המדור עם הקיטור, קצת באיחור ודי בקיצור

 


היות שבסוף השבוע לא התפרסם המדור עם הקיטור (כשחסר אוויר לנשימה, קצת חבל לבזבז את המעט שיש על קיטורים), אז הנה רק משהו קטן שפשוט הייתי חייב, ממש חייב, לומר בענייני דיומא:


 


 


       שרון אצל יצפאן. תצלום: ערוץ 2 (הופיע ב-NRG)


 


אריק שרון הלך ליצפאן לכבוד חגיגות התכנית ה-500 של האחרון. אני מזמן כבר לא צוחק מההלצות הדי אינפנטיליות שלו (של יצפאן, זאת אומרת… אריק שרון קורע אותי מצחוק ומבעית אותי מפחד), ככה שלא צפיתי בראיון.


 


ובכל-זאת, זה קצת מפליא שהאיש שבקושי מתראיין מחליט לומר את דברו בנושאים חשובים כמו קשרי חוץ והתכנית הכלכלית דווקא אצל יצפאן. אפילו ג'ורג' בוש לא נותן את ה"נאום לאומה" אצל לטרמן. כנראה ששרון חושב פשוט אחרת – למשל, שהממשל שלו הוא אכן קריקטורה ואז יצפאן הוא הבמה המתאימה. או, למשל, שיצפאן מספיק משוגע כדי לשאול אותו שאלות אינפנטיליות ולא דברים אמיתיים ובוערים.


 


ובכל-זאת, אריק השמיץ קצת את הצרפתים, ואז טען שהתכנית הכלכלית של ביביהו "חסרת לב וחמלה". סליחה?  מי מינה אותו לשר אוצר?    הממשלה של מי העבירה את התכנית הזו?   האם גם כאן שכחו לעדכן אותך, ואחר-כך תתן לקוף התורן ליפול בשבילך, אדוני ראש הממשלה???!!!


 


אני די מרחם על יצפאן. גדולים וטובים התפתלו והתבטלו מול האישיות הכובשת של אריק. אבל כשראש הממשלה קוטל את שר האוצר שלו בלי רחם, והמראיין שואל בתגובה: "תגיד, מה אתה חושב על איך שאני מחקה אותך?" זה אומר דרשני.


 


 


 


 


אהוד ברק לא טרח אפילו להגיע עד יצפאן. הוא נדחף לישיבת סיעת העבודה כדי להכריז ש"משפחת שרון מושחתת", כמו הילד הרע שבא לפוצץ את המסיבה של הילדים הטובים פרס ורמון.


 


עכשיו, כמובן, אין שום טעות במה שאמר אהוד ברק. בכל מדינה מתוקנת היו בועטים את כל חברי משפחת הפשע והרשע אל מחוץ לחיינו – הפוליטיים ובכלל. ובכל זאת, זה קצת מוזר לשמוע את זה ממי שעשה דברים דומים (אולי בקנה מידה קטן יותר… מצד שני, היה לו הרבה פחות זמן בשלטון) אך לא מזמן.


 


כן, גבירותיי ורבותיי, צריך לזכור: אהוד ברק הקים עמותות קש לפני עמרי שרון אפילו; אהוד ברק השתמש בקופים (טל זילברשטיין, בוז'י הרצוג) עוד לפני אריאל שרון אפילו; אהוד ברק השתמש בקייס של "לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי" עוד לפני משפחת שרון; והיה לו גם מילארדר (ריץ'), ומקורבים מושחתים (יוסי גנוסר), וביוגרפיה משוכתבת ("חייל מספר אחד"). בקיצור, אהוד ברק היה צל חיוור של אריק שרון. אפילו להתחמק כמו שצריך או לנצח בבחירות חוזרות הוא לא הצליח. גם זה אומר דרשני.


 


 


 


 


         חלוץ ומופז השבוע. תמונה: אדי ישראל ל-NRG


 


עוד אחד שלא ירד מהכותרות בשבוע שעבר היה דן חלוץ. גם את דעתי עליו ועל דבריו כבר פרשתי כאן. ובכל זאת, למשמע התשבוחות הרבות על האיש (גאון, בונה כוח, אנליסט נפלא, מנהיג, עממי, חם, כריזמטי), לא יכולתי שלא להיזכר בכמה מההבטחות הגדולות שעפו בשמיים באופטימיות כמעט כמו חלוץ והתנפצו על קרקע המציאות די מיד לאחר-מכן.


 


זוכרים את אהוד ברק, החייל מספר אחד, מפרק השעונים ואלוף התחפושות?  הוא אכן פירק כל דבר שנגע בו (כולל הקואליציה) ואז רץ להתחפש למי שאינו מבין מה-פה-קורה-פה.  ואמנון ליפקין-שחק, הפוליטיקאי נקי-הכפיים?  כפיו נשארו נקיות מאוד, היות שהאיש לא אמר ולא עשה כלום מאז. ושאול מופז, הרמטכ"ל של העם?   ובוגי יעלון, הגאון מסיירת מטכ"ל???   חברים, גם אם אני לא יודע כלום, לא על צבא ולא על פוליטיקה, ומשתמש רק בהגיון בריא, נשארת רק מסקנה הגיונית אחת: תנו לחלוץ להיות רמטכ"ל, וזהו. שיפרוש לפנסיה אחרי-כן. לא הבטחות, לא כסאות, לא שטויות. אין לנו מספיק מדינות לנסיונות כושלים נוספים של אלו שהיו-רמטכ"לים…




 


 


ואגב המינוי של חלוץ, אסור לשכוח שמדובר – בסופו של דבר – במינויו של האלוף המקורב יותר למשפחת שרון. כן, שוב – משפחת שרון, שלקחה עוד צעד בדרך להשתלט לנו על המדינה. עכשיו יש לאריק (או לעמרי, תלוי למי אתה מאמין) רמטכ"ל, ראש מוסד, ראש שב"כ, שר בטחון – כולם מינויים אישיים של המשפחה, כולם חייבים להם במידה זו או אחרת. חברים וחברות, מדינת ישראל הופכת לדיקטטורה, או מלוכה במקרה הטוב. אריק מלך ישראל, עמרי נסיך הגאות והשפל חסר-התקדים, ואין שום מהפכה באופק. רק חוסר שוויון, חוסר אחווה וחוסר בחופש לכל.


 


שבוע טוב.


 


 

אינתא עומרי

 


פני הסופגניה של אום כולתום בפלורנטין


 


הפעם הראשונה בה פגשתי את אום כולתום היתה בשיר של רוני סומק. הוא נקרא "בתשובה לשאלה: מתי התחיל השלום שלך?" (מתוך "גן עדן לאורז"). בערך באותה תקופה שודר בטלוויזיה פרק של הסדרה "פלורנטין" שבו אורי בנאי שוטף את הבית לצלילי "אינתא עומרי" של אום כולתום.


שני אלה – כל אחד לחוד ושניהם יחד – הביאו אותי אחר-צהריים אחד ל"אוזן השלישית" לרכוש את "אינתא עומרי" – האלבום.


 


לקחתי אותו הביתה ביד נרגשת ומיהרתי לשים במערכת ולעצום עיניים. ברגע קפצו לי ימי שישי אחרי-הצהריים, מול ערוץ 1 בשחור-לבן שמדבר ערבית בלי חשש: המוסיקה המוזרה, המורכבת; השירים הארוכים-ארוכים; הפתיחה שהיא למעשה רק צלילי כיוון הכלים של התזמורת. ואז הכינור הראשי, הקאנון, החליל, התופים, התזמורת  – כל אחד מקבל את הכבוד המגיע לו. ואז – שקט. מחיאות כפיים מקבלות את הזמרת העולה אל הבמה. אף פעם לא ממש ראיתי את זה באמת, אבל יכולתי לדמיין אותה עולה אל הבמה והקהל יוצא מגדרו לפני שהיא פותחת את פיה ושרה. והיא שרה אינתא עומרי.


 


 


 


 


 


אִינְתָא עוֹמְרִי (אתה חיי)


 


השיבוני עיניך לימיי שחלפו.
לימדוני להתחרט על העבר ופצעיו.
כל שראיתי טרם ראו עיניי אותך היה חיים אבודים.
איך ייחשבו לי ימיי אלה?


אתה חיי,


לאורךָ שַחַרָם הפציע.

כמה מחיי שהיו לפניך אבדו.


זהו עבר אבוד, אהובי.


לא ראה ליבי לפניך שמחה,
לא טעם מהחיים פרט לטעם הכאב והסבל.
רק עכשיו התחלתי לאהוב את חיי
ולחשוש כי יחלפו לי.
כל שמחה אליה כמה לבי לפניך
באור עיניך פגשוה חלומותיי.
מחמל נפשי, יקר לי אתה מחיי,
מדוע לא פגשתי אהבתך מוקדם יותר?


כל שראיתי טרם ראו עיניי אותך היה חיים אבודים.
איך ייחשבו לי ימיי אלה?


אתה חיי,


לאורךָ שַחַרָם הפציע.

הלילות היפים, הכיסופים והאהבה הגדולה –
מזמן נושא אותם הלב למענך.
טעם עמי את האהבה רגע אחר רגע


מטוב לבו של לבי הכמה לטוב הלב של ליבך.
קרב את עיניך כך שעיניי יוכלו להיאבד בעולם עיניך.
קרב את ידיך כך שידיי ינוחו במגע ידיך.


בוא, אהובי, די לכל שהחמצנו,
שהרי כל שהחמצנו, נשמתי, מועט הוא.


כל שראיתי טרם ראו עיניי אותך היה חיים אבודים.
איך ייחשבו לי ימיי אלה?


אתה חיי,


לאורךָ שַחַרָם הפציע.

אתה יקר מחיי, יפה מחלומותי.
קחני אל המתיקות שלך,


קחני הרחק מהעולם,


הרחק הרחק אני ואתה,


הרחק הרחק לבדנו.
עם האהבה ימינו יעורו,


בלילות נכמה זה לזו.


דרכך השלמתי עם חיי,


סלחתי לזמן בעזרתך.


כאביי השכחתני עמך,


מכאוביי שכחתי אתך.

השיבוני עיניך לימיי שחלפו.
לימדוני להתחרט על העבר ופצעיו.
כל שראיתי טרם ראו עיניי אותך היה חיים אבודים.
איך ייחשבו לי ימיי אלה?


אתה חיי,


לאורךָ שַחַרָם הפציע.


מלים: אחמד שפק כמאל*


 


 


 


 


 


אהבה שמנצחת גבולות ואויבים


 


"…היא היתה האשה הגדולה מהחלומות. לא החלומות שלי, אבל סבא שלי תירגם לי לעברית רצוצה


שורות מהשירים שלה וניסה לדוג מעיני חצי מהתאווה שהציפה את עיניו. אני הייתי שבוי בפטישי קולה של האישה שהכתה אהבה אבודה ורחוקה.


היא היתה היחידה שהשתיקה את רעש קוביות השש-בש. פגעה בקופסה השחורה של כאב שאתה מקווה שאף אחד לא יגלה אותו. זה משהו שאני יכול לדבר עליו במושגים של ארכיאולוג, על משהו שמחלחל לכל מיני שכבות שיש לך בראש, שגם אחרי שאתה מסדר את מחברת התווים שיש לך שם, אתה יודע שהיא הגדולה מכולם.


ההורים שלי ידעו שהיא הזמרת של נאצר, הזמרת של האויב, ואני זוכר את השכנים שלנו זועמים שואלים את אבא שלי: 'איך אתה שומע את הזמרת של נאצר?' אבל אבא שלי אמר שיש אהבה שמנצחת גבולות ואויבים…"


                                                                                                                                                        (מתוך ראיון עם רוני סומק שהתפרסם ב"הארץ")


 


 



 


מושג אמיתי על גודלה של אום כולתום


 


אום כולתום הותירה חותם בל ימחה בשירה בערבית. השפעתה האדירה התפשטה, ממצרים (מקום מוצאה) ויתר מדינות ערב, וחצתה גבולות לשאר מדינות העולם.


כולתום נולדה ב- 1904 בכפר קטן, בת למשפחה ענייה, עובדה שמצאה לנכון לציין בכל הזדמנות. אביה היה העימאן במסגד הכפר, והאיש שלימד אותה קריאה/שירה של פרקי הקוראן. בעקבות המזמורים הללו גילתה כולתום הצעירה את יכולותיה בתחום הזמרה.


ב- 1923 נסעה לקהיר כדי להתחיל בקריירה של זמרת מקצועית. 10 שנים חלפו, והיא הפכה לשם דבר בכל הנוגע לרפרטואר השירה הערבית. במעמדה החדש זכתה לשירים שנכתבו במיוחד. המוסיקה, שנשאה אופי מצרי מובהק, עשתה בין היתר שימוש בכלים מערביים פחות מקובלים בתקופה, כגון צ'לו וקונטרבס.


באמצעות הקול הזה, מרחף לעיתים וסדוק קמעה, אגרסיבי ומלטף גם יחד, כישפה את מצרים ואת המזרח התיכון כולו. מעריציה נהגו לשבת לאורך כל ההפועות שלה, שהחלו בשעות הערב והסתיימו בבוקר למחרת. אום כולתום שרה את הדת, האהבה והלאום המצרי. היא הפנטה את מאזיניה בטאראב (רמת הרגש הגבוהה ביותר תחושת אהבה עמוקה והתמוגגרות על היופי.


אינתא עומרי היה השיר הראשון בו שיתפו פעולה אום כולתום והמלחין הערבי הגדול מוחמד עבדל וואהאב. בין שני ענקי המוסיקה שררה תחרות קשה, ובתהליך הגישור התערב נשיא מצרים נאצר. הביצוע הראשון של השיר מ- 1964 הפך במהרה ללהיט ענק. שיתוף הפעולה בין השניים הניב שבעה שירים נוספים.
בשיא הפופולריות הבינלאומית שלה, בשנות ה-60, הופיעה בפריז. 1967 כתב עליה מבקר הפיגארו הנלהב: "צרפו את מריה קלאס, אדית פיאף ומהליה ג'קסון ביחד – וגם אז לא תקבל מושג אמיתי על גודלה של אום כולתום".


ב- 1970 בשיא הקריירה שלה, נפטרה אום כולתום בקהיר. אבל כבד נפל על העולם הערבי כולו. ארון הקבורה שלה נחטף על ידי ההמון המצרי מוכה היגון, ונלקח לסיבוב הופעות אחרון ברובעי קהיר.


 


 


 


* התרגום שלי מבוסס על מספר מקורות, בעיקר זה.


** הפרטים הביוגרפיים על אום כולתום מבוססים בעיקר על מאמר מאת ז'וזה קרנסטי מ"האוזן השלישית".


 


 

חלומות נעימים באמת

"לפני כמה שנים מכרתי את הרכב הפרטי שלי. קבעתי עם איזו בחורה שהתעניינה באיזה מוסך באזור התעשייה של חולון, וכשהגעתי למקום היא ביקשה שנחכה כמה דקות לידיד שלה שצריך להגיע ולעזור לה. אחרי כמה דקות הגיע בחור, עם חיוך מוכר וקרחת מוכרת עוד יותר – דודי לוי. הוא ניגש ישר לעבודה, הסתכל, בדק ואז אמר את דעתו. הוא לא אמר לי מי הוא, לא ניסה להשתמש בפרסונה שלו, פשוט בא לעשות את העבודה וללכת לדרכו. בעיניי, העניין הזה מסמל יותר מכל את הקריירה של דודי לוי, ואת העובדה שאני – בלי ממש להכיר אותו – מאוד אוהב את הבחור…"


 



 


ביקורת על "החיים הם חלום, האלבום החדש של דודי לוי, מתפרסמת היום בפורום המוזיקה ישראלית של YNET.


תהנו!



 

המדור עם הקיטור (שבוע 07/05)

 


הו-הא, מה קרה?  השמן אכל אותה!!!


 


מאורע נדיר בחיים הפוליטיים הישראליים – היועץ המשפטי לממשלה, מזוז-הצידה, החליט להגיש כתב אישום נגד עמרי שרון בפרשת "חברות הקש". עם זאת, גם הפעם, השמן הגדול, ראש הממשלה של כולנו, יוצא ללא כתב אישום, מ"חוסר ראיות מספיקות".


 


כמובן שהעניין לא מסתיים כאן. השמן הוא חבר-כנסת, כך שצריך לערוך לו שימוע, להסיר את חסינותו ורק אחרי כן לשים אותו בתא קטן ולשכוח איפה שמנו את המפתח. אם הכל יילך כשורה, לפחות ניפטר מעונשו של זה. אם, כרגיל, משהו ישתבש, אז אבאל'ה יוכל להיות גאה בשמן הקטן שלו, שהולך בדרכי אבא, באש ובמים, בשקר ובפלילי.


 


 


 


אגב, בצעד נדיר ומפליא, עמרי שרון למעשה מודה בכל המיוחס לו, ולוקח את כל האחריות למעשים על עצמו. בעגה הפלילית יש שם לאחד כזה: קוף. קוף הוא מי שמודה באחריות לפשע, כדי לפטור מהאחריות את המבצע האמיתי, בדרך כלל פושע גדול ממנו. נשמע מוכר, מה? 


 


כלומר, ילדים, יש כאן שתי אפשרויות, האחת רעה והשניה רעה גם-כן: או שהשמן הוא באמת קוף, ואז ראש הממשלה שלנו  הוא אדם המסוגל לשלוח את הבן שלו לכלא ולהרוס את שמו הטוב, וכל זאת רק כדי לצאת מהעניין המכוער בשלום, או שהשמן באמת תיחמן את אבא, ואבא לא ידע ולא שמע ולא הבין, ואז ראש הממשלה שלנו הוא דביל וחרש ודי אוטיסט.


 


כך או כך, המצב חרא. לפחות אפשר להתנחם בזה שהשמן, לעת עתה, אכל אותה.



 


 


הגיון תחבורתי בריא


 


בישיבה מיוחדת של ועדת הכלכלה של הכנסת בנושא הסעות תלמידים דנו בתקנה המעניקה היתר למסיעי ילדים להוביל שלושה (!!!) תלמידים במושב אחד מבלי להתקין חגורות בטיחות (תקנה 84ז', אם זה מעניין מישהו). נציג משרד התחבורה הופיע לפני הוועדה וטען במפתיע כי המצב הנוכחי בטוח יותר מהאלטרנטיבה. והרי ההגיון מאחורי הטענה: משרד התחבורה משוכנע כי הקטנת מספר התלמידים בכל אוטובוס יעלה את הסיכון לתאונות דרכים, זאת משום שיהיו יותר כלי רכב שמסיעים תלמידים על הכביש.


 


הגיון בריא שכזה דווקא מוצא חן בעיניי. לפי ההגיון הזה יש לאפשר הסעה של שמונה עד עשרה בני אדם בכל כלי רכב פרטי, וכך להקטין את הסיכון לתאונות דרכים בכלל במדינה (ותודה לח"כ יולי תמיר על הרעיון המקורי), לצוות לפחות עשרים חיילים ביחד בכל שמירה/מבצע/סיור שגרתי וכך להפחית את הסיכוי לפצועים/הרוגים כתוצאה מתאונה/ירי/פיגוע, או אולי לאחד כמה משרדים ממשלתיים יחד למשרד אחד וכך להוריד למינימום את הסיכוי לשמוע טענות שטותיות בנושאים חשובים כמו חיי אדם…



 


 


עוד בגרמניה היה הגיון בריא…


 


הגיון בריא של משרדי ממשלה איננו נחלתנו הבלעדית, גם אם זה נראה ככה לפעמים. הנה, בגרמניה, שוקלים לשלול מצעירה את דמי האבטלה שלה מכיוון שסירבה לקבל עבודה כ…זונה. הזנות בגרמניה חוקית מזה שנתיים, ולכן בתי זונות הוכנסו למאגר העבודות של לשכת העבודה הגרמנית. ה"דיילי טלגרף" מדווח כי זה אינו המקרה הראשון של אירוע מסוג זה בגרמניה, וכי מספר נשים כבר קיבלו הצעות עבודה לעבוד בשירות שיחות מין וכדוגמניות עירום.


 


עכשיו נשאלת השאלה איזו תוכנית ישמח ביביהו לאמץ כאן קודם: "תוכנית הבורסה", שבה ישלח את הטובות בבנותינו לתל-ברוך, לבורסה או סתם למכונים שביפו, כדי שיוכל להתגאות בצמצום האבטלה וביצירת מקומות עבודה, או "מיסוי שוק הבשר", שבה יחליט למסות את הזונות, הסרסורים ומכוני הליווי, כדי להוריד את נטל המס הכבד מכולנו (ובמיוחד מחבריו העשירים).


  


 


שב בלול


 


חוקרי משטרת ההגירה לא האמינו השבוע, כשמצאו 14 עובדים תאילנדים מתגוררים בתוך לולי אווזים, לצד האווזים אותם פיטמו, במושב בן זכאי שבשפלה. השוטרים גילו כי הפועלים, שהגיעו לארץ עם היתר עבודה, אינם חוקיים כיוון שברחו ממעסיקיהם. המעסיקים החדשים ניצלו את העובדה שהם אינם חוקיים ואין אחריהם מעקב, ושיכנו אותם לצד העופות.


 


תנאי המגורים שהתגלו לעיני השוטרים היו מזעזעים: כל פועל ישן ב"מיטה" מאולתרת, במבנה לול שכולל רק גג, ללא קירות. מעל המיטות פרוסות שמיכות. בנוסף, מתחת ללול זרמו מי הביוב עם הצואה והשתן של העופות, דבר המהווה סכנה לבריאות. התוצאה: "העובדים נעצרו וכעת מנסים במשטרה לאתר את בעל הלולים".


 


הבנתם את זה?  קודם כל, עצרו את העובדים וזרקו אותם לתא מעצר היכן שהוא (שזה, אגב, שדרוג רציני מהלול שבו הם חיו קודם). אחר כך, "ינסו" לאתר את בעל הלולים. סביר להניח שלא יצליחו. כלומר, סביר להניח שמכל העניין הזה מי ששוב יידפקו הם התאילנדים.


 


והערת אגב – בכלל לא מפליא שמי שאחראי לפעולה המזעזעת של פיטום אווזים חי לו בשלום עם פעולה לא פחות מזעזעת של ניצול בני אדם.


 


 


צאו לנו מהווריד!


 


במיפקדת הרפואה הראשית של צה"ל חשפו השבוע שלל המצאות חדשניות: גלולה שמשדרת את נתוני גופו של החייל בזמן שהוא נמצא בפעילות בשטח. הגלולה, שהיא בעצם משדר זעיר, תמדוד את חום גופו של החייל, תקבע אם הוא תשוש ותעביר נתונים נוספים על מצבו הפיזיולוגי ממרחקים גדולים; "משקפי ערנות", שיבחנו את האישון ואת גלגל העין ויקבעו אם החייל שמרכיב אותם מותש או שהוא מסוגל לתפקד בצורה תקינה; ושעון יד עם מערכת אולטרה-סאונד שיוכל להתריע מבעוד מועד על התייבשות של חייל או שינויים אחרים בגופו.  


 


לא להאמין – מי שהמציא את המונח "נכנסים לווריד" ידע בדיוק על מה הוא מדבר. בצבא מסבירים את שלל


הצעצועים החדשים בנסיון להימנע מבדיקות פולשניות בגוף החייל, אלא שעם הגלולה, המשקפיים והשעון נראה שהמרחק קצר מאוד מחייל לרובוט. וחוץ מזה, נניח שבאמת כל הצעצועים האלה יעבדו כהלכה, האם המפקדים האחראים על החיילים יתייחסו אליהם???   אני כבר יכול לדמיין את התסריט שבו מגיע חייל למפקד ואומר לו: "המפקד, הגלולה אומרת שאני תשוש. אני צריך ללכת לישון" או: "המפקד, המשקפיים אומרים שאני לא יכול לנהוג יותר. אני חייב ללכת לישון", ואז המפקד אומר לו: "עזוב אותי, באמא שלך, מהשטויות האלה. קח שני אקמול ותעוף לי מהעיניים".


 


אני עדיין מחכה להמצאה המהפכנית באמת – כובע ממיין (ע"ע הארי פוטר) שיקבע אם אדם יכול לשמש מפקד של חיילים. פריט חובה בבקו"ם ובבית ספר לקצינים בשנת 2022, אינשאללה.


 


 


SMS מלב אל לב


 


ועוד המצאות מתחום הרפואה – מדענים הולנדים הודיעו כי הצליחו להשתיל משדר סלולרי בליבו של חולה לב בן 42. המכשיר הקטן משדר הודעות אס-אמ-אס המעדכנות בזמן אמת על פעילות הלב. המשדר הקטנטן הושתל לפני כחודש בקוצב הלב של החולה, הוא פועל באמצעות רשת GSM והוא משגר אוטומטית נתונים קרדיולוגיים וגם אזהרות במקרה שקצב פעימות הלב גבוה מדי. ההודעות מגיעות היישר לידי אתר אינטרנט המנוהל על-ידי קרדיולוגים מקצועיים.


 


מעניין אם מישהו ב"כוכב נולד" כבר מתעניין בהמצאה. רק תחשבו על היישומים האפשריים: SMS אוטומטי מהלב שלכם לטובת הכוכב האהוב עליכם. בלי מניפוליציות, בלי רמאויות. מי שבאמת מרגש אותכם, וגורם לכם דפיקות לא סדירות, הוא-הוא שיקבל את הקול שלכם.


 


ואפשר גם להוסיף משדר שיותקן באיזור המוח, וידווח כמה נזק נגרם בכל צפייה. ההודעות יגיעו הישר לידי נוירולוגים מקצועיים. השירות בתשלום, כמובן.


 


 


אח גדול ברשת


 


ועוד מ"האח גדול" –  חברה ישראלית יצרה מכשיר המסוגל לזהות אם משתמש אינטרנט הוא מבוגר או ילד לפי… סריקת עצם. קראתם נכון. המערכת בודקת את גיל המשתמש על-ידי מכשיר אולטרא-סאונד קטן המתחבר למחשב ומוודא את גילו של המשתמש. המטרה, כמובן, למנוע מילדים לגלוש באתרים של מבוגרים, ואינטרקציה פסולה בין מבוגרים לילדים.


 


זה שהרעיון מופרך ומגוחך, זה בטוח. האם הורה באמת יכניס את ידו של ילדו לתוך מכשיר עינויים שכזה?  לא נראה לי. וממילא הילדים של היום חכמים הרבה יותר מאיתנו, ואני בטוח שמכשול קטן כמו זה לא יעכב את מוחותיהם הסקרנים בדרך למקומות אליהם הם רוצים להגיע.


 


זה שהרעיון נחוץ, אני ממש לא בטוח. המחשבה שהתקבעה אצל כולנו שהאינטרנט הוא מקום מלא באנשים רעים נראית קצת מגוחכת, אם מישהו קורא עיתונים ושומע חדשות. בחיים האמיתיים גילוי עריות ופדופיליה נפוצים ממש כמו ברשת (אולי יותר), ושם אף אחד לא משקיע באבטחה או זיהוי גיל המשתמש.


 


מה שנחוץ באמת זה "אח גדול" בדמות משטרה אמיתית ופעלתנית, שתרחיק מקרבנו את העבריינים, בין אם ברשת ובין אם בחיים האמיתיים.


 


 


ברווז, אתה חסר!


 


ולסיום, כמדור סאטירה (אבל בקטנה…), אי אפשר להתעלם מהמכות הקשות שנוחתות על הז'אנר בזמן האחרון. תחילה אפרים קישון, והשבוע דודו גבע – מניחים את העט המושחזת ונפרדים לשלום.


 


אני חייב להודות שעם אפרים קישון לא היה לי הרבה. הוא לא ממש הצחיק אותי (אפילו לא בסרטים שלו), לא ממש התעמקתי בכתביו. קישון היה הסטיריקן של הדור של סבא שלי, אולי של ההורים שלי.


 


אבל דודו גבע הצחיק אותי מאוד. הקריקטורות שלו, הסאטירות שלו, העובדה שהוא היה "ילד רע" כזה ולא פחד מהומור מתוחכם ומכות מתחת לחגורה, משכו אותי אליו. בין אם זה היה ב-Zoo  ארץ Zoo, יוסף ואחיו, הדרך אל האושר או הברווז ב"העיר", דודו גבע הסב לי הרבה חיוכים במרוצת השנים האחרונות.


 


השבוע, עם הפרסום על מותו בטרם עת, נפרדו ממנו טובי המאיירים בישראל, כמו גם כל קהילת הסטיריקנים ואוהבי ההומור בישראל. יהי ברווזו צרור בצרור החיוכים לנצח נצחים.


 


 


 

אני אלוהים


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים.


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש?"


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה"


 


הוא אמר לבחורה בלונדינית בדיינר,


עומד ממש מאחורי הבחורה הבלונדינית הזו בדיינר,


מתקרב אליה ואומר "שלום, אני אלוהים".


היא ענתה: "לא, תָ'לא, אני מכירה את אלוהים. הוא… הוא


טוב, בכל אופן, תָ'לא הוא."


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש"?


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה"


חוץ מההרס והשנאה, כל זה, לא שלי


אני אלוהים, אני עשיתי את כל זה.


חוץ מהזיהום ואבק השריפה, זה שלכם גם.


אני אלוהים, אני עשיתי את כל זה.


חוץ מפצצת האטום והמיקרוגלים, אין לי מושג איך אתם הצלחתם לחשוב על זה".


 


הוא אמר לשרת בבית ספר,


עומד ממש מאחורי השרת בבית ספר,


ממש מאחורי ארון הסחבות.


הוא אמר: "שרת, אתה מאמין בי".


השרת אמר: "אני לא מאמין בבינוניות.


עשית חצי עבודה, כל האנשים האלה מסריחים וגם,


בכנות, נמאס לי לנקות אחריך".


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים.


איך קוראים לך בכלל? אני אלוהים.


 


לאן אלוהים הולך בחופשה שלו?


כנראה לא להולידיי אין.


הוא לא צריך להרכיב משקפיים,


הוא לא יודע איך לחטוא (והוא מקנא).


 


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים.


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש?"


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים.


איך קוראים לך בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה.


איך קרואים 'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה.


חוץ מסקס אפיל וסמים, ובכן, לא, אני כן עשיתי את אלה


אני אלוהים.


אני עשיתי את כל זה.


איך קוראים לך, יפיוף?


אני אלוהים".


 


                        (I'M GOD, מילים: מייקל מרנדה, מתוך אלבומו האחרון "Election Day")


 


 


 


 


בשעה טובה ומוצלחת חזר יקיר הבלוג, מור, לשדר עוד עונה אקלקטית ומעניינת ב-KZSU, תחנת הרדיו של אוניברסיטת סטנפורד (ניתן להקשיב לשידורי התחנה גם באינטרנט. פרטים באתר).


נראה שכמו בשנה החולפת, כך גם השנה אני אהנה משירותיו הטובים כחושף אמנים בלתי מוכרים, משמיע שירים שלא מגיעים לארץ הנכר הקטנה שלנו, וכמקור ידע בלתי נדלה בענייני מוסיקה (בעיקר אמריקאית, אבל גם זה משהו…).


כך או כך, מתכנית הפתיחה המצויינת ששודרה ב-18.1 אני לקחתי את השיר הנפלא הזה של מייקל מרנדה (אני מניח שפרט למור אף אחד לא שמע עליו… אני כבר התרגלתי לשמות חדשים כל שבוע).


אתם מוזמנים לחלוק איתי את השידורים הבאים, בכל יום רביעי, בשעות הבלתי אפשריות של 4 עד 7 בבוקר (2 עד 5 אחה"צ, שעון סן פרנסיסקו), או לפחות להתעניין בפלייליסט השבועי שמתעדכן באתר.


מה זאת אהבה?!

 


מוקדש לאהבה של חיי


 


וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:


נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;


אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –


מַה-זֹּאת אַהֲבָה?


 


את המלים האלה כתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1905, כשהוא בן 32. הן לקוחות, כמובן, מתוך שירו "הכניסני תחת כנפך" שהוא מהמרגשים, המיוחדים וגם מהמולחנים והמושרים ביותר בשיריו של הח"נ.


 


נעים להיזכר בביאליק תמיד, על אחת כמה וכמה לכבוד "יום האהבה הבינלאומי" (aka Valentines) החל היום/מחר* (* תלוי מתי אתם קוראים את זה), ועל אחת כפולה ומכופלה לאור העובדה שזכויות היוצרים של ח"נ פגו, ומעתה ביאליק להמונים!   


 


את הכפפה הרימו ב"פרויקט בן-יהודה" המצויין, המתפתח לכדי מפעל מדהים מהחזיר לכולנו טקסטים חשובים, תרבותית והסטורית, שהיו ידועים עד כה לעכברי ספריה בלבד. מומלץ לבקר ולהנות מהשירה הנפלאה של ביאליק (גם אם אתם סוחבים מעט "מטען חורג" מהבגרות ונוטים לקלל את ביאליק מדי פעם בגלל זה).


 


 


 


"מה זאת אהבה?", שאל חיים נחמן. ובכן, חוקרים ברחבי העולם מנסים לתת תשובות.


אזהרה: הסעיף הנוכחי מסוכן לרומנטיקנים וחובבי אמונות.


 


ובכן, קווי דמיון כבר נמצאו בין אהבה זוגית לאהבת ילדים והורים. אותם הורמונים מעורבים כאן, והם אלו האחראים הן על התנהגות אמהית והן על העדפת זכר מסוים על פני אחר; אגב, מסחור בקולטנים להורמונים אלה גורר אדישות לזולת, ללא קנאה או סימני ריב. הממצאים האלה שוחזרו הן אצל נברנים (!!!) והן אצל תלמידות קולג'.


 


עם זאת, בניסויי מעבדה לא הצליחו לגרום להתאהבות. ההורמונים לבדם לא מספיקים. דרוש חומר נוסף, דופמין (שמשמש, אגב, כסם פופולרי). כלומר, יקיריי, האהבה מענגת-מעוררת כמו קוקאין או ספיד.


 


ההורמונים לעיל אחראים גם על המונוגמיות של מינים שונים. מינים בעלי קולטנים  רבים יותר במוח נאמנים יותר, ואילו מינים בעלי קולטנים מעטים נוטשים את בני הזוג שלהם כמעט מיד אחרי ההזדווגות.


 


מדעי מדי?   ריאלי מדי?   ייתכן.


 


 


 


"מה זאת אהבה?" – אהוד מנור השיב:


 


גן עדן די קטן


וגבולו גיהנום.


מלאכים עפים,


אך כנפי השלג חרוכות,


עיניים עייפות, אדומות.


 


עוד נשיקה אחת,


עד אובדן נשימה.


כשהלב נשבר,


הכאב מתוק, העונג הוא מר…


 


 


"מה זאת אהבה?" – אני יכול לענות רק מהנסיון האישי-הפרטי-הצנוע שלי:


אהבה זה לשבת בשקט, שני בני אדם (שלושה, בעצם…), לבד, בלי ששום דבר מיוחד מתרחש או מתרגש, ולהרגיש כאילו זה האושר העילאי ביותר עלי אדמות.


זה ללכת לישון עם חיוך על הפנים ולקום עם חיוך כזה (למרות השעה המוקדמת).


זה כשאתה לא צריך לשאול "מה זאת אהבה", כי אתה כבר יודע (אבל אתה לא רוצה לגלות ולקלקל לאחרים).


זה אני ואת, הולכים ברחוב, כמו זוג מאוהבים…