מרתון ראשון, סוף דבר.

 

לפני שלוש שנים בערך סיימתי את חצי המרתון הראשון שלי. אז כתבתי ככה:

יש משהו ממכר בריצה למרחקים ארוכים. הנקודה שבה אתה מפסיק לחשוב על הריצה, הגוף עובר לאוטומט, הרגליים זזות מעצמן, הנשימות מכניסות אותך למימד אחר. גיליתי שיש לי זמן למחשבות, זמן לחשבון נפש, זמן לעצמי בריצות הארוכות האלה. וכן, זה כיף לפני, כיף נורא אחרי, אבל במשך כל הריצה אתה מתעסק לא מעט בלמה אתה צריך את זה, למה בעצם אתה עושה את זה. הריצה הארוכה היא ללא ספק מבחן של אופי ונחישות

ובכן אז עוד לא ידעתי כמה העניין הזה ממכר. אחרי אותו חצי מרתון מצאתי את עצמי עושה עוד כמה חצאי מרתון, ואיזה תנ״ך-תש״ח אחד, אבל בואו נודה – מהרגע שחציתי  את קו הסיום של חצי המרתון הפיל הלבן נכנס לחדר ועליו מדבקה עגולה שעליה כתוב 42.2.

בריצת חצי המרתון האחרונה שלי נפצעתי. אחרי שנה של כאבים וסבל, כולל שלושה חודשים שבהם לא רצתי בכלל, הגעתי לזאבי הפיזותרפיסט שלי, והוא לא רק העמיד אותי על הרגליים בחזרה אלא גם נסך בי את הבטחון לחזור ולרוץ. חזרתי ומהר מאוד התגבשה אצלי ההחלטה שאני זקוק לאתגר חדש. ״על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה״, הספר האוטוביוגרפי של הירוקו מורקמי שקיבלתי ליומלדת הקודם (?) מאסף והפך בשנה האחרונה לסוג של תנ״ך עבורי, שכנע אותי סופית לעשות מרתון.

בתקופה שבה אני מתאמן למרתון, כמעט חצי שנה, לא מעט אנשים שאלו אותי למה אני צריך את זה. התשובה הקצרה שלי בדרך כלל הייתה שלוש המילים המפורסמות של ג׳ורג׳ מאלורי, ״בגלל שזה שם״. יש גם את העניין שהבן אדם מוצא את עצמו בגיל 42, ויש יותר מדי סימבוליקה סביב המספר הזה. אבל האמת היא שאני פשוט מאוד אוהב אתגרים, ולא יכולתי שלא להיענות לאתגר שכזה, אחד מהאתגרים המנטליים היותר גדולים שקיימים.

לפני כמה חודשים קראתי ששחר פאר מתאמנת גם היא למרתון תל אביב. זה מה ששחר, מי שדורגה במקום ה-11 בעולם, כתבה על האתגר הזה:

יש לי חלום של 13 שנה לרוץ מרתון. והסיבה היא ר-ק מנטלית! אני חושבת שזה מאתגר מאוד להתאמן חמישה חודשים לקראת מטרה ספציפית, ולהגיע לקצה גבול היכולת הפיזית של הגוף. החלטתי שזה הזמן שלי להגשים את החלום ולסמן וי על האתגר.

אז גם אני החלטתי לסמן וי על האתגר. את ההחלטה קיבלתי לפני שנה, והיה לי ברור שמרתון תל אביב יהיה הבמה. מהמאסטר אלון, שהיה במידה רבה ההשראה שלי לחלום ולחשוב שאפשר לרוץ מרתון גם בלי קבוצה ובגדים מיוחדים ושבעה אימונים בקבוע, שאלתי את התוכנית (novice 2 של האל היגדון, אם אתם ממש מתעניינים). מאייל שממש כמוני (רק קצת לפניי) נאבק באתגר שאבתי ייעוץ וטיפים. ובספטמבר גייסתי גם את שותף הקרבות אסף (או שמא הוא גייס אותי) לאתגר, וביחד (גם אם באופן וירטואלי) ניגשנו למלאכה: 18 שבועות של תוכנית מאומצת שבסופה מחכים 42.2 הקילומטרים המובטחים.

מהרגע שחוצים את קו 20 הקילומטרים ונכנסים לעולם הריצות הארוכות (זה מדהים איך ריצות של 10-12 קילומטר, שלוש פעמים בשבוע, הופכים לריצות קצרות…), אתה מבין את הקלישאות החבוטות אך הכל כך מדויקות שהכל בעצם בראש. מורקמי מטיל את הפצצה כבר בתחילת הספר:

״הכאב בלתי נמנע. הסבל הוא בחירה״.

כשאתה רץ ארבע פעמים בשבוע במשך כמעט חצי שנה אתה מגלה כמה זה נכון. אתה לומד להכיר את הגוף שלך, וגם את הנפש, כמו שמעולם לא הכרת. לומד שהכאבים האלה – ברגליים, בברכיים, בגב לפעמים – יגיעו, וצריך להכיר בהם, לקבל אותם, ולדעת שהם פשוט יחלפו. וכשמדי פעם הם לא חולפים, אז צריך לדעת לקבל עזרה. כי הגוף שלך הוא בסופו של דבר הדבר הכי חשוב כדי לעמוד באתגר הזה. הגוף וה-state of mind הזה שאפשר. שאתה יכול הכל, אם רק תרצה ותתמיד ולא תתייאש.ֿֿֿ

קל מאוד ללגלג על האנשים האלה שרצים. היום אני מבין את המקום שממנו הם רצים. היום, כמו מורקמי, אני מברך אותם לשלום כשאני רץ, תוהה האם הם חושבים על אותם הדברים שאני חושב, האם הם מתמודדים עם אותם הדברים שאני מתמודד. אני חושב כמה כבר רץ זה, ולמה מתאמן זה. ובעיקר אני נהנה מהאחווה הזו, של אלפיים רצים שמתאמנים כל יום, כדי להתאסף בסופו של דבר על קו הזינוק, ולהתמודד, כולם ביחד וכל אחד לחוד, עם האתגר.

לפעמים יש אנשים הפונים לאנשים הרצים מדי בוקר ואומרים להם: ״עד כדי כך אתה רוצה לחיות חיים ארוכים, מה?״. אבל אני חושב שלמעשה אין הרבה אנשים שרצים מפני שהם רוצים לחיות חיים ארוכים. לי נדמה שגדול הרבה יותר מספרם של אלה הרצים דווקא מפני שהם חושבים לעצמם: ״גם אם לא אחיה זמן רב, לפחות אני רוצה לחיות חיים מלאים״. אם ניקח למשל עשר שנים – מובן מאליו שעשר שנים של חיים מלאים ובעלי מטרה מוגדרת עדיפות על עשר שנים של חיים עמומים. ולדעתי הריצה עוזרת לכך בבירור. להביא את עצמך לכדי שתבער בדרך מועילה, אפילו במעט, במסגרת היכולות שכל אדם ניחן בהן, וזו בדיוק מהותה של הריצה.

אם שש שנים של עצמאות כיזם לימדו אותי משהו זה בדיוק את זה. זה להכיר ביכולות שלי, אבל עוד יותר מזה זה לדעת שההבדל בין להגשים את המטרות שלך לבין לא הוא פשוט לא לוותר. כי הכי קל להגיד לעצמך שלא תצליח. הכי קל לוותר על האתגר כי זה קשה. לעצור באמצע כי כואב. לעשות פחות ממה שתכננת כי זה בדיוק לא מסתדר.

במקום זה אתה מוצא את עצמך נצמד לתוכנית. בגשם ובשמש, בבוקר ובלילה, בבית וגם בחופש. כשמה שעומד מול העיניים זו המטרה. והידיעה שאפשר להשיג אותה אם רק נלך את הדרך עד סופה. ארבע ריצות בשבוע, עשרות קילומטרים כל שבוע, ועם הזמן והשבועות שחולפים אתה מתחזק ומתחשל מבלי שאתה שם לב. יום אחד אתה קולט שהחצי מרתון שרק לפני שנה כל כך חששת ממנו הוא המרחק שאתה רץ כל יום שישי, שאתה מסיים אותו עם חיוך על הפנים ובלי כל קושי. יום אחד אתה קולט שהמרחק המלא כבר לא מפחיד אותך, שאתה יודע שאתה מסוגל לו.

תוצאת הזמן האישית שלך, או המקום שאליו הגעת, המראה החיצוני שלך, או איך אנשים מעריכים אותך – הכול הוא בסופו של דבר לא יותר ממשהו משני. הדבר המכריע לאצן כמוני הוא קודם כל לחצות בוודאות כל קו גמר ברגלי שלי. לנצל את כל הכוחות שעלי לנצח, לעמוד בכל מה שעלי לעמוד בו ולהרגיש שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות. ללמוד באופן מעשי מכל טעות ומכל שמחה שהייתה שם; לא חשוב עד כמה הדבר גדול או קטן, אבל חשוב שיהיה שם למעשה השיעור שנלווה אליו. להשקיע בכך זמן, להשקיע בכך ימים, לצבור עוד מירוץ ועוד מירוץ, ובסופו של התהליך להגיע אל מקום מכריע ומספק, או אפילו להתקרב למקום המזכיר, ולו במעט, מקום כזה.

מקום מכריע ומספק. זו הגדרה מצויינת למקום שממני אני כותב את הפוסט הזה. כשסיפרתי לשי, שמבין דבר או שניים במרתונים, בשלב מוקדם יחסית של התוכנית, שאני לא משוכנע שאני אצליח לסיים את המרתון, שאז עוד נראה לי כמשהו פנטסטי ורחוק ממני קילומטרים רבים, הוא אמר לי שלא המרתון הוא מה שחשוב אלא המסע אליו. היום, דווקא בגלל שהשלמתי בהצלחה את המרחק, אני יכול להעיד כמה הוא צדק. כשבשבוע שעבר חבר, שמאחוריו תחרות איש ברזל, אמר לי שנשמע שעברתי תהליך מנטלי משמעותי בחודשים האלה שאני מתאמן, ידעתי על מה הוא מדבר. המסע הזה משנה אותך. מי שלא היה שם לא יכול להבין כמה. השעות האלה לבד, שעות בהן אתה מתמודד רק עם עצמך, עם הגוף שלך, עם הידיעה שנותרו לך כך וכך קילומטרים לסיום, עם הכאבים הקטנים, עם היופי שמולך, עם האנשים שחולפים על פניך, עם המוסיקה שאתה שומע או האנשים החכמים שלהם אתה מקשיב.

ואולי התהליך הכי גדול שעברתי הוא שהריצה הפכה עבורי למדיטציה. כל ריצה ארוכה היא בעצם אותה הריצה: בחמישה קילומטרים הראשונים אני די סובל, מרגיש את הרגליים, את הגב, חושב לעצמי למה אני צריך את זה, הנעליים מציקות לי, הגרביים, המכנסיים. ואז אני נכנס לטראנס, מתחבר לאוויר שבחוץ, לנוף, למה שבאוזניות, ומפסיק לחשוב על הריצה. הרגליים זזות מעצמן, הגוף עושה את מה שהוא מתורגל לעשות, אני מפסיק גם להקשיב לאפליקציה שמכריזה על הקילומטרים והקצב, ופשוט רץ. ככה זה עובד בערך עד הקילומטר השלושים. ״מהקילומטר השלושים מתחיל המרתון״, אייל אמר לי לפני כמה שבועות כשדיברנו על הריצה המסכמת. אוי, כמה שהוא צדק.

מהקילומטר השלושים מתחילה התמודדות קשה וכואבת. המרחק לא זז, הכל כואב, המוסיקה כבר לא עוזרת. מהקילומטר השלושים זה רק אתה והשדים שלך. מהקילומטר השלושים אתה מרגיש את האתגר. עד המרתון רצתי 32, 34 ואפילו 36 קילומטר בריצה המסכמת. אבל בדיעבד שום דבר לא הכין אותי למרתון עצמו, ל-42 קילומטרים, 12 קילומטר של כאב.

כי המירוץ אתמול לא היה שונה מכל ריצה ארוכה אחרת. להיפך – הופתעתי כמה הצלחתי להוציא לפועל בקפידה את התכנון שלי. קמתי כמו שצריך, אכלתי כמו שצריך, קיבלתי חיבוק בהצלחה ויצאתי לדרך. מצאתי חנייה בקלות, הגעתי למתחם בדיוק בזמן, וכשראש העיר הזניק אותנו למירוץ והתחלתי לרוץ יחד עם אלפיים הרצים האחרים שעמדו על קו הזינוק של המרתון הרגשתי טוב ומוכן מתמיד. עקפתי בעליצות את הפייסר של 4:15, זמן היעד שלי, ונשבעתי שאני לא נותן לו להתקרב ויהי מה.

2017-02-24-06-59-21

אפילו לא סבלתי בחמישה קילומטרים הראשונים. את עשרת הקילומטרים הראשונים, בצפון העיר, סיימתי תוך שעה בדיוק כמו שתכננתי. כאן נכנסתי כבר לטראנס, הפלייליסט האהוב שלי באוזניים, רץ כמו כל שישי על הטיילת את הדרך הארוכה ליפו. מתרגל את השגרה כמו רובוט: כל חצי שעה תמר או משמש, כל 9 קילומטר ג׳ל, שותה כל שעה קצת מים, ובעיקר מנסה לשמור על הקצב, הקצב שהגוף שלי מכתיב לי, הקצב שלמדתי לרוץ לפיו.

את עשרים הקילומטר סיימתי בפחות משעתיים, מרוצה מאוד מעצמי, ואפילו העלייה המפרכת באלנבי בדרך לכיכר הבימה עברה יחסית בקלות. החלפתי פלייליסט בערך שם, אחרי 24 קילומטר, התלוצצתי עם ידידיי ועוקביי, והמשכתי הלאה. סיימתי את שלושים הקילומטרים בפחות משלוש שעות, וכאן כרגיל התחיל המאבק.

אני חושב שהוא התחיל הלכה למעשה בעלייה מאבן גבירול בדרך חזרה לרוטשילד. הרגליים הופכות פתאום כבדות, הגוף מגלה סימנים ראשונים של תשישות. אני מגלה שהג׳י.פי.אס מזייף והאלפיקציה כבר באופסט של קילומטר, ככה שכל החישובים על קצב הלכו לכל הרוחות. ומעל הכל יש לי עוד שעה ורבע של ריצה. אין מה לעשות, אני אומר לעצמי, זה מה יש וזה לא הזמן להישבר. ממשיכים לרוץ

יורדים מערבה על רוטשילד בדרך לים, ופונים דרומה. אני מכיר כבר את המסלול. כרגע מתמקד בלהגיע חזרה לנמל, בדרך המוכרת. ילדים שעומדים בצד ומעודדים מעלים על שפתיי חיוך. כשאני מסתובב על דיזנגוף בדרך לכיכר רבין, 35 קילומטר לתוך המירוץ, אני מרגיש את האנרגיות נשאבות מהגוף שלי. ג׳ל אחרון, קצת מים ואני סוחב את עצמי הלאה, אל הכיכר. הקפה סמלית, ועכשיו, על אבן גבירול, כל מה שנשאר לי זה להגיע לפארק. הרגליים גמורות, הברכיים כואבות, אבל נשבעתי לא לעצור, לא להפסיק.

אני מגיע לגשר המקולל שמעל הירקון, עלייה עצבנית, ומחליט ללכת אותו. קצת מנוחה לעצמי, קצת שחרור עצמות. מגיע לשיא הגובה, ואז חוזר לרוץ. נכנס לפארק, לשביל המוכר כל כך, ומחלק המים צועק לי: ״2.5 קילומטר לסיום״.   בשלב הזה נגמר לי הפלייליסט. אני מוציא את האייפון מהפאוץ׳, ושם אביתר בנאי. בדיוק מה שאני צריך בשביל המוטיבציה, לגוף ולנפש. רץ עם אביתר לאורך השביל והירקון, ומגיע לקטע האחרון, עולה על דרך נמיר, מתחבר עם אלפי הרצים שמסיימים את חצי המרתון ו-10 הק״מ.

הם בנתיב שלהם, ואני בנתיב שלי. המון אנשים בצידי הדרך מעודדים, ואני יכול כבר לראות את קו הסיום. בכוחות אחרונים שאני לא יודע מאיפה הבאתי אני מגביר את הקצב. רץ קדימה, עוקף את הרצים מסביבי, והנה אני נכנס לשרוול, דמעות חונקות את גרוני. הכרוז מכריז את השם שלי, אני חוצה את קו הסיום וזהו – זה נגמר. עשיתי את זה. סיימתי את המרתון הראשון שלי

2017-02-24-11-24-53

הדבר ששימח אותי מכול הוא שהיום באמת נהניתי, ומכל הלב, מהמירוץ עצמו… השקעתי את כל הכוח שבי, ומשהו הדומה לתחושה הזו עדיין נותר בגופי… מובן שהיה לי קשה מבחינה פיזית, והיו אף רגעים שהרגשתי שאני עומד לקרוס מבחינה נפשית. אבל ״קושי״ הוא הרי תנאי מוקדם לספורט מהסוג הזה. אלמלא היה בו קושי, מי היה מנסה להתמודד עם ספורט כמו טריאתלון או מרתון שדורשים זמן ומאמץ?   דווקא משום שקשה, דווקא משום שאנחנו רוצים להתגבר על הקושי הספציפי הזה, אנחנו יכולים לחוש שאנחנו באמת חיים, או לפחות את מקצת התחושה הזאת, באמצעות התהליך הזה. אנחנו יכולים גם (אם נצליח) להגיע אל ההכרה שאיכותם של החיים הללו אינה טמונה בדבר מקובע כמו התוצאה שהשגנו או המקום אליו הגענו, כי אם כלולה בצורה נזילה ומשתנה במעשה עצמו.

(פוסט זה נכתב רובו ככולו במהלך מאות הקילומטרים ועשרות השעות בהן רצתי בדרך למרתון הראשון שלי.

כל הציטוטים ללא מראה מקום מתוך "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה״ מאת הרוקי מורקמי.)

מודעות פרסומת

ג׳יפ ממוגן ירי

הג'יפ ממוגן ירי, אבל לא מגן מפחד. אני יושב בתוך גוש הפח והברזל והזכוכית המחוסמת, ליד הנהג, בעוד הג'יפ גומא אט-אט את הקילומטרים הבודדים עד המחסום. הדרך מתפתלת, מתעקלת, כמו משחקת איתי, מגלה עצמה ומיד נעלמת, ואני לא מצליח להגיע לסופה. מכונס בתוך עצמי, לבוש באפוד מגן למרות ארבעת הטונות של הפלדה שמסביבי, אני מביט דרך החלון המסורג, מנסה לזהות מבעוד מועד קצהו של רובה, חוט הרעדה של מטען, תנועה חריגה. עוד רגע זה נגמר, אני אומר לעצמי, עוד שני קילומטרים והביתה. הפתק הצהוב מהשלישות כבר בכיס שלי, רשמית אני כבר משוחרר. כל מה שנשאר לי זה רק להגיע למחסום, להיכנס לאוטו ולשכוח מכל
המילואים האלה.

אני מחפש מפלט באוויר היוצא מהחרכים הקטנים השחורים בקדמת הרכב, אבל החימום אפילו לא מספיק להגיע אליי. ככל שהג'יפ מתאמץ הוא איננו יכול למזג האוויר. למרות הדובון והפלנל, הקור חודר לעצמות והן כואבות. ממש כשאני פולט איזו קללה ארסית, אנחנו מסיימים את העיקול האחרון, ואז אני קולט אותו. בחוץ, הולך לאיטו, מסיים בקושי רב את העלייה, ודאי כבר רואה את המחסום בעיניו. הוא לבוש במכנסיים מרופטות שנדמה כי כולם לובשים כאן, לרגליו סנדלים פשוטות למרות הקור העז, שערו קצר ומתולתל. לרגע נדמה כאילו הוא מטייל לו להנאתו, חופשי בטבע הגדול הסובב אותו ללא מפריע, אך כשאנחנו מתקרבים, אני יכול להבחין בגל של רעד
האוחז בו, וכמו עכבר בכלוב הוא אך שומע את המנוע של הג'יפ, וכבר מסתובב מפוחד אלינו. הוא עומד במקום, מביט בנו, מחכה שנעבור. אנחנו מתקרבים, ועכשיו אני כבר יכול לראות שפם, זיפים
של זקן, עיניים שחורות עייפות-עצובות. והנה גם המחסום באופק, ושיירת המכוניות הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו.

בעוד מבטי ממוקד באיש העומד בצד הדרך, הנהג פונה אליי לפתע ואומר בהתלהבות: "תראה, תראה איזה קטע אני עושה לו…", ומאיץ פתאום לכיוונו של האיש שלמולנו. אולי זה הקור העז, אוליהאפאתיות שתקפה אותי אחרי כמה ימים במקום המקולל הזה, אבל אין לי אפילו כוח להתווכח איתו. רגע אני עוד תוהה מה הוא חושב לעשות, ואז מבין. השלולית. גם האיש בצד הכביש מבין. הוא אפילו לא מנסה לזוז לאחור, מוותר מראש על הנסיון הכושל למאבק, למוד נסיון ממאבקים רבים כל-כך לאורך זמן ארוך כל-כך. הג'יפ שועט לתוך השלולית ואז שולח ליטרים מזוהמים של גשם ואדמה לכל הכיוונים. אני מזדעזע במושבי, תוהה אם הרעש ששמעתי היה רעש
הטינופת המתעופפת לכל עבר או שמא היה שם גם משהו אחר. רוצה להשפיל את המבט, אבל הוא נשאר תקוע בחלון, והמראה של השיער הרטוב, הבגדים הנוזלים חום מלוכלך, העיניים הדומעות, המראה הזה נתקע לי בראש. כוס אמק, דווקא את זה אני צריך לקחת איתי
הביתה.

אנחנו לא מספיקים לנסוע אלא מטרים בודדים, והנהג עוצר לפתע בצד. אני מסיט את המבט סוף-סוף מהחלון, ומסתכל בו בעייפות מרוגזת. הוא נראה מודאג וחושש, והמבט המסופק שהיה לו אך לפני רגע נעלם כלא היה. "נראה לי… נראה לי קרה משהו.", הוא ממלמל לעברי, "נראה לי צריך לצאת החוצה לבדוק." אני לא זז. שום כסף שבעולם, שום צבא, שום דבר – כלום לא מוציא אותי מהג'יפ הממוגן לחוץ הקר והמנוכר שלימיני, אני חושב. הנהג מכניס פתאום מחסנית
לנשק שלצידו ברעש, לוקח אותו בידו הימנית ואז יוצא החוצה, משאיר את הדלת פתוחה. הרוח הקרה נכנסת לג'יפ, וצמרמורת עוברת בגופי. לאן הוא הולך?  אני מסתכל מסביבי והשקט הפתאומי מטריף אותי. איפה הוא?   אני מסובב את מבטי ככל שהאפוד מרשה לי, מנסה לראות היכן הוא נמצא. ממשש לימיני, תר אחרי הנשק האישי שלי. לעזאזל, הרי הזדכיתי עליו בבסיס. הנהג האדיוט השאיר אותי כאן, בלי נשק, בלי ליווי, בלי כלום. בום!  הדלת נטרקת במכה חזקה,
והנהג מתיישב לצדי ופרצופו לא מנבא טוב. "הגלגל האחורי עקום לגמרי. נראה לי… נראה לי נכנסנו לאיזה משהו… בור. צריך להודיע למישהו…  צריך עזרה".

אני מביט בו, ומנסה להרגיע אותו, למרות שהמבוכה והחשש שהשתלטו עליו מספקים אותי בדרך כלשהי. "תעלה מול הבסיס בקשר", אני אומר לו, "ותגיד להם שנתקענו כאן". "איזה קשר…", הוא עונה בהיסטריה, "לא לקחתי שום קשר. נראה לך אני חותם על קשר בשביל לקחת אותך למחסום?". העצבנות שלו מנסה ללא הצלחה לחפות על הפחד. כן, הוא אולי כבר מנוסה כאן, בכבישים המפותלים-המפורקים האלה, אבל עכשיו הוא פוחד ממש כמוני. הוא שוב יוצא מהג'יפ,
להסתכל שוב אולי. אני מחליט שאין טעם לשבת סתם ככה, ויוצא גם כן. פושט מעליי את האפוד, טורק את הדלת, ואז אני רואה את האיש מתקרב לאט אלינו. הוא עדיין רטוב, אבל הוא כבר אינו רועד. כאילו להרגיז הוא הולך באותו שקט שבו הלך קודם, כאילו לא פגש הג'יפ את השלולית מעולם. עיניו נעוצות קדימה, ודאי מביטות במחסום שמאחורינו. אני מתאמץ ללכוד את מבטו, כשהנהג קוטע לפתע את חוט מחשבותיי. "תגיד, אולי יש לך פלאפון?", הוא שואל אותי.
פלאפון – איך לא חשבתי על זה. אני מוציא מהכיס את המכשיר, ונותן לו. הוא מביט בי לרגע כמו במטומטם, ואז מחייג במהירות. אני ממשיך להביט באיש ההולך, באותו קצב, באותו אופן, באותה
שלווה, באותו חשש. "פיטוסי, שומע?", הנהג צועק לתוך המכשיר שלי, "נראה לי… נראה לי דפקתי את הג'יפ… איזה גלגל התעקם… לא, לא, היתה איזו שלולית שלא ראיתי, ו… כנראה היה
שם בור. תשלח מישהו להוציא אותנו מכאן, טוב? כן, אנחנו בחוץ… עם אפודים, בטח… לא, לא נראה לי מסוכן. למה, נראה לך מסוכן?".

אני מביט בנהג. הוא מרים את הראש ומסתכל סביבו מפוחד, מזכיר לי במעט את מבטו של האיש, כשהביט בנו מתקרבים מעבר לעיקול. והאיש – איפה הוא?  אני מביט שמאלה, ורואה אותו עומד ממש לידי, מביט בנעשה, מקשיב. "טוב, אנחנו כאן. ממש ליד המחסום. תשלח מישהו… מהר!",
מסיים הנהג בספק פקודה, ספק תחינה ומנתק. הוא הולך סביב הג'יפ כדי להחזיר לי את הטלפון, ואז גם הוא רואה את האיש. הוא עומד ומביט בגלגל האחורי במבט מבין ומתעניין. "תגיד לי, מה אתה מסתכל, אתה?", הנהג שואל את האיש ברוגז. "אני יכול לעזור", אומר זה בשקט, בעברית צחה עם מבטא ערבי כבד. אני מביט בו ולפתע הוא נראה אחרת – בטוח בעצמו, עיניו משדרות חוכמה ונסיון חיים. הוא נראה חזק פתאום, כמו שנראה רק מי שעבד כל חייו בעבודה פיזית מאומצת, שייך כל-כך למקום, ולידו אנחנו בולטים כל-כך בזרותנו. "לך, לך מפה", צועק עליו הנהג, "בגללך כל העניין הזה…". אני ממשיך להביט באיש שלא זז, ואז הוא מביט בי בחזרה לפתע. "אני יכול לעזור", הוא חוזר ואומר, הפעם לי כשהוא מביט עמוק בעיניי, "אני מכונאי. הייתי עובד במוסך בעפולה". עכשיו הוא מחייך אליי, ופתאום אני מוצא בחיוך שלו משהו מרגיע שכה ייחלתי אליו.

"אמרתי לך ללכת מפה", צועק שוב הנהג מאחוריי, "תיכף באים לפה חבר'ה מהבסיס, ויהיה לך רע מאוד. אז אני מציע…", "שתוק", אני מתפרץ לדבריו, "נמאס לי כבר לשמוע אותך". הוא קופא במקומו ומביט בי בהלם. גם אני בהלם, מקשיב לעצמי ולא מאמין. אבל אז אני מביט בו, בפרצוף המופתע וחסר האונים, ומתמלא עוד יותר בחמה. "הוא אומר לך שהוא מכונאי, הוא אומר לך שהוא עבד במוסך… אם אתה רוצה להמשיך לעמוד פה בקור ולחכות ולראות מי יבוא הקודם – החברים שלך מהרכב או איזו חוליית מחבלים – אתה מוזמן להישאר… אני רוצה להגיע למחסום והביתה. יש לי חיים שמחכים לי. נשבר לי הזין מהמקום הזה. אז עכשיו עושים מה שהוא אומר, ואם לא מתאים לך, שב בצד ותשתוק". אני מביט חזרה באיש, החיוך שלו הפך כבר ממש לצחוק. הוא מחכה לאישור בעיניי, וכשהוא מקבל אותו, הוא נשכב מתחת לג'יפ בלי לחכות רגע ומסתכל. הוא
מהמהם לעצמו כמה רגעים, אולי אומר משהו, ואז הוא יוצא החוצה, מתרומם ומביט מסביבו. "נו, גילית משהו, דוקטור?", שואל אותו הנהג בלגלוג. האיש לא עונה. לפתע הוא הולך הצידה, מרים אבן גדולה, לוקח אותה אל הג'יפ ואז חוזר ונשכב איתה מתחתיו, ליד הגלגל האחורי.

הדפיקות על הברזל נשמעות חזקות כשהן מהדהדות מסביבנו, ואני מסתכל סביב לראות שתשומת הלב שאנחנו מושכים לא מביאה איתה אורחים בלתי צפויים. אבל קר ומחשיך, ונראה לי שאפילו מחבלים לא מסתובבים במזג אוויר הזה, או לפחות אני מקווה כך. האיש יוצא שוב ממתחת לג'יפ, ונעמד בחזרה. "אתם יכולים להגיע למחסום ככה", הוא אומר לי," תחכו שם. זה יותר בטוח בשבילכם". אני מקשיב לו ולא מאמין. פתאום אני מושיט לו את היד. "תודה רבה לך", אני
אומר לו, "תודה רבה". "חוסיין, אני חוסיין", הוא אומר לי כשהוא לוחץ את ידי. "תודה רבה, חוסיין", אני אומר לו שוב, ואני מקווה שהוא רואה בעיניי כמה התודה שלי כנה ואמיתית. אבל אז קולו של
הנהג קורע לי את השלווה לחתיכות  קטנות של מציאות. ""אני לא נוסע ככה… אני לא סומך עליו, ואני לא נוסע ככה", הוא צועק מהצד השני של הרכב. אני מפנה את מבטי אליו בכעס. הוא מופתע
מהמבט שלי, אבל מתעשת במהירות. "עדיף נראה לי לחכות לצוות מהרכב שיבוא", הוא אומר לי במין החלטיות מפתיעה. באותו רגע פוקעת סבלנותי. אני לא יודע מה קורה לי, אבל באותה שניה אני ניגש למקום בו הוא עומד, תופס בחולצתו ומטיח אותו אחורה בחוזקה על מכסה המנוע של הג'יפ. הוא מופתע, לא מתגונן. אני מתקרב אליו, זועם כולי, ומסנן לעברו כשידי מורמת באיום: "תקשיב לי… אני הגעתי לפה בטעות, אתה שומע? אני לא שייך לכאן… שלושה שבועות העברתי כאן, וזה הגיע לי עד לפה". אני שומע את עצמי ולא מאמין. גם חוסיין מביט בי מופתע. פרצופו של הנהג לבן כולו, הוא עומד במקום, מפחד לזוז, מפחד מתגובתי. "יש לי בכיס כבר את הפתק
של השחרור", אני ממשיך בכעס, "ובמחסום מחכה לי האוטו שלי, ואני נוסע מכאן. שוכח ממך, ומהג'יפ הזה, ומהחטיבה המרחבית הזו, ומכל השטחים המזויינים האלה. אז אתה נכנס עכשיו לג'יפ ונוסע, גם אם נראה לך שאנחנו מתפוצצים ברגע שאתה מתניע. ברור?". "כן, כן",
הנהג מגמגם, וברגע שאני עוזב אותו ממלמל משהו לא ברור, והולך מסביב במהירות. הוא נכנס לג'יפ, טורק אחריו את הדלת בכעס.

אני פותח את הדלת ואז נתקל שוב בחוסיין. נדמה לי שאני מזהה חיוך של הנאה מתחת לשפם העבות שלו. החצי-חיוך הזה משעשע אותי, ובאופן פלאי העצבים נרגעים להם. "רוצה טרמפ עד למחסום?", אני שואל אותו. "לא, תודה", חוסיין אומר, עכשיו כבר מחייך ממש, "זו דרך שאני מאוד אוהב ללכת בה". חוסיין מביט בי כשאני טורק את הדלת, מביט בי דרך החלון המסורג. לרגע אני יכול לדמיין שאני נוסע לי להנאתי, חופשי בטבע הגדול הסובב אותי ללא מפריע, אך אני יודע שהוא יכול להבחין בגל של רעד האוחז בי, שכמו עכבר בכלוב אני רק שומע את המנוע של הג'יפ וכבר מתעטף באפוד בפחד, שוב מתבונן סביב בציפיה, מנסה לזהות מבעוד מועד קצה של כאפייה, סימנים של מארב, תנועה מחשידה. חוסיין עומד במקום ומחכה שנעבור. עכשיו אני מביט בשפם הגאה שלו, בזיפי זקן מטופחים, בעיניים השחורות הבוערות-חכמות. והנה גם המחסום באופק, ושיירת המכוניות הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו. המראה הזה נתקע לי בראש. את זה
אני אקח איתי הביתה.

(נכתב לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" 2004)

חצי, בן אדם

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב כבר כמעט חצי שנה, בראש שלי לפחות. ככה זה עם מטרות ארוכות טווח. אתה (אני, זאת אומרת) מתכנן מה תעשה ברגע שבו תצלח את קו המטרה, ואצלי זה ישר מיתרגם למה אני אכתוב. אז כבר חצי שנה, מאז שהחלטתי על המטרה הזו, שאני מתאמן.

לפני חצי שנה החלטתי לחזור לרוץ. התירוץ היה מרתון תל אביב, שם תיכננתי לרוץ 10 ק״מ. אני רץ 10 ק״מ און אנד אוף כבר כמה שנים. אף פעם לא ניסיתי או שאפתי ליותר. עניין של כושר, בעיקר. אבל הפעם, במיוחד אחרי שסיימתי את המירוץ (בקושי רב, יש לציין), החלטתי שאני לא רק אמשיך להתאמן באופן סדיר, אלא גם אנסה להגדיל טווחים.

חצי מרתון תמיד היה נראה לי כמו מרחק למקצוענים. אתם יודעים, כאלה שיש להם מאמן אישי, שרצים בקבוצה, שיודעים מה צריך ללבוש ומה צריך לאכול, שרצים חמש פעמים בשבוע. לא עניין לחובבנים כמוני. אבל שיחה מקרית, בבית קפה תל אביבי, עם איש התה והמרתוניסט הטרי אלון, שינתה לי את קו המחשבה. ״אני הורדתי תוכנית מהאינטרנט״, הוא אמר לי, ״ופשוט עשיתי מה שכתוב שם. זהו״. ובכן, עם הצלחה, ועם אלון, לא מתווכחים. הורדתי גם אני תוכנית משם, ליתר בטחון גם עקבתי אחרי התוכנית של תוכנת הריצה שבה אני משתמש, וכמו שאני בדרך כלל עושה עשיתי מה שבא לי, בגבולות הזמן והמקום האפשריים עבורי.

בשבועות הראשונים לא יצאתי בהצהרות מפוצצות. רציתי לראות שאני מסתדר עם הגדלת הטווח ובכלל עם התוכנית. רק באמצע הדרך, כשכבר רצתי 15 ק״מ, בשיחה עם אסף, שותפי למטרה ארוכת הטווח  המרכזית שלי בשנים האחרונות, סרנדיפ, סימנתי את המטרה בבירור: חצי מרתון במירוץ הלילה בפארק הירקון, סוף יוני, חודש בדיוק אחרי יומולדת 40 שלי.

פעם, בשיחה אחרת בבית קפה אחר, אמר לי איש הברזל בדימוס, הסטארטאפיסט והמרתוניסט שי, שריצה למרחקים ארוכים היא ממש כמו סטארטאפ. אז עוד לא הבנתי כמה הוא צדק. אז כמו בכל הנוגע לסטארטאפ, גם כאן, העניין של שותפים לדרך היה מאוד משמעותי עבורי. כמו גם במטרה ארוכת הטווח המוזכרת לעיל. יש משהו מעודד/תומך/מאתגר/מהנה באנשים שממש כמוך בדרך למטרה, ואפשר להתייעץ איתם, לשתף אותם, להשתתף איתם. וגם אם בסוף אתה לבד על המסלול, צריך לקבל לבד החלטות, הזיעה היא הזיעה שלך ורק שלך, הביחד הזה, שותפות הגורל, נחמת הטיפשים, היא משהו נפלא.

יש משהו ממכר בריצה למרחקים ארוכים. הנקודה שבה אתה מפסיק לחשוב על הריצה, הגוף עובר לאוטומט, הרגליים זזות מעצמן, הנשימות מכניסות אותך למימד אחר. גיליתי שיש לי זמן למחשבות, זמן לחשבון נפש, זמן לעצמי בריצות הארוכות האלה. וכן, זה כיף לפני, כיף נורא אחרי, אבל במשך כל הריצה אתה מתעסק לא מעט בלמה אתה צריך את זה, למה בעצם אתה עושה את זה. הריצה הארוכה היא ללא ספק מבחן של אופי ונחישות.

אני הולך לחשוף פה איזה סוד שאולי חלק מקהילת הרצים לא רוצה לחשוף בפומבי: אין בריצה קסמים. יש אולי עניין של גנטיקה (תודה אמא, אבא, אמא טבע), כשרון טבעי מעט, אבל בסופו של דבר עיקר העניין הוא אימון. לרוץ, לרוץ, לרוץ. שוב ושוב ושוב. כל שבוע מרגישים את ההבדל, כל שבוע מרגישים את השיפור. לאט לאט המרחקים עולים והקשיים יורדים. המבחן העיקרי הוא לצאת החוצה, להתחיל לרוץ, לא להישבר באמצע. ממש כמו בסטארט אפ. ממש כמו בחיים.

לפני כמה שבועות רצתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי עד אותו זמן, 18ק״מ, כסוג של חזרה גנרלית. בנקודה הזו ידעתי שאני מסוגל לעשות את זה, למרות ששמרתי את הדבר האמיתי לאתמול. ואתמול, אתמול נהניתי רוב הזמן – מהאווירה, מהאנשים מסביבי, מהריצה בפארק, מהבריזה ליד הים. גם כשהתברברנו בנקודת האמצע (בכל זאת מירוץ בארץ ישראל… למה לסמן כמו שצריך איפה מסתובבים?), והבנתי שאני הולך לרוץ עוד 3.5 קילומטר מיותרים, לא נשברתי. בנקודה הזו הבנתי איך אנשים עושים מרתון שלם (לא שיש לי אשליות בקשר למרתון לונדון…). בסופו של דבר זה הכל בראש.

וכשחציתי את קו הסיום, עם חיוך על הפנים למרות הגוף הכואב, אחרי חצי שנה של אימונים, ותוך כדי שאני נאלץ להקריב לצערי את מסיבת הסיום של יובל בבית הספר, התחושה היתה אפילו טובה יותר משחשבתי. המשימה הושלמה. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. והכי חשוב, נהניתי לכל אורך הדרך, גם בחצי שנה האחרונה וגם אתמול בפארק.

Finished

ארבעימה

״אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את כל מי שניגן עליי
ואני אומר
תודה״
14088704957_4da936f1a8_z
מה ארבעים פתאום?  מי ארבעים?
אנשים בני ארבעים תמיד נראו לי כאלה בוגרים,
אנשים שיודעים מה הם רוצים מהחיים,
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים.
ואני?  אני יש לי בעיקר שאלות
והרבה חלומות ומחשבות
ואני עדיין מתרגש משיר ברדיו, ממלה שכתובה
וחושב פעמיים לפני שאני עונה לילד תשובה
ומרגיש רוב הזמן כמו גיטרה, הרוח פורט עליי
ואני עדיין מחכה למה שלא קרה במאי
ומחפש את הלחן והמילים והבמה המתאימה
אז ארבעים, מה?
קדימה,
ארבעימה!

איטס אול הפנינג! (בעוד שבוע)

אפתח דווקא בוידוי חושפני: מעולם לא הייתי בפסטיבל מוסיקה אמיתי. אמיתי, כלומר כזה שבו במשך סופשבוע שלם עולים ויורדים לפניך, ולפני עוד כמה אלפי אנשים מכל העולם, מיטב האמנים ביקום ומחוצה לו. אתם יודעים, משהו כמו וודסטוק ולא כמו אינדינגב (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
ראיתי בחיי מאות רבות של הופעות, בכל מקום אפשרי, בארץ ובחו״ל, ואפילו נסעתי במיוחד. ועדיין בפסטיבל מוסיקה אמיתי לא הייתי. זה פשוט אף פעם לא הסתדר, לא היה אפשרי, לא היה מספיק חשוב.

ועכשיו לעוד חשיפה מרעישה: בעוד שבוע בדיוק, בערך בשעה הזו, אעמוד לי בפארק דל פורום שבברצלונה ואמתין לי לתחילת ההופעה של מידלייק שתפתח עבורי את פרימוורה סאונד פסטיבל, 3 ימים (לילות ליתר הדיוק) של הופעות נפלאות באחד מהפסטיבלים הגדולים שמתקיימים ברחבי העולם.

אז איך התגלגלתי לפרימוורה דווקא השנה?  האשמה טמונה בארבע פיות שובבות מבוסטון אותן אני רוצה לראות בהופעה יותר מדי זמן, לפחות 25 שנה, כולל כמה פספוסים בחו״ל וביטול אחד מאוד עצוב ומתוקשר בארץ.

הפיקסיז, עוד לפני ההודעה על ההופעה בארץ, הודיעו על טור באירופה, והתברר לי שהם יופיעו בפרימוורה, פסטיבל שאני מפנטז עליו כבר המון זמן, ביחד עם עוד הרכב קטן מככב בכמה פנטזיות שלי כבר זמן רב, ארקייד פייר. כל זאת יומיים (!) אחרי שאני חוגג יומולדת משמעותי ועגול במיוחד, ובעיר חביבה עליי מאוד. נו, צירוף מקרים שכזה לא יכול היה להשאיר אפילו ציניקן כמוני אדיש, וכך מצאתי את עצמי מזמין כרטיסים עוד לפני שהתברר הליין-אפ המלא והמשובח

וכך, בעוד שבוע, אני עומד להגשים חלום ישן ולפגוש כמות מדהימה של להקות ואמנים שאני כבר רוצה לראות המון המון זמן: ניוטרל מילק הוטל ודיסקלוז׳ר, דה נשיונל וצ׳יק צ׳יק צ׳יק (!!!), טלויז׳ן (עושים את מארקי מון!!!) ומוגוואי. ויש גם ניין אינץ׳ ניילז וקווינז אוף דה סטון אייג׳ ועוד המון הרכבים חדשים ובועטים שאת חלקם הגדול אני אפילו לא הכרתי. בקיצור, פסטיבל אמיתי, כבר אמרתי.

וכעת כל מה שנותר הוא לספור את הימים, כשבראש מסתובב כל הזמן המשפט המפורסם של את אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, פני ליין מ״כמעט מפורסמים״: It's All Happening! 

כמו שאתה לנצח

ילד שלי,

לא להאמין איך הזמן עובר. כחלק מהעברת הבלוג הזה למשכנו החדש קראתי שוב את כל הפוסטים שכתבתי לך כאן בימי ההולדת שלך מאז שנולדת. כל כך הרבה רגש וגאווה ואושר מגולמים בתינוק אחד קטן ויפה, שגדל לילדון סקרן ומתוק, ועכשיו אתה ילד באמת, ילד גדול.

ילד עם רצונות, עם חלומות, עם דרישות. ילד שמצחיק אותי, שמאתגר אותי, שמעניין אותי. ילד שמביע דעה על המוסיקה שאני שומע, על הסרטים שאני רואה, על החיים. ילד שאני יכול לראות את עצמי בעיניים שלו, ובאותה מידה הוא כל כך הרבה דברים שמעולם לא הייתי.

אז מה אני יכול לאחל לך, ילד, בחצי הדרך לבגרות?  רק שתמשיך בדרך הפרחים ולא בדרך הקוצים 🙂

שתמשיך לחלום, חלומות גדולים וילדותיים; שתמשיך להיות מוקף בחברים, לאהוב אותם ולהקסים אותם; שתמשיך להיות רגיש, חכם וטוב; ובעיקר שתמשיך להיות הילד שלי, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב, שתמיד מוצא רגע להתפנק אצלי, שתמיד גורם לי לחייך חיוך טיפשי ומלא גאווה.

ואאחל לך עוד, אם תרשה לי לגנוב מיהודי חכם אחד בשם רוברט צימרמן, שכל משאלותיך יתגשמו, שתמיד תעשה בשביל אחרים והם בשבילך יעשו, שתבנה סולם לכוכבים ותזכה לטפס על כל השלבים ותישאר, ילד שלי, כמו שאתה לנצח.

אוהב, כבר 9 שנים,

אבא שלך

הדבר הכי טוב שקרה לי (ילד שלי)

לפני שמונה שנים, בערך בשעה הזו; מוקדם מהרגיל, כי בניתי על זה שנחלוק יומולדת, ובכל זאת – החיים שלי השתנו לנצח: הפכת אותי ברגע אחד לאבא. ואני יכול להגיד עכשיו, בראייה לאחור, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי.
שמונה שנים – זה נשמע הרבה, אבל זה עבר כל כך מהר. רק לפני רגע היית תינוק שחיבקתי אליי בדרך לתינוקייה, ילד קטן שלקחתי פעם ראשונה לגן, ילד שהתרגש ללכת לבית ספר ביום הראשון, ופתאום אתה כבר גדול, עצמאי, חושב, עם דעות ותהיות משל עצמך – לא להאמין.
אבל, וזה רק ביני לבינך, אני הכי אוהב את זה שאתה עוד נהנה להיות ילד – בא אליי לחיבוק, להתפנק, ולא יודע כמה זה עושה לי טוב. וכל יום אתה זוכר להגיד לי ״אבא, אני אוהב אותך״, והמילים האלה ממלאות אותי באושר כמו ששום מילים לא מסוגלות. ואני עונה לך "גם אני אוהב אותך", אבל המילים לא מסוגלות להעביר כמה. 

שמונה שנים, ובדיוק השבוע ניסיתי להיזכר איך היו החיים לפניך, בלעדיך, ולא הצלחתי. יותר משאני לא זוכר מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי, אני לא זוכר מה החליף אצלי את כל האושר והחום שאתה הבאת לחיים שלי, וחוזר ומביא בכל יום מחדש.

אני מאחל לך, ילד שלי, שתמשיך להיות בדיוק מי שאתה – ילד אוהב ואהוב, שמח ורציני, עם רצון עז להיות הכי טוב שאפשר (מעניין מאיפה זה בא…) אבל גם דאגה אמיתית למי שלא. 

אני אוהב אותך המון, ילד. שינית לי את החיים לנצח, ואני מודה לך על כך. להיות אבא שלך זה ללא ספק הדבר הכי טוב שקרה לי.