"הרוח תמיד נותרת
לא מצאתי מקום
היא משיבה לגשם, גם מביאה טל
עונת הרוח קבועה…"
(משיב הרוח, מלים: מירון ח' איזקסון)
היה משהו מיוחד, שונה, מעניין באווירה שהיתה לפני ובמהלך ההופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שהיתה אווירת קדושה בחמישי בערב בסוזן דלל. ולא בגלל שאביתר בנאי, עם כיפה גדולה לראשו וחולצה לבנה מכופתרת, נראה כמו ילד-טוב-ירושלים בדרך לערבית. גם לא בגלל שההופעה נפתחה עם תפילה לחורף מתוך ספר תפילות שאביתר הביא (כהקדמה ל"משיב הרוח" הנפלא, שהלחין ל"סימנים") והסתיימה (רשמית, לפחות) עם שיר הקורא לקום לסליחות ששמע בבית אבא. אווירת הקדושה קשורה לרצינות שבה בנאי לוקח את האמנות שלו, גם כשהוא מחייך וצוחק. ליופי שבו הוא מוהל את השירים שהוא שר. לחיוך המטופש שלא ירד לי מהשפתיים גם לא ביום שלמחרת.
סוזן דלל הוא יופי של אתר לפסטיבל הפסנתר. מהרגע שאתה דורך במקום אתה מרגיש כבר תרבותי יותר. ברחבה הראשית אלון אולארצ'יק וברק חנוך מנגנים יפה-יפה (וחינם-חינם, אגב), שלומי שבן עובר על פניי (חבר, אתה חסר!), אבל אנחנו עושים את דרכנו לאולם ומחכים לאביתר. לא יצא לי לראות אותו עדיין בסיבוב הנוכחי, ולאור העובדה שהאהבה שלי ל"עומד על נייר" רק הולכת ומתגברת, כה ציפיתי ליום והגיע.
ההופעה נפתחת (כמעט) בזמן, עניין נדיר במקומותינו. אבל באותה מידה נדיר גם למצוא אמן כה מוכשר, כה נפלא וכה עניו. הוא מתיישב על הפסנתר וניגש לעבודה. אחרי "משיב הרוח" מגיעים החשודים המיידיים – "תתחנני אליי", "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה". בכלל, נדמה שהאלבום הראשון הרווי בפסנתר פשוט נוצר בשביל פסטיבל הפסנתר הזה. הקהל, כך נדמה, הוא גם הקהל של האלבום הראשון. הם מלווים כל פתיחת שיר מהאלבום הזה במחיאות כפיים, ואילו השירים החדשים זוכים מהם להתלהבות פחותה הרבה יותר. נו, מילא.
"אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב", אביתר כתב ב"תתחנני אליי", הסינגל הראשון שלו אי-פעם. נדמה שבהופעה ביום חמישי המשפט הזה היה נכון מתמיד. קשה לקרוא את אביתר – מחד, יש בו עצבות מובנית ("עצבות זה גן פרסי", הוא מפטיר במעבר מהפסנתר לגיטרה, כאילו מתנצל בפני הקהל שלא סיפק להם גוד-טיים), עמוקה, מהורהרת, מאידך, יש בו הרבה הומור, גם הומור עצמי (למשל, על החולצה הלבנה שלבש), והמעברים בין שני הצדדים האלה מבלבלים.
אביתר, כמו אביתר, יושב אל הפסנתר וכמעט שלא מתבונן בקהל. שמונה שנים אחרי האלבום הראשון שלו, אחרי הופעת הבכורה הבלתי-נשכחת בצוותא, ועדיין אני מרגיש בקהל כאילו פלשתי לאינטימיות שלו, כאילו אנחנו מפריעים לו פשוט לנגן פסנתר. ואז הוא שר את "טיפה של אור", ואני מתרגש. הוא מספר על הבן שלו שאמר לו בבוקר "אבא קקה", ואני תוהה כמה אנשים בקהל באמת מבינים את ההתרגשות שיכולה להגיע ממשפט כזה. אם כתבתי בביקורת על "עומד על נייר" שהאלבום הזה מתלבש בול על בחור בן-גילי ובמצבי (המשפחתי, לפחות) ופחות אולי על אנשים צעירים יותר, הרי שאחרי ההופעה הזו התחושה הזו מתחזקת הרבה יותר. כך או כך, "טיפה של אור", שהכתרתי בתור "שיר השנה" שלי, הוא ללא ספק אחד השירים היפים ביותר שבנאי כתב עד היום.
כתבתי על חלק מהחשודים המיידיים. גם השאר הגיעו לאורך המופע – "כלום לא עצוב", בגרסה מלאת חיים ומשעשעת מתמיד, "אבות ובנים" שתמיד מרגש, "ברוש" (כהדרן שני) שתמיד גורם לי לפחד שמא בנאי יגדל להיות אריאל זילבר. אבל היו גם הפתעות נהדרות – "הרמח"ל", שיר קטן-גדול שחותם את "עומד על נייר" זכה לביצוע נהדר, "הזאב והאיילה" (אני חייב להודות שאני לא מת על השיר הזה, אבל הקהל אוהב אותו), "מיתר" המרגש, "יש לנו את כל הזמן" שמרטיב לי את העיניים כל פעם מחדש, ואפילו שני קאברים, ל"כשזה עמוק" של קורין אלאל (כולל קולות רקע של הקהל) ו"סוס עץ" של שמוליק קראוס (כי חלם עליו בלילה).
באמצע אביתר עובר לגיטרה, ונותן מחרוזת של שירים שפשוט אי-אפשר לנגן בפסנתר: "מתנות", "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים" מ"עומד על נייר", ו"שמתי לי פודרה" (בביצוע משעשע) ו"מתי נתנשק" (עם צנזורה עצמית, מצחיקה אך מעצבנת, של השורות העלק-פרובוקטיביות "אופס, אני גומר / אופס, היא לא הספיקה"). לבד, עם הגיטרה, הוא נראה ונשמע אפילו יותר חשוף מאשר מאחורי הפסנתר, אבל הוא סוחף את הקהל לשירה בציבור בחן בנאי טיפוסי, ומצליח לצאת גם מזה בשלום.
בנאי יורד לטובת מחיאות כפיים סוערות ועולה במהירות חזרה להדרן. גם הדרן שני הוא ייתן. בחור טוב אביתר, והקהל אוהב אותו מאוד. אבל אני חיכיתי וחיכיתי, וכשנדלקו האורות משהו בכל-זאת היה חסר. למשל, האלבום השני. אפילו לא שיר אחד מ"שיר טיול" נכנס לפלייליסט, והיה בזה משהו מוזר, צורם אפילו. מוזר שבנאי מתחבר לשירים מלפני שמונה שנים, הפשוטים והחשופים, ולא מנגן שירים נהדרים, עמוקים ויפים כמו "חלון" (שגרסת הפסנתר נטו שלו נהדרת) או "אמביציה". עוד שיר שלי היה חסר הוא "דברים מסוכנים", גם הוא מ"סימנים", שבעיניי הוא השיר היפה ביותר באלבום ההוא ואחד היפים שבנאי כתב.
"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנישאר לבד ונישבר לאט…"
(אבות ובנים)
אביתר יורד מהבמה אחרי ההדרן השני, משתחווה שוב ושוב לקהל במבט די נבוך, ואז מסתובב והולך לדרכו. לרגע נדמה לי שהוא נאנח אנחת רווחה. ממש כמו שהעיד על עצמו, נראה כאילו בא לו עכשיו שנלך מפה, שיוכל לחזור לשקט שלו, לחיטוט בפצעים, ללבד. אנחנו יוצאים לאוויר הקר של נווה-צדק, לילה תל-אביבי סתווי באמצע נובמבר, והכל נראה פתאום הרבה יותר יפה, נקי, נעים. טוב, אמרתי כבר – יש משהו מיוחד, שונה, מעניין בהופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שזו אווירת קדושה.
(אביתר בנאי בהופעה, 10/11/05, פסטיבל הפסנתר 2005, סוזן דלל)
שגיא נאור 