אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת
אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול.
מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

 

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת
אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ
הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

 

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב
עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש
להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה
שאתה עושה.

 

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך,
אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

 

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים
בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

 

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני
מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום
ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו
נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

 

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני
כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת
שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה
אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.

רגיש ומרגש מאוד (לאורי)

רגיש ומרגש מאוד. כנראה הייתי מתקשה להגדיר אותך טוב יותר מהגננות בגן. רגיש ומרגש מאוד, אוהב לשיר ולרקוד. יודע מה הוא רוצה וצריך. טוב לב וחייכן. הגדרה מדוייקת.


לפעמים אני חושב כמה יצאת שונה ממני – מלא שמחת חיים, מלא אהבה, מתרגש מכל דבר, מרגש, מחייך ורוקד, מוכן להתמודד עם כל העולם, לבד, חסר פחד. פעמים אחרות אני מקווה שזה לא רק קטע של ילדות, מאחל לך שזה לא יעבור, שתמיד תמשיך לרקוד ולשיר, לחייך לעולם בפנים.


כשאתה יושב בכסא באוטו ושר את המלים אני חושב שאולי אנחנו כן דומים, קצת. אני מרגיש איך המוסיקה מרגשת אותך, גורמת לך לזוז, לשלוח את הידיים לשמיים, אפילו שעכשיו רוב הזמן זה יובל המבולבל או דוד חיים. וכשאתה מחפש את החום של הגוף שלי, שאחבק אותך, שאנשק, אני חושב שאנחנו מאוד דומים. 


הרגישות שלך מרגשת אותי. כשאתה מרגש אותי ככה אני מרגיש שאני תכף נמס. במקרים אחרים אתה עקשן ועומד על שלך, ואפילו כשאני רב איתך ונוזף בך אני לא יכול שלא להגניב חיוך כלפי העצמאות שלך. רק בן שנתיים וכבר רוצה לנהל את העולם בדרך שלך.


כל מה שאני יכול לאחל לך, אורי, הוא את הדברים המפורסמים שאני מעולם לא הצלחתי לקיים, ועל כן אני שמח שאנחנו שונים כל כך: "תרקוד כאילו איש אינו צופה בך, תשיר כאילו איש אינו מקשיב, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת, ותחיה כאילו אותה בגן-עדן עלי אדמות".


יומולדת שמח, ילד. 

שלום כתה א' (בהצלחה, ילד שלי)

כבר כמה שנים שהאחד בספטמבר הוא יום מאוד מרגש בלוח השנה שלי. אבל שום דבר, גם לא השמועות והציפיות, לא הכין אותי לאחד בספטמבר 2011.


כבר מה ימים אני נאבק ברגשות ובתחושות, מנסה להרגיע את ההתרגשות. אבל הבוקר, כשיובל שם את התיק על הגב ובצעד חושש-משהו עשה את דרכו אל הדלת, הרגשתי שסערת הרגשות עומדת להכריע אותי.


וכך צעדתי איתו, ועם הוריי, אל עבר בית הספר, מפזם בראשי את המלים של עלי מוהר:


גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו


 

הלכתי אחריו, לידו, לצידו, מחזיק את ידו. ונכנסתי איתו לבית הספר, לכיתה. הבטתי בו – מתרגש, חושש, מצפה. ילד גדול, גדול כל-כך פתאום.


ועמדתי מהצד בטקס הפתיחה של שנת הלימודים, והוא – עם הכובע הלבן עם הכתובת "שלום כיתה א'" – ישב שם והקשיב, בטח חושש, בטח לא בטוח. עמדתי וחשבתי שבטח גם אני הייתי ככה. הרי אנחנו כל כך דומים בכל כך הרבה דברים. והוא הביט וחייכתי אליו, בעיניים דומעות, כאילו רוצה להבטיח לו שהכל יהיה בסדר. והחזקתי את עצמי לא לבכות.


והם הפריחו בלונים, ואמרו לילדים לבקש משאלה. וגם אני ביקשתי משאלה, בלב. ביקשתי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר. זה כל מה שאני מאחל לו. כל השאר באמת לא חשוב.


ושתמיד תזכור, יובלי, שגם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא, גם אם תפול פתאום תמיד אהיה שם בשבילך.


בהצלחה, ילד שלי.

 

 

במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך



[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא
ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני
ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי
כשהיה  גם עשרים שנה אחרי…]

 

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל
ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש
שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (…), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי
כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.



כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over,
האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית
את "אישיותי
המוסיקלית
", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד
Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר
אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו
אז.



האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים,
שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות
המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים
באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך
חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.



אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי
להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט
נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור.
הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.



"במבט לאחור נראה שאני


יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,


בשעה של דמדומים  


ללא כל אחר-כך.


כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.


בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות
כמעט-נשכחות
 


אני מתכוון…


התכוונתי…


אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה
היה".



השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר
אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות,
הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה,
כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות
שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.



כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה.
ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו
של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals"
הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.





 

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.

יש לי ילד בן שש

יש לי ילד בן שש.


קצת מפחיד להגיד את זה, קצת מפליא אפילו. ממלא את הלב גם גאווה וגם
חשש. אבל – ארצה או לא ארצה – יש לי ילד בן שש, ממש היום, ממש עכשיו.


 

אני עדיין זוכר את התדהמה שאחזה בי כשהוא נולד, לפני שש שנים בדיוק (בערך). אני עדיין זוכר את גופו
הקטן כשהוא הונח על אימו, ואיך ליוויתי אותו בדרך הארוכה (ארוכה מדי) אל התינוקיה, והבטתי בו כשאור מלאכותי חימם את עורו הלבן.


מאז אני לא מסיר ממנו את מבטי. מביט בו גדל, טורף את העולם עם העיניים הסקרניות שלו והחיוך
המבויש. ילד שתמיד שואל את השאלות הכי חכמות, ולא נותן לאף אחד לספר לו סיפורים (במקום תשובות הגיוניות).
בגיל מוקדם, מוקדם מדי, הוא מתלבט לגבי המוות, שירות בצבא, קיומו של אלוהים,
ובמידה רבה מזכיר לי את עצמי. לא, לא בגילו, כי אני לא זוכר איך זה להיות בגילו, אבל את עצמי באופן כללי.


 

הוא ילד מלא אהבה ורגיש, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב ושמח ומתרגש ומתגעגע. אבל הוא גם בן "טיפוסי" שמשתולל ונופל
כל הזמן, וכמות הפצעים על ידיו ורגליו אינסופית. הוא קולט כל דבר ומהר, אשף במחשב, אלוף הגאדג'טים, אבל גם מת על כדורגל וסתם להשתולל
בפארק. 
והכי חשוב – הוא ילד של אבא. וכשהוא בא ומבקש חום ואהבה, מתרפק על
גופי ומתיישב עליי ממש כמו שעשה כשהיה בן שנתיים או שלוש, אין מאושר ממני.

 

האמת
צריכה להיאמר – אני מאוהב בו, בילד הגדול שלי, והאהבה זו רק הולכת וגדלה עם כל שנה
שחולפת. 
כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים, והוא שם את ידו בידי, אני לא יכול
שלא לחשוב על השורות המופלאות ב
שיר
של לנון
:


לפני שאתה חוצה את הכביש

קח את ידי

החיים הם מה שקורה לך

כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות…


 

ואת התוכניות הכי גדולות אני עושה איתך, ילד שלי, ועבורך.


"ילד עם סיבה טובה להאמין שכל עוד מנסים מכל הלב חלומות מתגשמים". אתה מגשים לי יום-יום את החלומות הכי גדולים שלי. הלוואי ואוכל להגשים את שלך.



וסלע לא מרגיש שום כאב. ואי לעולם לא יבכה

לא חורף, לא דצמבר, לא שלג. ובכל זאת השיר הזה מתנגן בי כבר כמה ימים.


 





 


יום חורף


בדצמבר עמוק וחשוך


אני לבד


מביט מחלוני


אל הרחובות שמטה ייפרשו


על תכריך טרי של שלג בו הם חרש התכסו


 


אני סלע


אני אי


 


בניתי חומות


מצודה עמוקה ואדירה


שאיש לא יוכל לחדור


אין לי צורך בחברות


חברות גורמת לכאב


אני מזלזל בצחוק ובלהיות אוהב


 


אני סלע


אני אי


 


אל תדברו על אהבה


ובכן אני שמעתי את המלה הזו כבר קודם


היא רדומה בזכרוני


לא אפריע לתנומה


של רגשות שהלכו לעולמם


אם מעולם לא הייתי אוהב, לא הייתי בוכה לעולם


 


אני סלע


אני אי


 


יש לי את הספרים שלי


ואת השירה שלי להגן עליי


אני מוגן בשריון שלי


מתחבא בחדרי


בטוח בתוך הרחם שלי


אני לא נוגע באיש ואיש לא נוגע בי


 


אני סלע


אני אי


 


וסלע לא מרגיש שום כאב


ואי לעולם לא יבכה




                                    (מלים ולחן: פול סיימון)

לונדון, יום שלישי

(נכתב עבור מורנינג קנדי)

 

 

 

לונדון, יום שלישי
בבוקר, מתעורר מחלום
. אני לא זוכר חלומות אבל זה היה חלום טוב, והוא נקטע באחת
על ידי צלצול השעון.

קמתי מהמיטה, פתחתי את הוילון וגיליתי חושך. כמה שניות עברו
והבנתי ששכחתי לעדכן את השעה בטלפון ולפיכך התעוררתי בחמש בבוקר.

נאנחתי וחזרתי
לישון. עד שבע.


לונדון, יום שלישי בצהריים. בין פגישה
לפגישה אני מטייל ברחוב, נושם את האוויר הקר עמוק לריאות, מסניף קצת חורף אמיתי.

מוצא את עצמי מזמזם לונדון קולינג, אולי בגלל בועז וחיבתו הידועה לעיר ולמזג
האוויר. השותף שלי למסע לא מבין איך אני מסתובב בלי המעיל, אני מנסה להסביר לו כמה
אני אוהב את הקרירות הזו.

לעזאזל, אני נראה טוב בחליפה, אבל איפה עוד אתה יכול
ללבוש חליפה ולהרגיש כל כך טוב?

 

לונדון, יום שלישי בערב. להיות ב-, להרגיש בלי. כל היום בפגישות, קשה לומר
שאני באמת בלונדון.

ובכל זאת במסעדת הדים סאם הקטנה, עם הבלונים בצורת הלב
(ולנטיינז) והמוסיקה האופנתית, אני שוכח לרגע שאני לא ממש תייר.

לונדון חיכתה לי,
גם פה אני לבד, אבל הייאוש ממרחק כזה נוח לאללה. אפילו הערפל לא יקלקל לך את מצב
הרוח.




בחיי (30 שנה למותו של ג'ון לנון)


יש מקומות שאני זוכר


כל חיי, גם אם חלקם כבר השתנו


חלקם לתמיד, לא לטובה


חלקם נעלמו, חלקם נשארו


בכל המקומות האלה היו רגעים


אהבות וחברים שאני עוד זוכר אותם


חלקם כבר מתו, חלקם חיים


בחיי אהבתי את כולם.


 


30 שנה למותו של ג'ון לנון, ואני יכול לומר שהוא יישאר כאן לתמיד.


היום, יותר מתמיד, כשאני כל כך קרוב למקום שבו הוא נרצח, באותו יום שבו הוא נרצח, השירים שלו נשמעים אחרת. כאילו מתארים את מה שקורה מסביבי, את מה שאני מרגיש.


לנון פעל כאמן סולו בקושי 10 שנים. לפני זה הוא היה חלק מאותה רביעייה מופלאה. אני מודה שאני מתחבר לשירים שלו הרבה יותר מאשר ליצירה המשותפת (?) שלו עם מקרטני. שאני אוהב אותו יותר כשהוא שר שירי אהבה לילד שלו, לאשתו, כועס, מקנא, מטיף.


יש הרבה יוצרים ברשימת היוצרים האהובים עליי, אבל נדמה שלנון היה ונשאר הבולט שבהם.


 


אבל מכל החברים והאהבות האלה


אין אחת שלך משתווה


והזכרונות האלה מאבדים משמעות


כשאני חושב על מישהי חדשה כאהבה


למרות שאני יודע שאני לא אפסיק לחבב


אנשים ודברים שהיו לי לפני


אני יודע שתכופות אני אעצור לחשוב עליהם


בחיי אהבתי אותך יותר


 


את "In My Life" כתב לנון בתגובה לעיתונאי אנגלי שטען שלנון לא כותב מספיק על הילדות שלו. השיר המקורי עסק בתחנות משמעותיות בחיים של לנון הילד בליברפול, אבל לנון לא אהב אותו ובסופו של דבר שכתב אותו, כשאחד הטריגרים למלים החדשות היה מותו של סטיוארט סטקליף, נגן הבס המקורי של הביטלס. מקרטני ולנון חתומים על השיר, למרות שחלקו של מקרטני בשיר לא ברור והיה מקור למחלוקת בין השניים (מחלוקת שקיימת רק לגבי שיר נוסף אחד, אלינור ריגבי). "בחיי" הוקלט בסוף 1965.


השיר הפך לאחד השירים המצליחים והפופולאריים ביותר של הביטלס, וזכה לאינספור גרסאות כיסוי ברבות השנים. מכל הגרסאות האלה אהובה עליי במיוחד זו של ג'וני קאש, מתוך "American IV", שהוא הקליט ממש לפני מותו ולרגעים נשמע כמו שיר הפרידה שלו.


היום, במידה רבה, כשאני מקשיב לו, זה נשמע כמו שיר הפרידה של ג'ון לנון.


משאירה אבק לכולנו. אבק כוכבים

הנה וידוי: אני אוהב לפתוח
ביקורות בוידוי. זה הטריק הכי ישן בספר, ובכל זאת וידוי – במיוחד כזה שבמהלכו אתה
מכה על חטא – עושה את העבודה כל פעם מחדש.




והנה הוידוי האמיתי (ההכאה על חטא תגיע בהמשך): לא סבלתי את
מרינה מקסימיליאן בלומין (להלן: ממ"ב) ב"כוכב נולד". היה בה משהו
מרגיז, במיוחד בביצועים שלה לשירים שאני אוהב נורא כמו "בלוז כנעני" של
אהוד או "וידוי" של אלכסנדר פן, שלא לדבר על הבחירה התמוהה ב"ואתם
רוקדים" של דורי בן זאב בגמר. הרתיעה שלי ממנה היתה דווקא בגלל שהיה ברור
שהיא גדולה בעשרה סדרי גודל על חבורת הילדים שהסתובבה לה בין הרגליים, כולל כדור
הפלאפל התימני שזכה בסופו של דבר במקום הראשון. היתה לי רתיעה, כי הרגשתי שמרינה
יודעת את זה – יודעת כמה היא טובה, יודעת כמה קל לה להביס אותם, ולכן לא ממש בא לה
להתאמץ. איכשהו היא הזכירה לי את נינט, וכולנו יודעים איך זה הסתיים.




ההמולה של "כוכב"
דעכה, היחס הדיכוטומי שלי למרינה נשאר. מצד אחד, היא בזבזה את זמנה על טלנובלות,
תוכניות מטופשות בערוץ 24, ג'ינגלים לפרסומות, פרסמה בגדי נשים (במידות גדולות!), בישלה
עם חיים כהן והוציאה סינגל עם בועז מעודה (מלים ולחן: קרן פלס!). מצד שני, היא
הופיעה בערבים קטנים שבהם היא ניסתה והתנסתה בחומר שלה, היא עשתה תפקיד מ-ד-ה-י-ם
עם רד ו"הרד בנד", שרה את "כובע קסמים" של לאה גולדברג (שהלחינה
מחדש) בפסטיבל שירי הילדים וגם הוציאה שיר יפה ("סוף סוף") לרדיו.



אז מי את, ממ"ב?  זה לא ממש ברור. מה שבטוח שלמרות גילה הצעיר (תיכף
23!) ולמרות המכונה המשומנת שמאחוריה (גו טמירה!), נדמה שמרינה עשתה ועושה מה שבא
לה מתי שבא לה, ומגיע לה הרבה כבוד על זה.




בסוף התחשק לה לעשות אלבום. 3
שנים אחרי "כוכב", עם תווית של "סטארית" אבל גם של "מוזרה",
היא אספה את תמיר מוסקט ומבחר שירים והתפנתה, סוף סוף, להקליט את אלבום הבכורה
שלה. ואין לזלזל בכובד המשקל על כתפי מוסקט וממ"ב ערב יציאת האלבום. "הייתי
צריכה להבין מה אני רוצה ומה הקהל שלי רוצה", היא אמרה בראיון ליעל דן לא
מזמן. אולי היא גם היתה צריכה קצת אוויר, להוריד את "כוכב" מהגב, לשמוע
מחיאות כפיים ולתת לעצמה לצאת סוף סוף החוצה.




המופע של מרינה בפסטיבל הפסנתר
שלשום היה מרינה נטו 100%, כולל הדיכוטומיה המפורסמת. מצד אחד, היא עלתה עם שמלה
שלא היתה מביישת את ליידי גאגא (קרדיט למטאפורה ותמונה אצל קנדי), כמו צועקת "אני
דיווה. קבלו אותי". מצד שני, ליד הפסנתר היא נשמעת קצת שיר עם רוסי, קצת ארץ
ישראל הישנה והטובה, קורט שבן והמון המון רוק אקספרמנטלי ישראלי של שנות השבעים (מי
אמר גרוניך?), שיושבים על הגב המוסיקלי הרחב והקול הנפלא של מרינה.




בתוכניה הזהירו מראש שמדובר ב"שירי
משוררים" ובמוסיקה שנשמעת אחרת. אבל כנראה ששום דבר לא יכול היה לתאר מה
שהתרחש על הבמה במשך 75 דקות קסומות של מופע. מרינה שרה שירים שהיא אוהבת כמו שהיא
אוהבת, והיא יכולה להיות גדולה מהחיים ותיאטרלית (כשהיא שרה, למשל, קטע מהמחזמר "פיטר
פן") אבל גם מתחכמת ונשכנית ("ישנן בנות" בגרסה בלתי רגילה). בכל קטע
וקטע היא מביאה את עצמה ומעצמה, ולכן השירים נשמעים שלה, בין אם הם כאלה ובין אם
לאו. זה מתחיל עם מוסיקה קלאסית, ממשיך עם שיר ילדים, וטקסטים של נתן זך ורחל חלפי,
קאברים ל"לך איתה" ו"מה אומרות עינייך" (כולל קטע קולי נהדר
עם אמה, שהזכיר לי מאוד את קוסטריצה ב"שעת הצוענים"), ומעל הכל השירים
שמרינה כותבת – שובבים, חכמים, עם מסר וגם עקיצה, והכי חשוב – עובדים נהדר.



"חטאתי באבסרטקט",
היא שרה, אבל היצירה של מרינה היא הכי רחוק ממופשטת. היא כמו שחקנית בהצגה, תמיד
דיווה אבל רגע אחד היא סקסית ומאיימת לשבור את ההדום עליו היא מתנועעת ורגע שני
היא פסנתרנית וירטואוזית המפליאה להוציא מהפסנתר צלילים משכרים. כן, שוב
הדיכוטומיה הזו, שמרינה מפליאה לרקד סביבה, והקהל באולם הקטן בסוזאן דלל אהב כל
רגע, ובצדק.




הדיכוטומיה הזו היא משהו שצריך
לאהוב, ואני חייב להודות שהאלבום של מרינה, או כפי שהוא מצטייר מההופעה, לא יהיה
לכל אחד. בכוונה, בהתרסה אפילו, מרינה שוברת חזק מהמיינסטרים. ולא שהיא לא יודעת
לכתוב קלאסיקה מודרנית כמו "עמוק בטל", שנשמע כמו שיר שחלוצים היו שרים
סביב המדורה לפני חמישים שנה בקולחוז ליד סיביר. פשוט אין לה שום סיבה להתנחמד. תאזינו
לטקסטים שהיא כותבת ושהיא בחרה (בקפידה), תתרגלו למלודיות המורכבות שהיא מרכיבה
להם, תתפלאו מהגבהים והעומקים אליהם הקול שלה מגיע, ואז – הו אז – מרינה תספק לכם
את הסחורה.




מרינה ירדה מהבמה לתשואות
הקהל, וחסרה לנאמבר אחד איתו היא סוגרת זה זמן רב את ההופעות שלה – Maurin. השיר הזה נשמע גם כן כמו שיר
שכבר שמעת ואהבת, והוא נדבק ולא עוזב אותך, והוא יפה כבר בשמיעה הראשונה ויפה
שבעתיים אחרי יומיים, והוא גם מוכיח כמה גדול הפוטנציאל של ממ"ב (כן, גם אצל
הגויים חסרים כשרונות כאלה) ומה אנחנו יכולים לצפות ממנה.




כי – וכאן מגיע הקטע של
ההשוואה לשלומי שבן שניסיתי נורא להתחמק ממנו, אבל כשלתי – כמו במקרה של ש"ש
דנן, אחרי אלבום בכורה שבו ממ"ב מוכיחה לעולם שהיא א) נורא מוכשרת  ב) וירטואוזית 
ג) לא רואה אף אחד ממטר  ד) הכי
אינטיליגנטית בעולם, אחרי כל זה ממ"ב תגיע לאלבום הבא, ושם – יש לקוות, ויש
את תקדים ש"ש – היא תוכל להביא את מרינה האמיתית, זו שמביטה אליה כל הזמן (לדבריה),
זו שמבינה שעכשיו זה 50% משחק, ואז היא באמת תשאיר אבק לכולנו. אבק כוכבים.


נ.ב. – הנה מגיע הקטע של ההכאה על חטא: ממ"ב, אני אוהב אותך.

 




(עמוק בטל, מרינה מקסימיליאן
בלומין בהופעה, פסטיבל הפסנתר 2010, 20.10.10)

המלך הוא עירום (כולם יכולים לראות)

"כן, כן, נו כן, המלך הוא עירום…" ~ שלומי
שבן,
New Age Woman

 


 

השיר הזה
לא חדש. אבל אחרי עשרים שנה הוא עדיין נשמע רלוונטי בדיוק כפי שהיה אז. ככה זה
כנראה עם שירים גדולים באמת.


והיום, מהרבה סיבות, חלקן פומביות יותר
וחלקן פומביות פחות, השיר הזה רלוונטי מתמיד.



...כולם יכולים לראות איך
הדברים נראים.


הם צוחקים כי הם יודעים שאי
אפשר לגעת בהם,


לא בגלל שאמרתי דברים לא
נכונים.


לא משנה מה זה יביא לי


אני אתנהג בהתאם לחוקים עליהם
אני אחתום


אני אלך לישון עם מצפון נקי


אני אתעורר בשלום


 


אולי זה נשמע מרושע


אבל אני לא באמת התכוונתי.


ביקשת לשמוע את האמת, ואמרתי.


דרך המילים שלהם


הם נחשפים.


הם סובלים ממקרה קשה של


בגדי המלך החדשים.


 

 

 

"המלך הוא עירום, כולנו ילדים שרואים
לו את הטוסיק, שותקים ולא קמים" ~ אריק אינשטיין, עיתונאי קטן