לו הייתי טרון (או: עשרה דברים (לפחות) שאני צריך בחיים שלי ויש בפי.סי)

כמו כל איש מחשבים טוב (קצת חנון, קצת מעופף, קצת פילוסוף. נוטה לחשוב הרבה, על החיים ובכלל, בזמן שמעביר את מרבית חייו בין כתלי המסך ואל מול המחשב), גם אני חשבתי לא פעם על היתרונות של החיים הממוחשבים, כלומר העבודה עלי מחשב, על פני החיים האמיתיים.


 


מי שלא בקיאה ברזי המחשבים, עלולה לחשוב שהחיים הממוחשבים מרובעים, משעממים ולא יעילים כלל, אך לא כך הדבר. והגם שרבים הם המתלוננים על מערכת ההפעלה (עד כדי שנאה), על הא ועל דא, קשה שלא להביט בהערכה, שלא לומר הערצה, בחלק מהפיצ'רים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בעולם הממוחשב, ולתהות מדוע לא הצלחנו לממש אותם עדיין בעולם האמיתי.


 


 


הנה עשרה שעולים במוחי:


 


1. CTRL+Z: צריך להסביר?  כל-כך פשוט, כל-כך טריוויאלי, כל-כך חשוב. אם פעם מחקת קובץ והתחרטת רגע אחרי, אם פעם מחקת פסקה ומיד הצטערת – לחיצה על Undo (כתלות, כמובן, באפליקציה ובזמן שעבר, ובכל-זאת סביר להניח שזה יעבוד) והמצב חזר לקדמותו, כאילו מעולם לא טעית/שגית/עשית מה שלא עשית. אח, כמה פעמים בחיים ערגתי ל-Undo שכזה בעולם האמיתי…


 


2. CTRL+A ו-DEL: ההפך מ-(1), ובכל-זאת שימושי להפליא – בחר הכל ואז מחק. נמאס לך באמצע?   הגעת למקום כלשהו וגילית שבכלל לא בא לך על כל העניין?    שתי לחיצות, והכל נמחק. אפשר להתחיל מהתחלה, או פשוט לשכוח מכל העניין. ומקסימום – תמיד יש Undo. היה מתאים לי מאוד מחיקה שכזו ביותר מדי מקרים בחיים.


 


3. Copy-Paste: חביב הסטודנטים באוניברסיטה, ה-Copy-Paste הוא ללא ספק אחד הפיצ'רים השימושיים ביותר עלי מחשב. העתקת, הדבקת והופ… פתרת את הבעיה. למה להמציא את הגלגל מחדש אם אפשר פשוט להשתמש במשהו שכבר עבד למישהו/משהו אחר?   עכשיו קחו את זה הלאה, ולמה שלא אוכל להשתמש בזה גם ככלי לחיים?   להעתיק ממישהו אחר תכונות מסוימות, דיבור מיוחד, הליכה, ריקוד, you name it. להעתיק, להדביק בחיים שלי ויאללה, בלאגן!


 


 


4. Recycle Bin: המצאה אדירה שלא מוערכת דיה. מצד אחד, מאפשר לך המחשב למחוק מהעיניים כל מה שמפריע או מטריד את שלוותך. מצד שני, סל המחזור מכיל את כל הדברים האלה שמחקת, ונותן לך את האופציה להחזיר אותם בחזרה לחיים, כמו SMS ב"כוכב נולד". בסל המחזור של החיים שלי יש כל-כך הרבה דברים שהעפתי או הלכו לאיבוד באיזה שלב, דברים שאני מתגעגע אליהם ו/או מצטער שהם אינם עוד, שאני חייב, פשוט חייב לגלות איפה הוא מסתתר.


 


5. Task Manager: קצת למתקדמים, ובכל-זאת "מנהל המשימות" נותן לך שליטה מלאה על המשימות שמתבצעות על-ידך (או, בעצם, על-ידי המחשב). יש משימה שמעיקה עליך?  יש משימה שלוקחת יותר מדי זמן ומעכבת אותך?   יש לך תמיד את האופציה להרוג אותה (Kill Task או Kill Process) ולשחרר את עצמך לטובת משימות חשובות יותר/טובות יותר. פשוט אידיאלי לחיים שלי.


 


6. Auto Complete: פיצ'ר קצת מעצבן, כמו כל הפיצ'רים שגורמים לך להיות קצת מיותר בכל התהליך המורכב של ממשק אדם-מכונה, אבל ברגע שהתרגלת אליו, אתה לא יכול להסתדר בלעדיו. מישהו, משהו, משלים לך את הדברים שאתה חושב, כותב, מתחיל, מהרגע שברור מה בדיוק התכוונת. ולמה בעצם צריך להסביר כל דבר בפרוטרוט?   למה בעצם אין מי שיכול לבאר, להסביר, להשלים, ללא מגע יד אדם?


 


 


7. Check…: Check Spelling, Check Names, צ'יק צָ'ק צֶ'ק. כל-כך הרבה בדיקות ועזרה מציע המחשב, שזה מוזר שבחיים האמיתיים אתה נזרק בלי שום חברים, לבדך בעולם, להתמודד עם השגיאות שלך לבדך. אפשר אולי גלגל הצלה?!


 


8. Contact The Application Vendor: למתקדמים ממש. לכל אפליקציה (כמעט) יש "אבא", מישהו שאפשר להתקשר ולצעוק עליו אם האפליקציה לא עובדת (בתנאי ששילמת עבורה, כמובן, ולא הורדת אותה באיזה אתר מפוקפק). לאדם אתאיסט כמוני האופציה של לבוא בטענות למישהו שאחראי לכל הבלאגן הזה, כי משהו בחיים שלי לא עובד כמו שצריך, נשמעת קסומה ממש. עכשיו רק צריך לאתר מי, לעזאזל, כתב את כל הכאוס הזה…


 


 


9. Hibernate: עוד פונקציה למתקדמים. Hibernate מאפשר לך לסגור את המחשב, לכבות אותו, ולהתחיל בפעם הבאה בדיוק מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו. דמיינו אתכם באמצע יום סוער ומעיק, וכל מה שבא לכם זה לישון. לחיצה על Hibernate, הכל נכבה, אתם תופסים תנומה הגונה, ואז – בקליק אחד – חוזרים, בכוחות מתוגברים הישר ללב הסערה. הו, חבל שלא עשני PC.


 


10. Restart: פשוטו כמשמעו. איזה יופי שאפשר פשוט לסגור הכל, כל מה שעובד ולא עובד, לכבות, להתחיל מחדש, דף חלק, נקיים, מסודרים, בלי עבר ובלי בעיות.


 


 


ואחרי שמביטים ברשימה הזו, ואחרי שמהרהרים בעניין ארוכות (מומלץ בזמן קורסים בכיתת מחשבים…), מתחשק פתאום לעזוב – ולו לאיזו חופשה קצרה – את החיים המפרכים שאנחנו חיים, ולהיכנס קצת אל תוך המטריקס, אל עולם שכולו '0' ו-'1', להיות אולי איזה טרון כזה לאיזה פרק זמן.


אפילו "סווידד" טרון…


 


עומד לעוף (פרידה מסן פרנסיסקו)


יקיר הבלוג (ובלוגים אחרים) מור עזב בשבוע שעבר את סן פרנסיסקו אחרי שמונה שנים שם.


 


אני ביקרתי כמה פעמים בסן פרנסיסקו, ובעיניי זו העיר הקסומה ביותר בארצות-הברית, אחת הקסומות בפלנטה. עיר שנותנת לך, חמש דקות אחרי שהגעת, תחושה שהיית שם תמיד.


 


ולי נדמה שמור היה שם תמיד, מה שהופך את הפרידה (המתוקשרת) שלו מהעיר למשהו עצוב גם בשבילי (ולא בגלל האופציות להשתכן שם בביקוריי העתידיים…).


 



תמונת פרידה מסן-פרנסיסקו. כל הזכויות שמורות למור.


 


לפני שלושה חודשים פירסמה קנדי, יקירת בלוג אחרת, מיקסטייפ שערכה תחת הכותרת "SF – En Route to Happiness" בדרכה לסן פרנסיסקו. בצירוף מקרים מוזר ונבואי משהו הוא הכיל שיר פרידה אולטימטיבי, שאין טוב ממנו כדי להקדיש לאיש הגדול העושה את דרכו לעיר האנשים הגדולים כדי לעשות מה שאנשים גדולים עושים בעולם.


 


"Expecting to Fly" הוא שיר שכתב ניל יאנג במסגרת באפלו ספרינגפילד, הרכב הפולק האגדי שהוקם על-ידי יאנג ביחד עם סטיבן סטילס, ריצ'י פוריי וברוס פאלמר בלוס אנג'לס ב-1966. הלהקה לא שרדה זמן רב, אבל היא שפרסמה ברבים את כשרון הכתיבה של יאנג. בסוף 1967 הוציאה הלהקה את אלבומה השני והטוב ביותר Buffalo Springfield Again, שהכיל את "Expecting To Fly", שיר נפלא ושיר פרידה מושלם.


 


מושלם עבור עיר אהובה עזובה.
שהרי אם לא היית חי מעולם במקום אחר, אולי היית עכשיו מת. אבל זה לא כך.
ואם לא אמרת מעולם שאתה אוהב אותה, עכשיו זה זמן מעולה לנסות.
ואז אפשר לעוף.


 



 


שם עמדת


            על קצה נוצתך,


עומדת לעוף היום.


בעוד אני צחקתי,


            תהיתי איך


אוכל לנופף לשלום,


ביודעי שזה שלום אחרון.


עד הקיץ נאחו הפצעים,


אמרנו כבר להתראות.


כל השנים                       


            בהן הרגשנו קרובים


נגמרו בדמעות.


מותק, נגמרו בדמעות.


 


ניסיתי כל-כך קשה לעמוד


כשרגליי כושלות


            ונפלתי אל האדמה.


כל-כך קשה לצחוק כשניסיתי


להחזיק נואשות באהבה שמצאתי,


יודע שהיא אבדה.


אם לא הייתי חי מעולם בלעדייך,


עכשיו את יודעת שהייתי מת.


אם לא הייתי אומר מעולם שאני אוהב אותך,


עכשיו את יודעת שהייתי מנסה.


מותק, עכשיו את יודעת שהייתי מנסה.

רמזים לגאולה (ריטה בהופעה)

"רמזים" המופע סיפק רמזים סותרים לגבי מהותו ואופיו עד לאתמול. בראיון לאיתי שטרן בנרג' סיפרה ריטה ש"אנחנו ניקח מהאלבום הזה [רמזים – ש.נ.] חמישה שירים ונוסיף שירים שלא ביצענו בעבר. עברי [לידר, שהפיק את המופע – ש.נ.] בא אליי… ואמר לי שיש המון שירים שלא שרתי אף פעם בהופעה… אז אנחנו נעשה מופע שמתחיל אקוסטי וקטן אבל בהמשך הוא גדל וגדל". מצד שני, ריטה לא הפסיקה להתראיין (ולבכות), ולספק לנו מציצנות בעל כורחנו אל תוך הזוגיות שלה שהסתיימה עם רמי, שאחראי על מרבית השירים בהופעה, חדשים וישנים כאחד.


 


בשורה התחתונה אני מאוד אוהב את ריטה. מזמן. ומעריך את האיכויות הגבוהות שלה כזמרת וכפרפורמרית. ואשתי רצתה ללכת לראות אותה כבר המון זמן. בקיצור, ביום שני בערב מצאתי את עצמי בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה (יש חיה כזאת…), מוקף בקהל הטרוגני להפליא (סבתות מחד וילדות צווחניות מאידך), בהופעה של ריטה. ריטה שאחרי הכשלון המהדהד של One (ועוד לפניו של "חמצן"), שאחרי הפרידה המתוקשרת, ושאחרי "רמזים" האלבום שהוא לא יצירה מושלמת, אבל הוא בטח אחד הטובים בקריירה של ריטה, ויותר ממרמז על קאמבק ראוי ומרשים של הדיווה הגדולה ביותר שלנו (וכנראה היחידה שבאמת יש לנו).


 


גם בהופעה עצמה ריטה מפזרת רמזים סותרים. מצד אחד, היא עדיין "ריטה". עדיין אובר-דרמטית, עדיין מתרגשת עד דמעות (ומזכירה את החיקוי הנפלא שלה שעושה עלמה זק), עדיין רוקדת בחתוליות על הבמה, עדיין מחבקת ומנשקת את הנגנים בצורה מביכה. מצד שני, נראה שמשהו עבר על ריטה. המופע אינטימי ותכליתי, הדגש הוא על השירים ולא על ריטה, היא לבושה בצניעות, התאורה שמסביבה פשוטה. נראה שריטה באה להשמיע ולהישמע, ולא לעשות פוזות או למכור אשליות של גדולה.


 





 


וזאת יכולה לעשות רק מי שהיא גדולה באמת – ריטה מזמן לא נשמעה כל-כך צלולה ומרגשת, הקול שלה נוגע בגן-עדן. השירים המצוינים, שעומדים במבחן הזמן ללא בעיה, הופכים בידה המיומנת ליצירות נפלאות, שרגע גורמות לך להזיל דמעה ורגע מעיפות את הקהל, כולל סבים וסבתות, לשמיים. וריטה מנצחת על הכל ביד רמה, בין אם כשהיא יושבת על כסא ובין כשהיא רוקדת עם הסטנד של המיקרופון כמו רוקרית, גם כשהיא יושבת על הרצפה ומספרת סיפור על ילדותה באיראן וגם כשהיא רוקדת בטירוף לצלילי להיטיה הגדולים.


 


ויש כאן את כל הלהיטים כמעט – מהאלבום הראשון ("אנחנו חוגגים עשרים ושתיים שנה", היא מספרת, לפני שהיא שרה את "שביל הבריחה", "עבד של הזמן" ו"בגידה" בחגיגת אייטיז מטורפת. בהמשך היא תשיר גם את "שיר אהובת הספן" ו"לבכות"). דרך "ימי התום" המופלא (שיר הנושא, ושלושת הלהיטים שאי אפשר בלעדיהם – "בוא", "עטוף ברחמים" ו"אני חיה לי מיום ליום" בהדרן אל מול קהל שלם שעומד על רגליו, שר ומריע), "אהבה גדולה", "תפתח חלון" ועד ל"רמזים" החדש, שאת שיריו – הטובים יותר והטובים פחות – היא מבצעת רובם ככולם.


 



 


ריטה נעה בין השירים העצובים לשמחים, השקטים למרקידים, בחן ובמקצועיות. מחזירה מן האוב את "קונצרטינה פלשתינה" של איתן נחמיאס-גלס (מ"תפתח חלון"), נותנת גרסה נהדרת ל"שרה ברחובות", מרגשת עם "גרה מול הים" שכתב יוסי בנאי ז"ל. בחירת השירים מוקפדת וזורמת, ההפקה של לידר לא לוקחת סיכונים אבל עושה את העבודה. לעתים נדמה כאילו מישהו לוחש לריטה מאחורי הקלעים "לא להשתולל, להרגיע", ובכל פעם שנדמה שהנה היא קורעת את הבגדים ונכנסת לאקסטזה, היא מורידה הילוך וחוזרת למקומה.


 


ואני דווקא אוהב אותה ככה, בלי הפאתוס ועודף הרגשנות. פתאום יש המון מקום לשירים הנפלאים, וריטה מוכיחה שהיא יכולה להיות זמרת רוק, ולעשות שפטים בשישה נגנים מוכשרים (כולל אורי מיילס הנהדר) שמלווים אותה במומחיות ומניחים לה "רק לשיר", כפי שהיא מבקשת ב"רגע פרטי" שנועל את ההופעה. וכשהיא שרה, את "לבכות", את "האם היית" המרגש, את שיר הנושא של האלבום החדש (והמופע), ריטה היא ללא ספק בליגה משל עצמה, ונותנת תמורה מלאה ועוד טונות של אהבה לקהל שמילא את ההיכל בהרצליה.


 


 


 


בסיום שעתיים של הופעה, ה"רמזים" של ריטה ברורים וחד-משמעיים. הפסדנו את הזוג המלכותי של המוסיקה הישראלית, אבל הרווחנו את הזמרת הכי טובה שיש לנו. אני מקווה שריטה תישאר בפורמט "אקוסטי וקטן" ולא תתפתה לסדרת "קיסריה", כי מגיע להרבה יותר אנשים לראות ולשמוע, להיווכח כי לריטה יש כל-כך הרבה עוד להציע, וכמאמר חנוך לוין תמורת מעט מאוד היא מוכנה לתת כל-כך הרבה.


 


(רמזים – ריטה בהופעה, היכל לאמנויות הבמה הרצליה, 07.04.08)

שקי האגרוף של אבא ואמא

זה זמן רב שאינני צופה בחדשות. נגמלתי. לא פותח רדיו בשעה עגולה, הורדתי את YNET מההומפייג' שלי, לא פותח טלוויזיה על ערוץ 2/10 בשמונה. אסקפיזם פר אקסלנס. תקראו לי "ראש קטן", "בת יענה", אבל טוב לי ככה.


 


בגלל זה, ובגלל עומס עבודה ועניינים אישיים, פספסתי בזמן-אמת את פרשת "האם המתעללת" מירושלים, שמטלטלת את המדינה כבר כמה ימים. היום, במקרה, נתקלתי בסיפור ב"ידיעות" (תחת הכותרת הפרובוקטיבית אך המדויקת "כת הסדיסטים") וקשה לי מאוד להתאושש ממנו.


 


בעוונותיי הרבים אני נשוי לאשה יקרה שיש לה נגיעה שלא כאן המקום להסבירה לחוק הפלילי, כך שזו לא הפעם הראשונה שאני נחשף לעוולות נוראיות ומעשים לא אנושיים שנעשים לילדים, תינוקות אפילו, בידי אנשים, זרים וקרובים כאחד, כולל משפחה ישירה. בכל פעם שאני שומע סיפור כזה, אינני יכול שלא לחשוב על בני הקטן, ומה הייתי עושה לו הייתי יודע שמשהו נפשע שכזה, לא אנושי, נגרם לו.


 


אלימות היא דבר מתועב, הן בקרב מבוגרים והן בקרב ילדים. קראו לי יפה-נפש, אבל כל אקט של אלימות – החל ממכה "תמימה" של ילד בגן לילד אחר וכלה בדקירה בדיסקוטק – היא בעיניי מעשה ברברי ולא אנושי. כשהמכה הוא ילד שטרם יודע התנהגות מהי, או שלא חונך כהלכה בידי הוריו, ניחא. אבל כשמדובר במבוגר, זהו בעיניי מעשה נוראי, שצריך להוקיע ולהקיא מתוכנו.


 


מיותר לציין שכשמדובר בהורה, המפעיל אלימות כנגד ילדיו (אני מתנגד גם למכות "קטנות", "חינוכיות", אבל כאן אני מדבר על אלימות תרתי-משמע), זהו בעיניי פשע חמור, מהחמורים שיכולים להיות. הורה שכזה מנצל את התמימות של ילדו, את הביטחון המלא שהוא נותן בו, את יתרונו כגדול יותר, ופוגע בו, ומצלק את נפשו הרבה מעבר לצלקות פיסיות כאלה ואחרות. הייתי רוצה לראות את אותה אם "מתקנת" עוברת רק חלק ממסכת הייסורים שעברו ילדיה בידי אנשים חזקים יותר. הייתי רוצה לראות אותה מטולטלת, מוכה, מושפלת. אולי אז הייתה מבינה את דרכיה הנפשעות, ולא טוענת כי הפגיעות נגרמו "מתאונה" ובמטרה "לחנך".


 


אני בדרך-כלל אדם רגוע ורציונאלי. ובכל-זאת חימה ממלאת אותי כשאני קורא מה שעברו ילדי המשפחה המסכנים. הלב רוצה "עין תחת עין, שן תחת שן", הראש אומר להכניס אותם לתא קטן ולזרוק את המפתח לקרקעית הים, והנשמה נמלאת רחמים על ילדים שנידונו להעביר את חייהם ללא הורים, ללא בטחון, ללא אמון, ללא אהבה.


 


היום בבוקר נשמעה צפירת אזעקה ברחבי הארץ. מי ייתן ופרשת "האם המתעללת" תהיה צפירת האזעקה של כולנו. פקחו עיניים, אל תקראו להם מפלצות ותמשיכו הלאה, אל תתנו לילדים להפוך לשקי אגרוף, שקי האגרוף של אבא ואמא*.


 


 


אותנו שמעת נופלים מעבר לדלת
אחים לעונש אלים, בנים לילדות מקוללת
הבטנו אחור בטירוף ובפחד קדימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

הלם האגרוף בפנים מלמעלה למטה
תמיד היינו שונים, אף פעם לא רצינו הביתה
עלינו דילג הליטוף, האצבע תמיד האשימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

אותנו שמעת סופגים את אבזמי המתכת
אמרת שוטים הורגים, לפני שהמשכת ללכת
אבל אצלנו פצעי הגוף עברו לנפש פנימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.


 


 


 


* ב-1989 הוציא ארקדי דוכין לרדיו את "שקי האגרוף (של אבא ואמא)". השיר, למלים של מאיר גולדברג, נועד להגביר את המודעות הציבורת לבעיית הילדים המוכים בישראל.


כמעט עשרים שנים אחרי, השיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש מאז שקראתי את הכתבה.

הרחובות ממריאים לגג (הג'ירפות והסטריטס בהאנגר 11)

ביקורות: "כשהביקורת לא נכונה, זדונית וקטנונית זה מכעיס. כשהביקורת מדויקת, לעניין ואובייקטיבית זה ממש מכעיס"


 


המון זמן רציתי לראות את "הג'ירפות" בהופעה. לפחות מאז שהתאהבתי עד כלות ב"גג", אלבומם השני והמצוין. אמנם עדיין נשארו לי אי-אילו זיכרונות צורמים מהופעה הזויה במיוחד של הג'ירפות בימי רמי והסמים הקלים, אבל אני לוקח את החיים (ואת גלעד כהנא) בקלות. ההופעה בהאנגר 11 באה לי בזמן טוב, במיקום נוח ונשמעה מפתה במיוחד – גם הופעת סיום חגיגית לסיבוב של "גג", גם אורחים חביבים וגם מייק "The Streets" סקינר שייתן בראש אחרי שהג'ירפות יחזרו לג'ונגל. שתי ציפורים מזמרות ביד אחת , ללא ספק.


 


וכך מצאתי את עצמי בעשר בכניסה להאנגר, מפלס את דרכי בין גדודי הסלבס שבאו לראות ולהיראות (יונית, ווט דה הל וור יו ת'ינקינג, גירל?!). לשמחתי, התזמון התגלה כאופטימלי (תוצאה של שנים של ניסיונות כושלים להבין את מערכת התזמון הישראלית לענייני הופעות) – שיחה קצרה בחוץ, אספרסו מקיאטו ב"ארומה", ג'יימסון עם פפסי מקס בבר והופ – ההופעה מתחילה.


 


 




 


ג'ירפות: "כמה שטוב ככה שנייה אחר כך רע. אתה בטוח בעצמך ושנייה אחר כך אתה טובע. אתה נשמע הרמוני ובמקביל מזייף. תענוג צרוף של סבל מופלא".


 


גלעד כהנא, כגלעד כהנא, פתח את ההופעה עם נאום להמונים על 14 מיליארד השקלים שהבנקים עשו על חשבוננו. הנאומים הארוכים, הרפטטיבים שלו, לא היו נשמעים כל-כך טוב לולא הנגנים הנהדרים שמאחוריו, ובסאונד הלא מזהיר של ההאנגר (כולל סאונד מוזר ולא נעים לגלעד עצמו) זו מחמאה גדולה. רותם דרור, לה היו טונות של נקודות זכות באלבום האחרון, נעדרה באופן מוזר מהליין-אפ, ובמקומה הופיעו שתי זמרות ליווי אנמיות-משהו. כל זה איכשהוא הצליח בגלל הפלייליסט, ותיכף אני מגיע אליו.


 


כהנא פתח עם "747" שהוא "לא זוכר את כל המילים שלו", "חייב לשכב" הנהדר ו"מונוגמיה" שנשמע חיוור מאוד ביחס לגרסה שכבר רצה ברדיו וברשת.  מבט חטוף בקהל שמסביב הוכיח שתל-אביב עדיין מלאה בסטלנים, ושהג'ירפות – גם אחרי "גג" – נשארו הלהקה שהסטלנים אוהבים. כהנא ושות', כנראה בהשפעת הקהל, בחרו – בצורה מוזרה להפליא ובניגוד לפתיחה המבטיחה – למעט בשירים מ"גג" הנהדר, ולנגן יותר מדי (לטעמי) מ"משוחח עם כסא" ההזוי, שאודה ואתוודה שמעולם לא התחברתי אליו.


 


וכך התנגנו להם כמעט כל השירים מהאלבום הראשון (כולל "יש לו בחורות כמו מים" שהוקדש לברי סחרוף, "פתח חלון", "שיטין" ו"זזה" שהתחבר ל"הנה אני בא" של הדג נחש) ונעדרו שירים נפלאים, נפלאים באמת, מהאחרון ("כנרת", "משה", "מהר מדי", "שירה"). תוסיפו לזה את הנאומים הארוכים ("אהוד אולמרט בן-זונה" או משהו כזה היה השיא של אחד מהם) ואת ההסברים התמוהים א-לה שדרנית בגלגל"צ למשמעות השירים, ותקבלו את התוצאה האמביוולנטית של אתמול – שמחה רבה בקרב הסטלנים, הנאה פחותה בהרבה בקרב הקהל המבוגר יותר, מהורהר יותר.


 


ברי סחרוף עשה את העבודה (כולל ביצוע שווה ל"לכת"), חייך כשכהנא דיבר שטויות וזכה למעמד של אלוהים כרגיל. הדג נחש, לעומת זאת, רק ברברו עוד יותר את ההופעה המבורברת ממילא של כהנא, אבל פיצו את הקהל בגרסה מלאת גרוב כאמור ל"זזה"/"הנה אני בא", שהרימה סוף-סוף את הקהל בהאנגר עד למרפסת של ה-VIP.


 

כהנא וסחרוף. צילום: אור ברנע לYNET.


 


בצד הוויזואלי כהנא והג'ירפות תמיד היו חזקים, וגם כאן הרעיון של המצלמות הקטנות המחוברות לכלי הנגינה ו/או לזקן של כהנא הפכו את הצפייה במסכים למעניינת יותר. חבל שתשומת-לב כזו לא הוקדשה למיקרופון של כהנא. אפילו אני, שמכיר לא רע את החומר של הג'ירפות, התקשיתי להבין לפרקים מה גלעד שר או מטיח בקהל.


 


אחרי כשעה וחצי, עם הדרנצ'יק ("מה אתם רוצים ממני?  מה אני חייב לכם?!") וחצי בכיכוב רמי והסמים הקלים, גלישה ארוכה מדי על גבי הקהל האוהב וכמה קללות עסיסיות, הג'ירפות ירדו מהבמה והותירו אותי, איך לומר, וחצי תאוותי בידי.


 


הייתה הופעה לא רעה, גלעד כהנא בחור מצחיק וסופר אינטליגנטי, אבל בתור הופעת סיום חגיגית וסופר-מתוקשרת ההופעה הזו הייתה, איך לומר, בקושי "גֶג". 


 


 




 


דה סטריטס: "סקינר שר כמו שאף אחד לא שר. פשוט כי הוא לא שר. הוא מרפרף כמו שאף אחד לא מרפרף, פשוט כי הוא לא מראפרפ, פשוט כי הוא לא מראפרפ. מה שזה לא יהיה זה מהפנט".


 


על הבמה התחילו כבר לפנות ולסדר, ברמקולים הודיעו ש"הסטריטס יעלו בקרוב" ואנחנו יצאנו לנשום קצת אוויר צח. חצי שעה אחר-כך, ובלי התראה מוקדמת, עלה מייק סקינר, מגובה בקווין מארק טרייל, זמר שחור נפלא, ולהקה מצוינת (במיוחד הבסיסט ויין וייבס והמתופף ג'וני), אבל עם אותו סאונד בעייתי. חוסר ההתראה המוקדמת גרם לכך ששני השירים הראשונים – Turn The Page שפתח את האלבום הראשון ו-Don’t Mug Yourself מאותו אלבום – הושרו בפני האנגר כמעט ריק. הסטלנות של הקהל (ראו לעיל), שכנראה עזב לגלגל איזה ג'וינט או לטפל במאנצ'יז,  גרמו לכך שגם בשירים האחרים ההאנגר היה רק חצי מלא.


 


וחבל, כי סקינר – בניגוד לשמועות על אופיו הבעייתי ולמחלתו (עליה התוודה בהופעה בזאפה יום קודם) – הגיע עם טונות של אנרגיה והמון רצון לעשות שמח לישראלים בכלל ולישראליות בפרט. הוא נתן את רוב הלהיטים (כולל גרסאות מוצלחות למדי ל-Weak Become Heroes, Blinded By The Lights ו-Dry Your Eyes, שחתם את הערב.


 


סקינר נראה היה לאורך כל ההופעה די מתוסכל מכך שהקהל לא השתולל כמו שקהל (אנגלי?  שיכור?!) צריך להשתולל. הוא הפעיל את הקהל – קרא לו לקפוץ, להרים ידיים, להסתובב, לצרוח "פאק יו" למי שמאחוריו, ומעל לכל להתפשט – אבל ההיענות הייתה אפעס חלקית בלבד. הוא כשלעצמו התפשט מחולצתו די מהר, ועד לסיום ההופעה החליף כמה וכמה חולצות שנזרקו אליו מהקהל.


 


קשה לי, קשה לי מאוד, להבין את מה שסקינר אומר בדיוק, למרות שאני מכיר את השירים. אבל קל, קל לאללה, לנוע איתו, לקפוץ, לצחוק, להשתולל. החלק הבעייתי בהופעה היה, שוב, הסאונד, שבמקרה של החומר של "הסטריטס" נשמע חסר ופגע במיוחד בלחנים המושלמים שסקינר מדביק לשירים שלו. עם זאת, בשירים היותר מכוסחים, כמו "Fit But You Know It" או בגרסה הנהדרת שלו ל-Outer Space של הפרודיג'י, סקינר פשוט פוצץ את ההאנגר עם אנרגיות, והיה נפלא.


 


רגע השיא מבחינתי היה דווקא רגוע יחסית, כשסקינר שר את "Never Went To Church" מהאלבום האחרון, שמוקדש לאביו שנפטר ומרפרף על "Let It Be", של הביטלז. לפני שהספקתי לעכל, לפני שהספקתי להתכונן, סקינר והחבר'ה יורדים מהבמה, בלי הדרנים ובלי בולשיט, ואומרים שלום לתל-אביב. שעה וקצת, קצת מדי, מתוסכלים משהו (גם אנחנו, גם הם), מופתעים אפילו, אנחנו מוצאים את עצמנו בדרך החוצה, עם המעטים אך האיכותיים שנשארו.


 


 


סקס, סמים ורוקנרול: "השיר פותח את הלב. הלב פותח את הרוכסן. האלכוהול משכיח את הבושה".


 


הרבה זמן לא יצאתי מהופעה בשתיים בלילה. הרחובות של נמל תל-אביב עמוסים, כשאני עושה את דרכי הביתה. באוטו דרור להב שר לי אבידן: "ביום שכזה מן-הסתם בבתים שום תינוק לא נולד / אף לא מת שום אדם. ואכן, הרחובות ממריאים לאט".


 


 



(הג'ירפות והסטריטס בהופעה, האנגר 11, 5.4.08)


 


 


* כל הציטוטים של גלעד כהנא, מתוך "מלכוד 22" של השבוע, מאת תיגל נשיא, ב"עכבר העיר".

תחנות תרבות, חלק א'

"היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא “תרבות מעריב” (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים “תרבות” ו”מעריב” באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי “תחנות תרבות”…


המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים.


הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה.


הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר… עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות…."


 


כך, פחות או יותר, כתב אורן בפוסט חגיגי לכבוד יומולדת שנה לבלוג שלו, והדליק אותי על הרעיון של "תחנות תרבות".


גם אני הייתי מהקוראים האדוקים של "תחנות תרבות" (כן, ככה קראו למדור. והנה דוגמה חיננית/קיננית…), וגם אני תמיד פינטזתי על רשומה ובה עשר תחנות תרבות משלי.


ובכן, הנה היא לפניכם – עשר תחנות, עשר השפעות, עשר נקודות ששינו את חיי, או לפחות את טעמי המוסיקלי, רגעים שלא יימחקו מזיכרוני לעולם.


 







 


 


תחנות תרבות, חלק א (שנות השמונים, גיל העשרה)


 


 


 



אהוד בנאי והפליטים, אצל ראובן בבית, 1987


 


"בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט. זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".


"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר.


(מתוך ההצדעה שלי ל"והפליטים" כאן)


 


 



 



אריק אינשטיין ויוני רכטר, משירי אברהם חלפי, לבד בחדר, 1988


 


אני לא זוכר איפה שמעתי בפעם הראשונה את "עטור מצחך", אבל אני זוכר שזה זרק את הנשמה שלי לקילומטרים ולא נחתי ולא שקטתי עד ששמתי ידיי על האלבום הזה. ומששמתי עליו ידיי גופי לא עזב אותו.


"לטעמי, זהו השיר הטוב ביותר במוסיקה הישראלית אי פעם… כמה פעמים שלא אקרא את המלים – "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך, ושבויה בין כתליך ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך" – ההתרגשות תהיה שם, העצב, האהבה. מדובר, ללא ספק, באחד הרגעים הגדולים של השירה העברית… ארבע דקות של שלמות, שרק בשבילן היה שווה האלבום הזה. אבל יש בו עוד כל-כך הרבה"


(מתוך הביקורת שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, ל"משירי אברהם חלפי" כאן


 


 

 


Imagine: John Lennon (הסרט), מקום לא ידוע, 1989


 


אינני זוכר היכן צפיתי בפעם הראשונה ב"Imagine", הסרט התיעודי המופלא שביים אנדרו סולט, המספר את סיפור חייו של ג'ון לנון, עם דגש על תחילת שנות השבעים והעבודה על "Imagine" האלבום (עם פיל ספקטור על הקונסולה). הסרט ה"ביוגרפי" מורכב למעשה מ-240 שעות של סרט שבהם תיעד ג'ון עצמו את חייו.


עד היום אני זוכר את הסצנה המרגשת שבה ג'ון שר את "Jealous Guy" באולפן, את הסצנה הצורמת שבה ג'ון ויוקו מתעמתים עם הומלס שישן אצלם בחצר, וכמובן את ההכרזה הדרמטית על מותו של לנון בטרם עת.


עבורי הסרט הצית התאהבות מוחלטת בג'ון לנון, שאת היצירה שלו לא ממש הכרתי עד אותו שלב, וגם גילוי מחדש של הביטלס, במיוחד של החומר המאוחר יותר שלהם, המורכב יותר.


 


  


  


 


הקיור, Disintgeration, אצל עופר בבית, 1989


 


קשה לזכור (או לספור) לאילו בלבולים ומערבולות רגשיות הכניס אותי האלבום הזה של הקיור, אבל אני זוכר בבירור מתי שמעתי אותו לראשונה. זה היה אצל עופר בבית, בחדר של אח שלו, שהיו לו כל האלבומים הכי שווים, ובכלל זה כל הדיסקוגרפיה של הקיור. והיה לו את Disintegration, אלבום שחור עם עטיפה מבולבלת, שכל פעם התחלתי אותו עם Plainsong ואף פעם לא ידעתי איך הוא ייגמר.


שלב כלשהו, האלבום הזה הפך להיות פס הקול של האהבה הראשונה שלי, הנכזבת כמובן. עם ההרגשה שהתמונות שלה הם כל מה שיש לי ממנה, עם תחושת המיצוי של Closedown ו-Last Dance, עם Lovesong, אותם המים העמוקים כמוה, ההתפוררות, הגעגועים הביתה.


כמעט עשרים שנה אחר-כך, Disintegration עדיין מעביר בי את אותן צמרמורות עונג ידועות. והוא ללא ספק מועמד מוביל בקטגוריית The best album ever 


 


 



 



A Strange Kind of Love, עם נורה ובלעדיה, 1990


 


"השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהייתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).  



באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף       A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.  


 


שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר…" 


 


(מתוך רשימה אסוציאטיבית ורגשנית על האלבום כאן)

מה שפחות מדי פתיחות לביקורת ויותר מדי צפייה בהישרדות יכולים לעשות לך

"וההוכחה לכך שאתה בצד הלא נכון של החיים – המשפט המפגר שפותח את הבלוג שלך ברוב פאר:


"רוק’נ’רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק’נ’רול היא דרך חיים (לסטר בנגס)".


משפט של לוזרים ווונביז משה-מלצר חולונים כאלו שחיים חיים של אחרים…"


 


~ תומר אדם לנציגר, שם.


 


 


 


וונאבי(ז)  סלנג מתחזה, רוצה להיות. (מאנגלית: wannabe). 


 


דוגמה:             קייט בוש                    קייט בוש וונאבי
                

יפה מכוער וחכם העולם וטיפש (כאן היה צריך להיות פוסט פרידה זמני)


עדכון (3.4): וטיפש וטיפש וטיפש. יום ראשון בלילה ככל הנראה אני בדרך להודו.


 





 


כאן היה צריך להיות פוסט פרידה זמני.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמספר כמה חלמתי על הרגע הזה. על טיסה לפונה, ויזה להודו בכיסי.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמתאר איך היום, בהתראה קצרה מהרגיל, זה עומד לקרות. אלא שבמקום כפכפים וסתלבט, אני אורז עמי לפ-טופ ועבודה.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמספר איך אני נשלח להציל את העולם (או לפחות את חלקת העולם שעליה אני מופקד) מפני רשעים הינדואים שמאיימים להשמידו בטענות על איכות מוצר לא מספקת.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמסביר שכל זה קורה בזמן הכי לא טוב (כי החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות).


 


אבל בדקה ה-91, בזמן פציעות, הבעיה נפתרה ואני נשאר (זמנית) בארץ. בומביי תאלץ לחכות.


 


בקיצור, יפה מכוער וחכם העולם וטיפש. וטיפש וטיפש וטיפש.

ואללה, זה עובד (על אלבום הבכורה של שוגר שוסטר)

"קטע פתיחה יכול ללמד אותך הרבה על האלבום שלפניך. גיאחה אפילו הקדיש לעניין את פרויקט "ספירת העונג: מההתחלה" שלו. קטע הפתיחה של האלבום של "שוגר שוסטר" נקרא בפשטות "קטע פתיחה", אבל הוא מחביא בתוכו הצהרת כוונות ברורה ומייצגת: על רקע פסקול גיטרה-בס-תופים בסיסי מאוד אבל כוחני מאוד, השירה של הסולן מאור ביטון מרשימה ומהפנטת. הגיטרות בסיסיות מאוד, אבל יש בהן משהו חזק, אפילו אפל. עידן אביטל על התופים מכה בכוח, מתחרה על תשומת הלב עם הגיטרות רוויות הדיסטורשן של מני רחמני. הקטע מתנדנד בין רעש חזק, כזה שלא שמעתי מאז סוף שנות התשעים, בטח שלא במוסיקה הישראלית (ושאף אחד לא יעצבן אותי ויגיד "היהודים"…), לבין רוק מהורהר, רפטטיבי, המנוני אפילו, מהסוג שמרקיד אותך אפילו במושב של המכונית. מה שבטוח – הלחן כאן מורכב, משתנה, מתפתל לאורך הכמעט חמש דקות של הקטע הזה, רוצה לומר "עזוב אותך מתוויות, אחי, אנחנו  פשוט עושים מוסיקה מעניינת". וואלה, זה עובד."


 


 


מתוך הביקורת שלי על "אולי", אלבום הבכורה של שוגר שוסטר, שמתפרסמת ב"השרת העיוור".

משלוח מנות מוסיקלי אולטימטיבי לפורים, חלק ב': הכיסויים העבריים

די, נמאס כבר עם מהתלות של ה-1 באפריל.


במקום זה, פוסט שאני חייב עוד מפורים, חג הצחוקים והשיגועים.


מקווה שתהנו (יותר).


 


 


במסגרת פרוייקט המיקסטייפים השנתי של "השרת העיוור" ולכבוד חג פורים, הכריזו קברניטי "השרת" על פרוייקט "מיקסטייפ מחופש", במסגרתו שלחו המשתתפים מיקסטייפים זה לזה תחת הנושא הפורימי של גרסאות כיסוי, aka קאברים.


 


החתום מטה, חסיד גדול של קאברים (ושונא גדול של קאברים סתמיים), שכבר נתן בראש במיקסטייפ של קאברים במסגרת הפרוייקט, הלך הפעם באווירה פורימית על גרסאות עבריות לשירים לועזיים תחת שם הקוד "הכיסויים העבריים".




 


בפלייליסט 18 שירים, שונים ומגוונים. הוא מתחיל עם "מותק, את אצלי בראש" המהורהר של שבן את דילן, דרך "חרב דמוקלס" של נעם רותם ולו ריד, משתעשע עם "הכוכב של מחוז גוש דן" בביצוע אהוד בנאי (ואן מוריסון במקור) ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום" של מאיר אריאל (שוב דילן…), מרצין עם "הללויה" של נועם פלד ו"שם באבן" של מזי כהן, מתפנן בגוון צרפתי עם דפנה והעוגיות, חבורת אטומיק ותמר גלעדי, קורע את הלב עם "פאם פאטאל" של אז"ב ו"הנהר" של טל גורדון, והולך על כל הקופה עם "ים האהבה" בביצוע הכנסייה ו"כשאתה אומר שלום" של גני תמיר. לסיום, כבונוס, "מגיע יום חדש" בביצוע החמישייה הקאמרית.






בפורום של "השרת" מדסקסים את המיקסטייפים השונים ושם אפשר למצוא לינקים מעניינים לעוד מיקסטייפים מרתקים (כמו המיקסטייפ המצויין שאני קיבלתי מ-The Dim Locator).  המיקסטייפ שלי טרם הוזכר שם [רטינה קולנית].


 


אתם, קוראים יקרים, מוזמנים להוריד את המיקסטייפ שלי החל מהיום כאן ולהנות ממנו למכביר (גם אם פורים כבר חלף עבר לו…).


 


וליהודים היתה אורה ושמחה, אורה ושמחה, וששון ויקר!!! (גם אם בעצם מדובר בקאבר מתורגם מארצות הנכר…) 


 


 


 


נ.ב. באותו עניין אבל בבניין אחר, אני שמח להמליץ לכם להוריד גם את המיקסטייפ הכפול של קנדי לפורים עם שלל קאברים מעולים לפנים.