ג׳יפ ממוגן ירי

הג'יפ ממוגן ירי, אבל לא מגן מפחד. אני יושב בתוך גוש הפח והברזל והזכוכית המחוסמת, ליד הנהג, בעוד הג'יפ גומא אט-אט את הקילומטרים הבודדים עד המחסום. הדרך מתפתלת, מתעקלת, כמו משחקת איתי, מגלה עצמה ומיד נעלמת, ואני לא מצליח להגיע לסופה. מכונס בתוך עצמי, לבוש באפוד מגן למרות ארבעת הטונות של הפלדה שמסביבי, אני מביט דרך החלון המסורג, מנסה לזהות מבעוד מועד קצהו של רובה, חוט הרעדה של מטען, תנועה חריגה. עוד רגע זה נגמר, אני אומר לעצמי, עוד שני קילומטרים והביתה. הפתק הצהוב מהשלישות כבר בכיס שלי, רשמית אני כבר משוחרר. כל מה שנשאר לי זה רק להגיע למחסום, להיכנס לאוטו ולשכוח מכל
המילואים האלה.

אני מחפש מפלט באוויר היוצא מהחרכים הקטנים השחורים בקדמת הרכב, אבל החימום אפילו לא מספיק להגיע אליי. ככל שהג'יפ מתאמץ הוא איננו יכול למזג האוויר. למרות הדובון והפלנל, הקור חודר לעצמות והן כואבות. ממש כשאני פולט איזו קללה ארסית, אנחנו מסיימים את העיקול האחרון, ואז אני קולט אותו. בחוץ, הולך לאיטו, מסיים בקושי רב את העלייה, ודאי כבר רואה את המחסום בעיניו. הוא לבוש במכנסיים מרופטות שנדמה כי כולם לובשים כאן, לרגליו סנדלים פשוטות למרות הקור העז, שערו קצר ומתולתל. לרגע נדמה כאילו הוא מטייל לו להנאתו, חופשי בטבע הגדול הסובב אותו ללא מפריע, אך כשאנחנו מתקרבים, אני יכול להבחין בגל של רעד
האוחז בו, וכמו עכבר בכלוב הוא אך שומע את המנוע של הג'יפ, וכבר מסתובב מפוחד אלינו. הוא עומד במקום, מביט בנו, מחכה שנעבור. אנחנו מתקרבים, ועכשיו אני כבר יכול לראות שפם, זיפים
של זקן, עיניים שחורות עייפות-עצובות. והנה גם המחסום באופק, ושיירת המכוניות הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו.

בעוד מבטי ממוקד באיש העומד בצד הדרך, הנהג פונה אליי לפתע ואומר בהתלהבות: "תראה, תראה איזה קטע אני עושה לו…", ומאיץ פתאום לכיוונו של האיש שלמולנו. אולי זה הקור העז, אוליהאפאתיות שתקפה אותי אחרי כמה ימים במקום המקולל הזה, אבל אין לי אפילו כוח להתווכח איתו. רגע אני עוד תוהה מה הוא חושב לעשות, ואז מבין. השלולית. גם האיש בצד הכביש מבין. הוא אפילו לא מנסה לזוז לאחור, מוותר מראש על הנסיון הכושל למאבק, למוד נסיון ממאבקים רבים כל-כך לאורך זמן ארוך כל-כך. הג'יפ שועט לתוך השלולית ואז שולח ליטרים מזוהמים של גשם ואדמה לכל הכיוונים. אני מזדעזע במושבי, תוהה אם הרעש ששמעתי היה רעש
הטינופת המתעופפת לכל עבר או שמא היה שם גם משהו אחר. רוצה להשפיל את המבט, אבל הוא נשאר תקוע בחלון, והמראה של השיער הרטוב, הבגדים הנוזלים חום מלוכלך, העיניים הדומעות, המראה הזה נתקע לי בראש. כוס אמק, דווקא את זה אני צריך לקחת איתי
הביתה.

אנחנו לא מספיקים לנסוע אלא מטרים בודדים, והנהג עוצר לפתע בצד. אני מסיט את המבט סוף-סוף מהחלון, ומסתכל בו בעייפות מרוגזת. הוא נראה מודאג וחושש, והמבט המסופק שהיה לו אך לפני רגע נעלם כלא היה. "נראה לי… נראה לי קרה משהו.", הוא ממלמל לעברי, "נראה לי צריך לצאת החוצה לבדוק." אני לא זז. שום כסף שבעולם, שום צבא, שום דבר – כלום לא מוציא אותי מהג'יפ הממוגן לחוץ הקר והמנוכר שלימיני, אני חושב. הנהג מכניס פתאום מחסנית
לנשק שלצידו ברעש, לוקח אותו בידו הימנית ואז יוצא החוצה, משאיר את הדלת פתוחה. הרוח הקרה נכנסת לג'יפ, וצמרמורת עוברת בגופי. לאן הוא הולך?  אני מסתכל מסביבי והשקט הפתאומי מטריף אותי. איפה הוא?   אני מסובב את מבטי ככל שהאפוד מרשה לי, מנסה לראות היכן הוא נמצא. ממשש לימיני, תר אחרי הנשק האישי שלי. לעזאזל, הרי הזדכיתי עליו בבסיס. הנהג האדיוט השאיר אותי כאן, בלי נשק, בלי ליווי, בלי כלום. בום!  הדלת נטרקת במכה חזקה,
והנהג מתיישב לצדי ופרצופו לא מנבא טוב. "הגלגל האחורי עקום לגמרי. נראה לי… נראה לי נכנסנו לאיזה משהו… בור. צריך להודיע למישהו…  צריך עזרה".

אני מביט בו, ומנסה להרגיע אותו, למרות שהמבוכה והחשש שהשתלטו עליו מספקים אותי בדרך כלשהי. "תעלה מול הבסיס בקשר", אני אומר לו, "ותגיד להם שנתקענו כאן". "איזה קשר…", הוא עונה בהיסטריה, "לא לקחתי שום קשר. נראה לך אני חותם על קשר בשביל לקחת אותך למחסום?". העצבנות שלו מנסה ללא הצלחה לחפות על הפחד. כן, הוא אולי כבר מנוסה כאן, בכבישים המפותלים-המפורקים האלה, אבל עכשיו הוא פוחד ממש כמוני. הוא שוב יוצא מהג'יפ,
להסתכל שוב אולי. אני מחליט שאין טעם לשבת סתם ככה, ויוצא גם כן. פושט מעליי את האפוד, טורק את הדלת, ואז אני רואה את האיש מתקרב לאט אלינו. הוא עדיין רטוב, אבל הוא כבר אינו רועד. כאילו להרגיז הוא הולך באותו שקט שבו הלך קודם, כאילו לא פגש הג'יפ את השלולית מעולם. עיניו נעוצות קדימה, ודאי מביטות במחסום שמאחורינו. אני מתאמץ ללכוד את מבטו, כשהנהג קוטע לפתע את חוט מחשבותיי. "תגיד, אולי יש לך פלאפון?", הוא שואל אותי.
פלאפון – איך לא חשבתי על זה. אני מוציא מהכיס את המכשיר, ונותן לו. הוא מביט בי לרגע כמו במטומטם, ואז מחייג במהירות. אני ממשיך להביט באיש ההולך, באותו קצב, באותו אופן, באותה
שלווה, באותו חשש. "פיטוסי, שומע?", הנהג צועק לתוך המכשיר שלי, "נראה לי… נראה לי דפקתי את הג'יפ… איזה גלגל התעקם… לא, לא, היתה איזו שלולית שלא ראיתי, ו… כנראה היה
שם בור. תשלח מישהו להוציא אותנו מכאן, טוב? כן, אנחנו בחוץ… עם אפודים, בטח… לא, לא נראה לי מסוכן. למה, נראה לך מסוכן?".

אני מביט בנהג. הוא מרים את הראש ומסתכל סביבו מפוחד, מזכיר לי במעט את מבטו של האיש, כשהביט בנו מתקרבים מעבר לעיקול. והאיש – איפה הוא?  אני מביט שמאלה, ורואה אותו עומד ממש לידי, מביט בנעשה, מקשיב. "טוב, אנחנו כאן. ממש ליד המחסום. תשלח מישהו… מהר!",
מסיים הנהג בספק פקודה, ספק תחינה ומנתק. הוא הולך סביב הג'יפ כדי להחזיר לי את הטלפון, ואז גם הוא רואה את האיש. הוא עומד ומביט בגלגל האחורי במבט מבין ומתעניין. "תגיד לי, מה אתה מסתכל, אתה?", הנהג שואל את האיש ברוגז. "אני יכול לעזור", אומר זה בשקט, בעברית צחה עם מבטא ערבי כבד. אני מביט בו ולפתע הוא נראה אחרת – בטוח בעצמו, עיניו משדרות חוכמה ונסיון חיים. הוא נראה חזק פתאום, כמו שנראה רק מי שעבד כל חייו בעבודה פיזית מאומצת, שייך כל-כך למקום, ולידו אנחנו בולטים כל-כך בזרותנו. "לך, לך מפה", צועק עליו הנהג, "בגללך כל העניין הזה…". אני ממשיך להביט באיש שלא זז, ואז הוא מביט בי בחזרה לפתע. "אני יכול לעזור", הוא חוזר ואומר, הפעם לי כשהוא מביט עמוק בעיניי, "אני מכונאי. הייתי עובד במוסך בעפולה". עכשיו הוא מחייך אליי, ופתאום אני מוצא בחיוך שלו משהו מרגיע שכה ייחלתי אליו.

"אמרתי לך ללכת מפה", צועק שוב הנהג מאחוריי, "תיכף באים לפה חבר'ה מהבסיס, ויהיה לך רע מאוד. אז אני מציע…", "שתוק", אני מתפרץ לדבריו, "נמאס לי כבר לשמוע אותך". הוא קופא במקומו ומביט בי בהלם. גם אני בהלם, מקשיב לעצמי ולא מאמין. אבל אז אני מביט בו, בפרצוף המופתע וחסר האונים, ומתמלא עוד יותר בחמה. "הוא אומר לך שהוא מכונאי, הוא אומר לך שהוא עבד במוסך… אם אתה רוצה להמשיך לעמוד פה בקור ולחכות ולראות מי יבוא הקודם – החברים שלך מהרכב או איזו חוליית מחבלים – אתה מוזמן להישאר… אני רוצה להגיע למחסום והביתה. יש לי חיים שמחכים לי. נשבר לי הזין מהמקום הזה. אז עכשיו עושים מה שהוא אומר, ואם לא מתאים לך, שב בצד ותשתוק". אני מביט חזרה באיש, החיוך שלו הפך כבר ממש לצחוק. הוא מחכה לאישור בעיניי, וכשהוא מקבל אותו, הוא נשכב מתחת לג'יפ בלי לחכות רגע ומסתכל. הוא
מהמהם לעצמו כמה רגעים, אולי אומר משהו, ואז הוא יוצא החוצה, מתרומם ומביט מסביבו. "נו, גילית משהו, דוקטור?", שואל אותו הנהג בלגלוג. האיש לא עונה. לפתע הוא הולך הצידה, מרים אבן גדולה, לוקח אותה אל הג'יפ ואז חוזר ונשכב איתה מתחתיו, ליד הגלגל האחורי.

הדפיקות על הברזל נשמעות חזקות כשהן מהדהדות מסביבנו, ואני מסתכל סביב לראות שתשומת הלב שאנחנו מושכים לא מביאה איתה אורחים בלתי צפויים. אבל קר ומחשיך, ונראה לי שאפילו מחבלים לא מסתובבים במזג אוויר הזה, או לפחות אני מקווה כך. האיש יוצא שוב ממתחת לג'יפ, ונעמד בחזרה. "אתם יכולים להגיע למחסום ככה", הוא אומר לי," תחכו שם. זה יותר בטוח בשבילכם". אני מקשיב לו ולא מאמין. פתאום אני מושיט לו את היד. "תודה רבה לך", אני
אומר לו, "תודה רבה". "חוסיין, אני חוסיין", הוא אומר לי כשהוא לוחץ את ידי. "תודה רבה, חוסיין", אני אומר לו שוב, ואני מקווה שהוא רואה בעיניי כמה התודה שלי כנה ואמיתית. אבל אז קולו של
הנהג קורע לי את השלווה לחתיכות  קטנות של מציאות. ""אני לא נוסע ככה… אני לא סומך עליו, ואני לא נוסע ככה", הוא צועק מהצד השני של הרכב. אני מפנה את מבטי אליו בכעס. הוא מופתע
מהמבט שלי, אבל מתעשת במהירות. "עדיף נראה לי לחכות לצוות מהרכב שיבוא", הוא אומר לי במין החלטיות מפתיעה. באותו רגע פוקעת סבלנותי. אני לא יודע מה קורה לי, אבל באותה שניה אני ניגש למקום בו הוא עומד, תופס בחולצתו ומטיח אותו אחורה בחוזקה על מכסה המנוע של הג'יפ. הוא מופתע, לא מתגונן. אני מתקרב אליו, זועם כולי, ומסנן לעברו כשידי מורמת באיום: "תקשיב לי… אני הגעתי לפה בטעות, אתה שומע? אני לא שייך לכאן… שלושה שבועות העברתי כאן, וזה הגיע לי עד לפה". אני שומע את עצמי ולא מאמין. גם חוסיין מביט בי מופתע. פרצופו של הנהג לבן כולו, הוא עומד במקום, מפחד לזוז, מפחד מתגובתי. "יש לי בכיס כבר את הפתק
של השחרור", אני ממשיך בכעס, "ובמחסום מחכה לי האוטו שלי, ואני נוסע מכאן. שוכח ממך, ומהג'יפ הזה, ומהחטיבה המרחבית הזו, ומכל השטחים המזויינים האלה. אז אתה נכנס עכשיו לג'יפ ונוסע, גם אם נראה לך שאנחנו מתפוצצים ברגע שאתה מתניע. ברור?". "כן, כן",
הנהג מגמגם, וברגע שאני עוזב אותו ממלמל משהו לא ברור, והולך מסביב במהירות. הוא נכנס לג'יפ, טורק אחריו את הדלת בכעס.

אני פותח את הדלת ואז נתקל שוב בחוסיין. נדמה לי שאני מזהה חיוך של הנאה מתחת לשפם העבות שלו. החצי-חיוך הזה משעשע אותי, ובאופן פלאי העצבים נרגעים להם. "רוצה טרמפ עד למחסום?", אני שואל אותו. "לא, תודה", חוסיין אומר, עכשיו כבר מחייך ממש, "זו דרך שאני מאוד אוהב ללכת בה". חוסיין מביט בי כשאני טורק את הדלת, מביט בי דרך החלון המסורג. לרגע אני יכול לדמיין שאני נוסע לי להנאתי, חופשי בטבע הגדול הסובב אותי ללא מפריע, אך אני יודע שהוא יכול להבחין בגל של רעד האוחז בי, שכמו עכבר בכלוב אני רק שומע את המנוע של הג'יפ וכבר מתעטף באפוד בפחד, שוב מתבונן סביב בציפיה, מנסה לזהות מבעוד מועד קצה של כאפייה, סימנים של מארב, תנועה מחשידה. חוסיין עומד במקום ומחכה שנעבור. עכשיו אני מביט בשפם הגאה שלו, בזיפי זקן מטופחים, בעיניים השחורות הבוערות-חכמות. והנה גם המחסום באופק, ושיירת המכוניות הפלסטינאיות שתקועה מאחוריו. המראה הזה נתקע לי בראש. את זה
אני אקח איתי הביתה.

(נכתב לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" 2004)
Finished

חצי, בן אדם

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב כבר כמעט חצי שנה, בראש שלי לפחות. ככה זה עם מטרות ארוכות טווח. אתה (אני, זאת אומרת) מתכנן מה תעשה ברגע שבו תצלח את קו המטרה, ואצלי זה ישר מיתרגם למה אני אכתוב. אז כבר חצי שנה, מאז שהחלטתי על המטרה הזו, שאני מתאמן.

לפני חצי שנה החלטתי לחזור לרוץ. התירוץ היה מרתון תל אביב, שם תיכננתי לרוץ 10 ק״מ. אני רץ 10 ק״מ און אנד אוף כבר כמה שנים. אף פעם לא ניסיתי או שאפתי ליותר. עניין של כושר, בעיקר. אבל הפעם, במיוחד אחרי שסיימתי את המירוץ (בקושי רב, יש לציין), החלטתי שאני לא רק אמשיך להתאמן באופן סדיר, אלא גם אנסה להגדיל טווחים.

חצי מרתון תמיד היה נראה לי כמו מרחק למקצוענים. אתם יודעים, כאלה שיש להם מאמן אישי, שרצים בקבוצה, שיודעים מה צריך ללבוש ומה צריך לאכול, שרצים חמש פעמים בשבוע. לא עניין לחובבנים כמוני. אבל שיחה מקרית, בבית קפה תל אביבי, עם איש התה והמרתוניסט הטרי אלון, שינתה לי את קו המחשבה. ״אני הורדתי תוכנית מהאינטרנט״, הוא אמר לי, ״ופשוט עשיתי מה שכתוב שם. זהו״. ובכן, עם הצלחה, ועם אלון, לא מתווכחים. הורדתי גם אני תוכנית משם, ליתר בטחון גם עקבתי אחרי התוכנית של תוכנת הריצה שבה אני משתמש, וכמו שאני בדרך כלל עושה עשיתי מה שבא לי, בגבולות הזמן והמקום האפשריים עבורי.

בשבועות הראשונים לא יצאתי בהצהרות מפוצצות. רציתי לראות שאני מסתדר עם הגדלת הטווח ובכלל עם התוכנית. רק באמצע הדרך, כשכבר רצתי 15 ק״מ, בשיחה עם אסף, שותפי למטרה ארוכת הטווח  המרכזית שלי בשנים האחרונות, סרנדיפ, סימנתי את המטרה בבירור: חצי מרתון במירוץ הלילה בפארק הירקון, סוף יוני, חודש בדיוק אחרי יומולדת 40 שלי.

פעם, בשיחה אחרת בבית קפה אחר, אמר לי איש הברזל בדימוס, הסטארטאפיסט והמרתוניסט שי, שריצה למרחקים ארוכים היא ממש כמו סטארטאפ. אז עוד לא הבנתי כמה הוא צדק. אז כמו בכל הנוגע לסטארטאפ, גם כאן, העניין של שותפים לדרך היה מאוד משמעותי עבורי. כמו גם במטרה ארוכת הטווח המוזכרת לעיל. יש משהו מעודד/תומך/מאתגר/מהנה באנשים שממש כמוך בדרך למטרה, ואפשר להתייעץ איתם, לשתף אותם, להשתתף איתם. וגם אם בסוף אתה לבד על המסלול, צריך לקבל לבד החלטות, הזיעה היא הזיעה שלך ורק שלך, הביחד הזה, שותפות הגורל, נחמת הטיפשים, היא משהו נפלא.

יש משהו ממכר בריצה למרחקים ארוכים. הנקודה שבה אתה מפסיק לחשוב על הריצה, הגוף עובר לאוטומט, הרגליים זזות מעצמן, הנשימות מכניסות אותך למימד אחר. גיליתי שיש לי זמן למחשבות, זמן לחשבון נפש, זמן לעצמי בריצות הארוכות האלה. וכן, זה כיף לפני, כיף נורא אחרי, אבל במשך כל הריצה אתה מתעסק לא מעט בלמה אתה צריך את זה, למה בעצם אתה עושה את זה. הריצה הארוכה היא ללא ספק מבחן של אופי ונחישות.

אני הולך לחשוף פה איזה סוד שאולי חלק מקהילת הרצים לא רוצה לחשוף בפומבי: אין בריצה קסמים. יש אולי עניין של גנטיקה (תודה אמא, אבא, אמא טבע), כשרון טבעי מעט, אבל בסופו של דבר עיקר העניין הוא אימון. לרוץ, לרוץ, לרוץ. שוב ושוב ושוב. כל שבוע מרגישים את ההבדל, כל שבוע מרגישים את השיפור. לאט לאט המרחקים עולים והקשיים יורדים. המבחן העיקרי הוא לצאת החוצה, להתחיל לרוץ, לא להישבר באמצע. ממש כמו בסטארט אפ. ממש כמו בחיים.

לפני כמה שבועות רצתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי עד אותו זמן, 18ק״מ, כסוג של חזרה גנרלית. בנקודה הזו ידעתי שאני מסוגל לעשות את זה, למרות ששמרתי את הדבר האמיתי לאתמול. ואתמול, אתמול נהניתי רוב הזמן – מהאווירה, מהאנשים מסביבי, מהריצה בפארק, מהבריזה ליד הים. גם כשהתברברנו בנקודת האמצע (בכל זאת מירוץ בארץ ישראל… למה לסמן כמו שצריך איפה מסתובבים?), והבנתי שאני הולך לרוץ עוד 3.5 קילומטר מיותרים, לא נשברתי. בנקודה הזו הבנתי איך אנשים עושים מרתון שלם (לא שיש לי אשליות בקשר למרתון לונדון…). בסופו של דבר זה הכל בראש.

וכשחציתי את קו הסיום, עם חיוך על הפנים למרות הגוף הכואב, אחרי חצי שנה של אימונים, ותוך כדי שאני נאלץ להקריב לצערי את מסיבת הסיום של יובל בבית הספר, התחושה היתה אפילו טובה יותר משחשבתי. המשימה הושלמה. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. והכי חשוב, נהניתי לכל אורך הדרך, גם בחצי שנה האחרונה וגם אתמול בפארק.

Finished

14088704957_4da936f1a8_z

ארבעימה

״אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את כל מי שניגן עליי
ואני אומר
תודה״
14088704957_4da936f1a8_z
מה ארבעים פתאום?  מי ארבעים?
אנשים בני ארבעים תמיד נראו לי כאלה בוגרים,
אנשים שיודעים מה הם רוצים מהחיים,
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים.
ואני?  אני יש לי בעיקר שאלות
והרבה חלומות ומחשבות
ואני עדיין מתרגש משיר ברדיו, ממלה שכתובה
וחושב פעמיים לפני שאני עונה לילד תשובה
ומרגיש רוב הזמן כמו גיטרה, הרוח פורט עליי
ואני עדיין מחכה למה שלא קרה במאי
ומחפש את הלחן והמילים והבמה המתאימה
אז ארבעים, מה?
קדימה,
ארבעימה!

איטס אול הפנינג! (בעוד שבוע)

אפתח דווקא בוידוי חושפני: מעולם לא הייתי בפסטיבל מוסיקה אמיתי. אמיתי, כלומר כזה שבו במשך סופשבוע שלם עולים ויורדים לפניך, ולפני עוד כמה אלפי אנשים מכל העולם, מיטב האמנים ביקום ומחוצה לו. אתם יודעים, משהו כמו וודסטוק ולא כמו אינדינגב (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
ראיתי בחיי מאות רבות של הופעות, בכל מקום אפשרי, בארץ ובחו״ל, ואפילו נסעתי במיוחד. ועדיין בפסטיבל מוסיקה אמיתי לא הייתי. זה פשוט אף פעם לא הסתדר, לא היה אפשרי, לא היה מספיק חשוב.

ועכשיו לעוד חשיפה מרעישה: בעוד שבוע בדיוק, בערך בשעה הזו, אעמוד לי בפארק דל פורום שבברצלונה ואמתין לי לתחילת ההופעה של מידלייק שתפתח עבורי את פרימוורה סאונד פסטיבל, 3 ימים (לילות ליתר הדיוק) של הופעות נפלאות באחד מהפסטיבלים הגדולים שמתקיימים ברחבי העולם.

אז איך התגלגלתי לפרימוורה דווקא השנה?  האשמה טמונה בארבע פיות שובבות מבוסטון אותן אני רוצה לראות בהופעה יותר מדי זמן, לפחות 25 שנה, כולל כמה פספוסים בחו״ל וביטול אחד מאוד עצוב ומתוקשר בארץ.

הפיקסיז, עוד לפני ההודעה על ההופעה בארץ, הודיעו על טור באירופה, והתברר לי שהם יופיעו בפרימוורה, פסטיבל שאני מפנטז עליו כבר המון זמן, ביחד עם עוד הרכב קטן מככב בכמה פנטזיות שלי כבר זמן רב, ארקייד פייר. כל זאת יומיים (!) אחרי שאני חוגג יומולדת משמעותי ועגול במיוחד, ובעיר חביבה עליי מאוד. נו, צירוף מקרים שכזה לא יכול היה להשאיר אפילו ציניקן כמוני אדיש, וכך מצאתי את עצמי מזמין כרטיסים עוד לפני שהתברר הליין-אפ המלא והמשובח

וכך, בעוד שבוע, אני עומד להגשים חלום ישן ולפגוש כמות מדהימה של להקות ואמנים שאני כבר רוצה לראות המון המון זמן: ניוטרל מילק הוטל ודיסקלוז׳ר, דה נשיונל וצ׳יק צ׳יק צ׳יק (!!!), טלויז׳ן (עושים את מארקי מון!!!) ומוגוואי. ויש גם ניין אינץ׳ ניילז וקווינז אוף דה סטון אייג׳ ועוד המון הרכבים חדשים ובועטים שאת חלקם הגדול אני אפילו לא הכרתי. בקיצור, פסטיבל אמיתי, כבר אמרתי.

וכעת כל מה שנותר הוא לספור את הימים, כשבראש מסתובב כל הזמן המשפט המפורסם של את אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, פני ליין מ״כמעט מפורסמים״: It's All Happening! 

כמו שאתה לנצח

ילד שלי,

לא להאמין איך הזמן עובר. כחלק מהעברת הבלוג הזה למשכנו החדש קראתי שוב את כל הפוסטים שכתבתי לך כאן בימי ההולדת שלך מאז שנולדת. כל כך הרבה רגש וגאווה ואושר מגולמים בתינוק אחד קטן ויפה, שגדל לילדון סקרן ומתוק, ועכשיו אתה ילד באמת, ילד גדול.

ילד עם רצונות, עם חלומות, עם דרישות. ילד שמצחיק אותי, שמאתגר אותי, שמעניין אותי. ילד שמביע דעה על המוסיקה שאני שומע, על הסרטים שאני רואה, על החיים. ילד שאני יכול לראות את עצמי בעיניים שלו, ובאותה מידה הוא כל כך הרבה דברים שמעולם לא הייתי.

אז מה אני יכול לאחל לך, ילד, בחצי הדרך לבגרות?  רק שתמשיך בדרך הפרחים ולא בדרך הקוצים :)

שתמשיך לחלום, חלומות גדולים וילדותיים; שתמשיך להיות מוקף בחברים, לאהוב אותם ולהקסים אותם; שתמשיך להיות רגיש, חכם וטוב; ובעיקר שתמשיך להיות הילד שלי, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב, שתמיד מוצא רגע להתפנק אצלי, שתמיד גורם לי לחייך חיוך טיפשי ומלא גאווה.

ואאחל לך עוד, אם תרשה לי לגנוב מיהודי חכם אחד בשם רוברט צימרמן, שכל משאלותיך יתגשמו, שתמיד תעשה בשביל אחרים והם בשבילך יעשו, שתבנה סולם לכוכבים ותזכה לטפס על כל השלבים ותישאר, ילד שלי, כמו שאתה לנצח.

אוהב, כבר 9 שנים,

אבא שלך

הדבר הכי טוב שקרה לי (ילד שלי)

לפני שמונה שנים, בערך בשעה הזו; מוקדם מהרגיל, כי בניתי על זה שנחלוק יומולדת, ובכל זאת – החיים שלי השתנו לנצח: הפכת אותי ברגע אחד לאבא. ואני יכול להגיד עכשיו, בראייה לאחור, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי.
שמונה שנים – זה נשמע הרבה, אבל זה עבר כל כך מהר. רק לפני רגע היית תינוק שחיבקתי אליי בדרך לתינוקייה, ילד קטן שלקחתי פעם ראשונה לגן, ילד שהתרגש ללכת לבית ספר ביום הראשון, ופתאום אתה כבר גדול, עצמאי, חושב, עם דעות ותהיות משל עצמך – לא להאמין.
אבל, וזה רק ביני לבינך, אני הכי אוהב את זה שאתה עוד נהנה להיות ילד – בא אליי לחיבוק, להתפנק, ולא יודע כמה זה עושה לי טוב. וכל יום אתה זוכר להגיד לי ״אבא, אני אוהב אותך״, והמילים האלה ממלאות אותי באושר כמו ששום מילים לא מסוגלות. ואני עונה לך "גם אני אוהב אותך", אבל המילים לא מסוגלות להעביר כמה. 

שמונה שנים, ובדיוק השבוע ניסיתי להיזכר איך היו החיים לפניך, בלעדיך, ולא הצלחתי. יותר משאני לא זוכר מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי, אני לא זוכר מה החליף אצלי את כל האושר והחום שאתה הבאת לחיים שלי, וחוזר ומביא בכל יום מחדש.

אני מאחל לך, ילד שלי, שתמשיך להיות בדיוק מי שאתה – ילד אוהב ואהוב, שמח ורציני, עם רצון עז להיות הכי טוב שאפשר (מעניין מאיפה זה בא…) אבל גם דאגה אמיתית למי שלא. 

אני אוהב אותך המון, ילד. שינית לי את החיים לנצח, ואני מודה לך על כך. להיות אבא שלך זה ללא ספק הדבר הכי טוב שקרה לי.

אני צריך אהבה חדשה (למוסיקה)

הצפייה ב"האלבומים 2" של קוטנר, כמו הצפיה בעונה הראשונה והמופלאה שלה, מחדדת אצלי את התחושה שמסתובבת אצלי מזה זמן: אני כבר לא מתרגש ממוסיקה חדשה. או כמעט ולא. אני מנסה לחשוב על דברים חדשים (לא שירים חדשים של אמנים שאני כבר אוהב, למרות שגם זה) שריגשו אותי בשנה-שנתיים האחרונות ומוצא מעט מאוד. רובם אגב מייד אין איזראל. תיכף אני אגיע גם לזה.

 

אז מה בעצם קרה לי?  האם ככל שאני מתבגר היכולת שלי להתרגש נעלמת, או שמא ככל שאני מתבגר הדרישות שלי מהמוסיקה גדלות וכמו בתחומים אחרים קל לי יותר לזהות מתחזים, חקיינים וסתם חסרי כשרון ואני כבר פחות מתבייש לצעוק שהמלך הוא עירום?  אני לא יודע. אולי קצת משניהם. 

 

קשה להתחמק מהתחושה שכשהייתי בן עשרה אלבומים פשוט זרקו אותי, טלטלו לי את החיים, עיצבו את השפה שלי, את החשיבה שלי, את החיים. חלק מהאלבומים ב"האלבומים" הם בדיוק כאלה: "אביתר בנאי", "פלונטר", "סימנים של חולשה", "הקסטה" של נושאי המגבעת, "אסף אמדורסקי" (הראשון). הם דיברו על החיים שלי, של כולנו; הם לא התביישו להראות רגש, להחצין כאב, לדבר על שבר ומשבר; הם היו שונים ומשונים, והם היו חלק מתהליך ההתבגרות שלי. והיו כמובן גם רבים ואחרים, רובם בשפה האנגלית כמובן, להם אני שומר חסד נעורים.

 

עם הזמן דעך זרם האלבומים שאני מאמץ לחיקי בשמחה או מתלבט לגבי לקחת או לא לקחת אותם לאי בודד. מבט ברשימה מלפני חמש שנים של "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית אקטואלית גם היום. לא חושב שנוספו אליה רגעים כאלה. כך גם תחנות התרבות שלי (א', ב'). אני מתאמץ לחשוב על אלבומים שריגשו אותי בשנים האחרונות וקופצים לי לראש אנתוני והג'ונסונים (שבע שנים?!) ודמיאן רייס (שש שנים?!), אחר כך גם קרולינה ואביתר ואביב גדג', שלמרות שהוציאו אלבומים חדשים אני מכיר אותם מזמן. ובכלל יותר קל לי להתחבר ליוצרים שכותבים בעברית, אולי כי אני פשוט מבין אותם ומאמין להם יותר. כאמור, המון זמן לא מצאתי מישהו לא מכאן שנכנס לי לנשמה. המון זמן.

 

אז מה, שום דבר חדש כבר לא מרגש אותי?   או שבאמת לא יוצא פה שום דבר מרגש כבר?!   אני שואל את עצמי ומתקשה לענות. איך זה שקטע כמו I Want You של הביטלס ("אני לא זז מפה עד סוף הצד, זה קטע נהדר…") מתוך אייבי רואוד, אלבום שתיכף חוגג 45 שנה, עדיין מרגש אותי, ומעבר יסודי על השירים הכי טובים של 2012, בין אם לפי בחירות הקהל בסרנדיפ ובין אם בעשרות המגזינים, הבלוגים ושאר ירקות ברשת, פשוט לא עושה לי כלום?!!

 

"אתה צריך אהבה חדשה", אני אומר לעצמי, אלבום שיעיר אותי וירצה ממני עוד, ואני ממנו. משהו מונומנטלי כזה, מפיל, משתק, מהפנט. עוד עושים דברים כאלה?  עוד יש סיכוי לאלבום כזה ב-2013?