חצי, בן אדם

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב כבר כמעט חצי שנה, בראש שלי לפחות. ככה זה עם מטרות ארוכות טווח. אתה (אני, זאת אומרת) מתכנן מה תעשה ברגע שבו תצלח את קו המטרה, ואצלי זה ישר מיתרגם למה אני אכתוב. אז כבר חצי שנה, מאז שהחלטתי על המטרה הזו, שאני מתאמן.

לפני חצי שנה החלטתי לחזור לרוץ. התירוץ היה מרתון תל אביב, שם תיכננתי לרוץ 10 ק״מ. אני רץ 10 ק״מ און אנד אוף כבר כמה שנים. אף פעם לא ניסיתי או שאפתי ליותר. עניין של כושר, בעיקר. אבל הפעם, במיוחד אחרי שסיימתי את המירוץ (בקושי רב, יש לציין), החלטתי שאני לא רק אמשיך להתאמן באופן סדיר, אלא גם אנסה להגדיל טווחים.

חצי מרתון תמיד היה נראה לי כמו מרחק למקצוענים. אתם יודעים, כאלה שיש להם מאמן אישי, שרצים בקבוצה, שיודעים מה צריך ללבוש ומה צריך לאכול, שרצים חמש פעמים בשבוע. לא עניין לחובבנים כמוני. אבל שיחה מקרית, בבית קפה תל אביבי, עם איש התה והמרתוניסט הטרי אלון, שינתה לי את קו המחשבה. ״אני הורדתי תוכנית מהאינטרנט״, הוא אמר לי, ״ופשוט עשיתי מה שכתוב שם. זהו״. ובכן, עם הצלחה, ועם אלון, לא מתווכחים. הורדתי גם אני תוכנית משם, ליתר בטחון גם עקבתי אחרי התוכנית של תוכנת הריצה שבה אני משתמש, וכמו שאני בדרך כלל עושה עשיתי מה שבא לי, בגבולות הזמן והמקום האפשריים עבורי.

בשבועות הראשונים לא יצאתי בהצהרות מפוצצות. רציתי לראות שאני מסתדר עם הגדלת הטווח ובכלל עם התוכנית. רק באמצע הדרך, כשכבר רצתי 15 ק״מ, בשיחה עם אסף, שותפי למטרה ארוכת הטווח  המרכזית שלי בשנים האחרונות, סרנדיפ, סימנתי את המטרה בבירור: חצי מרתון במירוץ הלילה בפארק הירקון, סוף יוני, חודש בדיוק אחרי יומולדת 40 שלי.

פעם, בשיחה אחרת בבית קפה אחר, אמר לי איש הברזל בדימוס, הסטארטאפיסט והמרתוניסט שי, שריצה למרחקים ארוכים היא ממש כמו סטארטאפ. אז עוד לא הבנתי כמה הוא צדק. אז כמו בכל הנוגע לסטארטאפ, גם כאן, העניין של שותפים לדרך היה מאוד משמעותי עבורי. כמו גם במטרה ארוכת הטווח המוזכרת לעיל. יש משהו מעודד/תומך/מאתגר/מהנה באנשים שממש כמוך בדרך למטרה, ואפשר להתייעץ איתם, לשתף אותם, להשתתף איתם. וגם אם בסוף אתה לבד על המסלול, צריך לקבל לבד החלטות, הזיעה היא הזיעה שלך ורק שלך, הביחד הזה, שותפות הגורל, נחמת הטיפשים, היא משהו נפלא.

יש משהו ממכר בריצה למרחקים ארוכים. הנקודה שבה אתה מפסיק לחשוב על הריצה, הגוף עובר לאוטומט, הרגליים זזות מעצמן, הנשימות מכניסות אותך למימד אחר. גיליתי שיש לי זמן למחשבות, זמן לחשבון נפש, זמן לעצמי בריצות הארוכות האלה. וכן, זה כיף לפני, כיף נורא אחרי, אבל במשך כל הריצה אתה מתעסק לא מעט בלמה אתה צריך את זה, למה בעצם אתה עושה את זה. הריצה הארוכה היא ללא ספק מבחן של אופי ונחישות.

אני הולך לחשוף פה איזה סוד שאולי חלק מקהילת הרצים לא רוצה לחשוף בפומבי: אין בריצה קסמים. יש אולי עניין של גנטיקה (תודה אמא, אבא, אמא טבע), כשרון טבעי מעט, אבל בסופו של דבר עיקר העניין הוא אימון. לרוץ, לרוץ, לרוץ. שוב ושוב ושוב. כל שבוע מרגישים את ההבדל, כל שבוע מרגישים את השיפור. לאט לאט המרחקים עולים והקשיים יורדים. המבחן העיקרי הוא לצאת החוצה, להתחיל לרוץ, לא להישבר באמצע. ממש כמו בסטארט אפ. ממש כמו בחיים.

לפני כמה שבועות רצתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי עד אותו זמן, 18ק״מ, כסוג של חזרה גנרלית. בנקודה הזו ידעתי שאני מסוגל לעשות את זה, למרות ששמרתי את הדבר האמיתי לאתמול. ואתמול, אתמול נהניתי רוב הזמן – מהאווירה, מהאנשים מסביבי, מהריצה בפארק, מהבריזה ליד הים. גם כשהתברברנו בנקודת האמצע (בכל זאת מירוץ בארץ ישראל… למה לסמן כמו שצריך איפה מסתובבים?), והבנתי שאני הולך לרוץ עוד 3.5 קילומטר מיותרים, לא נשברתי. בנקודה הזו הבנתי איך אנשים עושים מרתון שלם (לא שיש לי אשליות בקשר למרתון לונדון…). בסופו של דבר זה הכל בראש.

וכשחציתי את קו הסיום, עם חיוך על הפנים למרות הגוף הכואב, אחרי חצי שנה של אימונים, ותוך כדי שאני נאלץ להקריב לצערי את מסיבת הסיום של יובל בבית הספר, התחושה היתה אפילו טובה יותר משחשבתי. המשימה הושלמה. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. והכי חשוב, נהניתי לכל אורך הדרך, גם בחצי שנה האחרונה וגם אתמול בפארק.

Finished

מודעות פרסומת