יש משהו קסום בפסטיבלים שהופכים למסורת, כאלו שחוזרים על עצמם שנה אחר שנה באותו המקום. כמה שבועות לפני מתחילה אצלך התרגשות, הזמנת הכרטיסים הופכת למאורע תיאטרלי, הדרך לפסטיבל היא קסם, ואז אתה מגיע, ומיד מרגיש כמו בן בית, כי אתה כבר היית כאן לפני שנה. אתה יודע מה הולך להיות, איך תיראה הבמה, כמה תעלה כוס היינקן, ומתערב עם עצמך מי יופיע ומה הוא ישיר. משהו קסום.
הערב לזכרו של מאיר אריאל עבר כמה גלגולים בחמש השנים מאז לכתו של מאיר, אבל נדמה כי בשנה שעברה הוא מצא לו בית אמיתי, במקום הכי טבעי בעצם שיכול להיות – קיבוץ משמרות, מקום הולדתן של אגדות – אגדת דשא, מאיר אריאל ושלום חנוך. וכך, שנה שנייה ברציפות אני מוצא את עצמי בדרך למשמרות, תועה לי בכיכרות פרדס חנה-כרכור-צל עלי בננה, הולך לי עם כל בית ישראל בשביל שמוביל לקיבוץ, מגיע לדשא שליד חדר האוכל, הבמה באותו מקום, הכסאות באותו מקום, הקהל – כך נדמה – אותו קהל, ומאיר… וכמו שועל למוד קרבות אני מספר לגוזלים הצעירים שמגיעים למשמרות בפעם הראשונה איך היה בשנה שעברה, מה יהיה אפשר לקנות לאכול במקום (שוב נקניקיות ובירה), ואיך תמיד הקהל שם מפתיע אותי לטובה. משהו קסום.
כן, חמש שנים עברו מאז שמאיר דפק על שערי מרום וקיבל אישור כניסה. הוא וודאי מבדר עכשיו את אלוהים עם חידודיו וחיוכו הכובש, והיא מצידה מבטיחה לסדר לו איזה דיבור צפוף עם רוברט צימרמן. ואנחנו נשארנו כאן עם חור גדול שחור במקום שבו היה פעם מאיר כותב. "מלים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר", כתב אהוד בנאי ב"בלוז כנעני". אוי, כמה זה כואב שזה נכון. אז מה נשאר לנו בעצם? לבוא למשמרות, לשמוע את השירים, להנות שוב מהמלים, לגלות את האיש והאגדה, על אותו הדשא עליו היא נכתבה. אולי בגלל זה תמיד עוברת בי צמרמורת כשאני עובר בשער בדרכי לדשא של ההופעה. כמו ביקור שנתי בבית קברות. זה באמת עוזר לשמוע צליל יפה דרך דמעה שקופה. אחר-כך כבר קל יותר הלחץ על העין השטופה…
ולהופעה עצמה. היא נפתחה כרגיל, ואולי גם זו מסורת, עם י. קוטנר (לבוש בחולצה שוודאי תיכנס לרשימת הקלאסיקות, נושאת את הכיתוב YOOD) כמנחה (ומי עוד יכול להנחות ערב שכזה בכזו מקצועיות, כזה חן וכל-כך הרבה אהבה למוזיקה בכלל ולמאיר בפרט?), ועם קטע וידאו של מאיר מימי הטלוויזיה בשחור-לבן. איך הוא היה צעיר אז, ויפה וממזר גדול כבר אז. את ההופעה ממש פתחה "בין השמשות" עם שיר חדש למילים של מאיר, "באתי אלייך", שקשה לי ממש לומר שהלהיב או הרטיט. הם ניגנו ושרו יפה, אבל נדמה לי שהגימיק גדול מהמציאות. בערב כזה ציפיתי לפתיחה יפה יותר ומעניינת יותר.
לא זה המקום לדון שוב בתיאורית "הקאבר המוצלח" שאני מטפח מזה זמן רב. אבל כשבאים להופיע בערב שכזה יש באמת רק שתי דרכים לטפל בשירים של מאיר: או לבצע אותם הכי קרוב שאפשר למקור (כי ממש כמו המקור לא יכול אף אחד, פרט אולי לאודי אריאל – פרטים בהמשך), או לקחת אותם למקומות אחרים ולא בהכרח קשורים, מה שיכול להתברר כהצלחה פנומנלית או ככשלון היסטרי.
"הדג נחש", שעלו לאחר-מכן, רקחו – כמו שרק שאנן והחבר'ה יכולים – גרסת היפ-הופ פאנקית למדי ל"עברנו את פרעה", ובמקרה שלהם "הכי רחוק" התברר כלא רע בכלל, והראפ של שאנן והמוסיקה הנושפת-בועטת הלכו טוב מאוד עם הטקסט של מאיר. דווקא ברי סחרוף שעד להופעה הזו היה לטעמי מגדולי הקאבריסטים בארץ הקודש (ע"ע "עוד חוזר הניגון", "עיר מקלט"), נפל במלכודת ה"ביצוע הקרוב" והפיק את אחת הגרסאות המשעממות ונטולות החן של "טרמינל" שאני זכיתי לשמוע. אמנם ברי זה ברי, והקול שלו הוא מהאהובים עליי, אבל אפשר לעשות מהשיר הזה כל-כך הרבה (אני עדיין זוכר את הגרסה הנהדרת של יובל בנאי בקיסריה, שרק בגלל סכסוך על זכויות לא נכנסה לדיסק ההופעה) וקיבלנו כל-כך מעט. אחריו, במין המשך לרוח הנכאים שעלתה מהבמה, שר אשר לוי – האיש והזקן – את "שיר מים רבים", שיר שאני אישית מאוד אוהב, אבל גם כאן העיבוד והשירה היו לא ממש לטעמי. כך מצאתי את עצמי יושב די משועמם ומאוד מזיע (חם, חם ביולי…), ומחכה שיבוא משיח.
אז משיח לא בא, אפילו לא מטלפן, אבל חנן יובל, ידיד קרוב ושכן, עלה על הבמה למצהלות חברי הקיבוץ הקולניים שישבו מאחורינו. פייר – "אגדת דשא" די מיצה את עצמו אצלי לכמה שנים טובות, אבל יש משהו בשיר הזה, כשהוא מושר על אותו הדשא ממש, בקיבוץ משמרות, בערב לזכרו של מאיר, שסוחט ממני דמעה. גם "נגה", השיר שחנן יובל שר לאחר מכן, היה יופי של שיר ביופי של ביצוע, והזכיר לכולם כמה שירים טובים ויפים מאיר כתב לאחרים, מבלי בעצם ששמנו לב.
האחים אריאל עלו לאחר מכן לשיר את "חבית הדגים" מתוך "שירי חג ומועד ונופל". אני יודע שזה שיר שחובבי מאיר שרופים מאוד אוהבים, ובכל זאת אני לא ממש מחבב אותו. לכן העברתי את רוב השיר במחשבות על כמה הם דומים, האריאלים, לאבא מאיר – שחר במראה החיצוני, במיוחד עם השיער הזה שהוא גידל והחולצה הלבנה, ואודי בקול ובכשרון המשחק והשירה. תחבר את שניהם לאדם אחד, וקיבלת את מאיר הקם מהמתים. פשוט לא יאומן.
אתי אנקרי בחרה את "שדות גולדברג" הידוע יותר כ"ילדתי שלי" וסיפקה גרסה סבירה שגם היא לא ממש ריגשה אותי. גם הפעם מדובר בשיר ענק, ואדם מדר על הכינור סיפק רגעים נהדרים של יופי, ובכל זאת זה לא היה זה. שלא לדבר על זה שאותי די הרגיז שהיא ממש קראה את המלים מהדף, ועוד טעתה בשורה אחת. אבל שורה אחת זה עוד סביר… במיוחד לאור מה שהתחולל בשיר שלאחר-מכן. עולה לבמה אספ "לא שם זין" אמדורסקי לשיר את "ארול", שאם יש שיר אחד שכל שורה בו היא קסם והוא כולו שירה זה הוא, ושר גרסה עייפה, לא מרוכזת ולא אנרגטית, שפשוט מילאה אותי זעם. ואז הוא גם טועה וחוזר על הבית ממקודם, מתבלבל לגמרי, מפסיק לשיר ומתנצל ש"השיר הזה נורא ארוך". באמת, סליחה. קיבלת את השיר הכי טוב (קוטנר סיפר לכולם שהיתה מלחמה של ממש על השיר הזה), קיבלת מקום של כבוד באמצע ההופעה, אז אולי תתאמץ קצת? תכין גרסה כמו שצריך? תשנן את המלים (אם אתה עוד לא יודע אותם עד היום), תתיחס ברצינות, בכל זאת מדובר באחד מגדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית. מה אבא היה אומר… בכל הופעה אחרת זה עוד היה מקובל עליי, אבל מאיר היה איש של מילים. לטעות במילה, בשורה, בבית בשיר של מאיר זה חטא של ממש, הגובל בפלילים. בקיצור, אני עם אספ גמרתי. מודה ועוזב ירוחם.
מזל שאחרי אספ עלה עמיר לב, וגאל אותי מייסוריי. "ממש גורילה" סיננה הקיבוצניקית מאחוריי, אבל איזה לב יש לגורילה הזו. עמיר שר את "שיר כאב" כאילו הכאב שלו, זכר כל מילה ומילה (השיר שלו לא היה פחות ארוך, אספ), וגרם לי בעיקר להצטער שאספ גנב לו את "ארול". מבחינתי, עמיר יכול להעלות ערב משירי מאיר אריאל (האמת, ערב מלא בכל שיר שהוא יחפוץ). האיש מלך אמיתי, והגרסה שלו היתה סוף-סוף מה שחיכיתי לו. בעצם עמיר לב פתח את הדרך לרצף של ביצועים מעולים, שהזכירו לי מה בעצם אני עושה פה. כי אחריו מיד עלתה רונית שחר, בחורה עם נסיון בערבי מאיר, ושרה את "זרעי קיץ" ברוך בלתי-רגיל שפשוט עשה לי נעים בכל הגוף (וגם הביא איתו משב רוח צונן, אני נשבע). איזה קול יש לרונית הזו, כמה יופי יש בבחורה אחת.
זוכרים את המשיח מקודם? אז הגיע תורו. כל הקהל על הרגליים, ברור לכולם מי פה גיבור הערב. שלום חנוך, מלווה (כתמיד) במשה לוי, עולה על הבמה, ופותח בנאום הקבוע. "כאן מאיר נולד, וכאן אני. כאן מאיר גר, וכאן אני". "איך מסתדר חבר בלי חבר", הוא ענה לי באירוח החי ב-YNET, ואתה יכול באמת להרגיש על שלום, כשהוא מופיע בערב הזה, כמה הוא מתרגש וכמה באמת חשוב לו שהנר של מאיר ימשיך לבעור. אז הוא מברך על כל הקהל הרב שהגיע, ונותן להם מה שהם רוצים – "סוף עונת התפוזים", גרסת "יציאה", ואיזה יופי של גרסה זו. אחר-כך, כמנהגו, הוא חוזר ל"מודה אני", שמשה לוי היה שותף מרכזי ביצירתו, ממליץ שוב על האלבום ובוחר שוב לבצע שיר ממנו (בשנה שעברה זה היה "בשביל לעשן"), תוך שהוא מדגיש את המלים הנהדרות שמלוות את כל האלבום הזה. השנה זה "צרבת בזכרון", וכשכל הקהל שר איתו את "אוכל וזוכר, שותה וחולם", נרשם עוד שיא ברשימת השיאים של הערב. ואז מגיע "נשל הנחש", והקהל באקסטזה. גם מי שעד לאותו הרגע ציית לבקשות של קוטנר ("שבו בבקשה, לשבת…") קם על הרגליים והצטרף לפזמון. "כמה חבל שהוא לא כאן, כמה הוא חסר לי עכשיו", שלום אומר ברגע של כנות. "גם לכם, אני יודע.", הוא עונה לקהל, "אבל לי הוא ממש חסר עכשיו". שלום חבר, שלום עכשיו, שלום חנוך.
והשרשרת נמשכת. עולה רונה קינן, נסיכה של ממש, ומבצעת ברגישות ובזהירות את "פצועי אהבתנו" מ"ברנרד ולואיז". שלומית אהרון אחריה שרה את "ריסים", בגרסה שלטעמי היתה קצת יותר מדי מלאה בפאתוס א-לה ריטה, וקצת פחות מדי ברגש אמיתי, אבל היה ניכר בה שהיא מאוד משתדלת. הרי לא כל אחד יכול להיות דן תורן… הוא עולה לבמה עם דודי לוי, פותח במונולוג באנגלית שמיד מעלה חיוך לאוהבי מאיר באשר הם שם – "לילה שקט עבר על כוחותינו" בגרסה פשוט נהדרת (שמתחרה יפה יפה עם זו של אהוד מקיסריה). יש לו את זה, לדן תורן, והוא בטח מבין במלים, וכך הרוק'נ'רול שהוא והגיטרה של דודי לוי מספקים מקפיץ שוב את הקהל לשיא. "לילה שקט עבר על כוחותינו במשמרות", הם שרים, אבל הלילה ממש לא שקט, עם סערות כמו זו שהם מספקים, ועם הסערה שבאה אחריהם. לאה שבת נותנת ביצוע יווני אסלי ל"שלל שרב", כאילו פוליקר עדיין נמצא בעידן "עיניים שלי". שמעתי הרבה גרסאות לשיר הזה, כולל זו של מר גוב, ואני חייב לציין שלאה שבת, עם הרבה תודות לאדם מאדר, זוכה בגדול.
אריאל זילבר הוא מסוג האנשים שחייבים לומר איזה משהו מטופש בכל הזדמנות שפותחים להם מיקרופון. "כנראה שמאיר היה צריך למות", ההערה שהוא שיחרר לפני ששר את "אגדת עם מקסיקנית" (יופי של שיבוץ, אגב), דווקא נראתה לי מאוד שבאה מהלב, והיתה בה גם מידה רבה של אמת. אני לא חושב שמאיר בחייו היה זוכה לראות 3000 אנשים על הדשא במשמרות שרים את שיריו. זה עצוב, זה לא פייר, אבל זה גורלם של הרבה אמנים. בכל אופן, זילבר שר את "מחלק מוסר השכל" כפי שרק זילבר יודע, והפעם זה נאמר לחיוב, ופינה את מקומו לעוד אמן עם המון שעות מאיר ועם היסטוריה של הופעות מכובדות בערב הזה – דיויד ברוזה. ברוזה שר את "שיר געגועים" שמאיר כתב לו ("כתב את זה על אשתו, ואני הלחנתי את זה לאשתי"), על "המרחקים שעליהם האהבה נמתחת", והגיטרה הספרדית שלו עם המלים של מאיר פורטים על כל מיתרי הרגש. מיד אחר-כך הוא מעלה את האחים אריאל (היו נוכחים בהקלטה המקורית) ויואב קוטנר (נורא רצה לנגן קצת פרקשן) לגרסה נפלאה של "בצהרי היום", אחד השירים שאני הכי אוהב משל דיויד. "כל הענין הוא לשתות משהו חם בלב מדבר", הוא שר, ואני חושב שאולי בעצם כל העניין הוא לשמוע משהו כל-כך נהדר בלב קיבוץ.
היחיד שמתחרה עם שלום על אהדת הקהל הוא המופיע הבא – אהוד בנאי. מאז ששר בשנה שעברה, לבד עם גיטרה, את "בלוז כנעני" מעמדו כיקיר הערב רק השתדרג. "בלוז כנעני" הפך ללא ספק להמנון הרשמי של מעריצי מאיר, ולא רק ללהיט גדול ברדיו. אבל אהוד, שטוף באהבת הקהל, בוחר לפתוח דווקא ב"שיר תת מודע זמני", שיר נפלא שהיה הראשון שמשך את אוזני למאיר, וכשהוא שר "עולה נגמ"ש לקו רקיע", נדמה שכל הקהל עולה איתו, ודופק על השער ומחפש את מאיר. מיד אחר-כך הוא נותן את "בלוז כנעני" לקהל, או בעצם הקהל מרשה לו לשיר את המלים יחד איתו. כל מלה מיותרת. אגדת דשא, מודל 2004.
אחרי שיא כזה, קוטנר בחוכמה רבה קוטע את ההופעה ונותן, בפעם המי יודע כמה, את "הדשא של השכן", סטנד-אפ קומדי מבית המדרש של ר' אריאל, שמצחיק אותי כל פעם מחדש, גם אם אני כבר מכיר את כל הפאנץ'-ליינס בעל-פה. כל-כך ציני, כל-כך שובב, כל-כך חכם היה מאיר. וכדי להודות לו, בשם כל הנוכחים, עולה אביב גדג', עם שאר חבורת אלג'יר, ומבצע את "מודה אני" בדרכו שלו, רגיש, נבוך ומרגש כל-כך. "עתידות עתידות לקראתנו", לקראתנו ולא לקראתו, וזה כל-כך חבל. ויחד עם אביב, כל הקהל עומד ומודה לאיש הנהדר הזה שסיפק לנו כל-כך הרבה טוב, טוב מטוב, טוב מאוד.
האחים אריאל חוזרים לבמה, ויחד עם דן תורן מבצעים את "למות זה לא הסוף/הכל", גרסה עברית חביבה אך די מיותרת לדילן. אחריהם עולים פליטי תמוז, ומבצעים יחד עם אריאל זילבר ג'אם "עצמאי בשטח" שרק מזכיר במעט את הקאמבק בקיסריה, ומשולב בו מיני-גימיק, כאשר המתופף האלמוני שלהם מתגלה כלא אחר מאביב "המגניב" גפן (אגב, איפה הוא היה כל הערב? עסוק בבלוג-טי-וי שלו?). וזהו. ההופעה נגמרת ככה, בצורה קצת בלגאניסטית, שני שירים מאוחר מדי לדעתי, הקהל מתפזר, הקיבוצניקים מסכמים את העניין ב"יופי של הופעה", וכולם עושים את הדרך בחזרה למכוניות ולשגרה.
שלוש הערות לפני הסיכום: אחת, הסאונד השנה היה די מחורבן. היו טונות של באס, לפחות במקום שבו אני ישבתי (ולא הייתי היחיד שהתלונן), ולא שמעו טוב חלק מהאמנים, וזה חבל מאוד. שתיים, לאן נעלם שלומי שבן? אני בטוח שהוא הופיע בפרסומים ועל התוכניה… היודעים על מקום הימצאו מתבקשים להודיע למזכירות הקיבוץ. שלוש, כפי ששמתם לב לא התייחסתי לשני הנאומים הארוכים של תרצה אריאל. לטעמי, האשה מרגשת בנאומיה ממש כפי שהיא בלתי-קוהירנטית ומוזרה, וכל שנה אני מוצא את עצמי לא יודע מה לעשות מול הנאומים האלה שלה, להזיל דמעה או להביט מבויש בקרקע מרוב מבוכה. צריך למצוא לסוגיית תרצה פתרון, ויפה שנה אחת קודם.
חמש שנים בלעדיו. תרצה אומרת שמבחינתה היא עשתה מספיק. שלום חושב שהנוכחות מצדיקה את הפסטיבל. אני נאלץ להסכים עם שלום. למרות שלא כל האמנים השקיעו את המאמץ שהייתי מצפה מהם, למרות שחלק מהביצועים היו חיוורים ולטעמי בשנה שעברה היה יותר קסם, עדיין מדובר באירוע יפהפה, עם אווירה נהדרת, שמצדיע לאחד מגדולי אומת המוסיקה העברית. וכשמדובר במאיר, נראה שאין כזה דבר כמו שגרה, או יותר מדי זכרון. העגלה נוסעת, אין חזור. אבל פעם בשנה צריך לעצור בצד ולזכור.
שגיא נאור 