אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ובעצם בשביל מה?!

אזהרת ספוילר: הקטע מכיל גילויים חושפניים למדי על עלילת הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה".
אם לא קראתם, ונראה לכם שזה יהרוס לכם את הקריאה, זה הזמן לסגור את הדפדפן.


 


 


"אני מסוגלת להתרחץ ולהתלבש, לרחוץ ולהלביש את שני הילדים ולצאת מהבית תוך חצי שעה/ אני יכולה להסתדר עם תשעה סוגי מטבעות בחמישה אזורי זמן; אני יכולה להביא את עצמי לאורגזמה באופן יעיל למדי; אני יכולה להכין ארוחת ערב ולאכול אותה בעמידה בזמן שאני מדברת בטלפון עם החוף המערבי; אני יכולה לקרוא לבן את "תנחש כמה אני אוהב אותך" בזמן שאני סורקת את המחירים בטלטקסט. אבל מה עם עצירת מונית שתיקח אותי לשדה התעופה?"


 


אליסון פירסון קראה לספר שלה "אין לי מושג איך היא עושה את זה". "אין לי מושג איך אני/אנחנו עושה/עושים את זה" הוא משפט שאני שומע הרבה סביבי, ממני ומאחרים, מאז שנכנסתי למצב צבירה "הורה". הספר של פירסון הפך לרב-מכר ולתנ"ך של כל הנשים העובדות בעולם, אמהות ואלו שעדיין לא, אבל בניגוד למצופה אין בו בשורות חדשות ואין לו סוף אופטימי. הסיבה שקיית' רדי היא הגרסה החדשה לברידג'ט ג'ונס היא כנראה שעבור נשים עובדות בשורות חדשות וסוף אופטימי הם לוקסוס שהן בכלל לא מצפות לו. עבור נשים עובדות מונית שתיקח אותן לשדה תעופה בסוף יום מלא בעבודה ואמהות זה לוקסוס.


 


זה נכון שכדי להזדהות באמת עם רדי, הגיבורה של פירסון, צריך להיות קצת פמיניסט/ית, ובכל זאת כל מי שמעביר את מיטב שעותיו במיטב שנותיו בעבודה לחוצה ודורשנית, ונאלץ לתמרן אינספור תמרונים כדי לשרוד את היום-יום, לגמור את החודש ולגדל ילדים נורמאליים, יגלה מיד אמפטיה. המרוץ חסר הסיכוי נגד הזמן, המנהלים המצליפים והלא-מתחשבים, הצרכים האישיים שנזנחו לבלי שוב, הזיכרון שמגיע לקצה יכולתו מרוב מטלות ותזכורות עצמיות – כל אלה נשמעים מוכרים כל-כך עד שזה כואב, ולכן "אין לי מושג" הוא ספר קשה, גם כשהאירוניה של רדי/פירסון קורעת אותך מצחוק.


 


עם זאת, אינני יודע האם בסיומו של הספר ניתן להבין כי מצבן של הנשים העובדות אכן קשה יותר משל הגברים העובדים. יתרה מזאת, בין השורות אפשר לקרוא שגם פירסון לא בטוחה. זה נכון שבמילניום החדש האבות תולים לראווה את תמונות ילדיהם במשרד ואפילו (!!!) יוצאים מוקדם למסיבה בגן או לקחת את הילד פעם בשבוע, בעוד שעבור הנשים הילדים הם מעצור, כלי ניגוח, משהו שתמיד יפריד בינם לבין "מועדון הגברים" שמשחק עד מאוחר במשחקים שיש להם כללים שרק הוא יודע. עם זאת, קשה לי שלא להתקנא, כגבר, בלגיטימציה שיש לנשים, עם כל המחיר הכבד שהן משלמות על כך, לקצץ באחוזי המשרה שלהן, להתעסק יותר בילדים, לפנות זמן, זאת כמובן בתנאי שהן יכולות (כלכלית) ורוצות.


 


ובכל-זאת, זה לא סוד שהנשים נושאות בעול הגדול, המכריע של ניהול הבית והמשפחה. אינני יודע אם זה גנטי, או שזה החינוך הקלוקל שכולנו קיבלנו, אבל ההבדלים הנפשיים בין גבר לאשה, כפי שקיית' רדי מנסחת אותם בצורה כה רהוטה, אינם ניתנים לגישור, לפחות לא בדור שלי. כמו מאיר אריאל ז"ל, ששר פעם "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה, שאני עוזב עלייך את עול הבית והמשפחה", גם אני יודע שלולא אשתי היקרה היה כל העסק מתפרק, וכל זה לא נותן לה (כמעט) שום הנחה כשהיא מנסה להגשים את השאיפות המקצועיות שלה, להתקדם, להתחרות כשווה עם גברים, במאבק שהוא כרוניקה ידועה מראש של הפסד.


 


ודווקא בגלל זה הפרקים האחרונים של הספר (שניים-שלושה, לדעתי) קלקלו לי במידה רבה את האהדה הרבה שרכשתי לו במשך כל 400 עמודיו. בסופו של דבר, אפילו קיית' רדי, אולי דווקא קיית' רדי, עוזבת את העבודה היוקרתית והופכת להיות עקרת בית והאשה שלצד בעלה ריצ'רד. פירסון/רדי זורקת את המגבת הלבנה, מודה לכאורה שנשים לא יכולות לשחק (בטח שלא לנצח) בשולחן הגברים, מראה שמשפחה יכולה לתפקד רק אם הבעל מפרנס והאשה מגדלת את הילדים, ומעל הכל סותרת את כל מה שהיא עצמה אמרה במשך כל הספר – שאת יכולה להיות מבריקה ושנונה, גרידית וצינית, מצליחה ומוצלחת, גם בלי להיות "אם השנה", חברת האִמָאפיה (מָאפית האמהות, תרגום נפלא ל-Muffia. כבוד גדול לאיטה ישראלי שעל התרגום). "פעם היה לנשים זמן לאפות עוגות… והן נאלצו לזייף אורגזמות", אומרת רדי בפתיחת הספר, "עכשיו אנחנו מסתדרות עם האורגזמות, אבל מזייפות את העוגות. ולזה קוראים התקדמות…". ובכל-זאת, לחזור לאפות עוגות ולומר "לכל הרוחות עם האורגזמות" זה לא נראה לי פתרון טוב בהרבה.


 


ובכלל, מעניין שבעולם של רדי/פירסון, לא עלתה לרגע המחשבה שריצ'רד, הארכיטקט הלא-נורא-מצליח, יעזוב את עבודתו ויגדל את הילדים. היות שקת'רין היא המפרנסת הראשית, ובהנחה שכדי לקיים משפחה "נורמאלית" אחד ההורים צריך לעבוד במשרה פחות "לוחצת" (שלא לומר לא לעבוד), מדוע לא נשקלת לרגע, לכל אורך הספר, האופציה הלא פטריכיאלית הזו?  אולי בגלל שגם במאה ה-21 זהו עולם שנשלט על-ידי גברים, ולו רק כלפי חוץ. כי, בינינו, כולם יודעים שגם אם "היו אלה הנשים שניהלו את ההצגה… [הן] אף-פעם לא הורשו לעלות על הבמה". זו בעצם "מטריארכיה שהעמידה פנים שהיא פטריארכיה, כדי שהבחורים יהיו מרוצים". "תמיד חשבתי שזה בגלל שבמקום שממנו באתי לא הייתה הרבה השכלה", מספרת רדי, "עכשיו אני חושבת שכל העולם כזה, אלא שבכמה מקומות מסתירים את זה טוב יותר מאשר באחרים."


 


בדיוק בגלל זה הגברים לא ירשו לעצמם אפילו להציע שהם יהיו אלה שיישארו בבית. התפיסה העצמית שלהם, תפיסת בנות-זוגם אותם, תפיסת החברה אותם תהיה במקרה כזה שלילית מאוד, מבזה אפילו. לכן אני חושב שמצבם של הגברים הקרייריסטים לא טוב בהרבה, אולי אפילו גרוע יותר, משל הנשים. עם כל הכבוד לנשותינו היגעות. להן, למרביתן, יש אופציה – אפילו רק תיאורטית  – לקצץ באחוזי משרתן, אולי אפילו להפוך לעקרות בית, בתנאי שהגבר שלהן מצליח (גבר מצליח: גבר שמצליח להרוויח יותר מאשר אשתו מבזבזת. אשה מצליחה: אשה שמצאה גבר כזה). עתידם של הגברים לעומת זאת מונוטוני וברור – לעבוד, לעבוד, לעבוד. אם בדרך אתה מצליח גם להיות דמות דומיננטית מספיק בחיי הילדים שלך ולגרום לאשתך עדיין לחבב אותך (שלא לדבר על להימשך עליך), אז בכלל אתה סופר-גבר. כולנו יודעים את זה, חלקנו רק מעמידים פנים שזה לא כך טוב יותר מאשר אחרים.


 


בסופו של דבר, כלומר בסופו של סיפור, ייתכן שקיית' רדי הקימה לה איזה עסק קטן לטיפול פיננסי בעסקים קטנים והיא לא "עקרת הבית" הקלאסית. עם זאת, היא עברה לכפר כמו שבעלה רצה, קיבלה אותו כמו שהוא ועברה להתעסק בגידול ילדים ולא הרבה יותר מזה. האם לא עליה ועל שכמותה בדיוק דיבר המשל של קנדי, חברתה הטובה, בתחילת הסיפור?   אותו סיפור על הנסיכה היפהפייה שפגשה צפרדע, שאמר לה לנשק אותו, כי אז הוא יהפוך לנסיך צעיר ונאה, הם יתחתנו, היא תעבור לגור בארמון שלו, תכין את ארוחותיו, תכבס את בגדיו ותלד לו את ילדיו. הנסיכה בסיפור ענתה לו מיד: "היית מת, טמבל". אני לא בטוח שקיית' רדי או אליסון פירסון היו עונות כך ובכזו מהירות.


 


כמו שרדי מציינת, "שוויון ההזדמנויות" של המהפיכה הפמיניסטית הביא לכך שגבר ואשה יכולים במידה שווה (נניח) לזנוח את ילדיהם לטובת הקריירה. מיותר לציין שלא לכך רצו להגיע הפמיניסטיות, שלא לכך רוצים כולנו להגיע. ייתכן שצריכים לעבור עוד כמה דורות כדי שהמנטאליות הפטריאכלית תסור מן העולם. כולי תקווה שאיתה תסור מן העולם גם תרבות העבודה האובססיבית, שישראל היא ללא ספק המֶכָּה שלה. השילוב של שוויון אמיתי עם סדר עדיפויות תקין בכל הנוגע למשפחה וקריירה יכול לגרום לכולנו "לעשות את זה" בלי להתפלא בכל בוקר איך לעזאזל אנחנו מצליחים לשרוד.  


 


רדי/פירסון מסכמת בחוכמה שהכסף שיפר את חיינו "אבל לא העמיק אותם או עשה אותם קלים יותר". כפי שהיא מעידה, "את רוב הכסף מבזבזים בניסיון לקנות זמן כדי לעשות כסף שבו משלמים על כל הדברים שחושבים שצריך כי יש כסף". כלומר, אנחנו נכנסים ביודעין ומרצון למעגל הזה, ואז מתלוננים שאין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה בכל הקפה והקפה. ועובדה – מעט, מעט מדי מאיתנו בוחרים לצאת מהמעגל הזה. מעט, מעט מדי קיית' רדי קיימות בעולם. כל השאר, כולנו, ממשיכים לתמרן – בין עבודה לילדים, בין משפחה לקריירה –  וכל יום, בין אם בשיחה בארוחת הצהריים או בטלפון בערב, מתפלאים איך לעזאזל אנחנו מצליחים לעשות את זה.  


 


אז אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ואין לנו מושג למה אנחנו עושים את זה. אני חושב שהתשובה לשאלה השנייה היא המעניינת יותר. הספר יגיע בהמשך. 


 


 



"אין לי מושג איך היא עושה את זה" מאת אליסון פירסון, הוצאת מטר.


 


 


נ.ב. ובכלל – פה זה לא אנגליה. לאן נברח, לקריית-גת, לשדרות?    עם כל הכבוד לקיית' רדי והבעיות שלה, באמת שאין לי מושג איך האנשים האלה עושים את זה. אולי על זה צריך לכתוב פעם ספר.

מודעות פרסומת

מה אני רוצה, למה אני מחכה, עמוק בלבי? (השלישי של פורטיסהד)

גיא המענג דיווח על זה כבר לפני חודש וחצי, אבל הייתי עסוק מדי מכדי לשים לב. אבל עכשיו הגיע הזמן להתפנות ולהכריז:


Third, האלבום החדש של פורטיסהד, ייצא ב-14 באפריל ויכלול 11 שירים חדשים.


 


 


בשבוע שעבר, בזמן שהאח הצעיר לבית חג'ג' חגג את הפתיחה הנפלאה לאלבום הראשון של פורטיסהד, וסטריאוגאם סיפרו בהתלהבות על Third (וסיכמו ב"Great stuff"), אני האזנתי לשירים החדשים שהחבר'ה מבריסטול ניגנו ב-ATP ולמרות האיכות הלא מדהימה של ההקלטות התלהבתי, התלהבתי מאוד.


 


בסוף השבוע דיווח גיא ב"עונג" שהגרסא של Third שדלפה לרשת (נניח, כאן) היא, כנראה, לא המוצר הסופי אלא אוסף דמואים. גם אני חושב שהמיקס לא טוב, ומשהו שם נשמע לא אפוי מספיק, אבל מצד שני – עם החבר'ה מפורטיסהד אתה לא יכול להיות בטוח.


 


אז גיא אהב את "The Rip" שבאמת נשמע כמו רדיוהד מנגנים פורטיסהד, ואילו אני התמכרתי ל-"Silence", הרצועה הפותחת של האלבום. השידור המסתורי (בפורטוגזית?) מזכיר את כל הסטיות שאהבתי באלבומים הקודמים שלהם, והשיר הזה מסתורי וסקסי בדיוק כמו שהיית מצפה משיר פותח של פורטיסהד.


 


דווקא בגלל שהשיר הזה שונה ממה ששמענו מהם לפני 11 שנה (!!!), האלבום הזה ממשיך למלא אותי ציפיה ומתח. אין פה פטיפונים (גיא אמר את זה כבר לפניי), יש פה פחות חמימות מועדונית ויותר קרירות נוקשה ומסתורית, אבל השירה… הו, השירה של בת'. אין הרבה זמרות שכל-כך מרגשות ומחממות אותי ככה.


 


האם ידעת כשהיית אבוד?


האם ידעת מתי אני רוצה?


האם ידעת מה איבדתי?


האם אתה יודע מה אני רוצה?


 


עמוק בליבנו


רוכב החוצה, עמוק בתוכי


מסתובב רחוק מכדי תפישה


רחוק מכדי דיבור


נסחף ללא יכולת


 


גיבונס שרה, ואצלי בלב הציפייה וההתלהבות מהאלבום הזה מתגברות.


האם הם יודעים מה אני רוצה, למה אני מחכה, עמוק בלבי?!


 



Silence (aka Wicca), בהופעה חיה ב-ATP 

ישראל אָיום

כזכור לכם, תקופה ארוכה קיבלתי את "ישראל היום" למפתן ביתי באופן חינמי ומעורר הערכה מדי יום.


 


באופן מפתיע, מיד לאחר שהתקשרתי ל"מחלקת המנויים" של "ישראל היום" וביקשתי (לבקשתם. אני כנראה אחד מ-"250,000 מנויים" שבו הם מתהדרים "באישור רואה חשבון") לקבל את העיתון מדי יום לביתי, העיתון הפסיק להופיע שם.


 


היום, באופן מפתיע עוד יותר, הוא פתאום ניצב שם, על השטיחון שבכניסה לבית. מבט חטוף בשער שלו הבהיר לי שמוטב אולי לא לקרוא עיתון יומי בישראל:




התמונה מוקטנת, כמובן. לחצו כאן לצפייה בגודל המקורי.


 


ומה בישראל היום? 


אמא לתריסר ילדים שהתעללה בהם, כולל גילוי עריות בידיעת האם.


ראש הממשלה מושחת, כולם יודעים את זה אבל שר המשפטים שהוא מינה סוגר לו תיקים.


אותו שר משפטים גם דואג לסגן ראש הממשלה, ואף לחברים של אותו סגן.


נשיא המדינה לשעבר, המטרידן הסדרתי, קיבל עוד דחייה במשפטו.


מנכ"ל מפעל הפיס לשעבר חשוד בשוחד והטרדה מינית.


ולקינוח, במסגרת חגיגות ה-60 למדינה שורפת לנו הגברת רוחמה אברהם בלילא, "השרה הממונה על החגיגות", 10 מליון ש"ח על מופע ש"יאיר את שמי ישראל" ו-5 מליון ש"ח על מטס חיל אוויר משולב במשט ומופע צניחה. זאת כמובן על חשבון קצבאות הזקנה, ניצולי השואה, עניי עירך, וכו' וכו' וכו'. ממש ארץ נהדרת.


 


בקיצור, ישראל אָיום.


אולי עדיף שאתקשר שוב ל"מחלקת המנויים" ואבטל לאלתר את המנוי.

ושכולם יקפצו מהגג (או: קניתי כרטיסים לגי'רפות והסטריטס)


  


כל-כך קשה


להתווכח עם משה


לאחר שהסתגר


שלושה חודשים הוא לא יכול לדבר


שלושה חודשים הוא לא מוכן לוותר


 


כולם עולים לגג


לראות אותי בוער


שלוש שניות אני לבד


וקשה להתאפק


להבעיר את מה שנותר


 


לא עובר יום


בלי לקלל


לא עובר יום


בלי לקלל…


 


                        (מתוך "משה" לג'ירפות)


 


 



 


אה, מה היתה השאלה?


או כן, ממנטו מורי


זה אומר לזכור שזה בלתי נמנע שכולנו נמות


זה נשמע כל-כך מדכא כשזה נאמר כה נקי וכה ישר


אבל זה אומר לא לתקוע את עצמך בחיים של חומריות


אבל מי זוכר את זה כשאני משתולל לי ביום של קניות


האם אני רדוד, האם אני מכור לימים טועים כאלה


כן, אני רדוד ואוהב את כל המשחקים הרעים האלה


אם האהבה עיוורת אז למה אנחנו כולנו קונים בגדים תחתונים?


אין לי כלום בחיים מחוץ לאולפנים


אז כשאני חופשי אני מוצא את עצמי צורך בצק


 


ממנטו מורי, ממנטו מורי


זה בלטינית וזה אומר שכולנו נמות


ניסיתי את זה במשך זמן מה אבל זה טונה של חרא משעמם


אז אני פשוט קונה קונה קונה קונה קונה…


 


                                                            (מתוך "ממנטו מורי" לסטריטס)


 


 


 


 


 


5.4, האנגר 11, משה פוגש את הצרכן המלנכולי, גלעד כהנא מארח את מייק סקינר, not to mention ברי סחרוף והדג נחש.


יהיה מלנכולי, יהיה שמח. זה בלתי נמנע שכולנו נמות, לא עובר יום בלי לקלל, וכל-כך קשה להתווכח… 


אז אני פשוט קניתי קניתי קניתי קניתי כרטיסים להופעה. ושכולם יקפצו מהגג.

אדוני המלחמה (כולם יודעים שהמלחמה נגמרה, שהטובים הפסידו)

עברו שבוע-שבועיים ואף-אחד כבר לא זוכר. לא זוכר את שדרות, לא זוכר את עזה. כולם יודעים שהמלחמה נגמרה (לעת עתה) ושהטובים הפסידו. פרט לכמה פוליטיקאים מעצבנים (ע"ע אבי דיכטר), עיתונאים חסרי אחריות וח"כים סהרוריים מהימין, שלהם תמיד יש נוסחאות פלא, כולם תמימי דעים – הגענו למבוי סתום.


 


ומעבר לים, האדונים בוש ורמספלד "חוגגים" חמש שנים בעירק, עם מילוני עירקים שאין להם מים נקיים או ציוד רפואי (רויטרס) ויותר מארבעת אלפים (!!!) חיילים הרוגים. גם שם, כמו כאן, אף אחד לא מודה שהדרך היחידה לצאת מהבוץ היא פשוט לצאת.


 


ואדוני המלחמה – הם ממשיכים לחרחר מזימות, להצית קרבות ולשלוח ילדים למות. סתם.


הכל מבני אדם – לא משמים. עוד לא למדנו כלום, כך מתברר.


 



אדי ודר מבצע את "אדוני המלחמה" בערב לכבודו של דילן


 


בואו, אדוני המלחמה,


אתם שמייצרים את כל הרובים


אתם שמייצרים את כל מטוסי ההרג


אתם שמייצרים את חומרי הנפץ האדירים


אתם שמתחבאים מאחורי חומות


אתם שמתחבאים מאחורי שולחנות


אני רק רוצה שתדעו


שאני יכול לראות אתכם דרך המסכות


 


אתם שלא עשיתם דבר מעולם


פרט לבנות מכונות הרס עבורכם


אתם משחקים עם עולמי


כאילו היה הצעצוע הקטן שלכם


אתם שמים רובה בידי


ומתחבאים מעיניי


ואז פונים ובורחים רחוק


כשהכדורים המהירים עפים מעליי


 


כמו יהודה אי אז


אתם משקרים ומרמים


שבמלחמת העולם אפשר לנצח


אתם רוצים שאאמין


אבל אני רואה דרכך עיניכם


אני רואה דרך המוח שלכם הרקוב


כמו שאני רואה דרך המים


הזולגים אצלי בביוב


 


אתם משחררים את הנצרות


שיירו לאוויר אנשים אחרים


ואז חוזרים לאחור וצופים


בגידול בספירת המתים


אתם מתחבאים באחוזות שלכם


בעוד דם של אנשים צעירים


נשפך מגופותיהם


ונקבר בביצות ובהרים


 


זרקתם את הפחד הגדול ביותר


שאפשר להטיל מעולם


הפחד להביא ילדים


לעולם


על כך שאיימתם על ילדי


שלא נולד, שלא זכה לשם


לא מגיע לכם אפילו הדם


הזורם בעורקיכם


 


כמה כבר אני יודע


כדי שאדבר שלא בתורי


אתם אולי תגידו שאני צעיר


אתם אולי תגידו שלא למדתי


אבל יש דבר אחד שאני יודע


למרות שאני צעיר מכם


אפילו ישו לעולם לא


יסלח על מה שעשיתם


 


הניחו לי לשאול אתכם רק שאלה אחת


האם הכסף שלכם טוב כל-כך


האם הוא יקנה לכם מחילה


אתם חושבים שזה כך?


אני חושב שאתם עוד תמצאו


כשיגיע זמנו של המוות שלכם


שכל הכסף שעשיתם


לא יקנה לכם בחזרה את נשמתכם


 


ואני מקווה שאתם תמותו


ואני מקווה שהמוות שלכם יגיע בקרוב


אני אלך אחרי הארון שלכם


באחר-הצהריים הצהוב


אני אביט כשיורידו אתכם


למטה אל מיטת נצח הנצחים


ואני אעמוד מעל הקבר


עד שאהיה בטוח שאתם מתים


 


(אדוני המלחמה, בוב דילן, 1963)


 


 


* לעיונכם גם התרגום של יהונתן גפן לשיר המופלא הזה.

משלוח מנות מוסיקלי אולטימטיבי לפורים, חלק א'

כבר כתבתי כאן לא פעם על חיבתי העזה לפרויקטים של ידידי הצעיר ג. חג'ג', המענג מהצפון.


 


לכבוד פורים, ובהתראה קצרה מהרגיל, ארגן גיא משלוח מנות אולטימטיבי לכל בית ישראל, בתחפושת של משחק ה"חבילה הגיעה" הישן והאהוב – כל אחד מקבל את ה"חבילה" ממישהו, מוסיף קצת משלו ומעביר הלאה. בעצם זה לא ממש "חבילה הגיעה". גיא קורא לזה "הגווייה הנפלאה"… נו, מילא.


 


שורה תחתונה: יצא אחלה של מיקסטייפ, הזוי ואסוציאטיבי כמתבקש מאוסף שנערך על-ידי אחד-עשר עורכים שונים, מלח הארץ (יותר מתאים חומוס, אבל מילא…), שלא הכירו אלא את השיר של זה שהיה לפניהם ואת השיר שלהם עצמם. אבל עם גיאחה, קנדי, פופטארט, דוד פרץ וערן כ"ץ ברשימה, אנ'לא ציפיתי לפחות….


 


כפי שכותב גיא, האוסף שיצא מוגש לפניכם בשמחה ובגיל. הורידו אותו והאזינו בשמחה. פורים שמח!


 


(cc)


 


 


נ.ב. חלק 2 יתפרסם פה בהקדם, וגם הוא – הפלא ופלא – קשור למיקסטייפ פורימי. 

אחד הבלוגים הפופולריים (כותב על אמילי קרפל ו"תופעות לוואי")

מאז ההתקלות החזיתית באמילי קרפל בפוסט ההוא, שזכה לתגובות מעורבות (מחצית היו בשוק מהפלגיאט, מחצית פשוט אוהבים כנראה את איך שאמילי נראית…), אני מודה שהתחלתי לעקוב במידת-מה אחרי האישה והתופעה.


 


ובכן, כשהיא לא עסוקה ב"לקבל השראה" מגב' בוש, מוצאת לעצמה הגברת קרפל זמן להתראיין לאבי שניבאום ב"העיר" (תזכורת לעצמי: אין מה לקרוא ב"הארץ" שישי. מתי כבר אתה מבטל את המנוי?!), שמתברר שהיה דלוק עליה שנים (סיבה מצויינת לראיון, גם אם כעת היא נשואה…).


 


בראיון (לטובת מי שלא קוראת "העיר", הנה הסריקה: חלק 1, חלק 2), באופן מפתיע ושאינו משתמע לשתי פנים, שואל מר שניבאום את השאלה הבוטה הבאה ומקבל תשובה מעניינת לא פחות:


 


כן, ידידיי ויקירותיי, "אחד הבלוגים הפופלריים" (ההדגשה במקור). זהו. קיבלתי את חמש-עשרה דקות התהילה שלי. אני יכול לסגור את הבלוג וללכת.



מיותר לציין, אגב, שהגברת קרפל ("הוא קרא לי גנבת!" – הסימן קריאה במקור) לא מכחישה, חס וחלילה. התירוצים שלה (אביב גפן גנב מקולדפליי?  ברור!) הם מהסוג הנלוז ביותר ("כל השאר עושים את זה אז למה לא אנחנו…" זה אלבום של הקרנבריז, לא יותר). אבל – – – היא "מאוד אוהבת את קייט בוש". גם זה משהו…


 


האמת שכל זה היה מפתיע אותי מאוד, לולא קראתי את הראיון עד הסוף ושם גיליתי את התשובה המפתיעה הבאה לשאלה די צפויה:




"שלא תהיה מלחמה, שאף אחד לא ימות, שלא יהיו תאונות דרכים ויהיה שלום עולמי"?!    כן, אמילי הולכת עכשיו על סימפולים מטקס מלכות היופי או מינימום ממיס דרום קרוליינה.


זהו, אני משוכנע – אמילי קרפל היא הדבר האמיתי. כל השאר זה "תופעות לוואי"…