בגלל המלחמה ההיא. עשרים שנה אחרי ("אפר ואבק")

אפר-ואבק-ענק

"אפר ואבק" הוא אלבום שנדמה שכל הסופרלטיבים שנקשרו בו רחוקים מלהעיד על גדולתו. זו אולי היצירה החזקה ביותר שהוקלטה בשפה העברית, אלבום שעוסק בהתמודדות עם הנורא מכל, עם טראומה, והוא ללא ספק מהאלבומים המופלאים ביותר שקיימים במקומותינו.

"אפר ואבק" החל משני שירים, "פרחים ברוח" שכתב יעקב גלעד ו"התחנה הקטנה טרבלינקה"  של ולדיסלב שלנגל (שתרגמה לעברית אמו של יעקב, הלנה בירנבאום). השירים הוקלטו עבור תוכנית בגלי צה"ל שערכה דלית עופר ונקראה "אחרי המלחמה". התוכנית הוקדשה ל"דור השני לשואה". בעקבות התוכנית, התלוותה הבמאית אורנה בן-דור ליהודה פוליקר ויעקב גלעד בזמן העבודה על האלבום, והתוצאה הונצחה בסרט תיעודי מרתק בשם "בגלל המלחמה ההיא", שעסק בהתמודדות של אלו שנולדו להורים ששרדו את השואה ושסחבו על גבם את הכאבים והטראומות שחוו שם.

"אפר ואבק" יצא לאור לפני עשרים שנה בדיוק. האלבום שינה במידה רבה את ההתעסקות של התרבות הישראלית עם השואה ועם טראומות לאומיות אחרות. עד לאלבום הזה, מרבית היצירה התעסקה בניצולים, בכאביהם ובדרך שבה שרדו את השואה. הטראומות של בני הדור השני הוזנחו כליל. היום היסטוריונים מסכימים שהאלבום סלל את הדרך לסיפוריהם של בני הדור השני והשלישי.

עשרים שנה אחר-כך השירים נשמעים כאילו נכתבו היום. הטקסטים של יעקב גלעד חותכים בבשר החי, מעבירים בצורה מופלאה את הכאבים והתסכול, הקושי והאהבה. הלחנים של פוליקר, עדיין בעלי גוון יווני אבל עם המון רוק מתחתיהם, נשמעים רלוונטים ונהדרים גם ממרחק הזמן. כך כנראה נשמע אלבום מושלם באמת, אלבום שיחזיק לנצח.

אפר ואבק

כשהלנה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, החליטה לנסוע בחזרה לפולין, שם איבדה את משפחתה כמו גם מיליוני יהודים אחרים, יעקב גלעד לא התווכח. במקום זה הוא כתב לה שיר. "שם היתה ואינה", הוא כתב לה, "ילדותך, אישה קטנה. אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר. ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת?  לאן את נוסעת?  שנים וכלום עוד לא נמחק".

ושום דבר לא נמחק. לא הכאב, לא הקשיים. ובכל-זאת אנשים יצאו ועוד יוצאים למסע נואש, אל הצריף אל המגרש. במסילת העיר הישנה איש לא מחכה בתחנה, איש לא שם כדי להמתיק לילות או להקשיב לבכי. יש רק אפר ואבק, והרים של זכרונות שעוד מעט כבר לא יהיה מי שייזכר בהם.

חלון לים התיכון

סבא שלי השאיר משפחה אחריו כשברח מזוועות השואה. משפחה אמיתית, אשה וילד. זה משהו שלא מספרים עליו לנכד, משהו שקשה לקלוט גם כשאתה מבוגר.

"חלון לים התיכון", עם הלחן האוריינטלי שלו, הוא שיר געגועים, כיסופים כמעט, ליקירים שנשארו מאחור. יקירים שנשארו בחיים, יקירים שלא נדע אף-פעם איך סיימו את חייהם. אבל תמיד היה סיכוי, אחד למיליון, שאיזה אושר יתגנב אל החלון. ותמיד היה יותר קל לחשוב שיום אחד על המיטה המתקפלת איש, אשה וילד יוכלו לישון יחד.

עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.

כשתגדל

בכל פעם שאני תופס את עצמי אומר לילד שלי "חכה שתגדל" אני חושב על השיר המצמרר הזה. גם לי אמרו "חכה שתגדל", לרבים אמרו את המשפט הזה. אבל יש כאלה שלא זכו לגדול. יש כאלה שלא זכו לראות את ילדיהם גדלים.

אתה אומר לילד שלך "חכה שתגדל", ומקווה שתזכה לראות אותו גדל ושהוא יזכה לגדול. אתה רוצה שיאכל טוב, לא כמוך שהיית צריך להעביר ימים שלמים בצום. אתה רוצה שיגדל ויגשים את כל חלומותיו – יהיה גנרל, אסטרונאוט, אפילו סתם כמו כולם – כי חלומות, ויש אנשים שלא יבינו זאת, הם פריווילגיה, לוקסוס. ילדים גדלים והופכים למבוגרים – זאת כמעט אקסיומה בעולם שלנו. אבל בתקופה אחרת הילדות נגדעה, החלומות התנפצו, היה יותר טוב לא לדעת, לא לשאול.

החלומות של האישה הגדולה והאיש במשקפיים, שרצו רק שתגדל ותצליח, ימשיכו לרדוף אותך "עד הסוף, עד עפר". אתה, גוזל שנפל, מבין היום שלגדול זה לא בהכרח להיות יותר מאושר. שאפשר לחכות, להתרפק עוד על מנעמי הילדות, לשקוע עוד קצת בחלומות. 



שיר אחרי הגשם

אחרי הגשם, אחרי הסערה, אחרי המלחמה. אתה חוזר אל הבית שעזבת, אל הכפר הקטן, אל בתי האבן. אתה רואה בשנית את המספרה של אבא, את בתי הקפה המפורסמים, את התחנה שזכרת.

אתה שר לעצמך שיר, שיר ישן שאמא לימדה אותך. לא שרת את השיר הזה שנים, שנים שלא היית חופשי לשיר אותו. אבל עכשיו אתה חופשי, חופשי ללכת הביתה, חופשי לחזור לכאן. חזרת כמצנח, גם אתה עדיין בורח. בורח מאנשים רעים, משנאה, מלב של אבן.

אתה בורח מהשיירה, אתה בוכה כל הדרך חזרה, ורק יכול לחשוב על השיר, שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הסערה.


פרחים ברוח

"אצלנו בבית", יגיד לך כמעט כל בן דור שני לשואה, "לא דיברו על השואה". כל-כך הרבה אבד שם, כל-כך הרבה אבד משם בגלל שלא דיברו על השואה.

כשהלנה בירנבאום כותבת על השואה ב"פרחים ברוח" היא כותבת בחידות, במשלים, באסוציאציות ומטאפורות. ארבעים שנה אחרי והיא אינה יכולה להתמודד עם הכאבים בצורה ישירה.

"תמונות שרק בזכרוני עוד / כמו פרחים ברוח / תמונות שרק בזכרוני / פזורות ברוח לכל עבר / זרועות, זרועות", היא כותבת. והזרועות שלה מחבקות, מלטפות, ומביאות איתן דמעות, כמו פרחים ברוח.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

הטקסט הבלתי-רגיל של "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכתב על-ידי המשורר ולדיסלב שלנגל. שלנגל, משורר ופזמונאי יהודי כתב בפולנית, ורבים משיריו חוברו בגטו וורשה בחודשים האחרונים לקיומו ומתארים את המצוקה והקושי.

את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ביחס לצפוי ליהודי הגטו במחנה ההשמדה טרבלינקה, יהודה פוליקר לא שר את השיר. הוא מדקלם אותו. כי שיר כזה לא ניתן לשיר. שיר כזה צריך פשוט לומר, כל אחד לעצמו, וכולנו ביחד.

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך…

ואין אפילו קופה

וגם איש המטענים איננו

ובעבור מליון לא תקבל כרטיס חזור…

 

ילל / רדיו רמאללה

"רדיו רמאללה" שייך לרצף שירים שאינם קשורים בצורה ישירה לשואה, אבל בהחלט ממשיכים את הקו החושפני-אישי של גלעד ופוליקר. די להאזין לזעקה של יהודה ב"ילל" האינסטרומנטלי, כדי להבין את הכאב והקושי שהשירים עוזרים לפרוק. הזעקה הזו מתקשרת לי לביצוע המחודש של ברי סחרוף ופוליקר עצמו ל"רדיו רמאללה", שהוקלט עבור "עבודה עברית 2". דווקא הגיטרות המכסחות בביצוע החדש מדגישות את מסר של השיר הזה, של האלבום – לרקוד ולבכות, לדפוק את הראש ולפרוק את הכאב.

"רדיו רמאללה" היתה תחנת רדיו ירדנית, ששידרה מוזיקה "עכשווית" בשנות השישים, בתקופה שבה הרדיו הישראלי שחה במים הרדודים של שירי להקות צבאיות ושירי "מטעם", בניסיון נואש ואווילי לחסום את התרבות המערבית מלהשחית את לב הנוער בציון. הוא הפסיק את שידוריו, באופן כה סמלי, במלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את פני המדינה, ושהייתה לרבים טראומה כואבת, גם אם הסתיימה בצורה הירואית.

תחושת הבדידות בשיר ("פתאום אני כאן בלי אף חבר, חדר לבן עליי סוגר, חושך הלילה"), הבלבול בכל הקשור לאמונה ("אלוהים גדול, הוא בטח לצידנו"), ההתרפקות על העבר ("יום יבוא ניפגש, ניזכר, נתרגש איך היה ב-65'") – כולם נשמעים מוכרים, מוכרים מדי אחרי השירים מ"שם". המלחמות של היום הן המשך של המלחמות דאז, אז כמו היום העולם שלנו אפל ומלא בתופת, ונחמה ניתן למצוא אולי רק בשירים.


האהבה הורגת / מכאן ועד בכלל

ברשימת הטראומות שאינן קשורות לשואה ומלחמה, האהבה מככבת. "אהבה ראשונה היא תמיד אחרונה", כתב יעקב גלעד ב"האהבה הורגת". משפט סתום, משפט מופלא. רק מי ששברו לו פעם את הלב יבין זאת. הצלקות מחלימות, אבל משהו כבר לא יחזור לקדמותו. ו"תגיד לה אם היא דואגת / שהאהבה אותי הורגת".

"האהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם משירי האהבה-שנאה החריפים, הקשים, המצמררים שנכתבו במוסיקה הישראלית. הם מפרטים לפרטי פרטים את העלילה, את הרגשות, את הטראומה. "שנים, קילומטרים, אוקיינוס גדול / מכים בי כאילו עזבתם אתמול", כותב מי שנשאר מאחור, נבגד, לבד. "לקחת מכל הבא ליד / עכשיו תלכי לישון לבד… כמוך יש אלף בחינם" שר פוליקר מלים ששורפות, שנושכות, שקוברות.

"אף פעם לא היית שלי / אף פעם לא אהיה שלך / היי שלום מכאן ועד בכלל" הן שורות אחרי הטראומה, שורות של השלמה. גם "ועכשיו אני כאן לבדי במיטה / המראה ממולי לועגת / האהבה הורגת". ההשלמה נובעת ממציאות שאי אפשר לשנות, מעבר שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לקבל אותו. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע". "אולי זה מהלך שמימי / אולי רק דחף פתאומי / זה בטח לא רק אצבע הגורל".

יש שיגידו שטראומות מאהבה ראשונה, מבגידה, מקומן לא מתאים לצד שירי השואה והאובדן. אבל מנקודת מבטו של בן הדור השני, מי שהשואה בשבילו היא אוסף של כאבים וצלקות שלא יבין, ואילו האהבה בשבילו היא כאבים וצלקות טריים, כל הטראומות האלה מתחברות זו לזו, כמו שרשרת ארוכה של כאב.

קול מארץ הרוח

האשה שמסתובבת ברחובות עם עגלה מלאה בשטויות שאספה ברחוב היא הילדה שאיבדה בית, ואבא ואמא, ואח ואחות.

בעיניה עוד נותרה התמונה של משפחתה הקטנה, בית, ילדה עם קוקיות. על פניה נתן לראות את הצלקות, הסימנים, הקעקועים שצרבו בה השנים.

היא הייתה יפה. היום היופי הזה מסתתר מתחת לקמטים וזכרונות, מכות ובלבול. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

הם חוזרים אליה, הקולות משם, מארץ הרוח. לפעמים אלו שירים, שירי ערש ששרה לה אמא. לפעמים אלו הצעקות של החיילים שמחפשים אחרי ילדים שמתחבאים בבתים, בחצרות.

היא הייתה תמימה. היום התמימות הזו כלואה מתחת לשריטות, לדאגות. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

בגלל

את יהודה פוליקר ויעקב גלעד לא צריך לשאול למה הוציאו את "אפר ואבק". אם משהו נותר לא ברור, אחרי כל המלים האלה והסרט ההוא, הם עונים לכל השאלות הקשות ב"בגלל".  הם מספרים על העלייה והנפילה, על הפחדים והאכזבות, האהבה שסופה להיגמר, הילדות והבדידות. הטראומות זולגות מהמילים של גלעד, הכאבים נשמעים בקול של יהודה. "גם אנחנו קורבנות", הם אומרים, ומסכמים: "בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר, בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד, בגלל זה".

עשרים שנה אחרי, ששים שנה אחרי, בגלל זה "אפר ואבק" תמיד יהיה כאן, תמיד יגרום לי ללכת לאיבוד שוב, בחיפוש אחרי העבר האבוד.

בגלל שאחרי המלחמה ההיא
נולדתי אני
בגלל שאחרי המלחמה
נולדת אתה
בגלל ששנינו הולכים לאיבוד
בחיפוש אחרי העבר האבוד
בגלל ההליכה מן הסוף להתחלה
בגלל העלייה התלולה
בגלל הנפילה
(איזו נפילה גדולה)
בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה

(אפר ואבק, יהודה פוליקר, CBS, 1988)

 

 קרדיטים לתמונות: vm_ramos, broterham, Jean-François Chénier,wolfsul, RebelBlueAngel.

(הנה שוב מתנגנת לה) קונצרטינה פלשתינה

הנה זה מתחיל שוב. מורשת רבין בתחת שלי. הפקנו לקחים עלק. עוד לא מלאו שלוש עשרה שנים לרצח ההוא, והנה שוב קורא מישהו, ולא איזה תימהוני קיצוני כפי שיש כאלה שירצו שתאמינו, לרצוח את "בכירי הממשלה".


כפי שמסביר יוסי גורביץ', אריה סתיו הקפיד לערפל את דבריו כדי לא להסתבך עם מני מזוז. לפיכך הוא "רק" טען כי "אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות". "עונש מוות". ככה התחיל גם מסע ההסתה ההוא, שהסתיים ברצח של ראש ממשלה. אחר-כך טענו המסיתים כי לא ידעו שהסתה יכולה להיגמר ברצח. ועכשיו?


אחרי הרצח ההוא היו רבים שטענו, כי פשוט לא ידענו, לא הבנו, לא שיערנו. טענו כי שנית רצח פוליטי בארץ ישראל לא יקרה. אבל השפה האלימה, השנאה היוקדת של אדם לחברו, המשיחיות והלאומניות – כל אלה ממשיכים לתדלק את המטורף הבא בתור, את המאמין הלאומי, הטרוריסט הלאומני, הרוצח החייכן שלומד תורה.


אביתר בנאי, שאחראי לתיאורים לעיל, כתב ב"בראשית" גם שהוא "לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה".  אחר-כך הוא חזר בתשובה. אין לי בעיה עם אלוהים, אבל כל עוד יש אנשים לא שפויים (מכל הדתות, אגב), שקוראים לרצח של אחרים, בשם האל, רק משום שאותם אחרים חושבים אחרת מהם, לא יהיה שלום פה. לא שלום בינינו לבין שכנינו, לא שלום בינינו לבין עצמנו. אנחנו נמשיך לרקוד לצלילי הקונצרטינה פלשתינה*, בארץ אהובה שכבר לא נכירנה.


הביטי שם –
אדם אוחז אקדח, הו אמא,
ולב אחד מפסיק לפעום פתאום, ראי נא,
ודף של שיר מוכתם בדם אדם, אלי נא,
איה הארץ הישנה של פלשתינה.
הלילה רד כמו קצב של גליוטינה,
ואיך נוכל עוד להמשיך, הגידי אמא,
כשאיש לאיש יניף חרבו תהא רוטינה,
בארץ אהובה שכבר לא נכירנה…


 


* "קונצרטינה פלשתינה", מלים של איתן גלס (על-פי קייטנו ולוסו).



 


עם הזמן הכל הופך קהה


גם החזק שבצבעים דוהה


ומה שהיה יצוק בברזל


מדמם חלודה, שכחה


 


אפילו מצבות משיש מתפרקות


כשמתרפקים על תמונות, זיכרונות


שגרה אחת מנצחת שגרה אחרת


עוד עונה, עוד שנה עוברת


 


ורק משהו בלב לא שוכח


בשקט, לרגע, מפלח


כאב ישן ואמיתי


 


על חיי החסרים אותך,


חייך החסרים אותי

מה (שוב) העבודה (העברית) הזו לכם?

(ניסיתי להתחמק, רציתי פשוט לדלג הלאה, אבל בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ אנשים טובים משכו אותי בחזרה פנימה. הבטחתי ולכן אקיים – להלן התייחסותי ל"עבודה עברית 2". לא ממש ביקורת, ובכל-זאת. קחו את זה או עזבו את זה. לשיקולכם…)


 


 


לפני עשר שנים בדיוק, לכבוד יום העצמאות החמישים של המדינה, הגה מיכה שטרית פרויקט שאפתני – בשיתוף כל חברות התקליטים הגדולות, מיטב העורכים המוסיקליים, אנשי תקשורת מובילים ומומחים למוסיקה עברית, נבחרו חמישים (ואחת) שירים, מכל הסגנונות והסוגים, וניתנו לאמנים שונים שיבצעו חידושים לשירים האלה. התוצאה, סט מדהים של ארבעה דיסקים, הייתה מרשימה, מעניינת וחדשנית: זה לצד זה ניצבו אריק לביא המחדש את טיפקס ("עננה") וטיפקס שעושים גשש ("שיר בהזדמנות"), איגי וקסמן עושה סנדרסון ("מילים יפות") וסנדרסון עושה מאור כהן וה"זקנים" ("שישי שבת").


 


הפרויקט הזה היה תמים ויפה, ממש כמו שהיינו אז, עשר שנים לאחור – אנחנו, המוסיקה הישראלית, המדינה. האלבום זכה להצלחה רבה, הכיל ביצועים מצוינים רבים ("עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, "לא אני" של ארקדי דוכין, "זמר שלוש התשובות" של זהבה בן ועוד ועוד) ומכר עד היום למעלה מ-200 אלף עותקים.


 


עשר שנים אחרי, "עבודה עברית 2" מנסה להמשיך את דרכו של הפרויקט ההוא. בסימן הזמנים, מדובר בפרויקט מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, פרסומת חביבה ויקרה בטלוויזיה ושישים שירים (לרגל שישים שנה למדינה) שניתנים לשמיעה באינטרנט ונטחנים ברדיו ללא הפסקה.


 


2008 – אחרי "כוכב נולד", אחרי שכל אחד שמחזיק מעצמו משהו עשה קאבר למישהו, אחרי שקאבר הפך להיות כרטיס ביקור ופריט חובה בדיסקוגרפיה, אחרי סינרגיה ונינט ו"הדרכים הידועות" – ונדמה כי נקעה נפשו של העם (או לפחות שלי) מקאברים. הזילות במעמדו של הקאבר גרמה אפילו לי, חובב קאברים ידוע בעיקרון, להפסיק להתעניין. כי פעם קאבר היה אקט של הערכה, של קשר בין שני אמנים, בין אמן ליצירה שהוא אוהב. והיום מדובר רק בדרך להתחנף לקברניטים של גלגל"צ או להתקבל לנבחרת של צביקה הדר.


 


אבל פרויקט גרנדיוזי ופופולרי כ"עבודה עברית 2" לא יכול לעבור בלי התייחסות שלי כנראה, ולכן התיישבתי ללא יותר מדי מוטיבציה והקשבתי. בסופו של דבר, את מבחן התוצאה האלבום צולח חלקית: מצד אחד, הכמות באה על חשבון איכות – כ-11 שירים טובים באמת מתוך 60. מצד שני, כמות השירים הגרועים ממש זעומה יחסית (ספרתי שישה בסך-הכל). מצד אחד, יש לא מעט שירים משעשעים. מצד שני, יש לא מעט שירים שמשעממים את התחת. מצד אחד, דיסק 1 ו-4 הם דיסקים טובים למדי. מצד שני, דיסק 2 ו-3 ניתנים לדילוג גורף.


 


 


ברוח הפסח ר' שגיא נאור נותן בהם סימנים (לנוחיותכם):


 


משובחים – אלה ביצועים טובים באמת, המסתתרים בעיקר כאמור בדיסקים 1 ו-4. ביצועים כמו זה של אברהם טל, אחד מהמוכשרים שב"שוטי הנבואה", המבצע בצורה נפלאה את "אדם צובר זכרונות" של דורית ראובני, יעל דקלבאום שטוענת את "פמלה" של בועז שרעבי – שיר נפלא שלא זכה, לטעמי, למעמד ראוי כנכס צאן ברזל – באנרגיות חדשות וקרולינה שנותנת שיר עתיק כמו "יום בו יקום" של צילה דגן מהקסם המקסים שלה. גם "התקווה 6" שעושים גרסת רגאיי קופצנית ל"אני אשיר לך שיר" ומעלים געגועים לאריק לביא, ג'נגו (טוב, נו, עמיר רוסיאנו) שעושה גרסה אלקטרונית מינימליסטית ל"בוקר של כיף" של תיסלם ושלומי סרנגה, שמוכיח למה במגזרים שונים הוא נחשב "המלך" כשהוא מגיש ביצוע יווני-משהו אך מעביר צמרמורת ל"האמנם (את תלכי בשדה)" עושים הרבה כבוד למגזר. לכך ניתן להוסיף את עופר מאירי, שעוזב את השבלונות ונותן גרסת ניו-וייב פוסט-פאנק "כבדה" (אפילו יותר מהמקור) ל"כל האמת" של הקליק, יסמין לוי ושלמה בר שמפליאים להגיש את "צור משלו אכלנו", פיוט נדיר ביופיו שמזמן היה צריך לעשות לו גרסה מודרנית (אבל לא ציפיתם מהם למשהו אחר), אפרת בן צור שלוקחת, בעזרת החבר'ה המוכשרים של "רוקפור," את "שני תפוחים" של צביקה פיק למחוזות מתוקים-מתוקים פסיכדליים וילדותיים שנדמה שמתאימים לשיר כמו כפפה של קטיפה ליד ואסף ארליך שגורם לי לרעידות בכל הגוף עם "כשצלצלת רעד קולך" של נורית גלרון עם ביצוע מדויק ומרגש. ואפשר אפילו להוסיף את פוליקר שעושה… ובכן, פוליקר בשיתוף וברי סחרוף ומכסח את הצורה של "רדיו רמאללה".


 


משעשעים – אלה ביצועים שמעלים חיוך על השפתיים, סטייה כזו של מבצעי וחובבי הז'אנר. כשזה טוב, זה יופי. כשזה רע, זה ממש נורא. כך יהודית רביץ שמעיפה את "ציפור מדבר" של אתניקס למחוזות רחפניים במיוחד, נעם רותם שעושה חיקוי של יובל בנאי ב"מכת שמש", שרונה נסטוביץ' שמכסחת את "היא לא תשוב" של אתניקס, לוס כפרוס שעושים את "נכון להיום" ההמנוני של זוהר ארגוב (נשמע מצחיק?  זה הרבה יותר מצחיק בפועל) ו-DISIAC שהופכים את "ריקי" האלמותי של זקני צפת לטרק קורע מצחוק. סוטים עד כדי מאסר הם שרונה פיק שמשחזרת קצת יותר מדי את מה שעשתה עם אחותה ל"תמיד עולה המנגינה" (עבור מ.ק. 22), ש"חולצה כחולה" שלה משעשע בצורה גרוטסקית משהו, יוסלס אי.די שצולבים את הפיראט של השלושרים בגרסה כסחנית של "לו הייתי פיראט", ונתנאלה עם "באביב" של מיכה שטרית שלא החלטתי אם הוא זוועת עולם או פשוט קטע שהיא מריצה עלינו, ולכן אני אתן לה קרדיט ואניח שעודף הרצינות שלה הוא איזה קטע שמצחיק אותה, ואשים אותה בקטגורית ה"משעשעים".


 


משעממים ת'תחת – אלה ביצועים שאפשר היה לוותר עליהם בכלל, אבל אם כבר נגזר עלינו לקבלם על גבי דיסק חובה עלינו לדלג עליהם פן נירדם ונפסיד שירים אחרים, טובים יותר. כך במקרה של רמי קלינשטיין שמגיש הגרסה וונילית של "הכעס" (רוקפור) במין חיקוי לא ברור של ברוס ספרינגסטין על ריטלין, איה כורם שמבצעת את "ערב ב' כסלו" של ערן צור כאילו היה "צהרי ג' תמוז" ויום ששונה הוא שנה של אסונות לכולנו, פבלו רוזנברג שנותן ביצוע המתאים לערב יום העצמאות בבמה הקטנה בגבעתיים ל"אתם זוכרים את השירים" של חנן יובל, שלומי שבת וקרן אן עם הגרסאות המשמימות שלהם, עידן יניב שמשאיר המון מקום לפהק איתו בביצוע ישנוני ל"תשאירי לי מקום לחבק אותך" של אבטיפוס, פיטר רוט שנותן עוד חיקוי לאריק אינשטיין ב"מישהו שומע אותי" של איפה הילד וגורם לזה להישמע כמו שיר של שם-טוב לוי על כדורי שינה, תיסלם ששרים את "אני לבד בסתיו", מין מחרוזת מוזרה ו(לא) משעשעת שמנסה לחבר בין הקליק, אריק לביא וברי סחרוף, ובה יזהר אשדות והחבר'ה נשמעים כל-כך לא רלוונטים שבא לבכות, מירי מציקה שמבצעת את "ככה זה (לאהוב אותך" ומצליחה להפוך המנון היסטרי לשיר ערש אזוטרי ואביב גפן ובת-החסות אלכס שמשעממים את התחת ב"איך לאהוב אותך" (קאברים באנגלית לשירים של אביב כבר נשמעים טוב יותר).


 


פשעים נגד התרבות הישראלית – כאן אין מקום לבלבול או התייפייפות. מדובר בביצועים שניתן לשקול בגינם הגלייה לקפריסין או שישים מלקות. מה שעושה דנה ברגר ל"שובי לביתך", עם מסע אלקטרוני לא מחוייב במציאות, למשל. הניחי לשיר, דנה. תני לו לשוב לביתו של שם-טוב לוי ולנוח שם בשקט. או נינט טייב שמפגינה בדיוק מה לימדו אותה בבית-הספר של "כוכב נולד", ומנפקת גרסה משעממת, צעקנית, חסרת מעוף של "לא יכולתי לעשות כלום" הנפלא של וולך את וירצברג את גלבץ. ואבי קושניר. אבי קושניר?!   ומוש בן ארי. כלומר, קיבלתי את "ואיך שלא", הבלגתי על "ילד מזדקן", התאפקתי עם "הדרכים הידועות"… אבל לטחון את "היא יושבה לחלון" במטחנת ה"יה יה יה" זה פשוט פשע, ששים שנה או לא ששים שנה. ו דני רובס, אמן שאני בדרך-כלל אוהב עד מאוד, אבל מוציא את כל הפאנץ' מ"איפה טעינו" של אושיק לוי, כאילו כל העוקץ של השיר משויף בפצירה של חגיגות הששים. וכמובן איתן מסורי שהורס, גורס, מחרב את "נוסעת בעקבות האהבה" האהוב של ורדינה כהן


 


 


בסך-הכל, כפי שהיטיב לנסח זאת בן שלו, "עבודה עברית 2" הוא אוסף לא רע בכלל, שיכול היה להשתבח מאוד עם עריכה נוקשה יותר וכמות שירים קטנה יותר. דגימות קטנות מה"קאוורת", פעם בכמה זמן, בהחלט יכולות לשדרג את הפלייליסט הפרטי, והרוח הכללית שנושבת מהפרוייקט היא בסך-הכל רוח טובה. בסופו של דבר, יש כאן לא מעט שירים מצויינים שיחזרו לחיינו כתוצאה מהקאברים שלהם, לא מעט ביצועים חדשים שיתווספו. לא מדובר בפרוייקט חשוב, אפילו לא בפריט חובה על המדף, אבל בעת הזו גם כמה שירים טובים באריזה אחת הם לא משהו שאפשר לזלזל בו.


 


 


(עבודה עברית 2 – מחווה לשישים שנות יצירה מקורית, התו השמיני, 2008)

פדיחה 2.0 (ולא סתם עוד בדיחה על בלונדיניות)

אחרי הפדיחה הזו (הסבר בעברית: אפי פוקס), האם מישהו באמת מתפלא שמבלבלים בין אורלי יקואל ובין בלונדה2.0?


 


 


פ(ו)מלה אנדרסון, הבלונדה האולטימטיבית, הולכת על ווב 2.0 גם כן


 


 


זה מזכיר לי, אגב, אתהבדיחה הכי טובה על בלונדיניות שאפשר למצוא ברשת 

יו יו יו יופי טופי LIVE


אומר מה שאומר, אבקר כמה שאבקר, אלבום ההופעה של מוש בן-ארי, Live, נפתח עם הוכחה ניצחת שהעסק עובד. העסק, כלומר מוש בן-ארי, כלומר המוסיקה של מוש בן-ארי, כלומר ההופעה החיה של מוש בן-ארי, כלומר הקהל של מוש בן-ארי, נשמע יופי טופי. לך תתווכח עם זה.


 


רק מתחילה המנגינה של השיר הראשון, שילוב נפלא של גיטרה וכינור, והקהל כבר שר את המלים בשיא ההתלהבות. וכשמוש מתחיל לשיר הקהל בטירוף, ונדמה שזה כלל לא משנה אם הוא ישיר או לא, כי הקהל שר איתו את המלים, מתלהב, שורק. אפשר להרגיש את האטרף אפילו באלבום ההופעה הסטרילי-משהו. זה לא הכל בחיים, אבל זה לא מעט. ואין ספק שמוש יודע לעשות fun לקהל שלו, ולתת לו את כל מה שהוא מבקש.


 


אני מודה שמוש בן-ארי הוא חידה בעיניי, והיחס שלי אליו מאוד אמביוולנטי. חברי ז'אנר ה"רוּחְנִים", שהוא עצמו ייסד ומיסד עם "שבע" החל מ-97', שחלק גדול מהם מופיעים עמו באלבום (מוקי, שוטי הנבואה, דין-דין אביב), הם חבר'ה סופר כישרוניים, שנוטים "לבזבז" את כשרונם על שירים, שכפי שניסח זאת מוריסי "לא אומרים לי כלום על החיים שלי", ובעצם לא אומרים כלום על כלום בכלל, למרות שלכאורה הם "מדברים על החיים" ועל רוחניות ועל אלוהים וכו' וכו'. במקום תוכן יש בשירים האלה המון "יה יה יה" ו"יו יו יו" (ושוטי הנבואה לקחו את זה לאקסטרים עם מיני ג'יברישים מגוונים), ובסופו של דבר רובם ככולם מפצים על זה עם טונות של כריזמה ושובבות (וגם קצת פוזה, כפי שהדגימו חברי "ארץ נהדרת" עם להקת "תשע" שלהם).


 


 


 


מתוך הביקורת שלי על "LIVE", אלבום ההופעה של מוש בן-ארי, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.


 

תל-אביב, (כמעט) ללא מלים.

זה קצת קלישאתי, אבל בכל פעם שאני מגיע למרכז תל-אביב (ואין יותר מרכז תל-אביב מכיכר רבין…), אני מרגיש בבת-אחת גם זקן וגם פריפריאלי להחריד. וזאת למרות שאך לפני ארבע שנים עזבתי את מרכז העיר, אחרי שהעברתי שם כמעט עשור (ואיזה עשור זה היה…), וכל-זאת לטובת גבעתיים, שנמצאת מרחק דקות (בהליכה…) ממרכז תל-אביב.


 


ובכל-זאת, וזו שוב קלישאה, תל-אביב היא עיר מטורפת, מדהימה, מופלאה וחד-פעמית, ואין כמותה, בטח שלא בישראל אבל גם לא בעולם. אתה מביט מסביבך ולא מאמין. אתה נתקל פעם אחרי פעם בתמונות שמעלות חיוך על שפתיך, תמיהה, השתהות. ועכשיו, כשיש לי תמיד איתי מצלמה בכיס (תודות לנוקיה), המלים נדמה מיותרות.


 




אבן גבירול. הברווז של דודו גבע מתנוסס אל-על מעל בניין העיריה.


 




עדיין אבן גבירול. מבט יותר קרוב.


 


הברווז. תמונה מהכיכר עצמה.


 



קלוז-אפ.


 


ועוד אחד.


 


שלט בכיכר מסריק.


 



פרסומת (לא) סמויה, ומשעשעת מאוד.


 


עוד מהמיצג המדהים. מגיע לו שאפרסם את מספר הטלפון.





גרפיטי תל-אביב 2008.


 


ועוד אחד.


 


ולסיום, השירותים המוטרפים בקומה השנייה של גזוז. רק בתל-אביב.