אל תשאלו אותי לגבי מלחמות, דת או אלוהים, אהבה, מין או מוות כי…

  


ככל שאני רואה יותר


אני יודע פחות


לגבי כל הדברים שחשבתי


לנכונים או לשגויים


וחקוקים באבן


 


אז אל תשאלו אותי לגבי


מלחמות, דת או אלוהים


אהבה, מין או מוות


כי…


 


כולם יודעים בדיוק מה לא בסדר בעולם


אבל אני אפילו לא יודע מה קורה עם עצמי


 


אתה חייב למצוא לעצמך גאולה


ללא כל הכנה אנחנו נופלים אל העולם אפיים


זוחלים על הידיים והרגליים


ואנחנו מסתכלים למעלה לכוכבים


ואנחנו שולחים יד ומתפללים


לאלוהים חרש, אילם ועיוור שאף פעם לא מסביר


 


כולם יודעים בדיוק מה לא בסדר בעולם


אבל אני אפילו לא יודע מה קורה עם עצמי


 


אלוהים, אני נמצא כאן כבר די הרבה זמן


אני מרגיש את זה משתלט על כולי


אני בסך-הכל הילוך חוזר של הרגשות*


של מישהו שפעם הייתי


 


(The The / Slow Emotion Replay)


 


 


 


 היום בבוקר שמעתי את השיר הזה ברדיו, וחוץ מזה שהוא מילא אותי עליצות וגעגועים ל-Dusk, אחד האלבומים המושלמים שיצא לי להכיר בחיי הקצרים-יחסית, הוא גם נראה לי פתאום כל-כך רלוונטי, שפשוט הייתי חייב להביא את התרגום שלו כאן (חוץ מזה, Udi עשה לי חשק עם "האנשים הפשוטים" שלו).


 


* תודה לאודי על ההצעה, וגם לאבי.

מודעות פרסומת

האם חייתי חיים מעניינים מספיק, כדי להשאיר אחריי בלוג?

 


לצערי, או לשמחתי, אני ממש לא מעורב בביצה הבלוגרית ואפילו לא בתת-ביצה הישראבלוגרית (כמאמר גרוצ'ו מארקס, אני לא שש להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי אליו).


 


אבל אחרי שקראתי את הפוסט של עופרניקוס, בחור ששוחה חופשי בביצה (חתירה אפילו), והבנתי את הסיפור דרך הלינקים השונים שהוא נתן (האמת, הלינק לפוסט של יריב הספיק), זלג עצב גדול מהחיים הוירטואליים שלי לחיים המציאותיים.


 


האם המשפחה ידעה שגילי כתבה בלוג?    האם החברים, הסביבה?    לפעמים (לא במקרה שלי, אגב, אבל תכופות) העולם הוירטואלי הזה מאפשר לאנשים לכתוב דברים ולהתנהג בצורות שלא היו מגיעים אליהם בחיים בעולם המציאותי. העולם הוירטואלי והעולם המציאותי יכולים להתקיים במקביל לנצח, ולא להיפגש בחיים. ובכל זאת, מתברר כי כשהם נפגשים, מדובר בנסיבות מצערות, מצערות מאוד.


 


כל העניין הזה הזכיר לי קטע משיר של רוני סומק – "קח מצלמה, היא רצתה לומר לי, וצלם את חייך. / אם פעם תאבד אותם / ישאר לך לפחות / העתק". ואני כתבתי פעם, בהמשך לשיר הזה ולאירועים שקרו בחיי, ב"אוטודידקציה" – "כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו / מה הייתי ומה לא? / כעת תהיה להם התמונה…  וטמון בלב פחד / כי מה יהיה אם הפילם יישרף? / האם כל מה שהייתי לשווא היה?"


 


לא קראתי את הבלוג האמור, אבל ללא ספק הוא עכשיו זכרון חי, צוואה שתישאר תמיד, העתק. על משקל ג'ים מוריסון, אפשר לשאול עכשיו – האם חייתי חיים מעניינים מספיק, כדי להשאיר אחריי בלוג?

על משפטים שגורמים לי להתבייש שאני אשכנזי (ועוד הערות בשולי הקדם-בחירות)


מסתבר שלשמעון פרס יש – חוץ מאמא ערבייה – גם אח, גיגי שמו. זפזפתי בין ערוצי הרדיו היום בבוקר, ושמעתי אותו אומר לרזי ברקאי משפט שהקפיץ אצלי את הדם (ואני בכלל אשכנזי בן אשכנזי) וגרם לי להרכין ראש על שאבות-אבותיי נולדו בפולין: "פרץ גייס פלנגות מצפון אפריקה, שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה, ממש כמו הגנרל פרנקו".


 


משפטים כאלה, שאני שומע בזמן האחרון לא רק מצד זקנים שאבד עליהם הכלח (והאחים שלהם) אלא גם מאנשים "נאורים", גורמים לי (כמעט) לאהוד את עמיר פרץ, האיש והשפם. נכון, הוא "יליד מרוקו", הוא לא יודע לדבר אנגלית מי-יודע-כמה, הוא עממי, הוא ערמומי. בקיצור, הוא הישראלי הממוצע. אולי הגיע הזמן שהישראלי הממוצע ינהל פה את העניינים ולא הבן-של והאח-של והאבא-של וההוא מהסיירת?


 


ë


 


סיסמת הבחירות של אריק שרון, אם פספסתם, היא "מנהיג חזק לישראל". לא טעיתם – מנהיג חזק. לא חכם, לא הגון, לא של כ-ו-ל-ם. בישראל של האלף השני עדיין מוכרים לנו מנהיג חזק, כאילו היינו בברית-המועצות באמצע המאה הקודמת. ואני אומר – מנהיגים חזקים אני צריך בנבחרת הג'ודו, מקסימום באגד.


 


ë


 


סיסמת הפריימריז של סילבן שלום, אם פספסתם, היא "רק סילבן יכול", על משקל הסיסמה המיתולוגית של הליכוד "רק הליכוד יכול". ובכן כשם שהליכוד לא יכול היום כלום, פרט לגסיסה איטית תוך פרפורים מלווים בזריית בוץ הדדית, כך גם סילבן לא יכול הרבה. וחוץ מזה, חשבו על זה כך – אם סילבן יהיה ראש הממשלה (נגיד שזה אפשרי), נקבל את ג'ודי ניר-מוזס-שלום-ולא-להתראות בתור אשת ראש הממשלה. מה, לא הספיקו לנו שתי קדנציות של שרה?  


 


ë


 


ולסיום: אני בטוח שהקופירייטרים של הליכוד והעבודה כבר רוקחים את תשדירי הבחירות הקרובים, אבל אם מישהו מהם קורא, הנה טיפ בחינם, ולו רק בשביל הסיכוי לראות את זה על המסך בעוד חודשיים: בהנחה ששמעון פרס אכן מצטרף ל"קדימה", מפלגתו של אריק שרון, חובה לכלול פינה בכל ערב ובה יושבות שתי בובות, אחת של שמעון והאחרת של אריק, ביציע של הכנסת ומריצות קטעים על כל העניינים (ובמיוחד על עצמן), א-לה הזקנים מ"החבובות". זה יהיה יותר טוב מספי ריבלין, אני מבטיח. אפילו יותר טוב מהרב בא-גד.


 


 


 


ë


 


נ.ב. "הירוקים" יתמודדו בבחירות הקרובות?   כי ממש אין לי למי להצביע.

וירוס אסוציאטיבי

אולימפיה מספרת על תנועה חדשה בשם תלמ"ה, הקוראת ל"הכחדות מרצון של האנושות" או במילים אחרות "הצילו את כדור-הארץ – הרגו את עצמכם". הרעיון פשוט – לא להביא ילדים לעולם, וזאת כדי למנוע את ההרס ההולך ומתמשך של אקולוגיית כדור הארץ.


 


 


 


הפוסט של אולימפיה, ביחד עם המחקר שפורסם היום, ומספר כי הנזקים הבלתי-הפיכים שעושים בני האדם לתהליכים הטבעיים על פני כדור הארץ מסכנים ממש את הדורות הבאים, הזכירו לי בעיקר את הנאום המפורסם של הסוכן סמית', בשבתו מול מורפיאוס, בסצנה בלתי נשכחת מתוך "המטריקס" (אל תשאלו איזה. מבחינתי, היה רק "המטריקס" אחד. ועוד כמה אנימטריקס.):


 

"…אני רוצה לחלוק איתך התגלות שהיתה לי בַּזמָן שאני כאן. היא באה לי כשניסיתי לסווג את המין שלכם. הבנתי שאתם בני-האדם לא באמת יונקים. כל יונק על כדור הארץ הזה מפתח בצורה אינסטינקטיבית שוויון טבעי עם האקולוגיה שמסביבו, אבל אתם בני האדם לא. אתם נעים לאיזור, ואז אתם מתרבים ומתרבים, עד שכל המשאבים הטבעיים מנוצלים עד תום. הדרך היחידה שלכם לשרוד אז היא להתפשט לאיזור אחר. יש עוד אורגניזם על כדור הארץ הזה שפועל באותה תבנית. אתה יודע איזה?  וירוס. בני האדם הם מחלה, הסרטן של כדור הארץ הזה…"

שברי הלב

  


גרפיטי על מדרכה בסאן חוזה, מתוך הבלוג המדהים הזה


 


 


צריכים להיות יהיו חדרים בצורת לב בהם


נתקהל כדי לתקן


את הנזקים שנגרמו מאהבה, וחצי לילה


נחליף סיפורים, נחלוק כאב משותף


שהוא תמיד שונה, ובכל זאת


כמה שההרס מושלם, כמו בית


שהחליק מקצת הצוק אל הים


או כמו צב שאיבד את שריונו


אבל ממשיך הלאה, משאיר עקבות בחול,


מחפש מקלט שם מעבר לקצף הגלים.


כולנו מנושלים לפתע


מדרכים קטנות, דיאלוג מוכר,


בטחון שבמישהו אי-שם שיחלוק אתנו


חדשות רעות, דחייה, יום חשוב,


נפילה עגמומית של קוביות העצב,


או מישהו אי-שם שיחגוג עמנו את השקט


שבו המשמעות היא להיות שניים


ללא צורך במילים. אבל ללא אהבה


נדמה שאנחנו נופלים במורד מדרגות


שלעולם לא מסתיימות. הוא עזב או היא


הסתלקה עם מישהו אחר, זה כאילו המכה


לעולם לא תפסיק להגיע אל תוך הלב


כמו אגרוף קפוץ. נקרא למקום


"מלון הלבבות השבורים", ונקווה לאחות את הצלקות


של אהבה שלא זוכה לגמול ולעזוב


עם מעט פחות קרעים, עזובה.


אני אמצא את המקום יום אחד, ואזמין שם חדר


ואספר למפסידנים על פנים


שאני לא יכול לשכוח, ועל כאב ייחודי


המדמם כמו עקבות פזורות לאורך השלג.


 

                                                            (Heart Breaks / ג'רמי ריד)

"המפץ הגדול"

"על כל מיליארד חלקיקים של אנטי-חומר היו פעם מיליארד ואחד חלקיקים של חומר. וכשההשמדה העצמית הסתיימה, אחד מתוך המיליארד הזה נותר, וזה העולם שאנו חיים בו"


          (אלברט אינשטיין על תיאורית "המפץ הגדול")


 


"המפץ הגדול" קוראים הכתבים לענייני פוליטיקה לפרישה הצפויה-אך-מפתיעה של אריק שרון מ"הליכוד" ובקשתו לפזר את הכנסת. מפץ קטן יותר מתחולל במפלגת "העבודה", שם עמיר פרץ משלהב את היצרים של המפלגה הרדומה-לשעבר הזו. אין מה לומר – אלו ימים יפים ביותר לשמחים-לאיד. שמחה לאיד רודפת שמחה לאיד. אבל גם תקווה –  קטנה, נאיבית ואופטימית – ממלאת פתאום את החזה של אלו שרואים איך המדינה שלהם בורחת להם.


 


אז אריק, "מלך ישראל", מי שהקים את הליכוד לאחר שחרורו מצה"ל (לקראת הבחירות לכנסת ה-8), מי ששיקם את הליכוד מההריסות שהותיר ביביהו וזכה ב-40 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16 (לפני שלוש שנים), מי שהיה משיח השקר של המתנחלים, יקיר הימין הקיצוני, הוא הוא זה שמחריב במו ידיו את התנועה הזו, או מה שנשאר ממנה. כי אידיאולוגיה כבר אין, גם לא הגיון או אנושיות. רק פייגלינים ועוזי כהנים וביביהו וענבל גבריאלי ולימור לבנת. אנשים שטובתם האישית מנחה אותם או ש(חוסר) תבונתם האישית מחקה אותם. בלי אריק מה מייצג הליכוד?   את ההתעללות בשכבות החלשות, את השחיתויות, את הג'ובים. מפלגה מגעילה, פשוט ולעניין. מעניין אותי כמה אנשים יוכלו באמת ובתמים לשים פתק שמייצג את כל זה בקלפי.


 


ובצד השני של המפה, שפתאום נראה קרוב מתמיד, עמיר פרץ מתמנה למנהיג "העבודה" ומעורר עליו את חמתם של כולם. על מה בעצם?   נכון, קל לצחוק עליו – האנגלית, העממיות, השפם. אבל, בינינו, מה רע בפרץ לעומת האלטרנטיבות?   הוא גדל בעיירת פיתוח, הוא מבין מצוקה מהי, הוא לא גנרל לשעבר עם חלומות על כיבוש ולא בן-של עם תסביכים מהבית. הוא פוליטיקאי משופשף, שזה בכלל לא רע בתפקיד שלו (ע"ע אהוד ברק), והוא הדבר הכי קרוב ל"מנהיג של העם" מאז בגין (רבאק, זה היה לפני 28 שנים). פרץ ימחק, אינשאללה, את הדימוי הנהנתן, האשכנזי, הגזעני, הזקן של "העבודה" ויזריק בה קצת דאגה לחלשים, למיעוטים, אנושיות, חמלה. תהרגו אותי, אבל זה נשמע לי לא רע בכלל.


 


"המפץ הגדול" הוא שם מצויין למה שהולך להיות במארס הקרוב. רק תחשבו על המצביעים הפוטנציאליים: האם אנשי השכונות, שביבי דיכא והתעלל בהם תקופה כל-כך ארוכה, יוכלו באמת ובתמים להצביע ל"ליכוד" בראשותו, ולהתעלם מהאיש שהכי קרוב אליהם בלב ובנשמה, עמיר פרץ, רק בגלל שהוא מועמד "העבודה"?  והאם האליטות שמצביעות "עבודה" יוכלו באמת ובתמים לתמוך בפרץ, שמאיים להעלות להם את שיעורי המס, ולהגדיל קצבאות לשכבות החלשות, ובכלל לתמוך בעיירות הפיתוח?   ומה לגבי מצביעי "שינוי" ו"שס" – האם האם ימשיכו לתמוך במפלגות הגזעניות האלה, או שמא יתעשתו ויתמכו בפרץ או בשרון?


 


הנבואה ניתנה לשוטים, you know, אבל המחשבות על היום שאחרי מעוררות בי תקוות רדומות. הסקרים (הו, הסקרים) מדברים על 28-30 מנדטים לפרץ ולשרון. זה אומר כמעט קואליציה שמורכבת אך ורק ממפלגות שפויות מהמרכז ושמאלה. The hell with it – אני אפילו מוכן ששרון יהיה (שוב) ראש הממשלה, ובלבד שתהיה פה סוף-סוף קואליציה של מפלגות גדולות, בלי סחטנות מכל סוג, בלי קיצונים ובלי קרציות. ואם וכאשר זה יקרה, אז אריק שרון באמת יוכתר כאצלי למלך, "מלך ישראל", מושיע ומחייה המדינה הזו, שקצה כבר בפוליטיקה שלה ובפוליטיקאים שלה.


 


כי אם וכאשר זה יקרה, ועל כל מאות הפרזיטים ששוחים בביצה הפוליטית (להלן: אנטי-חומר) יהיו פתאום מאות אנשים שפויים ומלאי מרץ שמוכנים להכניס את ראשם הבריא לביצה הזו (להלן: חומר), אזי אולי ההשמדה העצמית תצליח, ולבסוף מה שיישאר יהיה קמצוץ קטן של חומר, טוב וטהור, שיהיה הבסיס לעולם חדש שבו נוכל לחיות. זה, ורק זה, יהיה "מפץ גדול" אמיתי.

בדיחות פרטיות לסוף-השבוע

  


prison.africa-israel.co.il


 


אם "אפריקה-ישראל" מקימה את בית הכלא הפרטי הראשון בישראל, איך יקראו לו?  


כנראה, "סביוני סורגים".


(הבדיחה מיועדת רק למי שחיפש דירה בשנים האחרונות)


 


אגב, גם "אפריקה-ישראל" זה שם לא רע לכלא. אפילו "אפריקה-ישראל-אירופה". ואז אפשר לחלק את הכלא לשלושה בנייינים – בית אפריקה, בית אירופה ובית ישראל. אה, בעצם את זה כבר עשו בשאול המלך פינת ויצמן.  


(הבדיחה מיועדת רק לתל-אביבים)


 


 


הם מבטחים גם את הסוסים


 


השבוע קניתי אוטו, השבח לאל. יד ראשונה, משופט. את הביטוח עשיתי באחת מהסוכנויות הגדולות, וכך גיליתי מוצר ביטוחי מסוג חדש – ביטוח סוסים.


זו לא בדיחה. אפשר לבטח את הסוס, לבטח צד שלישי. מעניין מי קובע אם הסוס הוא טוטאל-לוס, ואיזה סוס חלופי אני מקבל בזמן שהסוס שלי במוסך.


אגב, שימו לב שב"פרטי הסוס" צריך לספר איזה יד הוא והאם קיימת מערכת אזעקה. שכחו אימובילייזר, ואם במקרה הוא היה קודם בבעלות חברת ליסינג.


(הבדיחה מיועדת רק למי שבבעלותו רכב)


 


 


מנואלה לכל ילד


 


השבוע נחשף ה"לפטופ לכל ילד", פרוייקט משותף של האו"ם וחברות טכנולוגיה ואינטרנט. גודלו של המחשב החדש כשל ספר לימוד ממוצע, והוא מונע באמצעות…  מנואלה.


כן, ההתקן שכבש את העולם במאה ה-19. זה היה מאוד מפתיע, אם כן, שמזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, "נתקל בטעות במחשב" בסוף ההדגמה ושבר את ידית המנואלה. טוב, שיישאל את ביל גייטס – זה עדיף מחלון כחול.


יש לי הרושם שההמצאה הזו יכולה להתקבל ללא כל קושי לרשימת זוכי ה-Ig Nobel. מקום שני אולי אחרי השעון המעורר שרץ ומתחבא.


(הבדיחה מיועדת רק למתעניינים בטכנולוגיה)