שובו מהכפור של המדור עם הקיטור (שבוע 6/05)

 


אחרי העדרות של כמה שבועות, עקב עומס חמור בחזיתות אחרות, המדור הכי כועס בבלוג חוזר, ותודה לכל המתעניינים, המעודדים והמקטרים…


 


 


סיכוי קלוש


 


לאחר כמעט ארבע שנים וחצי שנים של אינתיפאדה, אחרי יותר מאלף הרוגים ישראלים ויותר מ-3,500 פלסטינים, הפיאסקו המפואר שזכה לשם המטופש "אירועי גאות ושפל" (ועל זה כבר כתב שרון הולצמן: "המחשב כבר מצא שם למלחמה, אפשר להרגע"*) הגיע השבוע לקיצו, לפחות אם מקבלים את ההצהרות האופטימיות של אבו-מאזן ושרון.



ההצהרה הזו מאוד הפתיעה אותי, במיוחד לאור ההסטוריה המאוד מפוקפקת של מנהיגינו. הרי זו לא היתה הפעם הראשונה בעימות הזה שאלו רצו לתקשורת ויחד עם עדת עיתונאים משועממים הכריזו על הישגים מדהימים. ביולי 2003 הכריז הרמטכ"ל יעלון (אגב, איך לא חשבו לקרוא למערכה "לילות בוגי"???) ש"ניצחנו". ראש הממשלה שרון כבר הכריז כמה פעמים ש"מצאנו את הדרך להתמודד עם הטרור".


 


ההצהרות האלה הרי נולדו להתבדות, נולדו להופיע בספר ובו "מיטב הציטטות המטופשות" או משהו דומה. ובכל זאת, גנרלים ומנהיגים ממהרים להכריז הצהרות אופטימיות מול הבזקי המצלמות, רק כדי לאכול את הכובע (או הכומתה) ימים או שבועות לאחר מכן.


 


בקיצור, אני הפעלתי את הסטופר. הוא כבר כמעט נעצר עם מטר הפצמ"רים על גוש קטיף, אבל המשיך מחמת הספק. אגב, במקרה שאני טועה, והסיכוי כרגע קלוש, שרון תמיד יוכל להכריז: בשארם ייסדתי את מדינת פלשתין.


 


* מתוך "סיכוי קלוש", שיר הנושא מהאלבום האחרון של שרון הולצמן.


 


 


הציבור מטומטם, ולכן…


 


ביום שלישי הודיע הרב עובדיה יוסף כי הוא מתנגד למשאל עם על ההתנתקות. ההסבר שנתן, אגב, היה שהציבור לא חכם מספיק כדי להכריע בסוגיה חשובה שכזו. ציטוט מדויק:  "יש את נבחרי העם שיחליטו". זה, כמובן, אותו ציבור שבוחר ש"ס והולך אחרי איש זקן בשמלה וכובע מצחיק. ציבור לא חכם – עכשיו הכל ברור.


 


 


פוסק הדור נגד הספרדי בשחור


 


אבל המשחק נמשך. ביום שני קבע הרב אליישיב, "פוסק הדור" (ממש משעשעים אותי הכינויים של הרבנים… מזכירים לי כינויים של מתאגרפים או מתאבקים ב-WWF איפה "כלב משוגע" או "החוליה החסרה" כשצריך אותם?  ומה בדבר קרב בין אליישיב ליוסף תחת הכותרת "פוסק הדור נגד הספרדי בשחור"), כי יש לתמוך במשאל העם.


 


עכשיו צריך דיון ציבורי בעניין משאל עם בשאלה האם על הרבנים להתערב בנושא משאל העם בשאלת ההתנתקות.


 


 


כדאי, ממש עכשיו, כיסוי לדגים


 


כל שבוע מתפרסמת באחד העיתונים כתבה בנושא קניית דירה או לקיחת משכנתא (ראו דוגמה). כדאי לקנות או לא כדאי, כדאי לקחת או לא כדאי , כמה כדאי לקחת ואיזו כדאי לקנות.


כמובן שבדרך-כלל המסקנה היא שכדאי לקחת משכנתא ממש עכשיו כי אוטוטו הריבית עולה (ותודה לבנק למשכנתאות שמפרסם אצלנו בעיתון) וכדאי ממש עכשיו לקנות דירה כי אוטוטו המחירים עולים (ותודה לקבלנים והמתווכים שמפרסמים אצלנו בלוח המודעות).


 


אז אני בעד כתבת תחקיר חדשה בנושא האם כדאי לקרוא עיתונים יומיים. המסקנה בדרך-כלל היא לא (ואגב, אם אוטוטו הרמה תרד עוד קצת, כבר עדיף למכור אותם ישר ככיסוי לדגים…).


 


 


אפילו התקווה הלכה לאיבוד


 


אם יש משהו יותר משעמם ויותר שערורייתי מהכדורגל הישראלי זו ההתאחדות לכדורגל בישראל. והשבוע – גם התקווה הלכה לאיבוד, תרתי משמע. מישהו בהתאחדות צרב את ההמנון הישראלי על דיסק, מערכת הכריזה באצטדיון טדי לא הסכימה לנגן אותו, וכך הושמע ההמנון הישראלי במשחק בינלאומי של נבחרת ישראל מהמערכת במכוניתו של עובד ההתאחדות. לא יאומן כי יסופר.


 



גם לכתוב את שם המדינה מתקשים בהתאחדות הישראלית…


 


אגב, בסופו של דבר התבקשו הצופים לשיר בעצמם את התקווה, וההמנון הושמע רק במחצית.


והרי לפניכם תגובת יו"ר ההתאחדות: "זה קורה ואין מה לעשות. עדיף שניגנו את ההמנונים במחצית מאשר שלא היינו מנגנים בכלל". ובשביל זה טרחנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים…


 


 


הפדרציה הישראלית למתאבדים שיעיים


 


ואפרופו דיסקים צרובים, בקהילת המוזיקה של YNET התארח אחד מוטי אמיתי, "הממונה על האכיפה בפדרציה הישראלית לתקליטים". יש דבר כזה. אמיתי, בירוקרט אמיתי, הצהיר מספר רב של הצהרות טפשיות, ארכאיות ולא מבוססות (דוגמאות: "ללא חברות התקליטים תעשיית המוזיקה תקרוס", "מדינת ישראל היא אחת המדינות הזולות ביותר בעולם במחירי תקליטורים", "במידה שכולם היו רוכשים תקליטים מקוריים מחירי התקליטורים בארץ היו יורדים").


 


כבר כתבתי כאן בעבר את דעתי על נושא השימוש הנאור של תעשיית המוזיקה באינטרנט והטמטום הגדול של חברות התקליטים בנושא הזה. בינתיים, חברות התקליטים מוכות, האמנים עוברים בזה אחר זה לאינטרנט, ואנשים קטנים כמו מוטי אמיתי הופכים מצחיקים וקטנים יותר בכל יום שעובר.


 


השבוע, במסגרת הכנס התשיעי של איגוד האינטרנט הישראלי, נערך פאנל בנושא מוסיקה ברשת. המסקנה: חברות המוסיקה – "מתאבדים שיעיים". הן מרחיקות את הצרכנים, יורות לעצמן ברגל, ומעודדות פיראטיות. מערכת התביעות נגד הגולשים לא תהיה לעולם יעילה, הלחץ ממילא יורד ממחיפי הקבצים, ויש צורך של ממש בפתרונות יצירתיים.


 


יצירתיות?  לא תמצאו אותה כל עוד אנשים קטנים כמו מוטי אמיתי יקבלו את האחריות לתרבות של כולנו.


 


 


משהו קטן וטוב


 


ולסיום משהו קטן ששלח לי חבר טוב. זה רץ כבר כמה זמן באינטרנט בווריאציות שונות, ובכל-זאת הנה זה כאן, ולו רק לטובת מאותגרי ה-FW:



כל בוקר, כשאני יוצא לעבודה, אני לא לבד באוטו שלי:

לידי יושב פקיד מס הכנסה ואוכל כריך ? בסוף היום הוא יקח חמישים אחוז*
מהכנסתי ויפרוש מרוצה לאשתו.


לידו יושב איש הביטוח הלאומי – הוא כוסס ציפורניו וממתין לרגע בו אוציא
מכיסי 15.5 אחוז מהכנסתי ואשלשל לידיו הגדולות. ואז הוא יזמזם לו שיר
ויפרוש לביתו.

במושב מאחור יושבים שניים – אחד תורתו אומנותו, השני אבטלתו מומחיותו.
לשניהם אשלם קצבה נאה בסוף היום בדרך הביתה. והם אפילו לא יודו לי.

ביניהם יושב צפוף ומכווץ אחמד – יש לו 9 ילדים והוא רוצה את שלו כמו כולם**.

לאוטו שלי נצמדת רנו לבנה, בפנים יושב עובד מגזר ציבורי*** – עם פרישתו
אתן לו פנסיה תקציבית עד מאה ועשרים. למה לא?

וכרגע עקף אותי ג'יפ נוצץ – אותו קניתי מכספי לנגיד בנק ישראל לימי קור
ושלג. למה מה, לא מגיע לו?

בסוף היום אני חוזר הביתה. הילדים רוצים סרט. המבורגר. נעליים או חולצה.
אבא שלהם עובד ומרוויח יפה. לא מובטל. לא מרובה ילדים. לא זקן. לא חולה.
גאה ומאושר אני מספר להם על כל אלה שנסעו אתי ולידי הבוקר.


ילדי היקרים זזים הצידה – הם יודעים שכסף ממני הם לא יראו….


*  לצורך הגילוי הנאות, רמת המס המקסימלית בישראל איננה חמישים אחוז, אבל מי סופר?
**
ובמיוחד כמו ההוא שתורתו אומנותו שברוב המקרים מחזיק באומנות ה"פרו ורבו" גם כן.
***
יש לציין כי לא כל עובדי המגזר הציבורי זכאים לפנסיה תקציבית, ולכן עם נעדרי הפנסיה התקציבית הסליחה.


 


 


סוף שבוע טוב לכולנו!!!


רווחה זמנית


 


האגם מלא


האדמה שופעת


והיות שהשתקתי את החדשות


אני לעת עתה רגוע.


 


   עם הספר שלי ביד אחת


   והמשקה שלי בשנייה


   מה עוד אני יכול לרצות


 


פרט לתהילה,


בריאות טובה יותר,


ועשרה מליון דולרים?


 


 


 


המקור: temporary well being מאת קנת בורק


קנת בורק – ביוגרפיה: כאן


על "רווחה זמנית" ועוד: כאן


תמונה אחת שווה וכו': בורה בורה (שם)


 

ההולנדי של אריאלה (עוד קצת פרומושן)

 



 


 


כן, הספר "ההולנדי של עכו", עליו זכיתם לקרוא כאן כבר בעבר, עומד לזכות בכבוד (המפוקפק?) ולקבל ערב משלו בבית אריאלה (מרכז תרבות!!!) ביום רביעי הבא.


מדובר ב"ערב השקה" לספר (מה, עושים ערבי השקה גם לספרים ולא רק לתוכניות דרמה של יאיר לפיד?), כולל שני מושבים עם אנשים מעניינים (שמואל הספרי, רוני סומק, מודי בר-און, קובי ניב ועוד) במחיר מגוחך למדי.


אם סיפורים על כדורגל מעניינים אתכם, או לחילופין די משעמם לכם בימי רביעי בערב, אתם מוזמנים. יש סיכויים גבוהים שאפילו אני אהיה שם


 



 

סוג מוזר של אסוציאציות על סוג מוזר של אהבה

 


השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהיתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).


 


באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.


 


שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר…


 


 


 


את Deep של פיטר מרפי היה לי על קסטה. כן, קסטה. הקלטתי אותו ממישהו (היה פעם קטע כזה) והתאהבתי באלבום הזה. אפילו תכננתי לקנות את התקליט. A Strange Kind of Love, השיר, היה עבורי כמו רעידת אדמה. בשיר הזה היו מרוכזים כל-כך הרבה רגשות, והקול העמוק והמטריף הזה של מרפי, והצלילים המלטפים-מקלפים שלו. אני חושב שכבר בפעם הראשונה שהשמעתי לה אותו היא ביקשה את הקסטה. היא היתה מספרת לי כמה היא נהנית ממנה, בכל פעם שהיינו מדברים או נפגשים. היא לא החזירה לי אותה אף פעם. גם אחרי שהיא שברה לי את הלב.


 


כשראיתי אותה פעם ראשונה, היא לבשה ג'ינס כחול והעיניים שלה לא הסתירו דבר. היא היתה מלכה, מלכה בכל מקום שהיא היתה בו, ואני רציתי אותה, רציתי אותה כל-כך. כששמעתי בפעם הראשונה את Kangaroo חשבתי שהשיר הזה נכתב ממש עליה, עלינו. גם אני, כמו קנגרו, קיפצתי אחריה, וכל-כך רציתי אותה. גם לי לא היו תירוצים, ידעתי לאן אני נכנס, וכל הכאב והדמעות שהגיעו אחר-כך – הרווחתי אותם בצדק. ובכל-זאת – בדיעבד – לא הייתי משנה דבר.


 


זה הרגיש כל-כך נכון, כשהיינו ביחד. הכל היה נראה חדש וטוב. אני יודע שאני לא השתניתי, זה לא הייתי אני שהפך להיות פתאום לא נכון עבורה. כנראה שהייתי צריך לטרוק את הדלת בפנים שלה כבר אז, בפעם הראשונה, כשהיא לחשה לי "בוא איתי". היה עדיף כבר לדבר עם השטן עצמו.


 


היא הייתה חייבת לנסוע. זה לא היה קשור אליי, לא ממש קשור אליה. לא העזתי להגיד לה שתישאר. הייתי פחדן, כנראה. גם קצת עוד ילד. לא האמנתי שיש לזה סיכוי. והיא, היא הייתה חייבת לעוף.


בדמעות חנוקות נפרדתי ממנה. לא יכולתי להגיד כלום. אני זוכר רק שכתבתי לה את המלים של Ship Song, מזיל דמעות כשניק קייב שר את הבלדה הנפלאה הזו. כתבתי לה וקיוויתי שהיא תבין.


 


"הפנים שלך נמלאו עצבות עכשיו,


כי את יודעת שקרוב הזמן,


שבו אהיה חייב להסיר את הכנפיים שלך


ואת, את תהיי חייבת לעוף".


"למה לא ביקשת שאשאר?", היא כתבה לי אחר-כך במכתב רחוק, "רק היית מבקש, אולי הייתי נשארת".


 


היא צדקה. לא אמרתי כלום אז. כמו נקמת המגמגם של רוני סומק, היום אני מדבר בשביל המלים שלא דיברתי אז. איך רציתי שיהיו לי המלים כדי לומר לה את כל מה שרציתי. והיא, היא היתה ממלאת אותי במלים, כותבת דפים שלמים, מבולבלים, מקוללים, מגביהים עוף, מאמללים. היא אמרה הכל ולא אמרה כלום, ומה שאני הרגשתי היה הרבה מעבר למלים. כן, אז לא היו לי המלים, והיא אף פעם לא ידעה באמת מה רציתי או הרגשתי.


 


רציתי לומר לה: אם תלכי עכשיו, את יכולה לקחת עמך את השמש. אם תישארי, זה יהיה יום כמו שאף יום לא היה. איתך אני מרגיש שאני מפליג עם השמש, רוכב עם הגשם, מדבר לעצים. אבל היא הלכה, והעולם הפסיק להסתובב, חיכה שתחזור. כי מה היתה שווה כל האהבה הזו, אם לא יכולתי לאהוב אותה. ואני מתתי לאט לאט, בין ה"להתראות" שלה למכתב הראשון, בין המכתב הראשון למכתב הבא.


 


 


קשה להסביר מה באמת היה שם. הרגעים היו מעטים, אבל נפלאים; רגעים שבהם הרגשתי את הלב שלי עולה ומתמלא עד קצה הקיבולת, מאיים להתפרץ כמו הצפירה הנפלאה שבה נפתחה Ana של הפיות הטובות מבוסטון, שליווה אותנו בהמון רגעים הנפלאים שכאלה. אני זוכר את הסירנות בשיר הזה עולות עם סירנות אמיתיות של המלחמה-בכאילו (מלחמת המפרץ), ואת עצמי חושב שאולי בעצם למות ככה, מנפילה של טיל, בסיכוי של אחד למליון, כשלבי מלא אהבה, זו דרך לא רעה בכלל.


 


אבודה בחלומות היא התקדמה מהר מדי ולא הגיעה לשום מקום. החורף הרג את שנינו. הכאב בעיניים שלי, הדמעות שלי שמצאו חן בעיניה. תמיד, תמיד אחרי שהיא כבשה את לבי, הכריעה אותי סופית, וידאה שהיא ורק היא הפייבוריטית שלי, הייתה פושטת מעליה את הבגדים שאני הכרתי, חוזרת אל הים הכחול-העמוק ממנו באה, שוכחת את כולם, רוכבת על הגל הפרטי שלה, בלי אפילו לומר bye.


 


ואז הכיף נגמר, והמלים מתחילות. ואני ניסיתי למצוא את השביל קדימה, בכל דרך שהיא אמרה. אבל לאט לאט הפסקתי להאמין בה, להאמין לה. פתאום ראיתי את הדרך בה היא משחקת – בי, בכולם, את הדברים שהיא באמת רוצה. ופתאום היה מתנגן בי השיר הזה, "אני לא מאמין בך".


 


Shipbuilding, היה תמיד עבורי שיר פרטי-אישי, המבכה את המלחמות המיותרות בינינו, חילופי המלים, המכתבים הארוכים, כשכל אותו זמן יכולנו בעצם לצלול בחיפוש אחר הפנינים, האוצרות וכל שאר הדברים הנוצצים שקברנו עמוק-עמוק מתחת לספינות המלחמה שלנו. כשהתעייפנו מהמלחמות, התעייפנו כנראה גם מהאפשרויות של השלום, והנחנו לאהבה להדלדל ולכבות.


 


"בלילה שעבר חלמתי


שמישהי אוהבת אותי


ללא תקווה, אבל גם ללא כל נזק


סתם עוד אזהרת שווא"


היו לילות שחשבתי שזה השיר הכי עצוב בעולם. טוב, היו לילות שגם חשבתי שזו האהבה היחידה שאי פעם אדע.


 


בכל זאת, אם מוריסי רק היה יודע כמה דמעות השארתי על הכר לצלילי השיר הזה, תוהה אם באמת חלמתי, אם באמת אפסה התקווה, ובעיקר מבקש תשובות לשאלות שמוריסי ניסח עבורי:


"אז, תגיד לי כמה זמן עד האחרונה? 


ותגיד לי כמה זמן עד הנכונה?"


אז חשבתי שיותר משהיא הנכונה היא האחרונה, ולאבד אותה פירושו לאבד את הסיכוי הקלוש למצוא את האהבה הגדולה בחיים. אז הייתי חולם בלילות שמישהי אוהבת אותי, ומתעורר בבוקר לגלות שאני בעצם כל-כך לבד.


 


הייתי מפחיד את עצמי במחשבות עליה, מפחיד את עצמי כשלא הייתי איתה, מפחיד את עצמי ברגע שהיא היתה הולכת. כשהיינו ביחד הייתי אחר, הייתי רגוע, הרגשתי טוב.


 


מצאתי את עצמי בוכה בשינה, רגשותיי חשופים, ובפי טעם מר של ייאוש וכשלון. האהבה הגדולה של חיי לא עובדת יותר, האהבה הגדולה הזו אולי היתה מה שהרחיק אותה, בסופו של דבר.  שהרי כמה זמן יכולה אהבה ילדותית, חלומית, להחזיק מעמד בעולם האמיתי, הציני, הפרקטי? 


 


כל החלומות שלנו הרי נמסים בסוף, כל הסיפורים שלנו נשרפים. אנשים רעים הורגים לנו את התקווה, ובלעדיה אנחנו לא יכולים לצייר תמונות יותר.


 


יום טוב אחד התעוררתי והעולם היה נפלא. היא חזרה, וחלום ליל קיץ כבש אותי. חשבתי שהנה הכל מסתדר. רציתי רק לראות אותה שוב, את החיוך המתוק שלה, כמו פעם. הבטחתי לעצמי שלא אגע בה, לא אנסה לנשק אותה, לא אאחוז בה. הרי אנשים משתנים, הזמן עובר. אמרנו – נישאר ידידים, כמו אח ואחות. כבר אז היה ברור שזה לא יהיה ככה.


 


"הלב שלי ריק


אבל השירים שאני שר


מלאים באהבה אלייך"


אני זוכר שכתבתי לה את המלים האלה בתקופה שבה ביכיתי את לכתה באמת, ללא שוב.


 


לפעמים האהבה כלל לא נגלית, לפעמים היא כלל לא יודעת. אף אחד לא מרגיש בזעם, בדקירות הקטנות עד שהיא מתה. ואז הלב ריק, מרוקן מרגשות, אין כאב, אין אהבה, אין כלום. ורק שירים יוצאים ממנו, שירים קטנים ועצובים, מלאים באהבה, אליה.


 


אחרי זה כבר הבנתי שאולי אני לעולם לא אמצא אותה, אולי היא אבדה לתמיד, אהבה כזו שהית לי, מהסוג המוזר. אולי אני אצטרך להישאר לשבת כאן תמיד, באותו המקום, להביט במזג-האוויר ולהקשיב לאלבום של חיי.


 


"אין דרך ביניים


או כך לפחות זה נראה


שבה נוכל ללכת או אותה נוכל לקחת.


במקום זה אנו נופלים


לצדדים, שמאל או ימין,


לאהוב או לשנוא".


 


 




 


  


A Strange Kind Of Love – שירי אהבה אחרים


  


 


 


[01] A Strange Kind of Love – Peter Murphy 3:47


[02] The Ship Song – Nick Cave 5:08


[03] The Sleeper – John Cale 5:51 


[04] Ana – The Pixies 2:10


[05] Shipbuilding – Elvis Costello 3:01


[06] Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me – The Smiths 5:03


[07] Kangaroo – This Mortal Coil 3:29


[08] In a Manner of Speaking – Tuxedomoon 3:28


[09] My Heart is Empty – Nico & The Faction 4:39


[10] Love Will Tear Us Apart – Joy Division 3:23


[11] Who Killed Mr. Moonlight – Bauhaus 4:55


[12] Midnight Summer Dream – The Stranglers 6:13


[13] Don’t Believe In You – Talk Talk 5:02


[14] See You – Depeche Mode 3:51


Winter Kills – Yazoo 4:04[15]


[16] If You Go Away – Marc Almond 4:14


[17] I Scare Myself – Thomas Dolby 5:42


 


נערך על-ידי משה מורד וליאור סולימן. יוצר והופץ על-ידי NMC, 1990.


 


 


 


 


 


*** עדכון (09.02.05): אם לא יצא לכם לשמוע את האוסף המצויין הזה בזמן אמת, הוא נמצא כעת במרחק ציפור כחולה אחת מכם…  (היוזר שלי: sag-E). הורידו ותהנו!