אני צריך אהבה חדשה (למוסיקה)

הצפייה ב"האלבומים 2" של קוטנר, כמו הצפיה בעונה הראשונה והמופלאה שלה, מחדדת אצלי את התחושה שמסתובבת אצלי מזה זמן: אני כבר לא מתרגש ממוסיקה חדשה. או כמעט ולא. אני מנסה לחשוב על דברים חדשים (לא שירים חדשים של אמנים שאני כבר אוהב, למרות שגם זה) שריגשו אותי בשנה-שנתיים האחרונות ומוצא מעט מאוד. רובם אגב מייד אין איזראל. תיכף אני אגיע גם לזה.

 

אז מה בעצם קרה לי?  האם ככל שאני מתבגר היכולת שלי להתרגש נעלמת, או שמא ככל שאני מתבגר הדרישות שלי מהמוסיקה גדלות וכמו בתחומים אחרים קל לי יותר לזהות מתחזים, חקיינים וסתם חסרי כשרון ואני כבר פחות מתבייש לצעוק שהמלך הוא עירום?  אני לא יודע. אולי קצת משניהם. 

 

קשה להתחמק מהתחושה שכשהייתי בן עשרה אלבומים פשוט זרקו אותי, טלטלו לי את החיים, עיצבו את השפה שלי, את החשיבה שלי, את החיים. חלק מהאלבומים ב"האלבומים" הם בדיוק כאלה: "אביתר בנאי", "פלונטר", "סימנים של חולשה", "הקסטה" של נושאי המגבעת, "אסף אמדורסקי" (הראשון). הם דיברו על החיים שלי, של כולנו; הם לא התביישו להראות רגש, להחצין כאב, לדבר על שבר ומשבר; הם היו שונים ומשונים, והם היו חלק מתהליך ההתבגרות שלי. והיו כמובן גם רבים ואחרים, רובם בשפה האנגלית כמובן, להם אני שומר חסד נעורים.

 

עם הזמן דעך זרם האלבומים שאני מאמץ לחיקי בשמחה או מתלבט לגבי לקחת או לא לקחת אותם לאי בודד. מבט ברשימה מלפני חמש שנים של "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית אקטואלית גם היום. לא חושב שנוספו אליה רגעים כאלה. כך גם תחנות התרבות שלי (א', ב'). אני מתאמץ לחשוב על אלבומים שריגשו אותי בשנים האחרונות וקופצים לי לראש אנתוני והג'ונסונים (שבע שנים?!) ודמיאן רייס (שש שנים?!), אחר כך גם קרולינה ואביתר ואביב גדג', שלמרות שהוציאו אלבומים חדשים אני מכיר אותם מזמן. ובכלל יותר קל לי להתחבר ליוצרים שכותבים בעברית, אולי כי אני פשוט מבין אותם ומאמין להם יותר. כאמור, המון זמן לא מצאתי מישהו לא מכאן שנכנס לי לנשמה. המון זמן.

 

אז מה, שום דבר חדש כבר לא מרגש אותי?   או שבאמת לא יוצא פה שום דבר מרגש כבר?!   אני שואל את עצמי ומתקשה לענות. איך זה שקטע כמו I Want You של הביטלס ("אני לא זז מפה עד סוף הצד, זה קטע נהדר…") מתוך אייבי רואוד, אלבום שתיכף חוגג 45 שנה, עדיין מרגש אותי, ומעבר יסודי על השירים הכי טובים של 2012, בין אם לפי בחירות הקהל בסרנדיפ ובין אם בעשרות המגזינים, הבלוגים ושאר ירקות ברשת, פשוט לא עושה לי כלום?!!

 

"אתה צריך אהבה חדשה", אני אומר לעצמי, אלבום שיעיר אותי וירצה ממני עוד, ואני ממנו. משהו מונומנטלי כזה, מפיל, משתק, מהפנט. עוד עושים דברים כאלה?  עוד יש סיכוי לאלבום כזה ב-2013?

מודעות פרסומת

ילד. קטן. (כבר בן 3)

קראנו לו אוּרִי. על פי השיר של רחל. 


 בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן 

 

ואני מסתכל עליו עכשיו, בן שלי, זהוב תלתלים ונבון, אוחז בידיו ואנחנו פוסעים לאט. ילד. קטן. אור. גדול.

 

הייתי רוצה לומר שהוא דומה לי. לספר לי איך בעיניו אני רואה את עצמי. אבל בעיניו אני רואה רק את האש שבוערת מבפנים, שלא מוצאת מנוח, שגורמת לעיניים לברוק, ללב לדפוק, לחיוך המתוק שעל שפתיו תמיד, לחום שבחיבוקים שלו, לשמחת החיים שמתפרצת דרך הידיים והרגליים, דרך הריקודים והשירים.

הוא לא דומה לי, ולכן בכל יום הוא מפתיע אותי מחדש. ובכל יום אני מתאהב בו שוב, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ילד. קטן.

 

והוא פתאום בן 3. הילד הקטן שלי, הילד הרוקד. ואל מול הריקוד הלא נגמר שלו, הריקוד הממכר, זה שמכניס גם לך לחן ומילים לחיים, זה שמעורר אותך, אני נזכר בעצות של רוני סומק

 

רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא 
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ
הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם

 

ואורי?  אורי רוקד כאילו כל העולם מסתכל עליו, כאילו האדמה היא הבמה שלו. והוא מניף כתפיים וידיים, מסתובב וצובע באש את כל מה שמסביב. ואי אפשר להיות אדיש. זה מדבק. 

 

אז מה נשאר לי?   כמו בשיר של רוני, אני יום יום משתדל לעקור את המרצפות הבוערות מתחת לרגליו, לתפוס אותו כשהוא נופל כבוי בסוף עוד הופעה, לחבק אותו חזק חזק כשהאש שורפת גם אותו ובעיקר לאחוז בידו ולפסוע לאט. בשבילי החיים. ילד. קטן. ואני.

 


שנת העצמאות שלי (כי אני כבר ניצחתי)

[ביומולדת הקודם שלי הבטחתי לעצמי שכשאגיע ליומולדת הזה, ולא היה פה
אם, אכתוב את הפוסט הזה. לשמחתי זכיתי להגיע ולכתוב אותו]


זו היתה שנת העצמאות שלי. ביומולדת הקודם שלי קיבלתי את ההחלטה שאני
יוצא לדרך עצמאית ושום דבר לא יעצור אותי. ואני כותב פה אותי, למרות שזה צריך
להיות אותנו, אבל בכל זאת אני רוצה לספר פה בגוף ראשון, ולא בטוח כמה מהתחושות
והמחשבות הן רק שלי או משותפות.


ביומולדת הקודם שלי, בערך בשעה הזאת, קיבלתי מייל שהיה סוג של סכין
בגב. מהסוג שקורע לך את הגוף, אבל לא ממית אותך. אומרים שבחיי סטארטאפ יש אינספור
אירועי near-death experience – זה היה הראשון שבהם, וכמו כל חוויה ראשונה הוא
הפיל אותי חזק. מה גם שזה היה היומולדת שלי, וציפיתי למתנה קצת יותר משמחת.


אחרי שסיימתי להתעצבן, לקלל, לבכות ולהוציא קיטור, הבנתי שיש פה שתי
אפשרויות: להתייאש, לקבל את הפחדנות והתבוסתנות שהיתה במייל הזה, להרים ידיים או להרים
בחזרה את הראש, לשעוט קדימה ולהשאיר מאחוריי את כל הסקפטיות, הטיפשות והמקלות
בגלגלים. בחרתי לשמחתי באפשרות השנייה, הרבה בזכות הרבה אנשים טובים שהאמינו בי,
בנו. וכך, באותו היום, או בעצם למחרת, קיבלתי את ההחלטה שיהיה אשר יהיה אני אצא
לדרך הזו. כמו שאומר יודה ללוק סקייווקר (משפט שהסברתי אותו לבן שלי לפני כמה
שבועות): "עשה או אל תעשה, אין דבר כזה לנסות". אני בחרתי לעשות.


זו היתה שנת העצמאות שלי. עזבתי את מקום העבודה ועברתי למקום שהוא
שלי, שאני מנהל אותו, שאני אחראי לו ועליו. כשאתה בראש הפרמידה, אפילו אם היא קטנה
עדיין, ואין פתאום מי שדואג לך, אתה מבין – לראשונה אולי – את משמעות המילה
עצמאות. זה מזכיר לי במידה רבה את היציאה מבית ההורים. זה מפחיד, זה מסקרן, וזה
התחושה הכי טובה בעולם כשאתה מצליח. וההצלחה נמדדת בדברים הקטנים, בכל יום שנגמר
ואתה מגיע בו לעוד הישג. בכל יום שנגמר ובו הכשלון של אותו יום לא הפיל אותך
לקרשים.


כן, עם הזמן אתה בונה מסביבך שריון וסכין מהסוג שננעצה בך לפני שנה
אפילו לא היתה שורטת אותך היום. ומצד שני אתה רואה איך נבנים מסביבך הישגים,
קשרים, רגעים יפים. לשמחתי בחרתי לעסוק במשהו שכל יום עושה לאנשים את החיים לקצת
יותר נעימים, וכשזה מצליח ועובד זו התחושה הכי טובה בעולם. ואני, שזוכה כל יום, כל
היום, להתעסק במה שאני אוהב, ואפילו מרוויח איזה גרוש וחצי בשביל זה, מרגיש שזו לא
באמת עבודה. זו שליחות, זה חלום, זה קסם.


זו היתה שנת העצמאות שלי, ואני רוצה להגיד תודה לאנשים הטובים שליוו אותי בדרך. תודה שהקשבתם לי,
תודה שאהבתם אותי, תודה שלא עזבתם אותי, תודה שנשארתם איתי. תודה שהחזקתם אותי
ואמרתם שאני אוכל. תודה שעזרתם לי.


ותודה גם ששברתם לי את הלב. תודה ששברתם אותי לרסיסים. אני חזק עכשיו,
הלב שלי חזק.

זו היתה שנת העצמאות שלי. הקרבתי הרבה, כאבתי הרבה, נפלתי וקמתי. אני
מוכן לשנה הבאה, כי אני כבר ניצחתי.


 

 

אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת
אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול.
מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

 

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת
אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ
הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

 

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב
עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש
להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה
שאתה עושה.

 

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך,
אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

 

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים
בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

 

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני
מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום
ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו
נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

 

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני
כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת
שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה
אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.

רגיש ומרגש מאוד (לאורי)

רגיש ומרגש מאוד. כנראה הייתי מתקשה להגדיר אותך טוב יותר מהגננות בגן. רגיש ומרגש מאוד, אוהב לשיר ולרקוד. יודע מה הוא רוצה וצריך. טוב לב וחייכן. הגדרה מדוייקת.


לפעמים אני חושב כמה יצאת שונה ממני – מלא שמחת חיים, מלא אהבה, מתרגש מכל דבר, מרגש, מחייך ורוקד, מוכן להתמודד עם כל העולם, לבד, חסר פחד. פעמים אחרות אני מקווה שזה לא רק קטע של ילדות, מאחל לך שזה לא יעבור, שתמיד תמשיך לרקוד ולשיר, לחייך לעולם בפנים.


כשאתה יושב בכסא באוטו ושר את המלים אני חושב שאולי אנחנו כן דומים, קצת. אני מרגיש איך המוסיקה מרגשת אותך, גורמת לך לזוז, לשלוח את הידיים לשמיים, אפילו שעכשיו רוב הזמן זה יובל המבולבל או דוד חיים. וכשאתה מחפש את החום של הגוף שלי, שאחבק אותך, שאנשק, אני חושב שאנחנו מאוד דומים. 


הרגישות שלך מרגשת אותי. כשאתה מרגש אותי ככה אני מרגיש שאני תכף נמס. במקרים אחרים אתה עקשן ועומד על שלך, ואפילו כשאני רב איתך ונוזף בך אני לא יכול שלא להגניב חיוך כלפי העצמאות שלך. רק בן שנתיים וכבר רוצה לנהל את העולם בדרך שלך.


כל מה שאני יכול לאחל לך, אורי, הוא את הדברים המפורסמים שאני מעולם לא הצלחתי לקיים, ועל כן אני שמח שאנחנו שונים כל כך: "תרקוד כאילו איש אינו צופה בך, תשיר כאילו איש אינו מקשיב, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת, ותחיה כאילו אותה בגן-עדן עלי אדמות".


יומולדת שמח, ילד. 

שלום כתה א' (בהצלחה, ילד שלי)

כבר כמה שנים שהאחד בספטמבר הוא יום מאוד מרגש בלוח השנה שלי. אבל שום דבר, גם לא השמועות והציפיות, לא הכין אותי לאחד בספטמבר 2011.


כבר מה ימים אני נאבק ברגשות ובתחושות, מנסה להרגיע את ההתרגשות. אבל הבוקר, כשיובל שם את התיק על הגב ובצעד חושש-משהו עשה את דרכו אל הדלת, הרגשתי שסערת הרגשות עומדת להכריע אותי.


וכך צעדתי איתו, ועם הוריי, אל עבר בית הספר, מפזם בראשי את המלים של עלי מוהר:


גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו


 

הלכתי אחריו, לידו, לצידו, מחזיק את ידו. ונכנסתי איתו לבית הספר, לכיתה. הבטתי בו – מתרגש, חושש, מצפה. ילד גדול, גדול כל-כך פתאום.


ועמדתי מהצד בטקס הפתיחה של שנת הלימודים, והוא – עם הכובע הלבן עם הכתובת "שלום כיתה א'" – ישב שם והקשיב, בטח חושש, בטח לא בטוח. עמדתי וחשבתי שבטח גם אני הייתי ככה. הרי אנחנו כל כך דומים בכל כך הרבה דברים. והוא הביט וחייכתי אליו, בעיניים דומעות, כאילו רוצה להבטיח לו שהכל יהיה בסדר. והחזקתי את עצמי לא לבכות.


והם הפריחו בלונים, ואמרו לילדים לבקש משאלה. וגם אני ביקשתי משאלה, בלב. ביקשתי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר. זה כל מה שאני מאחל לו. כל השאר באמת לא חשוב.


ושתמיד תזכור, יובלי, שגם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא, גם אם תפול פתאום תמיד אהיה שם בשבילך.


בהצלחה, ילד שלי.

 

 

במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך



[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא
ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני
ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי
כשהיה  גם עשרים שנה אחרי…]

 

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל
ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש
שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (…), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי
כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.



כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over,
האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית
את "אישיותי
המוסיקלית
", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד
Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר
אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו
אז.



האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים,
שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות
המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים
באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך
חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.



אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי
להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט
נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור.
הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.



"במבט לאחור נראה שאני


יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,


בשעה של דמדומים  


ללא כל אחר-כך.


כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.


בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות
כמעט-נשכחות
 


אני מתכוון…


התכוונתי…


אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה
היה".



השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר
אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות,
הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה,
כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות
שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.



כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה.
ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו
של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals"
הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.





 

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.