חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך. אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר (Record Store Day)

היום מציינים ברחבי ארצות-הברית את "Record Store Day", יום חנויות התקליטים, יום החוגג את התרבות הייחודית סביב חנויות התקליטים הקטנות והמקומיות.

 


לאנשים בני דורי לא צריך להסביר מה זה "חנות תקליטים". עבורנו המושג הזה טומן בחובו קסם והדר אין-קץ.

ביקור בחנות תקליטים שכזו, דוגמת "חור בשחור" או "האוזן השלישית", היה טיול בארץ נפלאה, מלאה באוצרות שניצבים על המדפים ובמגירות, מחכים רק שתגלה אותם.

עבודה בחנות תקליטים כזו הייתה משולה למלכות. בחנויות התקליטים עבדו תמיד ברי מזל, ידענים, מלומדים, דעתנים, שידעו להמליץ על אלבומים מופלאים שרק הם הכירו,

במתק שפתיים קסום ובלתי-מובן. בגיל 16 הצטרפתי גם אני לקומץ המצומצם הזה, בחנות תקליטים קטנה ברעננה, והתקופה שעבדתי שם (תמורת אלבומים בחינם, לא שכר)

הייתה קסומה באמת.

 

ניק הורנבי, שמקדים אותי בכשני דורות ובכל-זאת מפליא לתאר את העולם שבו אני חי (או חייתי), ושאחראי לספר/סרט הנפלא "High Fidelity", שכל כולו שיר הלל למוסיקה

ולחנויות התקליטים, אומר: "כן, זה יותר קל להוריד מוסיקה, וגם זול יותר. אבל האם אתה יכול לשמוע מה מתנגן בחנות המוסיקה הוירטואלית האהובה עליך כשאתה נכנס אליה?  

אז לך וחסוך לך כמה גרושים. החיסכון הזה יכול לעלות לך בקריירה, בחברים טובים, בטעם מוזיקלי, ובסופו של דבר בנשמתך. חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך.

אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר".

 

וזו השורה התחתונה בעצם. וזו הסיבה שאנשים כמוני עדיין פוקדים את חנות התקליטים הדיסקים האהובה עליהם (במקרה שלי: מוזיקהנטו, ולפעמים האוזן השלישית) גם אם הם

רוכשים את האלבומים בסופו של דבר און-ליין. וגם אם המוכרים נהיו דעתניים פחות וידענים פחות (בטח פחות ממה שאפשר למצוא ברשת), וגם אם המבחר מוגבל יותר (בטח

בהשוואה למה שאפשר למצוא ברשת), החוויה של כניסה להיכל הקודש המכונה "חנות תקליטים" נשארה, לפחות עבורי, כשהייתה.

 

אז במקום לזרוק פה קלישאות, כמו "קנו אלבומים אמיתיים בחנויות אמיתיות או שאני אבוא לבית שלכם ואצעק על אמא שלכם" (איאן גיליאן) או "אתה לא יכול לגלגל ג'וינט על

האייפוד שלך – קנה ויניל!" (שלבי לין), אותן אפשר למצוא באתר הרשמי וגם ב"עונג" של השבוע, אבל במקום זה אני מביא פה את אחת הסצנות הנפלאות מתוך "נאמנות גבוהה" –

הסרט, סצנה שאומרת כל מה שרציתי לומר על חנויות תקליטים.

 

 

מבוא קצר לאלו שפספסו או לא זוכרים:

בארי (ג'ק בלאק) הוא המוכר הידען והדעתן, המועסק בחנות התקליטים "Championship Vinyl" השייכת לרוב (ג'ון קיוזאק).

 

לקוח: אני מחפש אלבום עבור הבת שלי. ליום ההולדת שלה. "I Just Called To Say I Love You". יש לכם אותו?

 

בארי: הו, כן. יש לנו אותו.

 

(רוב, שמביט מהצד לחוץ, נרגע קצת וחוזר לעבודה)

 

לקוח: יופי. אני יכול לרכוש אותו?

 

בארי: לא, אתה לא.

 

(רוב ממשרדו שמעל החנות מביט במתרחש ונאנח. בארי נשען אחורה על הדלפק שמאחוריו, מביט בגיחוך על הלקוח, איש בגיל העמידה)

 

לקוח: למה לא?

 

בארי: כי זה חרא סנטימנטלי מתקתק, בגלל זה. אנחנו נראים לך כמו חנות שמוכרת את "I Just Called To Say I Love You"?  לך לקניון ותפסיק לבזבז לי את הזמן.

 

לקוח: מה הבעיה שלך?  מה עשיתי…   למה אתה…

 

בארי: אתה בכלל מכיר את הבת שלך?  אין מצב שהיא אוהבת את השיר הזה. או אולי היא בקומה?

 

(הלקוח מתעצבן ומתחיל ללכת לכיוון היציאה)

 

הלקוח: טוב, טוב, חבר. לא ידעתי שזה יום התפוס-תחת-על-הבחור-המבוגר-והמרובע. אני מתנצל. אני הולך לי לדרכי.

 

בארי: ביי ביי!

 

(הלקוח יוצא מהחנות, מסתובב, מניף אצבע משולשת לבארי)

 

לקוח: Fuck You!

 

(בארי מחייך ומביט לאחור ברוב, שמוחא לו כפיים בציניות)

 

רוב: יופי, בארי.

 

בארי: רוב, ה-"Top Five" של הפשעים המוסיקליים שביצע סטיבי וונדר בשנות השמונים והתשעים. שאלת ביניים – האם זה באמת לא הוגן לבקר את האמן הנפלא-לשעבר

הזה על פשעיו בימיו המאוחרים יותר?  האם זה אכן יותר טוב להישרף מאשר להתפייד?

 

רוב: כרגע סילקת לקוח מזוין מהחנות, בארי.

 

בארי: אפילו אין לנו בעצם את האלבום הזה. אני במקרה יודע שהסינגל היחיד של סטיבי וונדר שיש לנו בחנות זה "Don't Drive Drunk". רק הסתלבטתי עליו, וזה לא עלה לך

אגורה.

 

רוב: זו לא הנקודה.

 

בארי: הו, אז מה הנקודה?

 

רוב: אני לא רוצה שתדבר ככה ללקוחות שלנו שוב.

 

בארי: "לקוחות שלנו"?   נראה לך שמר א.א. מלפפון הזה היה הופך ללקוח קבוע?

 

(רוב מתעצבן)

 

רוב: בארי, אני תיכף פושט את הרגל!   אני יודע שפעם היינו מתעללים בכל מי שביקש משהו שלא אהבנו, אבל זה חייב להיפסק.

 

בארי: בולשיט. הבחור התכוון לקנות תקליט אחד, שאין לנו, ולעזוב ולא לחזור שוב לחנות במילא. למה לא להנות קצת?  ביג פאקינג דיל.

 

רוב: מה הוא עשה לך בכלל?

 

בארי: הוא פגע בי עם הטעם הנוראי שלו.

 

רוב: זה אפילו לא הטעם הנוראי שלו. זה של הבת שלו.

 

בארי: הו, עכשיו אתה מגן על הבן-זונה?   אתה נהיה רך בגילך המתקדם, רוב. היו זמנים שבהם היית מבריח אותו מהחנות ומהרחוב. עכשיו פתאום אני פוגע בחבר שלך

לגולף…  אתה צודק, רוב. אני כה מצטער. איך לעזאזל נצליח לעשות מספיק כסף כדי שאתה והלורה שלך תוכלו להתקבל לקאנטרי קלאב?

 

                                                (תרגום חופשי מהתסריט הלא-רשמי)

 

 

ואם כבר, אז הנה גם סצנת הפתיחה, שהיא גם אחת הסצנות המוצלחות ביותר בסרט. ותודה לג'ק בלק, הגדול מכולם, שרוקד על קרני השמש (ואני דווקא אוהב את בל וסבסטיאן…).

 

יום חנויות תקליטים שמח לכולנו!

 

איך יודעים שבא אביב? כשהברכה לפסח הופכת תחביב!

איך יודעים שבא אביב?


מסתכלים סביב סביב


ואם רואים שאנחנו כבר קצת מזיעים


ואם רואים שכולם לוקחים חופשים


ואם אין גן וגם אין לחם


ובגלל החג כולם בהלם


אז יודעים שבא אביב.


אז יודעים שבא אביב…


                                    (עפ"י דתיה בן דור)


 


 


פסח שמח ואביב מוצלח לכל קוראי הבלוג.

לו הייתי טרון (או: עשרה דברים (לפחות) שאני צריך בחיים שלי ויש בפי.סי)

כמו כל איש מחשבים טוב (קצת חנון, קצת מעופף, קצת פילוסוף. נוטה לחשוב הרבה, על החיים ובכלל, בזמן שמעביר את מרבית חייו בין כתלי המסך ואל מול המחשב), גם אני חשבתי לא פעם על היתרונות של החיים הממוחשבים, כלומר העבודה עלי מחשב, על פני החיים האמיתיים.


 


מי שלא בקיאה ברזי המחשבים, עלולה לחשוב שהחיים הממוחשבים מרובעים, משעממים ולא יעילים כלל, אך לא כך הדבר. והגם שרבים הם המתלוננים על מערכת ההפעלה (עד כדי שנאה), על הא ועל דא, קשה שלא להביט בהערכה, שלא לומר הערצה, בחלק מהפיצ'רים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בעולם הממוחשב, ולתהות מדוע לא הצלחנו לממש אותם עדיין בעולם האמיתי.


 


 


הנה עשרה שעולים במוחי:


 


1. CTRL+Z: צריך להסביר?  כל-כך פשוט, כל-כך טריוויאלי, כל-כך חשוב. אם פעם מחקת קובץ והתחרטת רגע אחרי, אם פעם מחקת פסקה ומיד הצטערת – לחיצה על Undo (כתלות, כמובן, באפליקציה ובזמן שעבר, ובכל-זאת סביר להניח שזה יעבוד) והמצב חזר לקדמותו, כאילו מעולם לא טעית/שגית/עשית מה שלא עשית. אח, כמה פעמים בחיים ערגתי ל-Undo שכזה בעולם האמיתי…


 


2. CTRL+A ו-DEL: ההפך מ-(1), ובכל-זאת שימושי להפליא – בחר הכל ואז מחק. נמאס לך באמצע?   הגעת למקום כלשהו וגילית שבכלל לא בא לך על כל העניין?    שתי לחיצות, והכל נמחק. אפשר להתחיל מהתחלה, או פשוט לשכוח מכל העניין. ומקסימום – תמיד יש Undo. היה מתאים לי מאוד מחיקה שכזו ביותר מדי מקרים בחיים.


 


3. Copy-Paste: חביב הסטודנטים באוניברסיטה, ה-Copy-Paste הוא ללא ספק אחד הפיצ'רים השימושיים ביותר עלי מחשב. העתקת, הדבקת והופ… פתרת את הבעיה. למה להמציא את הגלגל מחדש אם אפשר פשוט להשתמש במשהו שכבר עבד למישהו/משהו אחר?   עכשיו קחו את זה הלאה, ולמה שלא אוכל להשתמש בזה גם ככלי לחיים?   להעתיק ממישהו אחר תכונות מסוימות, דיבור מיוחד, הליכה, ריקוד, you name it. להעתיק, להדביק בחיים שלי ויאללה, בלאגן!


 


 


4. Recycle Bin: המצאה אדירה שלא מוערכת דיה. מצד אחד, מאפשר לך המחשב למחוק מהעיניים כל מה שמפריע או מטריד את שלוותך. מצד שני, סל המחזור מכיל את כל הדברים האלה שמחקת, ונותן לך את האופציה להחזיר אותם בחזרה לחיים, כמו SMS ב"כוכב נולד". בסל המחזור של החיים שלי יש כל-כך הרבה דברים שהעפתי או הלכו לאיבוד באיזה שלב, דברים שאני מתגעגע אליהם ו/או מצטער שהם אינם עוד, שאני חייב, פשוט חייב לגלות איפה הוא מסתתר.


 


5. Task Manager: קצת למתקדמים, ובכל-זאת "מנהל המשימות" נותן לך שליטה מלאה על המשימות שמתבצעות על-ידך (או, בעצם, על-ידי המחשב). יש משימה שמעיקה עליך?  יש משימה שלוקחת יותר מדי זמן ומעכבת אותך?   יש לך תמיד את האופציה להרוג אותה (Kill Task או Kill Process) ולשחרר את עצמך לטובת משימות חשובות יותר/טובות יותר. פשוט אידיאלי לחיים שלי.


 


6. Auto Complete: פיצ'ר קצת מעצבן, כמו כל הפיצ'רים שגורמים לך להיות קצת מיותר בכל התהליך המורכב של ממשק אדם-מכונה, אבל ברגע שהתרגלת אליו, אתה לא יכול להסתדר בלעדיו. מישהו, משהו, משלים לך את הדברים שאתה חושב, כותב, מתחיל, מהרגע שברור מה בדיוק התכוונת. ולמה בעצם צריך להסביר כל דבר בפרוטרוט?   למה בעצם אין מי שיכול לבאר, להסביר, להשלים, ללא מגע יד אדם?


 


 


7. Check…: Check Spelling, Check Names, צ'יק צָ'ק צֶ'ק. כל-כך הרבה בדיקות ועזרה מציע המחשב, שזה מוזר שבחיים האמיתיים אתה נזרק בלי שום חברים, לבדך בעולם, להתמודד עם השגיאות שלך לבדך. אפשר אולי גלגל הצלה?!


 


8. Contact The Application Vendor: למתקדמים ממש. לכל אפליקציה (כמעט) יש "אבא", מישהו שאפשר להתקשר ולצעוק עליו אם האפליקציה לא עובדת (בתנאי ששילמת עבורה, כמובן, ולא הורדת אותה באיזה אתר מפוקפק). לאדם אתאיסט כמוני האופציה של לבוא בטענות למישהו שאחראי לכל הבלאגן הזה, כי משהו בחיים שלי לא עובד כמו שצריך, נשמעת קסומה ממש. עכשיו רק צריך לאתר מי, לעזאזל, כתב את כל הכאוס הזה…


 


 


9. Hibernate: עוד פונקציה למתקדמים. Hibernate מאפשר לך לסגור את המחשב, לכבות אותו, ולהתחיל בפעם הבאה בדיוק מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו. דמיינו אתכם באמצע יום סוער ומעיק, וכל מה שבא לכם זה לישון. לחיצה על Hibernate, הכל נכבה, אתם תופסים תנומה הגונה, ואז – בקליק אחד – חוזרים, בכוחות מתוגברים הישר ללב הסערה. הו, חבל שלא עשני PC.


 


10. Restart: פשוטו כמשמעו. איזה יופי שאפשר פשוט לסגור הכל, כל מה שעובד ולא עובד, לכבות, להתחיל מחדש, דף חלק, נקיים, מסודרים, בלי עבר ובלי בעיות.


 


 


ואחרי שמביטים ברשימה הזו, ואחרי שמהרהרים בעניין ארוכות (מומלץ בזמן קורסים בכיתת מחשבים…), מתחשק פתאום לעזוב – ולו לאיזו חופשה קצרה – את החיים המפרכים שאנחנו חיים, ולהיכנס קצת אל תוך המטריקס, אל עולם שכולו '0' ו-'1', להיות אולי איזה טרון כזה לאיזה פרק זמן.


אפילו "סווידד" טרון…


 


עומד לעוף (פרידה מסן פרנסיסקו)


יקיר הבלוג (ובלוגים אחרים) מור עזב בשבוע שעבר את סן פרנסיסקו אחרי שמונה שנים שם.


 


אני ביקרתי כמה פעמים בסן פרנסיסקו, ובעיניי זו העיר הקסומה ביותר בארצות-הברית, אחת הקסומות בפלנטה. עיר שנותנת לך, חמש דקות אחרי שהגעת, תחושה שהיית שם תמיד.


 


ולי נדמה שמור היה שם תמיד, מה שהופך את הפרידה (המתוקשרת) שלו מהעיר למשהו עצוב גם בשבילי (ולא בגלל האופציות להשתכן שם בביקוריי העתידיים…).


 



תמונת פרידה מסן-פרנסיסקו. כל הזכויות שמורות למור.


 


לפני שלושה חודשים פירסמה קנדי, יקירת בלוג אחרת, מיקסטייפ שערכה תחת הכותרת "SF – En Route to Happiness" בדרכה לסן פרנסיסקו. בצירוף מקרים מוזר ונבואי משהו הוא הכיל שיר פרידה אולטימטיבי, שאין טוב ממנו כדי להקדיש לאיש הגדול העושה את דרכו לעיר האנשים הגדולים כדי לעשות מה שאנשים גדולים עושים בעולם.


 


"Expecting to Fly" הוא שיר שכתב ניל יאנג במסגרת באפלו ספרינגפילד, הרכב הפולק האגדי שהוקם על-ידי יאנג ביחד עם סטיבן סטילס, ריצ'י פוריי וברוס פאלמר בלוס אנג'לס ב-1966. הלהקה לא שרדה זמן רב, אבל היא שפרסמה ברבים את כשרון הכתיבה של יאנג. בסוף 1967 הוציאה הלהקה את אלבומה השני והטוב ביותר Buffalo Springfield Again, שהכיל את "Expecting To Fly", שיר נפלא ושיר פרידה מושלם.


 


מושלם עבור עיר אהובה עזובה.
שהרי אם לא היית חי מעולם במקום אחר, אולי היית עכשיו מת. אבל זה לא כך.
ואם לא אמרת מעולם שאתה אוהב אותה, עכשיו זה זמן מעולה לנסות.
ואז אפשר לעוף.


 



 


שם עמדת


            על קצה נוצתך,


עומדת לעוף היום.


בעוד אני צחקתי,


            תהיתי איך


אוכל לנופף לשלום,


ביודעי שזה שלום אחרון.


עד הקיץ נאחו הפצעים,


אמרנו כבר להתראות.


כל השנים                       


            בהן הרגשנו קרובים


נגמרו בדמעות.


מותק, נגמרו בדמעות.


 


ניסיתי כל-כך קשה לעמוד


כשרגליי כושלות


            ונפלתי אל האדמה.


כל-כך קשה לצחוק כשניסיתי


להחזיק נואשות באהבה שמצאתי,


יודע שהיא אבדה.


אם לא הייתי חי מעולם בלעדייך,


עכשיו את יודעת שהייתי מת.


אם לא הייתי אומר מעולם שאני אוהב אותך,


עכשיו את יודעת שהייתי מנסה.


מותק, עכשיו את יודעת שהייתי מנסה.

רמזים לגאולה (ריטה בהופעה)

"רמזים" המופע סיפק רמזים סותרים לגבי מהותו ואופיו עד לאתמול. בראיון לאיתי שטרן בנרג' סיפרה ריטה ש"אנחנו ניקח מהאלבום הזה [רמזים – ש.נ.] חמישה שירים ונוסיף שירים שלא ביצענו בעבר. עברי [לידר, שהפיק את המופע – ש.נ.] בא אליי… ואמר לי שיש המון שירים שלא שרתי אף פעם בהופעה… אז אנחנו נעשה מופע שמתחיל אקוסטי וקטן אבל בהמשך הוא גדל וגדל". מצד שני, ריטה לא הפסיקה להתראיין (ולבכות), ולספק לנו מציצנות בעל כורחנו אל תוך הזוגיות שלה שהסתיימה עם רמי, שאחראי על מרבית השירים בהופעה, חדשים וישנים כאחד.


 


בשורה התחתונה אני מאוד אוהב את ריטה. מזמן. ומעריך את האיכויות הגבוהות שלה כזמרת וכפרפורמרית. ואשתי רצתה ללכת לראות אותה כבר המון זמן. בקיצור, ביום שני בערב מצאתי את עצמי בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה (יש חיה כזאת…), מוקף בקהל הטרוגני להפליא (סבתות מחד וילדות צווחניות מאידך), בהופעה של ריטה. ריטה שאחרי הכשלון המהדהד של One (ועוד לפניו של "חמצן"), שאחרי הפרידה המתוקשרת, ושאחרי "רמזים" האלבום שהוא לא יצירה מושלמת, אבל הוא בטח אחד הטובים בקריירה של ריטה, ויותר ממרמז על קאמבק ראוי ומרשים של הדיווה הגדולה ביותר שלנו (וכנראה היחידה שבאמת יש לנו).


 


גם בהופעה עצמה ריטה מפזרת רמזים סותרים. מצד אחד, היא עדיין "ריטה". עדיין אובר-דרמטית, עדיין מתרגשת עד דמעות (ומזכירה את החיקוי הנפלא שלה שעושה עלמה זק), עדיין רוקדת בחתוליות על הבמה, עדיין מחבקת ומנשקת את הנגנים בצורה מביכה. מצד שני, נראה שמשהו עבר על ריטה. המופע אינטימי ותכליתי, הדגש הוא על השירים ולא על ריטה, היא לבושה בצניעות, התאורה שמסביבה פשוטה. נראה שריטה באה להשמיע ולהישמע, ולא לעשות פוזות או למכור אשליות של גדולה.


 





 


וזאת יכולה לעשות רק מי שהיא גדולה באמת – ריטה מזמן לא נשמעה כל-כך צלולה ומרגשת, הקול שלה נוגע בגן-עדן. השירים המצוינים, שעומדים במבחן הזמן ללא בעיה, הופכים בידה המיומנת ליצירות נפלאות, שרגע גורמות לך להזיל דמעה ורגע מעיפות את הקהל, כולל סבים וסבתות, לשמיים. וריטה מנצחת על הכל ביד רמה, בין אם כשהיא יושבת על כסא ובין כשהיא רוקדת עם הסטנד של המיקרופון כמו רוקרית, גם כשהיא יושבת על הרצפה ומספרת סיפור על ילדותה באיראן וגם כשהיא רוקדת בטירוף לצלילי להיטיה הגדולים.


 


ויש כאן את כל הלהיטים כמעט – מהאלבום הראשון ("אנחנו חוגגים עשרים ושתיים שנה", היא מספרת, לפני שהיא שרה את "שביל הבריחה", "עבד של הזמן" ו"בגידה" בחגיגת אייטיז מטורפת. בהמשך היא תשיר גם את "שיר אהובת הספן" ו"לבכות"). דרך "ימי התום" המופלא (שיר הנושא, ושלושת הלהיטים שאי אפשר בלעדיהם – "בוא", "עטוף ברחמים" ו"אני חיה לי מיום ליום" בהדרן אל מול קהל שלם שעומד על רגליו, שר ומריע), "אהבה גדולה", "תפתח חלון" ועד ל"רמזים" החדש, שאת שיריו – הטובים יותר והטובים פחות – היא מבצעת רובם ככולם.


 



 


ריטה נעה בין השירים העצובים לשמחים, השקטים למרקידים, בחן ובמקצועיות. מחזירה מן האוב את "קונצרטינה פלשתינה" של איתן נחמיאס-גלס (מ"תפתח חלון"), נותנת גרסה נהדרת ל"שרה ברחובות", מרגשת עם "גרה מול הים" שכתב יוסי בנאי ז"ל. בחירת השירים מוקפדת וזורמת, ההפקה של לידר לא לוקחת סיכונים אבל עושה את העבודה. לעתים נדמה כאילו מישהו לוחש לריטה מאחורי הקלעים "לא להשתולל, להרגיע", ובכל פעם שנדמה שהנה היא קורעת את הבגדים ונכנסת לאקסטזה, היא מורידה הילוך וחוזרת למקומה.


 


ואני דווקא אוהב אותה ככה, בלי הפאתוס ועודף הרגשנות. פתאום יש המון מקום לשירים הנפלאים, וריטה מוכיחה שהיא יכולה להיות זמרת רוק, ולעשות שפטים בשישה נגנים מוכשרים (כולל אורי מיילס הנהדר) שמלווים אותה במומחיות ומניחים לה "רק לשיר", כפי שהיא מבקשת ב"רגע פרטי" שנועל את ההופעה. וכשהיא שרה, את "לבכות", את "האם היית" המרגש, את שיר הנושא של האלבום החדש (והמופע), ריטה היא ללא ספק בליגה משל עצמה, ונותנת תמורה מלאה ועוד טונות של אהבה לקהל שמילא את ההיכל בהרצליה.


 


 


 


בסיום שעתיים של הופעה, ה"רמזים" של ריטה ברורים וחד-משמעיים. הפסדנו את הזוג המלכותי של המוסיקה הישראלית, אבל הרווחנו את הזמרת הכי טובה שיש לנו. אני מקווה שריטה תישאר בפורמט "אקוסטי וקטן" ולא תתפתה לסדרת "קיסריה", כי מגיע להרבה יותר אנשים לראות ולשמוע, להיווכח כי לריטה יש כל-כך הרבה עוד להציע, וכמאמר חנוך לוין תמורת מעט מאוד היא מוכנה לתת כל-כך הרבה.


 


(רמזים – ריטה בהופעה, היכל לאמנויות הבמה הרצליה, 07.04.08)

שקי האגרוף של אבא ואמא

זה זמן רב שאינני צופה בחדשות. נגמלתי. לא פותח רדיו בשעה עגולה, הורדתי את YNET מההומפייג' שלי, לא פותח טלוויזיה על ערוץ 2/10 בשמונה. אסקפיזם פר אקסלנס. תקראו לי "ראש קטן", "בת יענה", אבל טוב לי ככה.


 


בגלל זה, ובגלל עומס עבודה ועניינים אישיים, פספסתי בזמן-אמת את פרשת "האם המתעללת" מירושלים, שמטלטלת את המדינה כבר כמה ימים. היום, במקרה, נתקלתי בסיפור ב"ידיעות" (תחת הכותרת הפרובוקטיבית אך המדויקת "כת הסדיסטים") וקשה לי מאוד להתאושש ממנו.


 


בעוונותיי הרבים אני נשוי לאשה יקרה שיש לה נגיעה שלא כאן המקום להסבירה לחוק הפלילי, כך שזו לא הפעם הראשונה שאני נחשף לעוולות נוראיות ומעשים לא אנושיים שנעשים לילדים, תינוקות אפילו, בידי אנשים, זרים וקרובים כאחד, כולל משפחה ישירה. בכל פעם שאני שומע סיפור כזה, אינני יכול שלא לחשוב על בני הקטן, ומה הייתי עושה לו הייתי יודע שמשהו נפשע שכזה, לא אנושי, נגרם לו.


 


אלימות היא דבר מתועב, הן בקרב מבוגרים והן בקרב ילדים. קראו לי יפה-נפש, אבל כל אקט של אלימות – החל ממכה "תמימה" של ילד בגן לילד אחר וכלה בדקירה בדיסקוטק – היא בעיניי מעשה ברברי ולא אנושי. כשהמכה הוא ילד שטרם יודע התנהגות מהי, או שלא חונך כהלכה בידי הוריו, ניחא. אבל כשמדובר במבוגר, זהו בעיניי מעשה נוראי, שצריך להוקיע ולהקיא מתוכנו.


 


מיותר לציין שכשמדובר בהורה, המפעיל אלימות כנגד ילדיו (אני מתנגד גם למכות "קטנות", "חינוכיות", אבל כאן אני מדבר על אלימות תרתי-משמע), זהו בעיניי פשע חמור, מהחמורים שיכולים להיות. הורה שכזה מנצל את התמימות של ילדו, את הביטחון המלא שהוא נותן בו, את יתרונו כגדול יותר, ופוגע בו, ומצלק את נפשו הרבה מעבר לצלקות פיסיות כאלה ואחרות. הייתי רוצה לראות את אותה אם "מתקנת" עוברת רק חלק ממסכת הייסורים שעברו ילדיה בידי אנשים חזקים יותר. הייתי רוצה לראות אותה מטולטלת, מוכה, מושפלת. אולי אז הייתה מבינה את דרכיה הנפשעות, ולא טוענת כי הפגיעות נגרמו "מתאונה" ובמטרה "לחנך".


 


אני בדרך-כלל אדם רגוע ורציונאלי. ובכל-זאת חימה ממלאת אותי כשאני קורא מה שעברו ילדי המשפחה המסכנים. הלב רוצה "עין תחת עין, שן תחת שן", הראש אומר להכניס אותם לתא קטן ולזרוק את המפתח לקרקעית הים, והנשמה נמלאת רחמים על ילדים שנידונו להעביר את חייהם ללא הורים, ללא בטחון, ללא אמון, ללא אהבה.


 


היום בבוקר נשמעה צפירת אזעקה ברחבי הארץ. מי ייתן ופרשת "האם המתעללת" תהיה צפירת האזעקה של כולנו. פקחו עיניים, אל תקראו להם מפלצות ותמשיכו הלאה, אל תתנו לילדים להפוך לשקי אגרוף, שקי האגרוף של אבא ואמא*.


 


 


אותנו שמעת נופלים מעבר לדלת
אחים לעונש אלים, בנים לילדות מקוללת
הבטנו אחור בטירוף ובפחד קדימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

הלם האגרוף בפנים מלמעלה למטה
תמיד היינו שונים, אף פעם לא רצינו הביתה
עלינו דילג הליטוף, האצבע תמיד האשימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

אותנו שמעת סופגים את אבזמי המתכת
אמרת שוטים הורגים, לפני שהמשכת ללכת
אבל אצלנו פצעי הגוף עברו לנפש פנימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.


 


 


 


* ב-1989 הוציא ארקדי דוכין לרדיו את "שקי האגרוף (של אבא ואמא)". השיר, למלים של מאיר גולדברג, נועד להגביר את המודעות הציבורת לבעיית הילדים המוכים בישראל.


כמעט עשרים שנים אחרי, השיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש מאז שקראתי את הכתבה.