הקמפיין החדש של רכבת ישראל – "המחסום ירד? לא עוברים!"*

בכל מקום אני נתקל בתוצר היחיד של החקירה הפנימית והסקת המסקנות של רכבת ישראל מכל התאונות שקורות בזמן האחרון – מסע פרסום מטופש תחת הכותרת לעיל. וכרגיל זה מעצבן בשני מישורים מקבילים ומשלימים – מחד, זה מוכיח שוב שהציבור מטומטם (ולכן הציבור משלם). זאת אומרת, מה הצעד הבא?  "הרמזור אדום?   לא נוסעים!"?    "מזג-האוויר חם?   שותים!"???  או אולי "אתה בחיים?   נושמים!"???!!!

האם זה לא מביש (עבורנו, כמובן) שמישהו צריך להסביר לנו בשלטי חוצות גדולים שכשמחסום יורד לפני פסי רכבת חייבים לעצור ולא לעבור?  כשהייתי בדרום אמריקה, גיחכתי לא פעם אל מול שלטי חוצות שמסבירים לנייטיבז שצריך לשטוף את כלי האוכל אחרי הארוחה. מעניין מה היה אומר איש כמוני המטייל בישראל אל מול שלט שכזה (לו רק היה דובר עברית, כמובן)…

מאידך, זה מעצבן כי כנראה בזה מסכמת הרכבת את ענייני התאונה ההיא ועוברת לסדר היום. תאונת אנוש, בלתי נמנעת ואנחנו נזכיר לציבור שצריך לעצור כשהמחסום יורד – כן, זה נראה לי טיפול הולם בתאונה. וזה בטוח ימנע את התאונה הבאה. לא?

*מתנצל. לא שמתי לב לתוכן המדויק. הייתי עסוק מדי בלהתעצבן.

הזלזול של הרדיו הישראלי בתרבות הישראלית

כבר כתבתי בפוסט ההוא, ובעוד פוסטים רבים, על שנאתי העזה לרדיו הישראלי, למעט נווי-מדבר בודדים. רוב הזמן אני כלל לא פותח את הרדיו, ובכל-זאת גם לי יש רגעי משבר (שכחתי להחליף דיסקים, מעוניין לשמוע חדשות ו/או דיווחי תנועה) שבהם אני נחשף לתוכן שמשדר הרדיו הישראלי לעברי.

בפעם האחרונה שעשיתי את זה קיבלתי הוכחה חותכת לצדקת דרכי. התדר כוון לרשת ג', הבית של המוזיקה הישראלית (כך לפחות הם רוצים לחשוב), והתכנית עסקה במוזיקה ישראלית חדשה. אחרי שהשדרית הצעירה והמג-ני-בה סיימה לתת את החמש אגורות שלה על המוזיקאיות הישראליות שעושות קאמבק הקיץ הזה ואיזה כיף לכולנו היא מיהרה להציג את השיר הבא, "של סיוון שביט…  יותר יָפָה מיָפָה". כמעט ועשיתי תאונה.

נכון, אני – מתוקף תפקידי – מאוד מעורה במוזיקה ישראלית חדשה, ולכן יודע שלשיר החדש, שיתוף פעולה מקסים עם אביתר בנאי מתוך "וניל", קוראים " יותר יָפֶה מיָפֶה". היא, השדרית, כנראה לא ממש צריכה את המידע הזה, ולכן מרשה לעצמה לטעות טעות כה צורמת. סלחתי לה זמנית, ותיארתי לעצמי שאחרי שתקשיב לפזמון הנפלא, שבו שרים אביתר וסיוון את השורה הזו כמו שצריך, היא תתקן את עצמה. אבל לא – בסיום השיר היא פשוט עברה לשיר הבא. כנראה לא הקשיבה לשיר בכלל. שהרי אם הקשיבה, והיתה מקשיבה באחת הפעמים הקודמות, היתה יודעת איך קוראים לו.

וזה אם תרצו כל העניין בעצם. הזלזול של שדרים/עורכים/מנהלים/קובלנצים במוזיקה הישראלית, באינטיליגנציה שלנו, בשכל הישר. "עצוב יותר מעצוב", שרים סיוון ואביתר, וכל-כך צודקים.

העונשים המגוחכים שניתנים למתעללים מינית בכלל, למתעללים מינית בילדים בפרט ולמתעללים מינית בתוך המשפחה על אחת כמה וכמה

עופר לנדא (עופרניקוס) כבר ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: שופטים (בהן שתי שופטות) שכותבים בפסק הדין כי ילדה שנאנסה על-ידי אביה מגיל 6 ועד גיל 18 נהנתה מכך ובשל כך נמנעה מלהתלונן ראויים להיכלא באותו תא ביחד עם אותו אב. שופט שהטיל ששה חודשי עבודות שירות על אדם, וכלל לא משנה לי מקצועו, שהתעלל מינית בקטין החל מגיל 11, הוא מבחינתי אדם לא מוסרי ואולי גם סוטה. כן, פסקי הדין המגוחכים האלה מחזקים אצלי את הדעה שאותו "אדם סביר" שנמצא בבסיס המשפט בכלל והמשפט הישראלי בפרט הוא סוטה, או כפי שניסחה זאת any אנס/פדופיל/מכה נשים, אחרת אי אפשר להסביר עונשים מגוחכים שמתפרסמים שוב ושוב, ומביאים איתם חוסר אמון מוחלט בשופטי ישראל וזעם רב כנגד המערכת שצדק ומוסר הפכו להיות מילות גנאי בה. (למי שמחפש עוד דוגמאות, וגם דיון מורחב ומעניין בשאלה מיהו האדם הסביר – רמז: לא אישה – מומלץ לקרוא אצל anathea).

עופרניקוס, שבניגוד אליי גם אקטיביסט ידוע, שלח מכתב לשופטים ה(לא-)נכבדים אמינוף, מוניץ ודה-ליאו לוי, עם העתק ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה, המועצה הלאומית לשלום הילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.  הוא כותב שם כי ההתבטאויות של השופטים הללו בפסק הדין "מחרידות, מזעזעות וזועקות דרשני". "לא ייתכן", הוא מוסיף, "שבמדינת חוק ישבו לכס המשפט אנשים כה חשוכים בדעותיהם, אשר מתירים לעצמם להתבטא באופן שכזה, המטיל את האחריות לאונס על הקורבן". הוא גם קורא "לפעול… על מנת לקבוע מצבים או מקרים בהם על שופטים… להטיל על נאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעברות בהן הורשע". הוא מסכם: "במדינת ישראל של 2006 לציבור אין בטחון, אין תחושת בטחון ואין אמון במערכת המשפט".

המכתב של עופרניקוס חשוב ומדויק. לטעמי, יש להפיץ אותו בתפוצה רחבה ככל האפשר, כי הגיעו מים עד נפש רפש. אשמח אם תפיצו, תלנקקו ותשאירו את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות. מחר אלה יכולים להיות הילדים שלי ושלכם.

ההתנהגות הבהמית והמזלזלת של ילדים ובני נוער אל מול ההתעלמות ולפעמים העידוד של הוריהם

רציתי כבר הרבה זמן לכתוב על זה, אבל ההודעה של יריב, האבא של "ישראבלוג", היתה הקש ששבר.

לאן שאני לא הולך אני רואה ילדים ובני נוער עסוקים בונדליזם – מלכלכים, שוברים, מרססים כתובות, צורחים, מקללים. בקניון, בקאנטרי קלאב, בגינה הציבורית, בים.

פעם, כשהייתי ילד ונער, שנאתי לשמוע את המבוגרים אומרים שהצעירים של היום הם "לא מה שהיה פעם". היום, כשזקנתי וגם חכמתי (?!), אני מזדהה עם כל מילה שכתב החבוט: תתנהגו כמו בני אדם, תשמרו על הסביבה, תהיו אנשים נורמלים. גם אנשים די צעירים, בגיל 30+, מסתכלים עליכם בתדהמה ומתביישים, סימן שמשהו מאוד לא בסדר כאן.

וזה לא אשמת הילדים. זה אשמת המבוגרים. ליד כל ילד לא מנומס, לא מחונך, עומד הורה שהוא לא מנומס ולא מחונך כמוהו ו/או לא מחנך. הורים, קחו אחריות על הילדים שלכם, חנכו אותם, למדו אותם להיות מנומסים ואדיבים לאחרים. אחרת יהיה פה כזה כאוס, שלא נוכל לצאת ממנו.

אליטיזם

אני חושב שהיה זה ביביהו, שהפך את ה"אליטיזם" למילת גנאי. פעם כולם רצו להשתייך ל"אליטות". היום הם מוקצים מחמת מיאוס. וכך מגיע יורם ק, שאני מאוד אוהב ומעריך את כתיבתו, לשאול בפורום מוזיקה ישראלית אם עצם הבחירה של אמן להלחין שירי משוררים אין בה משום אליטיזם.

אני כבר כתבתי כאן לא פעם את דעתי על אלבומים משירי משוררים, אבל לא זה הנושא עליו אני רוצה לדון כאן. אני רוצה לדון בכך שאנחנו מניחים לאליטיזם להיות קללה, לנאורות להיות בושה, לחוכמה להיות סיבה לקלס. התרבות והאינטיליגנציה והדיון הציבורי הזנו את עצמם לטובת הרייטינג, קיצרו ושיווקו את עצמם כדי שיתאימו להפסקות שבין הפרסומות, הפכו לקומניקטיביות (כלומר, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר) ואיבדו את הרלבנטיות שלהם.

ספר של מאיר שלו הוא אליטיסטי, כי שלו כותב בשפה גבוהה ועשירה, שאיננה "זורמת" כמו רם אורן (נשבע לכם – שמעתי את זה בשבוע הספר). אלבום מעניין כמו "אדם" של אלי מגן לא יושמע כי מי בכלל מקשיב היום לג'אז ומה זה המילים האלה בכלל (וחוץ מזה, איך זה שלא רואים לו את הריבועים בבטן?!). סרטים נפלאים, כמו הסרט החדש של בניני עליו כתבתי כאן, מסתגרים להם בגטאות דוגמת "לב", כי הקולנועים תפוסים על-ידי "הצעקה 15" ו"ספיידרמן 8". די!   נמאס!!    האם הפכנו להיות כאלה שטחיים, רדודים, לא מעניינים ולא מתעניינים?!   ואם ככה, האם האייטם לעיל על בני הנוער כל-כך מפתיע אותנו??!!!

אני רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, כמו רוני סומק. רוצה להלחין כמו אלי מגן. לעשות סרטים כמו בניני.

אני לא רוצה להופיע בכוכב נולד, בחדשות ערוץ 2, בערוץ 24, בגלגל"צ.

אליטיסט?!     דווקא מתאים לי.

איך אני נוהג?    התקשר לספר…

בכל פעם שאני רואה את המדבקה הזו על רכב, הנהג שלפניי לא יודע לנהוג. אני מחזיק את עצמי בקושי שלא להתקשר למספר ולספר להם שהוא/היא נוהג מהר מדי או לאט מדי, עוקף בלי לאותת וכמעט חותך אותי, עוקף לאט כל-כך שזה פשוט סכנה, חוצה קו הפרדה, עובר באור אדום, עושה פניית פרסה היכן שאסור. ותמיד, אבל תמיד, יש לו את המדבקה המטופשת הזו: איך אני נוהג?!

אז אתה נוהג חרא, אדיוט, ואת נוהגת נורא, מפגרת, ותלכו תקחו שיעורי נהיגה ותרדו לי מהכביש.

מזל שאני מאבד את המספר הרבה לפני שאני מתפנה להתקשר…