עולים אל רבי מאיר בעל השיר


 


"לא משנה מקום, גם זמן לא משנה –


ילדה קטנה אהבתי בגליל.


ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה


אחרי שכבר אשכח אותה כליל…"


(פלוגה בקו)


 


 


עם מאיר נפגשתי כמה פעמים בחיים שלי. כלומר, לא עם מאיר אריאל עצמו, אלא עם השירים שלו. נראה לי שעד גיל מסוים, הם לא מדברים אליך. איפהשהוא בסוף התיכון פינת תחילת הצבא, פתאום אתה מרגיש שהשירים האלה נכתבו עליך ואליך, שגם אתה היית שם, מאוהב בילדה קטנה, מרגיש כאילו האוטובוסים באים לפני שהספקת אפילו לגנוב איזה נשיקה. ואז אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מאיר, בתחילה מושכים אותך הקטעים הקלים, המגניבים. אחר-כך אתה נכנס לראש שלו, למלים שלו, מדקלם את הסיפורים שהוא רוקח במוחו הקודח, מזמזם יחד איתו את שירת הטרובדור שלו הלא נגמרת.


 


 


"שוכב עם אישה בשביל לעשן


חושב מחשבה בשביל לעשן


כותב משהו בשביל לעשן


מתקרב בשביל לעשן


אני מתרחק בשביל לעשן


אני מוצא חן בשביל לעשן


ומה שאחרי מותי מעניין,


כן מה שאחרי מותי אני מתכוון


זה לעשן…"


(בשביל לעשן)


 


 


מאיר הלך פתאום, סתם ככה, בלי סיבה, אפילו לא בגלל העישון (ולא משנה של מה). סתם טעות, חוסר תשומת לב. עצוב לחשוב כמה דברים הפסדנו, כמה שירים לא נשמע. התחושה הזו, של החלל הענק שנפער, ממלאת לא רק את המעריצים. די להגיע לכל אחד מהמפגשים השנתיים לזכרו של מאיר, כדי לראות שגם האמנים, קטנים כגדולים, אבלים עדיין על לכתו, וחסרים את האיש שכתב כל-כך הרבה שירים יפים לכל-כך הרבה אנשים. יותר מאדם אחד, שהביע תמיהה על האהבה שלי למאיר, גלגל את עיניו בפליאה למשמע הרשימה הענקית של שירים שמאיר כתב לאחרים, והפכו לנכסים אמיתיים של השירה העברית: "אגדת דשא", "אומרים שבלי", "בשדה ירוק", "הולך בטל", "סוף עונת התפוזים", "מתחת לשמיים", "ערב כחול עמוק", "שלל שרב", והשיר היפה ביותר בעיניי, שמאיר כתב לשלום חנוך, "ויקטוריה".


 


 


"נשכבת אחור עוזבת עוזבת


בתוך ערפיליה עוברת רכבת


קיר מתמוטט קורסת חומה


סכר נפרץ נשפכת גומה


 


ניגרת ניגרת מקצות ציפורניה


כשמן כדבש מפסגות גבעותיה


עוד קיר נופל נפרצת גומה


והמים עולים מקומה אל קומה"


(ויקטוריה)


 


 


כן, מאיר ידע בשירים שלו לעשות אהבה לנשים, אבל במרומז. ידע לעשן דברים טובים, אבל בהחבא. ובעיקר, חייך מתוך השירים את החיוך הממזרי שלו, פקח את העיניים הגדולות, וצחק. הצחוק הזה חסר פה, ולנו נשארים רק זכרונות, געגועים, ערגונות.


 


מאיר, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא זכה לאהבה והערכה באופן שלה הוא זוכה היום. אני מתקשה לשכוח הופעה שמאיר קיים ביום הסטודנט באוניברסיטת תל-אביב, בשנת 96. ההופעה התקיימה בצהריים, באמפי הקטן שליד בית התפוצות. היו שם אולי עשרים-שלושים איש. ומאיר, כמו מאיר, נתן שואו כאילו מדובר באמפי קיסריה. אבל אני בטוח שהלב נחמץ. היום הקהל נותן למאיר את האהבה שהוא כל-כך מנע ממנו בחייו.


 


ב-28 ביולי, יתקיים בקיבוץ משמרות ערב לציון 5 שנים למותו של מאיר. בפעם השנייה ברציפות הערב מתקיים במקום שבו נולד, גדל ויצר מאיר (וגם שלום…), שם – על הדשא שהפך ל"אגדה" – יעלו ויבואו אמנים רבים להביע כבוד ואהבה לאיש ולפועלו.


לפי YNET אישרו את הופעתם שלום, אהוד, אתי אנקרי, אריאל זילבר, חנן יובל, ברי סחרוף, דויד ברוזה, "הדג נחש", "אלג'יר", רונית שחר, תאמר נפאר, שלומית אהרון, רונה קינן, חברי להקת "שליחי הבלוז", לאה שבת, כמובן שחר ואודי אריאל. את הערב ינחה, כמו תמיד, י. קוטנר וינהל מוסיקאלית יהודה עדר.


 


מנסיון העבר, מדובר באירוע יפהפה, מלא בכוונות טובות ואושר. הזכרון של אהוד בנאי שר, לבד עם הגיטרה, את "בלוז כנעני" לא עוזב אותי גם שנה אחרי. אני לא יודע כמה יעלה התענוג השנה, אבל לטעמי הוא שווה כל מחיר. נבוא, נשב, נשיר, נדפוק על דלתי מרום, ואולי, טוק-טוק-טוק, מאיר ישמע.


 


"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן


זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר


ומילים כמו שלך


אף אחד לא אומר כבר


הנר שלך מאיר עדיין בוער"


(בלוז כנעני, מילים: אהוד בנאי)

על אי הצורך לקנות מאוורר בקיץ


שוב חלפה שנה, ושוב הקיץ הזה הופך בלתי-נסבל. למרות שאת רוב היום אני מוצא את עצמי מעביר באוויר הקר והנעים של המזגן – בעבודה, באוטו, בבית – המעט שבו אני נחשף לאוויר החם והלח שבחוץ מעורר בי תחושות קשות של גועל וקלסטרופוביה וגעגועים עזים לאירופה.


 


כי אתם מבינים – אני בעצם לא שייך לכאן. סבא שלי עזב את פולניה והגיע לכאן, אבל הגוף שלי עדיין מכוון על התרמומטר של מזרח אירופה. בחורף אני מסתדר מצוין, בסתיו אני פורח, אבל בתל-אביב אין סתיו. יש רק קיץ, עם הפוגות קצרות של טמפרטורה נמוכה. והגוף שלי לא מבין, משיר דמעות גדולות של זיעה, ומתגעגע.


 


פנחס שדה גם כן נולד בפולין. לא רק בגלל זה אני אוהב אותו… J   המלים שהוא כותב עוסקות בנושאים הכי יומיומיים, אבל עושים זאת בצורה חכמה ומאלפת (ואני לא מדבר רק על "החזיון לפרנציסקו גויא" הבלתי-רגיל). ב-1990 הוא פירסם במעריב את השיר "על אי הצורך לקנות מאוורר בקיץ". בקיץ של שנות האלפיים באמת לא צריך לקנות מאוורר, כי הוא ממילא אינו מסוגל להועיל. אז אפשר רק להתנחם בשיר היפהפה הזה, ולקוות להיות כאן גם בשנה הבאה, ואם אפשר אז שיהיה קצת יותר קר…


 


לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָׁרָב,
אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר
לִלְחֹם בַּשָׁרָב הַזֶה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵילוֹת.
וְחָשַׁבְתִּי בַּדָבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי
אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹר,
וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשׁהִי.
הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.
הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַיִץ, צִנַת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.
בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.
הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.
בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָם: לֶכְתְכֶם לְשָׁלוֹם.
שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.

עשר שנים מלאי שיר


* * *


 


שניים


כמו זוג עיניים


זוכרת, אז במכונית?


 


לא ידענו אז


שזמן יכול להפוך


אהבה לחיים שלמים


 


שניתן אם רוצים


למצוא את כל האושר


במשהו קטן כמו את ואני


 


עשר שנים


מתחת לשמיים


יד ביד, כמו זוג מאוהבים


הדמיון עולה על כל דמיון

 


כששמעתי פעם ראשונה, אני לא זוכר איפה, את שיר הנושא של "מיכאלה", הטלנובלה של ערוץ 3, חשבתי שלבטח מדובר בטעות, מקסימום בקאבר. אבל מסתבר שלא דובים ולא קרדיט, את אף אחד לא מעניין שהפזמון של שיר הנושא הזה, שמושמע ללא הרף בכל פינה, מועתק כמעט בשלמותו מהשיר "Anger Management", הלקוח מהאלבום הנפלא Lovage של דן "דה אוטומייטור" נקאמורה.


אחרי כמה שמיעות חוזרות של שני השירים, מתברר שהדמיון עולה על כל דמיון, ואם פלגיאט היה פשע, אזי הכותבים של שיר הנושא, ובעיקר דני רייכנטל המצהיר כי הוא זה שעל "הלחן", היו ודאי נעצרים ונחקרים ביחידה לחקירות הונאת המאזינים עוד באותו היום שבו שוחרר השיר.


אז הנה, להנאתכם ולעיונכם, שני השירים, זה מול זה: המקור והחיקוי. מומלץ לכוון את שניהם לפזמון (00:40 בערך במקור ו-00:30 בערך בחיקוי) ולהאזין. מותר לחייך. נא לא להתעצבן.


 


נ.ב.


אני כבר יודע מה תהיה התשובה, אם תהיה כזו. לא מדובר בהעתקה. אולי "השפעה" (כמו שמדנס "השפיעו" על משינה), מקסימום "השראה" (כמו שהפיקסיז היו ה"השראה" ל…כן, שוב – משינה).


אני הייתי שמח הרבה יותר, אם בחדוות היצירה המקומית, היו יוצרי טלוויזיה מקדמים קצת יותר מוזיקה ישראלית (כמו שעושים יפה יוצרי "שבתות וחגים") ומעתיקים קצת פחות מוזיקה (גם אם משובחת) מחו"ל.


 

על חשיבות הנגינה בזמנים


הלכתי עם דני ביום חמישי בלילה להופעה של אלג'יר בבארבי.


זאת אומרת, תיכננתי ללכת, אלא שאף-אחד לא טרח להודיע לנו שהבארבי לא שומרים מקומות, גם אם מזמינים אצלהם, משעה מסוימת ואילך.


 


כתבתי על זה כאן, וגיליתי שאני לא היחיד שחושב שהמצב הזה לא הגיוני. יותר משמעניינת התשובה הלא ברורה של הבארבי, מעניינת העובדה שלכולם נמאס מהופעות שמתחילות באיחור. עובדה.


 


קריאה מהנה.

סימנים של שירה


"…יש שתי אסכולות של האזנה למוסיקה, כך אני גורס. אלה המשתייכים לאסכולה הראשונה מאזינים בעיקר למוסיקה. הם יקשיבו לכל אקורד על הגיטרה, יתלהבו מכל נקישת תוף, ירטטו מסולו מיוחד. לפעמים הם ישימו לב למה שר הזמר או מה רוצה הזמרת, אבל יש פעמים שבהם הם ישמעו שיר כמה וכמה פעמים, ועדיין לא יבינו בכלל על מה הוא מדבר. אלה המשתייכים לאסכולה השניה הם חסידי המלה, אוהבי הטקסטים. הם יפתחו דבר ראשון את חוברת המלים, יקשיבו לכל שורה בקשב רב, וכבר ינתחו בראש מה רצה הכותב ומה היתה מטרת השיר. אלה יתעלמו לגמרי מסולו גיטרה שובר קירות, אם המלים לא עמוקות מספיק, אבל יחיו בשלום עם לחן בינוני, כל עוד מדובר בטקסט נפלא.

אני, ואין זה קשה לזהות, משתייך לאסכולה השנייה. לא שאני לא יכול להנות מסתם מוזיקה טובה (ולראיה אוסף לא מבוטל של אלבומי טראנס ששוכנים במעוני), אבל האלבומים שאני באמת אוהב, היצירות שאני מוקיר ומזכיר, יכילו תמיד טקסטים נהדרים, מילים עמוקות וחכמות, שירים שאומרים משהו על החיים ועלינו גם אחרי אינספור השמעות. בעיניי, שיר עם מלים רדודות, שלא לומר טפשיות, לעולם לא יהיה שיר טוב באמת, גם אם הלחן, ההפקה וכל שאר הפרמטרים מצויינים באמת. מצד שני, אני נוטה לגלות סלחנות לשירים שבהם הלחן רחוק מלהיות מושלם, אם כותב השיר ניפק לי טקסט משובח, שהולך איתי הלאה…"



להמשך הדיון, ולביקורת על הפרויקט הנפלא של ורד קלפטר וחברים, "סימנים – משירי מירון ח. איזקסון", הקליקו כאן.