מורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו

האם אתם זוכרים איפה הייתם כשרבין נרצח?   אני זוכר.

ובתור אחד שזוכר אני יכול לספר לכם שזה לא חשוב. זה לא חשוב איפה הייתם, זה לא חשוב מה עשיתם, זה לא חשוב אם הצבעתם לרבין או לא, אם תמכתם בדרכו הפוליטית או לא, אם הלכתם לכיכר להדליק נר או לא. ממילא לא ממש הבנו את כל המשמעות של העניין הזה בזמן-אמת. או לפחות אני מודה שלא הבנתי. לא בזמן-אמת. רק בדיעבד.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. בכל הכנות, זה בכלל לא משנה איך קראו לו או מי רצח אותו. זה עניין לספרי ההיסטוריה. מה שחשוב זה ששליח ציבור נרצח במדינה דמוקרטית בשל דעותיו ומעשיו. רצח על רקע אידיאולוגי. באותו יום, בעצם, הדמוקרטיה במדינה הזו החלה להתפורר. באותו יום, בעצם, התברר שאלימות זה פתרון, שאלימות מצדיקה את עצמה. ומאז זה רק הולך ומחריף.

נכון – בשם הדמוקרטיה אפשר לעשות דברים גרועים מאוד, נוראיים אפילו. ועדיין – זו השיטה היחידה שיש לנו. ובשם השיטה הזו, אני מקבל עליי  – לפי דין הרוב – ראש ממשלה שאני מתעב, שר חוץ שמחריב את קשרי ישראל עם העולם ושר פנים גזען שאין לו לב. מתנגד, צועק, מתבדח, מנגח – וזהו.

ובדיוק בגלל זה זה כלל לא חשוב מי היה, או לא היה, יצחק רבין. מן הראוי היה להפריד בין "זכרון רצח רבין" לבין "זכרון רבין", אפילו עד כדי שני ימי זיכרון שונים. 

במקום זה קיבלנו יום זכרון שכולו עצוב כפוי על "האיש ההוא". והנה, כל הצדדים השיגו את שרצו – הרצח תויג כמעשה של קיצוני משוגע, ראש הממשלה הפך לקדוש מעונה, ומוסר ההשכל הברור והיחיד מכל העסק – רצח אידיאולוגי הוא דבר שאסור שיהיה קיים במילון שלנו – היטשטש ונעלם.

מי שחווה בזמן אמת את רצח רבין – את ההלם, את אובדן התמימות – יודע שמורשת רבין איננה "שיר לשלום". גם לא "שיר הרעות". ומורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו, עד יעבור זעם.

מודעות פרסומת

כל ה… (פוסט אקטואלי)


האמת שזה אקטואלי לכל-כך הרבה מהדברים שקורים פה, שאני אשאיר את האינטרפרטציה לכם…





 


כָּל הַשְּׁקָרִים, כָּל הָאַשְׁלָיוֹת


שֶׁאָנוּ מוֹכְרִים לָכֶם, יְלָדִים,


כֻּלָּם הָיוּ פַּעַם פְּרָחִים רַעֲנַנִּים.


 


               (מאיר ויזלטיר, מתוך "מרוּדִים וסונטות")


                           

על עג'מי ודעות קדומות

<!
/* Font Definitions */
@font-face
{font-family:"Cambria Math";
panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4;
mso-font-charset:1;
mso-generic-font-family:roman;
mso-font-format:other;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;}
@font-face
{font-family:Calibri;
panose-1:2 15 5 2 2 2 4 3 2 4;
mso-font-charset:0;
mso-generic-font-family:swiss;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:-1610611985 1073750139 0 0 159 0;}
/* Style Definitions */
p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal
{mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
margin-top:0in;
margin-right:0in;
margin-bottom:10.0pt;
margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
h1
{mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-link:"Heading 1 Char";
mso-margin-top-alt:auto;
margin-right:0in;
mso-margin-bottom-alt:auto;
margin-left:0in;
mso-pagination:widow-orphan;
mso-outline-level:1;
font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";}
a:link, span.MsoHyperlink
{mso-style-priority:99;
color:blue;
mso-themecolor:hyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed
{mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
color:purple;
mso-themecolor:followedhyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
span.Heading1Char
{mso-style-name:"Heading 1 Char";
mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-locked:yes;
mso-style-link:"Heading 1";
mso-ansi-font-size:24.0pt;
mso-bidi-font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-ascii-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-hansi-font-family:"Times New Roman";
mso-bidi-font-family:"Times New Roman";
mso-font-kerning:18.0pt;
font-weight:bold;}
.MsoChpDefault
{mso-style-type:export-only;
mso-default-props:yes;
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
.MsoPapDefault
{mso-style-type:export-only;
margin-bottom:10.0pt;
line-height:115%;}
@page Section1
{size:8.5in 11.0in;
margin:1.0in 1.25in 1.0in 1.25in;
mso-header-margin:.5in;
mso-footer-margin:.5in;
mso-paper-source:0;}
div.Section1
{page:Section1;}
>

זהירות ספוילרים. אם טרם צפיתם בעג'מי, מומלץ לא להמשיך לקרוא.


 





מאז שצפיתי בעג'מי השבוע, לא מעט אנשים כבר הספיקו לשאול אותי על מה הסרט. חשבתי לא מעט על העניין הזה, בזמן הצפייה וגם אחריה, ואני חושב שהגעתי למסקנה שעג'מי הוא סרט על דעות קדומות.


דעה קדומה (מויקיפדיה): רגש, לרוב שלילי, כלפי אדם אחר, עוד בטרם התקיימה עימו אינטראקציה חברתית, כל זאת על סמך השתייכותו החברתית של הפרט. בעוד שסטריאוטיפ זו הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והדבקת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה איתה האדם בא במגע, דעות קדומות נוגעות ליסוד הנפשי שבחוויה זו. מדובר ברגשות שליליים כלפי קבוצה חברתית וכל מי שחבר בה.



דעות קדומות הן בדרך-כלל שליליות. דעות קדומות גוררות איתן בדרך-כלל שנאה. ושנאה גוררת דעות קדומות, ומעגל הקסמים הזה (קסם שחור, במקרה הזה) הוא מעגל שקשה מאוד לשבור אותו, אולי בלתי אפשרי.


בעג'מי הדעות הקדומות והשנאה אינן חדשות או בלתי מוכרות. בטח לא למי שנולד כאן, גר כאן, שירת כאן בצבא, חי כאן. ישראלים שונאים ערבים ישראלים, ערבים ישראלים נוצרים שונאים ערבים ישראלים מוסלמים, ערבים ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים, ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים – וכל יחס השנאה הזה הוא כמובן יחס הדדי, אלה שונאים את אלה ואלה שונאים את אלה בחזרה. וכל זה היה פחות נורא לולא נגזר על אלה ועל אלה ועל אלה לגור כאן, בשכנות כזו או אחרת, בששים השנה האחרונות (ומי יודע עוד כמה בעתיד).


אבל היוצרים של עג'מי לא הסתפקו בדעות הקדומות ובשנאה שעל המסך. הדעות הקדומות שלך עצמך עולות במהלך הסרט, ואתה נאלץ להתמודד איתן בזמן אמת. למשל, האם חשבת שהשוטרים הרגו את בינז', כי שוטרים ישראליים לא בוחלים באלימות כלפי ערבים?    האם חשבת שדנדו ירה בראש של מאליק, בגלל שהשנאה שלו לערבים, שחטפו ורצחו (כנראה) את אחיו החייל, הוציאה אותו מדעתו?




מה שעוזר לעג'מי להביא את הדעות הקדומות אליך כצופה, בלי התייפייפות ובלי סנטימנטים, היא שיוצרי הסרט, סקנדר קובטי וירון שני, שכתבו, ביימו וערכו את הסרט, בחרו בצוות השחקנים לא מוכר ואותנטי. ערן נעים, שמשחק את דנדו השוטר, היה בעברו שוטר (שסולק מהמשטרה אחרי שתקף מתנחל). שאהיר כבהא שמשחק את עומר, גיבור הסרט, הוא בן השכונה. סקנדר קובטי, שמשחק את בינז', המהלך בין היהודים לערבים על חבל דק, יכול כנראה להזדהות עם הדמות אותה הוא משחק יותר מכל שחקן מקצועי שהיה נבחר לתפקיד.


קובטי ושני נמלטו, כך נראה, בעמל רב מפריטת יתר על נימי הרגש שלנו כצופים. במקום זה הם מביאים את ההתרחשויות הניבטות כמעט כל הסרט מעיניו של נסרי, האח הצעיר, שמצייר את העולם כמו בקומיקס שלו, שחור ולבן, טובים ורעים. אבל בסרט הזה אין אף אחד שיכול באמת להשתייך לאחת הקבוצות האלה: הטובים אינם באמת טובים, הם סוחרים בסמים, גונבים, דוקרים ורוצחים; הרעים עושים זאת בשם מטרות נעלות בעיניהן – כבוד המשפחה, כבודם שלהם. אנחנו מזדהים עם אלה ועם אלה, בזים לאלה ולאלה, ומגיעים בסופו של דבר למסקנה שהמציאות הזו, שנכפית עליהם, על כולנו, מסובכת כל-כך שהפי אנד לא יכול להיות כאן.


האותנטיות של הסרט, שצולם ביפו, שמדבר ערבית ועברית (ששזורות זו בזו בפיהם של הגיבורים בדרך שיכולה להפתיע ישראלים רבים), שמשדר אמינות מופלאה, היא גם שאחראית לתחושת המועקה איתה יוצא הצופה בסוף הסרט. זו לא ארץ דמיונית, זו לא תקופה שהיתה או שתהיה, זה לא החיים של מישהו אחר. זו ישראל 2009, או שמא יש לומר ישראל-פלסטין 2009, והחיים שלנו דחוסים, אלימים והולכים לשום מקום בדיוק כמו הגיבורים של הסרט. מלאים בדעות קדומות, בשנאה. עיוורים לכאב של הצד השני.


מעולם לא הייתי בעג'מי השכונה – מודה. אבל עג'מי הסרט מביא את הרי החושך, שבהם ההזנחה והעוני הופכים לאלימות וכאוס, לתוך השלווה והשקט של כולנו. כאילו מזכיר לנו שכל זה נמצא רק כמה קילומטרים מכאן, והאלימות כבר דופקת אצלנו בדלת, כבר מכה אותנו בחזה, כבר הורסת פה כל חלקה טובה.


החושך הזה, הרוע, סוחף איתו לתוך הביצה הטובענית גם את מי שמנסה להיות "טוב". אם זה השוטרים שמנסים לשמור על עג'מי נקייה מסמים ומפשע, ומגלים ש"שוב אלימות הוכיחה את עצמה" (מלים: אביב גדג'); אם זה עומר, שנאלץ לגנוב ולסחור בסמים כדי לכפר על עוונות של דודו; שלא לדבר על השכן הצעיר, שנרצח בתחילת הסרט, רק בגלל טעות בזיהוי. כשהשפה היחידה היא כוח (וכסף, אבל גם כסף מושג בכוח), הדם נשפך ברחובות ושוטף את כולנו.



העלילות בעג'מי לא ממש מפתיעות, אבל מעניינות מספיק כדי לשמור אותך חד ומפוקס. מכאן והלאה מה שמעביר לך את הטעם ואת הריח של השכונה, של הקונטיינר העלוב, של המחסום הם הצילומים המופלאים ממש של בועז יהונתן יעקב והמשחק האמין של כל קאדר השחקנים, מקטן לגדול, מנאסר לאבו אליאס, מהקאדי בסולחה לנהג של הטרנזיט.


כשצפיתי ב"ואלס עם באשיר", בדיוק לפני שנה, המועקה לא עזבה אותי כמה שבועות. אבל עם כל הכבוד, "ואלס" תיאר מציאות של מלחמה שאולי נצליח, אינשאללה, להתחמק ממנה. במקרה של עג'מי, המועקה הזו היא מועקה של הכרה שככה נראים החיים שלנו, שהמעגלים האלה של דעות קדומות ושנאה רק מזינים אותה, ושאין לאן לברוח – לא לנו, לא להם. וארועי הימים האחרונים בירושלים, כמו גם כל פסטיבל גלעד שליט, רק מחדדים את זה.


אולי בגלל זה עג'מי לא יגיע לאוסקר. אינני יודע כמה אוניברסאלית המועקה הזו. אבל למי שחי כאן, עג'מי הוא "עיר האלוהים" שלו, סרט שמתאר את הגועל מתחת למגדלי השן ביפו, את חבית הנפץ שמתחת לפיתות של אבולעפיה, את המציאות שאנחנו כל-כך משתדלים להדחיק.


ואנחנו מדחיקים. אנחנו שמים מחסומים, בינינו לבינם. חלקם פיזיים (כמו אלו בין הגדה לכאן) וחלקם וירטואלים למחצה (אנחנו בתל-אביב והם ביפו). אבל בסופו של דבר לא רק הם חיים בגטו, גם אנחנו. פוחדים, שונאים, לחוצים. הישיבות של בני ברק, הכספומטים של לוד, הסמטאות של עג'מי – אנחנו לא מבקרים שם, אנחנו לא יודעים מה הולך שם, אנחנו מדחיקים.


האם עג'מי סרט פוליטי?  כנראה. אבל קשה לזהות בסאב-טקסט של הסרט "מי צודק". כמו כל סרט טוב, גם ימנים וגם שמאלנים יכולים לבוא בטענות לקובטי ושני. כמו כל סרט טוב, הוא "בסך הכל" מציב לצופה מראה נקייה להביט בעצמו, בחייו, במציאות בה הוא מתנהל.


והמציאות המבולבלת מקבלת חיזוק עם קו עלילה מבולבל, שבו עתיד ועבר, כאן ושם, מתבלבלים ומתערבבים. אהבה ושנאה, אחים וחברים, ישראלים וערבים, נוצרים ומוסלמים – כולם נשפכים לתוך הקלחת הבוערת, ואיך שהיא בוערת…


יש בסרט הזה הרבה תקדימים: זה סרט ישראלי שמדבר בעיקר ערבית, זה סרט ערבי שבו הערבים הם (בעיקר) פושעים והיהודים הם (בעיקר) טובים (שוטרים, קורבנות), זה סרט שלא מתבייש לדבר על חטיפת חיילים, סחר בסמים, הברחות עובדים זרים. בקיצור, זה סרט אמיתי, "מהחיים". והוא כואב ושוחה במיץ של הזבל, כי ככה "החיים" כאן נראים.


 


(עג'מי, ישראל 2009. בימוי, תסריט ועריכה: סקנדר קובטי וירון שני. צילום: בועז יהונתן יעקב)