד חשוב וקדוש בצרכנות שהוא הצרכן". זאת, כמובן, בכנס בנושא סימון המחירים.


סימון המחירים על המוצרים היא אחת ההחלטות הבודדות שהתקבלו על-ידי כנסת ישראל וראויה לכל הכבוד הראוי. סימון המוצרים הביא לכך שהצרכן יכול להשוות מחירים, יודע מה הוא מכניס לעגלה עוד לפני הקופה, וכך כוחו המועט – אל מול היצרנים – גדל משמעותית.


אבל אולמרט לא מרוצה. החוק לא טוב ליצרנים, כלומר בעלי ההון, כלומר החברים שלו. לכן אולמרט רוצה לשנות את החוק, בנימוק שהוא לא מספק לטענתו "אינפורמציה מלאה". לטענתו,  "יש למצוא פתרון שיתחשב גם בסוחרים וביצרנים".


אני רוצה להציע בזאת חוק טוב יותר – סימון אינטרסים על חברי הכנסת. סימון כזה שייתן אינפורמציה מלאה על מי הוא חבר הכנסת, מה הוא שווה, ואינטרסים של מי הוא מייצג.


עם סימון כזה, מר אולמרט, אתה עלול למצוא את עצמך באיזור של המבצעים, במדף התחתון, ועם מדבקה שמציינת שמזמן עבר תאריך התפוגה. איכס!


 


אויב ציוני – אמא שלך!


כותרת מרעישה בואינט: "אבו מאזן מקצין: ישראל – האויב הציוני." אכן מילים קשות.


לטענת ואינט,  יו"ר הרשות המיועד, שהכעיס גינה את ישראל במילים חסרות תקדים, שנשמעות בדרך כלל באיראן ובקרב אנשי חיזבאללה.


אבו מאזן, איש שקול בדרך-כלל, שהיה מהראשונים להיפגש עם ישראלים ולפעול למען השלום, רץ לבחירות בימים אלה, עולה על הבמה וכל מה שהוא מצליח להוציא מבדל שפתותיו הוא "האויב הציוני", ואנחנו – במקום להתרשם – מזדעזעים.


"האויב הציוני" – א גרויסע מציאע.  הרי קודמו בתפקיד, יאסר "כלב משוגע" ערפאת, לא היה פותח את הבוקר בלי איזה שני "אויב ציוני" ואיזה קללה עסיסית על אמא של אריק שרון מנוחתה עדן. אבל הכתבים של ואינט מייצרים בכוח פרובוקציות.


באותו יום ממש ואינט מדווח כי "החמאס מנסה לגרור אותנו לתוך הבחירות". מה מטרת החמאס?  "לפגוע באבו-מאזן". איך הוא רוצה להשיג זאת?  על-ידי "חימום" היחסים הרעועים ממילא עם ישראל. מי עוזר לו "לחמם" את היחסים האלה?  ואינט.


 


מי כאן הפרובוקטור?


ואם בפרובוקציות עסקינן, הרי שראשי הפרובוקטורים, סליחה – ראשי המתנחלים, כינסו מסיבת עיתונאים שבה תקפו את ראש הממשלה, בטענה שהאירוע ביצהר הוא פרובוקציה של שרון.


האירוע – חייל, תושב ההתנחלות יצהר, קרא לחיילים לסרב פקודה במהלך פינוי קרוואנים לא חוקיים, והתעמת עם שוטרים. מאוחר יותר, התעמתו מתנחלים במקום עם חיילי צה"ל, וחייל נאלץ לירות באוויר מחשש שנשקו יילקח. צה"ל גם הודיע כי יצמצם את כוחותיו באזור, בעקבות עימותים חוזרים ונשנים עם מתנחלים.


לקרוא ולא להאמין – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים, ועוד יותר מכך – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים שמגנים עליהם. אז מי כאן הפרובוקטור?


 


טרנספר מרצון


כהערת אגב, אציין רק שאינני מבין מדוע מתעקשים על פינוי בכוח כחלק מה"התנתקות". לא רוצים להתפנות – לא צריך.  


בתאריך המיועד, יש להסיג את צה"ל לקווים שייקבעו. הודעה עליהם תימסר למתנחלים. יירצו להתפנות מרצון – יופי: יקבלו פיצוי, עזרה, וכו'. לא ירצו, בעיה שלהם: שישמרו הם על עצמם, על ישוביהם ועל כבישיהם. שיתמודדו הם עם שכניהם לאיזור.


אם יהיה למישהו למעלה ביצים לפעול כך, הוא עוד יראה מה זה טרנספר מרצון.


 


המוציא את עצמו מהכלל – כופר בעיקר


ראשי המתנחלים קוראים לסרבנות. במועצת יש"ע מגנים את הקריאה – הם מטיפים "רק" לסרבנות אישית. סרבני סיירת מטכ"ל לא מבינים מה הדמיון שמוצאים כולם בינם לבין סרבני הימין.


בשני הצדדים נחרדים מההשוואה בין הסרבנים האלה לסרבנים האלה. אבל תגידו מה שתגידו – סרבנות היא סרבנות היא סרבנות. לא משנה אם אתה יפה נפש שמאלני או מתנחל דתי-לאומי, ברגע שאתה מחליט להוציא את עצמך מהכלל, כפרת בעיקר.


מי שנהנו לראות את הסרבנות משמאל, מגיעה להם הסרבנות מימין. ומי שעכשיו מחייכים למול הסרבנות מימין, עוד יאכלו מרורים כשהסרבנות הבאה תגיע לפתחם, מכל כיוון שלא יהיה.


 


מה עם המפתחות לצוללת?


ב"נתיבי איילון" חנכו ביום שלישי את הקטע החדש של איילון צפון, בין שבעת הכוכבים לדרך בגין בהרצליה.


 


אלא שמישהו שם איבד את המפתח לרמזור (יש דבר כזה!). התוצאה: אלפי נהגים נתקעו, בקטע הכביש שנפתח באותו יום ממש, בפקק גדול שנמשך כארבע שעות.


 


כשהייתי קטן, היינו מציקים לאלו שישנו בטיול השנתי, על-ידי כך שהיינו מעירים אותם ובעוד הם אפופי שינה שואלים אותם "איפה המפתחות לצוללת?". מי ידע שבעצם מדובר בנסיון חיים חשוב לחייהם הבוגרים במדינת ישראל.



 


כתבו עליי בעיתון (2)


לשרית פרקול יש מדור משעשע העוסק בבלוגים. השבוע הוא מוקדש לתמונת המחזור של ישראבלוג, עליה כבר כתבתי כאן.


זו התמונה המצורפת למדור השבוע. המדקדקים יוכלו למצוא אותי, סלב של ממש, בפינה הימנית תחתונה.




שבוע טוב!


 


 

Svefn-G-Englar



 


שוב אני כאן


בתוכך


כל-כך טוב להיות כאן


אבל אני נותר רק זמן קצר


אני מרחף בתרדמה מתחת המים


בּמָלוֹן מחובר ללוח החשמל ומֵזִין


 


אבל ההמתנה הופכת אותי חסר מנוח


אני בועט מעליי את הרִפְיוֹן


וצורח –


אני חייב ללכת


הצילו!


 


אני מתפוצץ החוצה והשלווה נעלמת


רוחץ באור חדש


אני בוכה ובוכה – מנותק


מוח חָרֵב מונח בחיק שדיים


ומוּזַן בידי מלאכים יְשֵׁנִים


 


 


 


* Svefn-G-Englar : מאיסלנדית, הולכים בשנתם (המשמעות המילולית – מלאכים ישנים).


 


 


 


השיר Svefn-G-Englar של Sigur Ros נכתב באיסלנדית.


התרגום שלי מבוסס על תרגומים שונים לאנגלית.


 


השיר לקוח מהאלבום ágætis byrjun של סיאור רוס (ככה מבטאים את זה…) שיצא בשנת 2000.
האיור מתנוסס על עטיפת האלבום.


את השיר ניתן להוריד דיגיטלית חינם כאן.
בוידאו המדהים שלו ניתן לצפות כאן.



 

הגברת עם היהלומים (סרט קצר בשחור-לבן)

זה קורה כל שנה בחורף, ביום הזה שבו השמיים מתקדרים עננים בפעם הראשונה, והאוויר מלא ריח מתוק-מתוק של הנה-בא-הגשם. אז אני יודע – היום היא תבוא, הגברת עם היהלומים.


 


אני אוהב לשבת על המרפסת ולהביט בה יוצאת מהבנייןמציצה החוצה כדי לראות אם באמת הקיץ כבר איננו, ואז שולחת רגל דקה וארוכה נעולה בעקב שחור מחודד החוצה,  בסערה אל השדרה.
היא לבושה בשחור, תמיד בשחור, שיערה אסוף בקפידה במטפחת, אצבעותיה משוחות בלכה טרייה, וסביב פניה החיוורות נוצצים להם היהלומים שלה, שהיא שומרת כל השנה במגירה נעולה בשידה שבחדר השינה.


 


היא חוצה את השדרה כמו רוח סערה, ריח הבושם המתוק שלה מתמזג עם הריח הקסום של הגשם הראשון, ומהפנט את העוברים והשבים.
היא לא מביטה לצדדים, הולכת קדימה כאילו מהופנטת, נושמת לתוכה את ההתרגשויות הקטנות של החורף, הרוח הקרה מעבירה בה צמרמורות עונג נפלאות.


 


אני מביט בה מהמרפסת, מלווה אותה אל קצה השדרה, שם היא נעלמת מאחורי הפיקוס הגדול, שעליו כמו מגוננים עליה מפני הטיפות שאך החלו לזלוג.


 


לאן את הולכת, גברת עם היהלומים?    למי את מחכה כל הקיץ סגורה, סובלת וכמהה, מביטה ללא הרף ביהלומים שבמגירה, בודדה???


 


 


(על-פי סרט שחור-לבן שרץ אצלי בראש, בכל פעם ש"הגברת עם היהלומים" של בבליקי מתנגן לו)


 


 


 


 


ביבליוגרפיה


 


הגברת עם היהלומים, השיר – קרדיטים:   השראה – "אשה של יהלומים", דוד דנציגר, 1984


לחן – יוסף בבליקי


ביצוע – בבליקי ובועז כהן


 


הגברת עם היהלומים, האלבום  (פסקול מדהים לסרטים רבים שהיו ויהיו)


 


הגברת עם היהלומים, הביקורת  (גם כן סוג של סרט)


 


הגברת עם היהלומים, ההופעה  (אם האלבום הוא סרט, אז פה יש כרטיס חינם להצגה)


 


הגברת עם היהלומים, התמונה: אודרי הפבורן, מתוך "ארוחת בוקר בטיפאני"


 

הגיבורים-הלא-מושרים שלי

לכבוד סוף השנה האזרחית, ובמקום עוד ממבו-ג'מבו של סיכומים, האנשים הטובים מ"השרת העיוור" מביאים כמדי שנה את פרויקט "הגיבור הלא מושר" – פרויקט שמטרתו לסקור את האלבומים שעשו לנו את השנה, אך לא זכו לתשומת הלב שהגיעה להם. מטרת הפרויקט היא לעשות עמם צדק ולספר על הדברים הטובים שהתפספסו.


 


במהדורת 2004 של "הגיבור הלא מושר", שהתפרסמה בסופשבוע זה, מופיעה גם רשימה שלי, על האלבום Ghosts of the Great Highway של להקת Sun Kil Moon.


 


להלן האקספוזיציה לביקורת:


 


 



 


אחד הדברים הנפלאים ביותר שקרו לי ב-2004 היה גם אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו לי ב-2004 – הציפור כבשה מקום מרכזי בחיי. לא עוד תלות בחסדי יבואני המוזיקה וחברות התקליטים המקומיות, לא עוד תלות בשדרני הרדיו והתחנות הממוסחרות. כמו שהאינטרנט הביא איתו שפע של ידע ודעות וטעמים שפתחו את ראשי ולבי לכיוונים שונים ומשונים, כך גם הציפור סיפקה את המאווים והרצונות והעיפה אותי למקומות שרבים מהם לא הכרתי. תוסיפו לזה את העובדה שידיד המערכת, מור, החל לעבוד כדי.ג'יי בתחנה אוניברסיטאית משובחת (KZSU, למי שמתעניין), והחל לחשוף אותי לאמנים וזרמים שכלל לא ידעתי שקיימים, ותבינו מיד מדוע 2004 הייתה שנה מוזיקלית נפלאה.


 


ההקדמה לעיל יכולה לשמש הסבר לעובדה שלא היה לי קשה לבחור אלבום (אפילו מספר אלבומים) לפרויקט "הגיבור הלא מושר" השנה. כל-כך הרבה אלבומים נפלאים שמעתי השנה, חלקם הגדול כלל לא הגיע לארץ (ואם הגיע, איש לא ידע על קיומם). לפיכך בעיניי הפרויקט הזה הוא מהמוצדקים שבפרויקטים, ואני שמח וגאה להשתתף בו, ולהעניק לכם במתנה את רגעי החסד שאני קיבלתי ב-2004 מלהקה אחת בשם Sun Kil Moon ומאלבום נפלא אחד בשם  Ghosts of the Great Highway.


 


 


את הביקורת המלאה ניתן לקרוא כאן, ואני ממליץ – מיד אחריה – לקרוא גם את שאר הביקורות בפרויקט.


(ושוב) שנה טובה!