כשראש הממשלה מדבר אל אלוהים

כשראש הממשלה מדבר אל אלוהים


האם הדיאלוגים קצרים או ארוכים?


האם הוא מבקש לרמוס את זכויות הנשים


ולשלוח לעזאזל את ילדי שדרות המסכנים?


האם אלוהים מציע לו להעלות עוד את מחירי הבנזין


כשראש הממשלה מדבר עם אלוהים?


 


כשראש הממשלה מדבר אל אלוהים


האם העיצורים קשרים או רכים?


האם הוא החלטי בכל עניין ועניין?


האם כל נושא הוא שחור או לבן?


האם משהו שאלוהים אומר משנה את דעותיו


כשראש הממשלה מדבר עם אלוהיו?


 


כשראש הממשלה מדבר עם אלוהים


האם הוא מזייף דיבור איטי או רק מהנהן?


מסכים לגבי אילו אסירים עלינו להרוג כבר היום?


אילו בתי כלא צריך להקים ולמלא עד אפס מקום?


אלו עבירות בחירות להסתיר אנו חייבים


כשראש הממשלה מדבר עם אלוהים?


 


כשראש הממשלה מדבר עם אלוהים


אני תוהה מי משחק את השוטר היותר נעים


"עלינו למצוא כמה ג'ובים, הדרום הרוס"


"לא, הם עצלנים, אהוד, זה רק תירוץ


לספק להם עוד מקומות לשתות אלכוהול ולגרבץ!"


זה מה שאלוהים מייעץ.


 


כשראש הממשלה מדבר אל אלוהים


האם הם מעשנים סיגר ומשחקים קלפים


בעודם בוחרים את המדינה הבאה עימה נסתכסך


ואילו נשמות מוסלמיות אפשר עדיין לרכך?


אני מניח שאלוהים רק שולף אותם, קלף אחרי קלף


כשראש הממשלה מדבר אל אלוהיו.


 


כשראש הממשלה מדבר אל אלוהים


האם הוא לפעמים חושב שאולי הוא בעצם בסרטים?


שהקול שהוא שומע נמצא רק בראשו


כשהוא שוכב בעיניים עצומות במיטתו?


האם הוא לפעמים מריח את הבולשיט של עצמו?


כשראש הממשלה מדבר אל אלוהיו? כנראה שלא,


כנראה שלא.


 



 


המגזין "Under The Radar" משיק בימים אלה את גליון "מחאה 2008" שלו שמחבר בין פוליטיקה ומוסיקה "כדי לקדם דיאלוג ומודעות פוליטיים".


במסגרת הגליון בחר המגזין ב"עשרת שירי המחאה הגדולים של המאה ה-21. הרשימה כוללת את ברוס ספרינגסטין, elbow, ארקייד פייר, טום וויטס, ג'רוויס קוקר ויקיר הבלוג, קונור אוברסט, הלא הוא ברייט אייז.




"אם שיר מחאה מושר לאלה שממילא חולקים את אותה הדעה, האם מישהו בכלל מקשיב לו?", תוהה בקול רם המגזין בהקשר של "When the President talks to God", שיר שנכתב לכבוד הנשיא בוש (ג'וניור) כמובן, ושוחרר כרצועה חופשית ב-iTunes ואחר-כך כבי-סייד ל"First Day of My Life" (עליו ראו כאן). בכך מתייחס המגזין להופעה המדוברת שנתן קונור במאי 2005 בפריים-טיים טי.וי. ב"The Tonight Show" של ג'יי לנו (הוידאו לעיל).


ב-2006 נבחר השיר אגב כשיר השנה בטקס ה-PLUG.


 


     


אהוד אולמרט הוא בהחלט לא ג'ורג' בוש, לטוב ולרע.


עם זאת, לאור התנהלותו, לאחרונה ובכלל, ממש התחשק לי לכתוב גרסה עברית למלים הנפלאות של ברייט אייז.

מודעות פרסומת

תחנות תרבות, חלק ב'

הקדמה וחלק א (שנות השמונים, גיל העשרה) כאן.


 


 


 


חלק ב' (שנות התשעים, עשרים פלוס)


 



 
 


Nirvana, Nevermind, בית "מעריב", 1991 


 


זה ממש מוזר, אבל אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הקשבתי לקלטת (!) של Nevermind. זה היה במערכת "מעריב לנוער" בבית "מעריב" בקרליבך. הקלטת הגיעה אליי, או אולי בעצם לחרסונסקי שהיה אחראי על ה"בידור" במגזין, ל"ביקורת". למען האמת, זו הייתה ה"ביקורת" הראשונה שהייתי אמור לכתוב.


 


זה היה צירוף מקרים מוזר כי בחור יהודי אמריקאי חביב בשם ארם, שיצא לי לפגוש באותו קיץ הזוי, השמיע לי את Bleach (שיצא שנתיים קודם) ואמר לי ש"These guys kick ass". את Bleach שמעתי, נהניתי אפילו, אבל לא נפלתי מהכסא. את הפעם הראשונה שבה שמעתי את ריף הגיטרות שפותח את Nevermind אני עדיין זוכר.


 


Smells Like Teen Spirit, הרצועה הראשונה, נתן לי בראש. תרתי משמע. אחר-כך באו בזה אחר זה In Bloom, Come As You Are, Lithium ו-Polly. ו-On a Plain ו-Something in the way. שיט, סיימתי את ההאזנה, והרצתי אחורה ושמעתי שוב ושוב, הרצתי אחורה וחוזר חלילה אחר-צהריים שלם. בסיומו ידעתי – נירוונה זה הדבר האמיתי, הדבר הבא.


 


מיותר לציין שרצתי כאחוז אמוק ביום שלמחרת (או אפילו באותו יום) אל חרסונסקי בבקשה לעצור את הדפוס ולייחד לכתבה/ביקורת שלי את כל המגזין. חרסונסקי, עם או בלי להאזין לאלבום לפני (אין לי מושג), לא התרגש מההתלהבות שלי. הוא הביט בי ובקלטת שבידי, עם התינוק הערום הכי מפורסם בהיסטוריה, וזרק לי מספר. נדמה לי שזה היה 500. מלים. הייתי צעיר מדי וחדש מדי כדי להתווכח.


 


בסופו של דבר הביקורת שלי (ראו כאן) לא רק התפרסמה אלא כ"כתבת שער" ב"מוסף מיוחד", "פופ 92" (ניתן להקליק על התמונות לעיל כדי להתרשם). הנבואה שלי שם התגשמה במלואה. עם זאת, במידה רבה זו הייתה הנקודה שבה הפסקתי להאמין בכתבי מוסיקה/תרבות מזדקנים והתחלתי לגבש לי את הטעם שלי והכתיבה שלי. במידה רבה עוד יותר זה היה תחילת רומן קצר וכואב עם נירוונה, שהסתיים שנתיים וחצי אחר-כך כשקורט דפק לעצמו כדור בראש. ואני עדיין זוכר אותם שרים בדיסקוטק ההוא, בקיבוץ ההוא, "הוא מת, הוא מת, הוא מת" על רקע "Smells Like Teen Spirit". הוא מת, אבל המוסיקה שלו תחיה לנצח.


 



 




 


Peter Hammil, Over, לונדון, 1992 


 


1977, לונדון, אנגליה. פיטר האמיל, אחרי אלבומים נפלאים עם ובלי VDGG, משחרר אלבום כואב, כן, חושפני, אחרי שאשתו עזבה אותו לטובת חברו הטוב ביותר. אלבום שהוא גם הקתרזיס וגם תהליך הריפוי כאחד.


 


1992, לונדון, אנגליה. אני מגיע עם חבר טוב ללונדון ומתמקם בבית של ישראלים לשעבר, בלב רובע הנדון. לילה אחד, ואני זוכר את הלילה הזה כאילו זה היה אתמול, אני מוצא את עצמי במטבח המשותף עם מוזיקאי ישראלי, שגר בבית עם שאר חברי הלהקה שלו, בנסיון "לעשות את זה" בלונדון. מהר מאוד השיחה נסבה לאהבה הגדולה של שנינו – מוזיקה. מהר מאוד הגענו לחדר שלו, לשבת ליד המערכת שלו, ולאלבום ההוא של פיטר האמיל.


 


את מה ש-Autumn עשה לי אז קשה לי עד היום להסביר. גם היום קשה להישאר אדיש אליו.


 


שבועות אחר-כך חיפשתי את האלבום הזה, ובסופו של דבר מצאתי אותו ב"חור בשחור". עד היום הוא משאיר בי חורים בנשמה, מאחה חורים אחרים ובעיקר משמש חבר ורע. כי הזמן מרפא, אבל הצלקות נותרות, הכאב דועך אבל לעולם לא נעלם באמת.


 


"במבט לאחור, נראה שאני
יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא באמת עשיתי,
בשעה של דמדומים
ללא כל אחר-כך.
כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.
בסך-הכל משלם במלים: מחרוזות של הצהרות כמעט-נשכחות
אני מתכוון
התכוונתי
אף פעם לא יכולתי באמת ממש לומר איך זה היה." 


 



(מבוסס על הביקורת שלי על האלבום כאן)


  




 


כנסיית השכל, קח שירים, תל-אביב, 1994 


 


שירי משוררים תמיד היו סטייה אהובה שלי.  גיליתי אותם בתיכון, והבטחתי לעצמי שלא אתן לשיעורי הספרות לקלקל לי את האהבה זו.


 


את כנסיית השכל גיליתי ב"אוסף נענע 2", אי-שם בתחילת שנות התשעים. יורם חזן ורן אלמליח הוציאו אז את "רעפים", והעיפו לי את הלב לכל הרוחות. שנה אחר-כך הם הוציאו את "דברים בלחש", שהיה אלבום מצוין, וגרם לי לסמן אותם כהרכב שצריך לעקוב אחריו.


 


ואז, אי-שם ב-1994, מישהו (אני לא זוכר אפילו מי) סיפר לי על הופעה חצי פיראטית של כנסיית השכל לרגל הוצאת אלבום חדש, שעד לאותו רגע לא שמעתי או ידעתי על קיומו. בהופעה התברר לי שהכנסייה חובקת אלבום חדש, שהוא בעצם ספר עם דיסק, המכיל שירי משוררים שהולחנו ומתלווים אליהם צילומים של הצלם רונן ללנה.


 


אני לא זוכר הרבה מההופעה. רק שלמחרת התחלתי לחפש את האלבום, ובסופו של דבר שמתי עליו את הידיים. ומאז הוא לא יוצא לי מהידיים, ומלווה אותי כבר יותר מעשר שנים באדיקות ובמסירות. הדרך שבה יורם חזן ורן אלמליח, ביחד עם שאר חברי ה"כנסייה", מטפלים בכמה מהטקסטים היפים ביותר בשירה הישראלית, וזאת בלי להתחנף ובלי להתקרנף, היא בעיניי אחד מההישגים הגדולים שלהם בקריירה, אולי אחד מההישגים הגדולים במוסיקה.


 


בסך-הכל שבעה שירים, 34 דקות, ובכל-זאת כל-כך הרבה יופי טמון באלבום עם הספר השחור הקודר. "ניב" של רחל הפסיכדלי, "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" המיליטנטי, "קח שירים" המשתלח, "שיר אוהב וכואב" הנכסף, "כשבדידות אינה פחד" שמרים את הטקסט הנפלא של נתן זך לגבהים מופלאים, ומעל לכולם "אוטוביוגרפיה" למלים של שמעון אדף, שהיה ונשאר אחד השירים האהובים עליי בשפה העברית.


 


"לא רחוק מכאן, יכול להיות כל מקום בארץ, שם נולדתי", כתב אדף, וביחד עם כנסיית השכל הוליד קלאסיקה מודרנית שאני חוזר אליה שוב ושוב ושוב.


 


  


 


אביתר בנאי, אביתר בנאי, תל-אביב, 1997


 


אני עדיין זוכר את ההופעה הראשונה של אביתר בתל-אביב, בצוותא ב-1997. כל המשפחה בקהל, גם אנחנו. ואביתר נבוך מאחורי הפסנתר, קולו רועד, ידיו זזות במיומנות על הקלידים. והוא מגיש, כמו מלך, כמו מלאך, את השירים מהאלבום הראשון, אחד אחרי השני, כמעט בלי לדבר, וכובש את אחרון הציניקנים.


 


היה משהו מאוד בוסרי בהופעה הזו, משהו מאוד בוסרי באלבום הזה. למרות שהוא מכיל טקסטים מהיפים שנרשמו בעברית ולחנים נהדרים, זהו ללא ספק אלבום בכורה, עדות לעתיד לבוא. עדות לכשרון גדול שמתפוצץ אל תוך החיים שלי, של כולנו.


 


אחר-כך יבואו האלבום השני המדטטיבי והאלבום השלישי השלם, הבוגר יותר, שניהם אהובים עליי אובייקטיבית יותר מאשר אלבום הבכורה. ובכל-זאת הרגע הזה, בו פגשתי את אביתר בנאי, והתחלתי בדרך הארוכה והמפותלת של היחסים שלנו, כשהוא מלווה את החיים שלי במין קשר מאגי שכזה, נשארה קסומה כשהייתה.



  





אלג'יר, מנועים קדימה, גבעתיים, 2004


 


המפגש המשמעותי הראשון שלי עם אלג'יר היה ממש במקרה, בערוץ 24, ב"הבמה המרכזית" של קוטנר. הבטתי באביב גדג' שר "חושב שאני עף אבל בעצם אני על הרצפה", ונתפסתי חזק בקסם, בכישוף של אלג'יר. נזכרתי שפעם אפילו הקשבתי לאלבום הראשון שלהם, שהיה כבד מדי ופסיכדלי מדי אז. נזכרתי בכתבות ה"צהובות", בגבריאל "המשוגע", בשלום גד. נזכרתי, ורציתי עוד.


 


שלחתי את הציפור הכחולה עם מטרה ברורה, והיא חזרה והביאה לי את ה"סקיצות" ל"מנועים קדימה". הן היו באיכות בינונית, אבל היה ברור שהקסם והכישוף שם. עם המון כשרון ומלים מדהימות ורעש ובלבול, וכל מה שטוב במוסיקה. על חורבות ירושלים, על הריסות תל-אביב, על שרידי תלמי אליהו, אלג'יר הביאו לי פעמונים של רעש, פעמונים של מהפכה.


 


יש ב"מנועים קדימה" המנוני רוק בועטים, שירים שקטים, רכים, פסיכדליים, ריקוד מוזר של הלב עם אהבה ודת ואלוהים, והמון המון עצב וכאב. כמעט יותר מדי.  אלג'יר היו  בתחילת העשור הזה, המתועש והמבולבל, התקווה הגדולה של הרוק הישראלי. אבל התקוות של היום הן הכישלונות של מחר, ואלג'יר התפרקו בדיוק כמו שהם התפוצצו, כמו זיקוקים שמאירים ברגע את החיים האפורים שלנו ואז נעלמים.


 


זה לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו. אבל זה ללא ספק יצירה מדהימה, שגם ממרחק של כמה שנים עדיין מוכיחה שאמנות אמיתית, בועטת, שבאה מהמקומות הנכונים, תנצח הכל, עם כל המנועים קדימה.


 


(מבוסס על הביקורת שלי כאן)

לוקחים את החוק לידיים + מעשים מגונים בחוק בפומבי = עושים (צ)חוק

בעל הבלוג מבקש להודות לשני המוחות המשפטיים המבריקים שסייעו לו רבות בכתיבת הפוסט על-ידי הבהרת החוק שמאחורי הצחוק – יהונתן קלינגר (בעקיפין, דרך הבלוג המצוין שלו)  וחיים (ידיד המערכת).



(צ)חוק דרומי


הסיבה היחידה שאני הולך לישון כל יום בשלווה (יחסית) למרות שאני חי בארץ המשוגעת הזו היא שלאנשים כאן – בניגוד למשל לחלקים נרחבים בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות,למשל – אין נשק חם ברשותם (בדרך-כלל) ואין להם כמעט רשות להשתמש בו. כי בוא נודה בזה – מי שמתסתכל ימינה ושמאלה, אומר לעצמו מייד שהדבר האחרון שהוא רוצה זה שלאנשים שהוא פוגש ברחוב, בעבודה, בפקק, בגן השעשועים יהיה נשק חם ותהיה רשות להשתמש בו.


המקרה של שי דרומי הוא מקרה לא פשוט. האדם הנבון נקרע בין הזעזוע מכך שאדם רצח בדם קר אדם אחר ובין אין האונות שבה רובנו נקלעים אל מול פושעים שלא מתביישים לפגוע ברכושנו ובחיינו ללא בושה או גבול. בסופו של דבר, ובשביל זה לא צריך להיות בעל תואר שני במשפטים, עם כל הכבוד לכך שאדם מעוניין להגן על רכושו מפני פורץ, שאין לו שום סיבה להיכנס אליו הביתה, הסמכות של אותו אדם להפעיל נשק כנגד אותו "פורץ" היא מאוד בעייתית. הוא לוקח את החוק לידיו, ואם כך הדבר קצרה הדרך לאנרכיה. כפי שמסביר יפה יהונתן, הצעד הבא המתבקש הוא גביית מסים עצמאית כדי לתקן את הבור בכביש שמרגיז אותי או ניתוק המים והחשמל של השכן מלמטה שמפגר בתשלומי ועד הביתה.


"אינני יודע כיצד תיראה מלחמת העולם השלישית", אמר פעם אלברט אינשטיין, "אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים". אני לא מסכים עם יהונתן, שאם לאף אחד לא היה מותר להחזיק נשק, אף אדם אחר לא היה צריך להחזיק נשק, שהרי יש לא מעט אנשים שיכולים להסב לי נזק רב ללא נשק. אבל האפשרות שאנשים יחזיקו נשק ללא רשיון ו/או האפשרות לתת לאנשים להחזיק כלי נשק קטלניים ב"רשיון" (נו, באמת… רשיון במדינה הזו הוא קשקוש. אין דין ואין דיין. וזה נכון לכל רשיון שהוא) מטרידים אותי הרבה יותר.


יאמרו תומכי החוק כי המשטרה לא ממלאת את תפקידה, וכמו בתחומים אחרים אם אף אחד (כלומר המדינה) לא דואג לי, אני אדאג לעצמי. אני אפילו מסכים עם עופר שמציע שייקבע בחוק פרק זמן שבו המשטרה מחויבת להגיע למקום שבו מתבצע (או עלול להתבצע) פשע. ובכל זאת, אני מעדיף – עם כל הביקורת שלי על המשטרה – שהחוק יהיה בידיים שלהם מאשר שיהיה בידיים של האזרח הקטן, שיכול במקרים מסוימים להיות האזרח העצבן, המסוכן והחמוש.


יש סיפור, אגדה אורבנית אולי, על בחור ישראלי בהודו, שהבחין במישהו נכנס לו לחדר בגסט האוס מהחלון. הוא קפץ מהמיטה, רדף אחריו, ואז הכה אותו עד שהרגו. בדיעבד התברר שהבחור היה שתוי, איבד את המפתח לחדר שלו, ניסה להיכנס לחדר מהחלון וטעה בחדר. בין אם מדובר במקרה אמיתי או בסיפור טוב, האם היה מגיע לבחור השתוי להיהרג?   האם הקורבן הצפוי של איקס "בחורים שתויים" כאלה מצדיק את "חוק דרומי"?!


בסופו של דבר, חוק שמקדש את הזכות לקניין על חשבון הזכות לחיים הוא חוק רע. כפי שמסביר יהונתן, חוק העונשין קבע זכות ל"הגנה עצמית" שכל כולה מתבססת על מידתיות. "אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו", אמר בית המשפט בע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, "ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל-כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא היה ניתן להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות… עם זאת ראוי להדגיש כי יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה…".


אז הגנה עצמית יש, זכות להרוג מישהו כדי "להציל" רכוש אין. או לפחות לא הייתה, עד שבא "חוק דרומי" ותיקנה. לכן מהיום היזהרו לכם כשאתם נוגעים בחלון של בית שלא שייך לכם או משפשפים ביד רכב זר. מישהו עוד יכול לירות בכם ללא כל סיבה, כי חשב שרציתם להיכנס "שלא כדין". אתם, כפי שמנסח זאת יהונתן מצוין, כבר לא תזכו להסביר את הצד שלכם…  אכן יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית. והנה הלכה לי השלווה לכל הרוחות… 


 


הפומביות של ה(צ)חוק ועל (צ)חוקים של אינטרנט


אפרופו דמוקרטיה, שלווה וזכויות – – – חיים ניסים הוא אחד מהחשודים שנעצרו בעקבות התוכנית "ילדות בסכנה", שבמהלכו – בשם הרייטינג – לקחו התחקירנים של "חדשות 10" את החוק לידיים, כשהם מפלילים, מתעדים ומביאים למעצרם של אנשים מתועבים, שעשו להם מנהג להטריד, להתערטל בפני ואף להיפגש עם קטינות שהכירו באינטרנט.


ניסים מואשם שבזמן שהיה בחדר צ'אט עם "סיונוש", תחקירנית של התוכנית, פתח את מצלמת הרשת שלו ואונן בפניה. משטרת ישראל שהאשימה אותו בתחילה ב"ניסיון אונס" וב"מעשה מגונה בקטינה" ירדה בכתב האישום לעבירות של "מעשה מגונה בפומבי" ו"נסיון להטרדה מינית".


טוען עורך דינו של ניסים בבית המשפט שלא מדובר במעשה שבוצע ב"פומבי" משום שהדבר היה בחדר צ'אט פרטי. אם לא סביר שמישהו אחר, נוסף, יצפה במעשה, הרי שאין פה כלל פומביות. ויהונתן מביא כדוגמה את מדינת ישראל נ' יוסף וירטגיים שם נקבע, כי גבר שאונן בדירתו מול החלון ונצפה על-ידי שכנתו לא אשם בעבירה של "מעשה מגונה בפומבי" משום שלא התקיים פה יסוד הפומביות ("שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה").


שלושה תנאים, מלמד יהונתן, דרושים ליסוד העבירה של "מעשה מגונה בפומבי": המעשה מבוצע במקום ציבורי או בהתקהלות פומבית או במקום שבו אדם הנמצא במקום ציבורי יכול לראותו. אני מאוד מסכים עם כבוד השופט אפרתי ש"רשת האינטרנט ואתרי הצ'אט הם "מקום פומבי"… כל עוד כל החפץ יכול להיכנס אליהם בכל עת מכל מקום וללא הגבלה". עם זאת, חדר צ'אט פרטי כשמו כן הוא, הוא מקום של מפלט מה"פומביות" של האינטרנט, וגם אם ניתן בדרכים כאלה ואחרות "להציץ אליו", וגם הוא לא סגור על סוגר ובריח, למי שנמצא בתוכו יש יסוד סביר להניח שלא ניתן להיכנס אליו ולפיכך אין פה "פומביות".


אינני צרכן של צ'אטים, ובטח שלא צ'אטים עם מצלמה, אבל ברור לי שאם שני אנשים מדברים זה עם זה בחדר צ'אט פרטי, ועוד יותר מכך בחדר צ'אט פרטי עם מצלמות פתוחות, הם מסתמכים על כך שאיש איננו יכול לראות אותם (או יותר נכון: שלא סביר שמישהו יצפה בשיחתם). לפיכך, טועה כבוד השופט אפרתי ובגדול, כשאינו מבדיל בין חדר צ'אט פרטי לבין "האינטרנט" או צ'אטים באופן כללי.


בדיוק כמו שאוננות (או קיום יחסי מין) באמצע בר ייחשבו מעשה מגונה או התערטלות בפומבי אבל אותם מעשים שיתקיימו, נניח, בחדר השירותים שבקצה הבר לא ייחשבו כן, כך מעשים שנעשים בחדר צ'אט פרטי אין דינם כמעשים שנעשים בחדר צ'ט ציבורי או סתם "באינטרנט".


כבר כתבתי כאן בעבר שהבעיה המרכזית עם הטיפול של בתי המשפט בסוגיות של מוסר וטכנולוגיה היא העובדה שמערכת המשפט לא מבינה מספיק בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא פותחת ("האינטרנט הוא מקום פומבי" זה סוג של "שמישהו מההפקה ישיג לי את האחראי על האינטרנט…") ואי-היכולת שלה לפיכך לראות את ההקבלה הפשוטה בין החיים שמתנהלים באינטרנט לבין החיים שמתקיימים מחוצה לו, יכולת שברורה לכל משתמש ממוצע באינטרנט. נכון, יש סוגיות ופרטים שצריך לתת עליהם את הדעת (למשל, קנייה באינטרנט שונה במקצת מהקנייה מחוצה לו, שכן אין יכולת לראות או למשש את המוצר), אבל באופן כללי עבירה כאן היא עבירה שם, פומביות כאן היא פומביות שם.


לטעמי, מערכת המשפט "עוזרת" לטעות הבסיסית הזו כשהיא מקדמת חוקים כמו "חוק המחשבים". "חוק המחשבים" מגדיר עבירות בעולם "המחשבים" ומפריד אותן מהמקבילה ה"לא מחשבית". כך, לדוגמה הוא מטפל בשיבוש פעולה תקינה של מחשב, מחיקת חומר מחשב, חדירה למחשב, יצירת וירוס מחשב ועוד. והרי כל אחת מהעבירות האלה מקבילה לעבירה הנוגעת לרכוש שאיננו מחשב או מידע במחשב. כך, למשל, מה שונה שיבוש פעולה תקינה של מחשב משיבוש אזעקה בבית שלי, שיבוש פעולתו התקינה של הרכב שלי, שיבוש המכשיר הסלולרי שלי?!    אינני בקיא די בחוק העונשין כדי להסביר את הסעיף המדויק שבאמתחתו נופלות הפעולות האלה, אבל המחשב איננו שונה בהקשר זה מרוב המכשירים האחרים שבהם אנחנו עושים שימוש.


מחשבים ו/או האינטרנט הם בסך-הכל מכשירים או תשתית. את רוב הדברים שאנו עושים היום באמצעות המחשב /או האינטרנט עשינו לפני כן ונעשה גם אחריהם. לפיכך, אין טעם לחוקק את "חוק המחשבים", "חוק האינטרנט", "חוק ה-WiMax" ו"חוק הרובוטים". יש להתאים את החוקים הפרטניים, הפליליים והאזרחיים, למציאות המשתנה של חיינו. אבל זה דורש כוח אדם, הבנה מעמיקה גם בפלילים וגם בטכנולוגיה וחזון. הרבה יותר פשוט להגיד ש"האינטרנט הוא מקום פומבי" ולסגור עניין.

הביאו את הבנים הביתה (או: ממשלת ישראל לא עושה כלום)

עם
כל התעניינותי ביורו ובמשחק שהיה בשבת, היה לי קשה להישאר עם הכדורגל, כשבערוץ 2
משודר הסרט על גלעד שליט, כלומר על הוריו של גלעד שליט, כלומר על מאבקם העקר עד כה
להביא את גלעד שליט הביתה. הסרט "
ממשלת
ישראל עושה הכל
",
ששודר בשבת תיאר לפרטי פרטים
את השתלשלות האירועים וההתנהלות הכושלת של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון
מאז 26 ביוני 2006, יום חטיפתו של גלעד.

אתמול עתרה משפחת שליט לבג"צ בבקשה
לתת צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע הורתה לפתוח את ארבעת המעברים בין מדינת
ישראל לרצועת עזה ולהסרת הסגר הכלכלי, וזאת מבלי שגלעד שליט ישוחרר או יינתנו
ערבויות לשחרורו, ועוד יותר מכך – מדוע לא הביא ראש הממשלה את הנושא לדיון בפני
ועדת השרים לענייני בטחון לאומי. בלי
קשר לתוצאה (שהרי ברור שבג"צ לא יכריע בסוגיה הזו נגד הממשלה), יש בעתירה
לבג"צ משום אמירה חותכת וברורה כנגד ממשלת ישראל שמזניחה את המשא ומתן לשחרור
גלעד שליט, שמפרה הבטחות מפורשות "שכל הסדר רגיעה אליו תגיע המדינה יכלול את
שחרורו של גלעד", ושפועלת בניגוד להבטחה של ראש הממשלה ש"חלק אינטגראלי
מההסכם (עם החמאס – ש.נ.) יהיה הסדרת ענייניו של גלעד".

בנימוקים
לעתירה מביאים עורכי-דינו של נועם שליט ציטוט מסעיף 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו
הקובע ש"כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". על אחת כמה
וכמה חיילי צה"ל, הפועלים בשם המדינה ומקווים שבבוא העת, חס וחלילה, המדינה
תעשה הכול בשבילם.
במכתב
האחרון
שהעביר גלעד שליט להוריו, ומצורף לעתירה, הוא
מתאר – פרט לקשיים הבריאותיים והנפשיים שלו – את התקווה שעדיין נשארה לו, למרות
שמשתמע מדבריו שהוא מתחיל לפקפק בתקווה הזו. "אני פונה לממשלה", הוא
כותב, "שלא תזניח את המשא ומתן לשחרור ותכוון את מאמציה רק בשחרור החיילים
בלבנון". גם אם הדברים הוכתבו לו, האמירה הזו מצמררת, במיוחד לאור הסרט
שהוקרן אתמול.

קשה
היה לי להבין מאין שואבים הוריו של גלעד, נועם ואביבה, את כוחות הנפש כדי לדבר
באיפוק ובסובלנות על ההפקרות שבה מתנהל הטיפול בבנם. כל מי שיש לו ילד, ולצערי יש
לי כבר אחד כזה, לא יכול היה שלא להצטמרר מהמחשבה על הדרך שבה המדינה הזו נוהגת
בבניה השבויים, וזאת אחרי שהיא דורשת מהם להקריב את הקורבן הגדול מכל.

קשה
יותר פאילו היה לי להביט בפרצופו המטופש / ערמומי / ווטאבר של ראש הממשלה שלנו, שממשיך לפזר
ערפל ולהבטיח הבטחות, תוך שהוא מזלזל, פשוט מזלזל, בכאבם של נועם ואביבה, בכאב של
כולנו. הסרט של אתמול לא יביא את גלעד הביתה, לצערי, אבל הוא בהחלט חוליה חשובה
בקרב על השפיות, על הערכים, על המדינה. קרב שמטרתו להביא את כולנו, את כולכם,
לחכות יום יום לשובו של גלעד, לדרוש שהוא יחזור, שיעשו את כל המאמצים לשחררו.

בעודי מאזין לפרטי הפרטים של האבסורד שאליו נקלעה משפחת שליט, שאליו נקלע גלעד, לא יכולתי שלא לחשוב על הבנים שעדיין נמצאים בשבי, הבנים שמזמן היה צריך להביא הביתה, ועל השלטון המושחת ששלח אותם ולא רואה את האבסורד, שלא מרגיש בכאב, של כולנו. לא יכולתי שלא לשמוע את הקולות הקוראים, הצועקים מכאב: "הביאו
את הבנים הביתה!
":


הביאו את הבנים הביתה

הביאו את הבנים הביתה

אל תשאירו את הילדים לבדם, לא, לא.

הביאו את הבנים הביתה.

(פינק פלויד)


גלעד שליט נחטף לרצועת עזה לפני 727
ימים. מחרתיים, ה-25 ביוני, ימלאו שנתיים לחטיפתו.

כאן ניתן למצוא קמפיין אינטרנטי להעלאת המודעות
לכך שגלעד עדיין יושב בשבי.

עצומה להחזרת גלעד שליט הביתה ומיד נמצאת כאן.

בשנה הבאה, מקווה אני, להיות כבר בסקנדינביה (או: על הצורך הקיומי במזגן בקיץ)

קיץ. זהו. זה רשמי. וחם. כמה חם.

האלטר-אגו של אודי לא מסתפק עוד במאוורר. האגו שלי מזמן כבר התמכר לריח של הגז. ופנחס שדה, מה הוא היה אומר?  
 

חשבתי על זה בסופשבוע במיטה, בעודי מזיע אל תוך הכרית ויצאה לי סוג של הזיה, סוג של רימייק לאותו קטע שירה מופלא.


אמרתי לעצמי לא מכבר, ביום הקיץ הראשון והשרבי:
מעניין למה הפסקנו להשתמש במאוורר
ללחום בחום הזה. והרי כולנו כל-כך ירוקים, וחסכנים.
וחשבתי בדבר, אך אמרתי אל לבי: אני הרי
קטונתי מלהבין את החום, את השרב,
ואין בי שאיפות גדולות בכיוון הזה.
הם הרי לא נועדו לי. לא את שלוותי הם מבקשים לטרוף.
הם נוצרו כך. הקיץ חם, השרב קשה. אין זה אלא כפי שהטבע יצרם.
מאז ומתמיד זה. על פי מתכונת ברורה הדברים מתנהלים.
הייתי אומר, בבואי להרהר בדבר, כי אני מביע אל החום סוג של הכנסת אורחים.
בבואו אני אומר לו: ברוך הבא, התכוננתי לבואך. ובלכתו: ברוך שפטרנו.
בשנה הבאה כשתבוא, מקווה אני, אולי אהיה כבר בסקנדינביה.