ואלה שמות: הימים הנוראים – ימים אחרונים

 
"הייתי בדרך לאילת וחזרתי
הלכתי למות
ואיזה שיר החזיר אותי לחיים… "
                                              (בדרך לאילת / ארקדי דוכין)
 
טוב, אז באמת הייתי בדרך לאילת (וגם בחזרה), והייתי (כמעט) לבד (אני ועידו, בשתי מכוניות נפרדות, בעוד נשינו וטפינו 
טסים להם בסבבה…). ואלה שמות הדיסקים שלקחתי אתי לנסיעה (4 שעות הלוך, 4 שעות חזור, כלומר שמונה שעות של
מוסיקה נטו, בלי הפרעות, בלי נדנודים, רק אני והצלילים…) בסדר הכרונולוגי שהם נכנסו לתוך המערכת:
 
 
1. I often dream of trains של Robyn Hitchcock
 
אני ממש מתבייש לספר שמור הביא לי את האלבום הזה בפעם האחרונה שהוא היה בארץ (מתי לעזאזל זה היה?  ואוו, 
זה היה מ-ז-מ-ן!!!). עם כל האלבומים שאני מקבל לביקורת והאלבומים החדשים שיוצאים וישר תופסים אותי פשוט לא
הגעתי להקשיב לאלבום הנהדר הזה מ-1984
(!!!), שמשלב יצירות אקוסטיות נהדרות עם קצת פסיכדליה קינקית א-לה
סיד בארט והרבה הומור ("
Uncorrected Personality Traits", שזה "מאפיינים אישיים לא-מתוקנים" בתרגום חופשי,
הוא אחד הקטעים המצחיקים ביותר ששמעתי, ואני שונא שירים מצחיקים בדרך-כלל
בקרוב התרגום כאן).
בקיצור, איזה כיף שמור קנה לי את האלבום הזה, ואיזה כיף לגלות אותו עכשיו (כי מוטב עכשיו מלעולם לא. לא?)
 
 
2. פרויקט הגומיה – רוחות של טמטום
 
 הכרתי את רובין היצ'קוק לראשונה דרך ה-tribute שלו לבוב דילן, “Robyn Sings”. אולי בגלל זה, אולי לא, לקחתי אתי 
לדרך (ושמעתי מיד לאחר רובין) את "רוחות של טמטום" של פרוייקט הגומיה,
הטריביוט הציוני שלנו לרוברט צימרמן.
אני חייב להודות שלא התלהבתי מ"רוחות" בשמיעה ראשונה. אבל עם כל שמיעה, האלבום הזה גדל עליי. אני נוטה מאוד
לחבב אותו כעת, ולשמוע אותו בדרך המתפתלת למצפה רמון עשה לי ממש טוב
.
 
 
3. ברי סחרוף – 11א 
 
החלטתי שהגיע הזמן לכתוב ביקורת ל"שרת" על 11א', האלבום הכי אנדר-רייטד לדעתי של השנה שעברה. אז החלטתי 
שלכבוד זה מגיעה לי עוד שמיעה, והכנסתי את 11א לסי.די. בדיוק עם הכניסה למדבר. אח, איזה דיסק. אוי, איזה יופי
. 
כבר כתבתי כאן ש"אל נעלמים" הוא אחלה שיר נדודים, אז הוא ועוד עשרה חברים לקחו אותי (הי) דרומה לאילת. היה מצוין
.
 
 
4. Anthony and the Johnsons – I am a bird now
 
עוד פעם הוא?  כן!. אני פשוט לא מסוגל להתנתק מאנתוני. אני על כביש הערבה, במהירות ממוצעת של 125 קמ"ש, ואני צורח|
לחלל המכונית
"I hope there's someone who'll take care of me" וגם: "for today I am a boy, for today I am a child".
להיום אני רק עוד חלל שנפל קורבן לאהבה הגדולה של אנתוני. ואני חושב: איזה מאסטרפיס האלבום הזה, איזה כיף לשמוע אותו
ככה בכביש הפתוח, איזה מניאק הגיאחה הזה שסיפר לי על הקאבר ל
"fistful of love" שהציפור כבר בטח הביאה לפתח הארד-דיסקי
ואני לא יכול לשמוע, ואיזה קטע – כבר הגעתי לאילת
.
 
5. Riot on an Empty Street שלKings of Convenience   ç שלום גד והיהלומים – אהבה
 
נכנסתי  לאילת ושמתי במערכת את האחרון של ה"קינגס". אלא שהתברר שלא קינגס ולא יער, דווקא האהבה של שלום גד 
התחבאה בתוך הפלסטיק של המלכים. אבל כל עכבה לטובה – נהניתי לי לפזם עד
שדה התעופה, עד שאשתי והילד יצאו מהשדה,
עד המלון, עם שלום את "מי יבוא להציל אותך" ו"השבועה". בקיצור, יצאתי לחפש מלוכה ומצאתי אהבה
.
 
– סוף צד א'. כמאמר יהונתן גפן ב"הכבש הששה-עשר": "עכשיו לקום בבקשה ולהפוך לצד שני…" –
 
 
6. אחרית הימים
 
פתחתי את הנסיעה חזרה הביתה עם אחרית הימים. שבת בצהריים, השמש מנומנמת, גברת פוקס היקרה אוכלת עוגיות 
ומפהקת לתקרה, אני שותה קפה ברד ומפצח גרעינים כדי לא להירדם. התופים של זהר לוי עוזרים לי מאוד, קלפטר מנסר
את השממה, ואיזה יופי אלי מגן שר, ומירי אלוני. אפוקליפסה עכשיו, אפוקליפסה בסתיו, יש לי יום הולדת ביטבתה.
 
 
7. איתן אולמן – מקדונלד מצדה
 
אני צריך לכתוב ביקורת על האלבום הזה ל-YNET והספקתי לשמוע אותו רק איזה שלוש-ארבע פעמים, אז גם את 
מק-מצדה העמסתי ביציאה מהבית, והוא דווקא השתלב טוב עם הנופים של המדבר. אולמן עושה בלוז ציוני לא רע בכלל,
כשהוא לא עסוק בלנסות ולהיות פישי הגדול. אבנר שטראוס על ההפקה, נגנים נהדרים מאחורה, והופה… דיסק לא רע בכלל.
הביקורת בקרוב.
 
 
8. artifakts[bc] של plastikman
 
עוד ביקורת שאני עובד עליה, ל"שרת", היא של האלבום השלישי בטריולוגיה של איש הפלסטיk, artifacts. זהו בעצם אוסף
של שאריות, שהיו חלק מאלבום שאף פעם לא יצא לאור, ואם לאיש כמו ריצ'י הוטין יש שאריות כאלה משובחות, לא פלא
שהוא אגדה עוד בחייו. היה לי את האלבום הנהדר הזה בדיסק, מישהו (גררררר…) לקח אותו ולא החזיר, והחבר'ה הטובים
מדג'נגוס החזירו לי אותו, חצי משומש וחצי בחינם. אין כמו נסיעה במהירות של 140 קמ"ש עם פסיכדליה טכנואידית באוזניים…
 
 
9. work 1989-2002 של orbital
 
 האלקטרוניקה לא דעכה, רק הפכה איטית יותר וקצת יותר מלודית, עם ה"עבודות" של האחים הארטנול מאורביטל. 
אוסף היצירות שלהן, רובן סינגלים ורמיקסים שלא ראו אור באלבום הרגילים שלהם, מעניין מאוד ומכיל הרבה רגעים יפים
(חביבים עליי ביותר
Chime, Illuminate, Halcyon, Impact ובמיוחד The Box).
 
 
10. closing time של tom waits
 
לא תיכננתי, אבל סגרתי את המסע שלי עם closing time של טום וייטס, המעושן והמדיף ריחות אלכוהול עזים. לצלילי 
הפסנתר שלו נכנסתי לתל-אביב, אספתי את אשתי ובתי הקטן ושמתי פעמיי אל הבית. קריאה אחרונה לאלכוהול, ריקוד אחרון
לצלילי הגרון הניחר של וייטס, וזהו. סוף. לעת עתה.
 

– סוף צד ב' / סוף היצירה –

 

 

 

נ.ב. פרק סיום חגיגי של "הימים הנוראים", הריאלטי הראשון בבלוג הזה, ישודר – אני ממש מקווה – ב-1.11.

מודעות פרסומת

ביבי (י)לך הביתה!

 


"…סתיו לא קל עובר עליו… סתיו של הרהורי פרישה, מחשבות אובדניות (במישור הפוליטי, כמובן), של נסיון להבין איך זה קרה לו, איפה שגה (איפה לא), האם נותר לו סיכוי, האם לא נקלע למבוי סתום, חסר תוחלת…  הוא מהרהר בשבועות האחרונים בפרישה. לא מהמירוץ, לא מהכנסת. מהחיים הפוליטיים בכלל…"


 


אני מודה – הציטוטים לעיל עשו לי את השבת. אינני איש שנהנה לשמוח לאיד, אבל אינני יכול שלא להנות מנפילתו של האיש עליו מדבר בן כספית ב"מוסף השבת" של מעריב (אפשר לקרוא את הטור גם כאן) – בנימין נתניהו, a.k.a ביביהו.


 


 


 


אני יכול להגיד I told you so ולהסתפק בזה. כי באמת אמרתי לאנשים מסויימים, וכתבתי אפילו בפוסט זה או אחר, שביבי בדרך למטה, מעבר לשיא שלו. אבל למען האמת, אני מעדיף לשתוק ולהנות מהרגע. רגע שבו "אנשי סודו האינטימיים" של ביבי ממליצים בפניו ללכת, כי "הם לא רוצים אותך, הם לא ראויים לך". הם, זה כמובן האינידאנים מהמרכז, אלה שביבי היה ה"מלך" שלהם, שאליהם חייך את החיוך השחצני שלהם, שלהם מכר את האידיאולוגיה בגרוש שלו. הם כבר לא רוצים אותו, בעטו בכיסא והטמבל נפל.


 


"אתה יכול להונות חלק מהאנשים חלק מהזמן", שר בוב מארלי, "אבל אתה לא יכול להונות את כל האנשים כל הזמן". אבל ביביהו, שהמליך את עצמו ועצמו הוא הדבר היחידי שחשוב לו, חשב שהוא יכול. הווינר הגדול, מי שמצטלם הכי טוב בטלוויזיה, שלמד בארה"ב ומדבר אנגלית מצויין, שהיה בסיירת ויש לו חיוך של מליון דולר – הוא עומד לפרוש מובס, מושפל, עם הזנב (ושרה) בין הרגליים. ואם ככה ייזכר ביביהו בהסטוריה, אז המיתולוגיה היוונית שיחקה אותה שוב. היבריס קוראים לזה, ביבי. היבריס.


 


ביבי מגלה עכשיו שאתה לא יכול לשים ז** על חברי המרכז, ואז ברגע האחרון לזגזג אליהם ולקוות שייתנו לך את אמונם. מגלה שהריחוק וההתנשאות מתפוצצים לך בפנים, כשאתה זקוק לחברים ולאנשי סוד. שהעיתונאים המעריצים שמחים בנפילתך ממש כמו ששמחו בעלייתך. איך כותב בן כספית: "נתניהו הוא אלוף העולם בביצוע מספר השגיאות הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר על פני השטח המצומצם ביותר". אם כך, שיילך הביתה. שיעשה את השגיאות האלה על חשבונו האישי.


 


יותר מדי אנשים חושבים יותר מדי דברים טובים על ביבי. שהוא חכם, שהוא משכיל, שהוא אידיאליסט, שהוא מנהיג. הבעיה היא שברגע האמת הוא נכשל, פעם אחר פעם. בכל מדינה מתוקנת כבר מזמן היו בועטים בישבן הגאוותן שלו בחזרה לאבא, שילמד אותו קצת הסטוריה (וגם ענווה לא תזיק). זה לקח קצת זמן, אבל אפילו במדינת הבננות שלנו נמאס לאינדיאנים מביבי. בכל ממלכה מגיע הרגע שבו הטמבל נופל מהכסא וחוזר לערימת הזבל.


 


אל תהרהר יותר מדי, ביביהו. לך הביתה.

מוציאים לי את המיץ (או: עוד סטארט-אפ הלך…)

לרשימה המפוארת של המצאות גאוניות שלי, שלא עשיתי איתן כלום והפכו/הופכות לרעיונות ששווים מיליונים (ובה מככבים, בין היתר, ה"USB שהוא למעשה מחשב" ש-M-Systems גנבו לי, וה"שיעורי פסיכומטרי באינטרנט" ש-E-Teacher סחבו לי), מצטרף עכשיו גם המיץ גויאבות של סיני, גאד דאמיט.


 


למי שלא ביקר בחופים הנפלאים של סיני, אספר כי אחד מפלאי הטבע שם הוא מיץ, בטעמים של גויאבה ומנגו, תחת המותג הפופולרי (?) "יאהו". המיץ הזה הוא פשוט הדבר האמיתי, ומרגיש כאילו סחטו לך גויאבות של ממש לתוך הבקבוק. עכשיו אני בכלל שונא גויאבות, וגם על מנגו אני לא משתגע, ובכל זאת המיץ הזה זה פשוט טעם גן-עדן. בכל ביקור שלי לחצי-האי, והיו פעם הרבה כאלה, נשבעתי שיום יבוא ואייבא את המיץ הזה לארץ הקודש. נשבעתי, ועשיתי יוק.


 


והנה, לפני כשבוע, נוסע אני במכוניתי ומלפניי משאית עם שני בקבוקים מוכרים, שתווית עליהם עם הכותרת "איילנד", ולידם הסיסמה "המיץ של סיני – עכשיו בישראל" (או משהו כזה). גאד דאמיט, סיננתי בין השיניים, עוד סטארט-אפ הלך. בחיי, מוציאים לי את המיץ.


 


 


נ.ב. אנג'לים ומשקיעים מוסדיים, שעות הקבלה שלי הן ביום ב' בין השעות 16 ל-17, בתיאום מראש כמובן. J

It’s (a) FACT! : הימים הנוראים – ימים 17-20


אני מת על לייבלים קטנים. אני מת על אמנים קטנים. כלומר, לא קטנים בכוח שלהם, במוזיקה שלהם. קטנים ברעש שהם עושים סביבם, קטנים בכמות השערים שהם מקבלים על מגזינים והשמעות שהם מקבלים מהילדים של קובלנץ. אנדרדוגים כאלה. אני מת עליהם.


 


בגלל זה אני מאוד אוהב את FACT. מבט אחד באתר שלהם מספק תשובה לכל השאלות: רשימת אמנים פשוט מאלפת, מפ3ים להורדה בכיף, והכל מתוך אהבה גדולה למוסיקה ו… זהו, פחות או יותר. במחירים האלה קשה לי לחשוב שהם גם רואים כסף מזה. אני מקווה שאני טועה.


 


* * *  


 


כבר כמה ימים אני שומע את שני האלבומים של "העברה: אופקים", פרוייקט נפלא של דויד פרץ (כן, הוא) ובן צברי. אלה לא ממש אלבומים, אלא EPs קצרים (הראשון מכיל שלושה שירים; השני מכיל ארבעה שירים) שיש בהם גרסאות כיסוי בעברית לקלאסיקות בלוז ישנות. האלבום השני שעוסק במוות הוא המועדף עליי בין שניהם (מתארחת בו גם רות דולורס-וייס יקירתי), אבל יש בשניהם קסם גדול שכל-כך מתחבר אצלי עם שינויי מזג-האוויר בשבוע האחרון.


 


                                                                               


עוד אלבום ששלפתי מהערימה הוא Split של גרונדיק+סלאבה ביחד עם אמבידקסטרוס. זהו אלבום אלקטרוני די "כבד", כלומר לא ממש מתאים למי שאלו צעדיהם הראשונים בז'אנר, אבל מי שמחבב אלקטרוניקה אקספרימנטלית, מקראפטוורק ועד פלסטיקמן, יאהב מאוד את האלבום הזה. יש פה צ'יל אאוט, יש טכנו עגמומי, יש האוס ויש ג'אנגל. בקיצור, אלבום שעושה מאוד נעים בלילות החורף הקרים (וגם בימים).


 


 


 


את כל זה אני מספר כדי להגיע לשורה התחתונה, והיא שזה עושה לי נורא טוב להזמין מוסיקה מ-FACT. (במיוחד בימים הנוראים האלה).


 


* * *


 


כלומר, את שלושת האלבומים לעיל הביאה לי הציפור מזמן, ונהניתי מהם זמן רב בפורמט הדיגיטלי הלא-חוקי שלהם. לכאורה, לשלם כסף עבור מוסיקה שכבר יש לי זה קונספט מוזר, מה גם ששלושת האלבומים האלה לא מצטיינים באריזותיהם (אם כי דברי ההסבר של דויד ב"העברה אופקים: מס' 2" שווים הרבה מאוד). ובכל זאת, לשלם כסף ללייבל כמו FACT זה לתת את הכסף (כמעט) לאנשים הטובים שעושים את המוסיקה הזו, שאני כל-כך אוהב. פרט לצ'ק לפקודת דויד ו/או גרונדיק+סלאבה, לקנות מ-FACT את האלבומים האלה זה הדבר הכי קרוב להבעת אמון ואהבה במוזיקאים שעושים את המוזיקה שאתה נהנה ממנה. אגב, האנשים הטובים מ-FACT גם טרחו לצרף לי את Electronic Facts, יופי של אוסף של הלייבל, וגם סמפלר של miklataklitim.com. בקיצור, שווה ביותר!


 


אז אם אתם תוהים מה אני קונה ומה אני שומע בימים אלה (גיאחה!!!), הנה התשובה. And that, my loves, is a FACT!

אין לי ציפור עכשיו / אני ציפור עכשיו: הימים הנוראים – ימים 11-16

תקציר הפרקים הקודמים


 


 


כמו שכבר סיפרתי, מתוך ייאוש/עודף זמן פנוי, הזמנתי סוף-סוף מדג'נגוס לפני שבוע ומשהו כמה דיסקים נהדרים שמזמן רציתי (ומזמן אני נהנה מהם תודות לציפור, שאין לי עכשיו…).


 


דג'נגוס, כמו כל מוסד אמריקאי מכובד, שעוד לא הסתאב (ע"ע אמאזון), הספיקו תוך שבוע ומשהו לשגר אליי כבר מחצית מהמשלוח, ובכלל זה את "אני ציפור עכשיו" של אנתוני והג'ונסונס, שרבים מכתירים בתור אלבום השנה 2005 (אגב, הכתירו אותו ככזה בינואר, כשהוא יצא, ועדיין מכתירים אותו ככזה עכשיו באוקטובר).


 



 


 


"אני ציפור עכשיו" הוא אלבום נפלא. נפלא במובן שהוא ממלא לך את הלב והנפש והשכל בפליאה – כמה אפשר לחשוף באלבום אחד?   כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד?   "יום אחד אני אגדל ואהיה אשה יפה. יום אחד אגדל ואהיה נערה יפהפיה", שר אנתוני בלי להתבייש. הישר מהעירוניות והציניות והאדישות הניו-יורקית, אנתוני והג'ונסונים שלו יוצרים קברט מלא בכלי נשיפה ושירת סול, עם טקסטים העוסקים בהומואים וטרנסג'נדרים ובלבול מיני וכל מה שלא נהוג לדבר עליו, בטח שלא לשיר עליו.


 


יש לאנתוני קול מדהים, מין שילוב של נינה סימון ואוטיס רדינג, עם קצת לו ריד ודיויד בואי. הוא מלווה את עצמו בפסנתר בחלק מהשירים בדיוק כמו שאני אוהב. התוצאה מדהימה בדיוק כמו שזה נשמע על הנייר. ועם אורחים כמו רופוס וינרייט, בוי ג'ורג', דוונדרה בנהארט ולו ריד, המסע של אנתוני הוא מופלא שפשוט לא יכול להשאיר אותך אדיש. אני מכיר אנשים שלא התחברו לאלבום הזה. אני מכבד אותם. אני מכיר אנשים (כמו דויד, כמו debaser) שנותרו שבויים שלו. אני מזדהה איתם. מזדהה איתם מאוד.


 


אז העברתי את הימים האחרונים בצלילה עמוקה אל תוך העולם של אנתוני. ואני חייב לומר שלא חסרה לי הציפור הכחולה שלי. כי הבטן שלי מלאה באהבה, אהבה גדולה, אגרוף מלא באהבה, שמכה בי שוב ושוב ושוב, ולא מרפה.


 


שכבתי במיטה שלי אתמול בלילה ובהיתי


בתקרה המלאה בכוכבים


כשלפתי פתאום זה היכה בי


אני חייב להגיד לך איך אני מרגיש


אנחנו חיים ביחד בתמונה של זמן


אני מביט בעיניך


והימים נפתחים עבורי


אני אומר לך שאני אוהב אותך


ואני תמיד אוהב


ואני יודע שאתה לא יכול לומר לי


אז נותר לי רק לאסוף


את הרמזים, הסמלים הקטנים שבמסירות שלך


אני מרגיש את האגרופים שלך


ואני יודע שזה מתוך אהבה


ואני מרגיש את השוט


ואני יודע שזה מתוך אהבה


אני מרגיש את העיניים הבוערות שלך שורפות חורים


הישר לתוך ליבי


זה מתוך אהבה


אני מקבל ואני אוסף לתוך גופי


את זכרונות המסירות שלך


                                            (fistful of love)


 


 


הגיעו קאברים עד נפש!

 


בשל נסיבות מזעזעות (פרטים כאן, אם אתם עוד לא יודעים), נמנעת ממני כל גישה למפ3ים ו/או ציפורים כחולות. לפיכך נותרתי עם אוסף הדיסקים שלי, ובלית ברירה גם עם תחנות הרדיו וערוץ 24. וכך, אחרי כמה סופישבוע וחגים נטולי מוסיקה חופשית, אני יכול בפה מלא לעצור ולומר: הגיעו קאברים עד נפש!


 


"מתופעה נורמלית זה הפך לדבר פשוט נוראי", אומר בנושא י. קוטנר למעריב. "…זה מעיד על פחדנות, על שמרנות ועלה היתקעות במקום. זה פשוט עוצר את המוזיקה, כי…הקאברים הופכים להיות הדבר העיקרי והכי מצליח… זה נובע מזה שבמוזיקה הפופולרית בארץ קנה המידה העיקרי הוא המסחרי".


 


קוטנר לא מגלה את אמריקה, אבל אם גם איש נכבד וממוסד כמוהו נדרש לסוגייה, סימן שגם אצל אחרים הגיעו קאברים עד נפש. הנה, קחו למשל את "בלי לומר מלה" שהוציאו מתישהו (אני שמעתי את זה רק השבוע) מטרופולין. בשביל מה, עופר מאירי, היית צריך את הקאבר הבינוני הזה לרזומה שלך?  הדיסק מוכר יופי, כולם מתפעלים, אז למה??!!!


 


בסיכום השנה שלי כתבתי שאל מול הקאבר הנוראי של סינרגיה ל"חום יולי אוגוסט" שלמה ארצי וודאי מתהפך בחדר האמנים בקיסריה ושלום חנוך מוציא נגד סינרגיה צו מניעה. אז כנראה שהיה צריך צו מניעה גורף יותר, שלום. וחבר'ה, זה שלוקחים שיר ומוסיפים לו כמה ביטים אלקטרוניים וגם נותנים לאיזה בחורה לשיר לא הופך את הקטע לקטע טוב או אחר או ראוי, אה?  תשאלו את אמדורסקי.


 


ואגב אמדורסקי, אני מאוד מקווה שהוא שמע כבר את החידוש המ-ז-ע-ז-ע של "כוכבי השיר שלנו" (שזה נינט ועוד איזה אחד) ל"יקירתי" שלו. אמנם פעם התבטא האספ שהוא כבר לא מסוגל לשיר את השיר הזה, ובכל זאת הייתי דן אותו לשבוע של שמיעה רצופה של הקאבר הנוראי הזה, רק כדי שיבין שזה לא יפה לעשות ככה לשירים של אנשים. מה ששנוא עליך, על תעשה לקאבריך. הבנת את זה, אספ?  (אפרת גוש, לא לחייך. מקווה שביקשת סליחה מעמיר לב ביום כיפור).


 


בקיצור, אמנים יקרים, אל תקשיבו לנער פוחז כמוני. תקשיבו לאחד עם קילומטרז', אחד כמו קוטנר. קאברים מעידים עליכם שאו שאתם לא מסוגלים לכתוב שירים טובים מספיק וזקוקים לקאבר כדי למכור או שפשוט אתם בתקופה יבשה וזקוקים לרכב על הגב של מישהו כדי להישאר בעניינים. כך או כך, זה לא אומר עליכם טובות. אז בבקשה – בואו נחזור לפרופורציות.


 


קאבר נחמד פה ושם (רצוי, אגב, מאת אביתר בנאי או שלומי שבן, שיודעים לתת כבוד לחומר שהם מקבלים לידיים), איזה סינגל לכבוד המצעד השנתי או תכנית סיכום באיזה ערוץ – מקובל עליי ביותר. אבל לא יותר מזה. בטח שלא כשהילדודס של צביקה הדר ממשיכים להפציץ אותנו עם גרסאות כיסוי משלהם לכל שיר שרק זז.


 


ונסיים בתפילה: לשנה הבאה עם מוזיקה קצת יותר מקורית, בבקשה.

רגוע, מוגן

 


אני


אוחז אותו אל חיקי,


מחבק את גופו הקטן כל-כך.


משעין אותו על כתפי,


מלטף את ראשו הרך.


שירגיש רגוע,


שירגיש מוגן.


וככה הוא נרדם.


 


הוא


מחבק בידו את גופי, 


מוצא לו בנחת איזו תנוחה.


מניח ראשו באמצע כתפי,


אוחז בי, צובט בידו הקטנה.


וככה הוא נרדם.


אז אני מרגיש רגוע,


אז אני מרגיש מוגן.