עמרי לוי, הגיבור הלא-מושר שלי לשנת 2005

'שני אקורדים מספיקים לי
לשיר את מה שאני מרגיש
אחד הוא בשביל עצב
האחר בשביל כאב…"
(Sidewalks and trains / Omri Levy)


 


אני חייב להודות ש-2005 לא תיזכר אצלי כשנה מפוארת מבחינה מוזיקלית, בין אם במוזיקה הישראלית ובין אם במוזיקה הלועזית. כשניסיתי לחפש גיבורים בכלל וכאלה שאינם מושרים בפרט, נתקלתי בבעיה – היו לי השנה גיבורים מעטים וכולם זכו לתהילה המתבקשת. חיפשתי וחיפשתי, פשפשתי ופשפשתי, ולא הצלחתי למצוא אף אלבום ש"עשה" לי את זה ולא "עשה" איזה טור מפואר ב"העיר" או ביקורת מתלהבת כאן בשרת"…"


 


לא, אני לא הולך לבזבז כאן עוד פוסט על bad mouthing של המוסיקה של 2005. הפוסט הזה יוקדש, סוף סוף, למשהו חיובי, חיובי מאוד אפילו. פרויקט "הגיבור הלא המושר" של 2005 באתר "השרת העיוור" התפרסם אתמול, ואיתו רשימה די ארוכה של אלבומים שכותבי האתר רואים אותם כמצויינים מחד ואלמוניים יחסית מאידך. מטרת הפרויקט היא להביא לכך שהם יהיו קצת פחות אלמוניים, ממש כמו מטרת הבלוג הזה.


 


הח"מ בחר כגיבור הלא מושר שלו את Omri Levy, עמרי לוי בשבילכם, ואף נימק זאת כדלקמן:

"…בדיוק כשכבר עמדתי להתייאש, נכנסתי לאתר של Fact וישר קפץ לי עמרי לוי לראש. לוי, שהקים את האתר וייסד בו את ה-Basement, פיסת גן-עדן ליוצרים צעירים שמנסים למכור שם את מרכולתם, צריך לקבל את התואר "גיבור" גם מבלי שהוא נדרש לאלבום שיוכיח את זה, ולו רק משום פועלו זה, המעורבות שלו ב-Inside Looking Out המצוין (עורך-שותף), הבלוג המעניין שלו ו… העובדה ש-Wish של הקיור הוא  האלבום האהוב עליו ביותר. אבל מכיוון שבמוזיקה עסקינן, עמרי מקבל ממני את אות הגיבור על  Swim, אלבומו השני והיפה-עד-כאב שהוציא השנה."




בקיצור, עשו לעצמכם טובה, לרגל השנה החדשה וכל החרטא הזה – – – קראו את הרשימה שלי. אחרי שהשתכנעתם שזה אלבום מצויין ושאתם לא מכירים אותו, גלשו לאתר של עמרי והקשיבו (אפשר אפילו, שומו שמיים, להוריד את האלבום חינם-אין-כסף). אחרי שהשתכנעתם שזה אלבום מצויין ושאתם מכירים אותו מספיק כדי לקנות אותו, פשוט רכשו אותו (אפשר כאן).


 


והלוואי שגם בשנה הבאה אוכל לבחור באמן ישראלי כגיבור הלא-מושר שלי.



"המוזיקה הייתה תמיד חברתי הטובה ביותר
כשלא היה לי אף אחד אחר בסביבה
אפילו כשהשיר עוצר בסוף של כל קסטה
הוא תמיד מתחיל שוב בצד השני…"
(Insecure / Omri Levy)


 


 


[פורסם במקור בבלוג "פזמון חוזר"]

שישי בצהריים, שדרות רוטשילד (תל-אביב, כמובן)

 


פעם, בתקופה שבה היה סטודנט דלפון ופוחז, היה מור, נציג הבלוג בסן-פרנסיסקו, שולח, על בסיס די קבוע, סטים של תמונות מכל מיני אירועים, מצעדים, הפגנות, חגים ועוד מאורעות משעשעים שקורים שם (וכנראה רק שם) כל הזמן. עם כל סט תמונות שכזה היה צונאמי של קנאה שוטף אותי, ואפילו לא הייתי מנסה להסתיר (בתקופה ההיא נולדה התגובה האוטומטית "מממממממממניאק!" לכל מייל של המממממממניאק).


 


ובכן, מאז מור נהיה דוקטור, ועושה את ימיו במעבדות של חברת חיפוש מובילה (וככה גם נראים הסטים של התמונות שלו…). ואני?  אני בעיקר מצלם את הבן שלי להנאתי הרבה. ובכל זאת היום, לכבוד סוף-השבוע הקייצי שנחת עלינו בסוף דצמבר, ולכבוד הזמן הרב שעבר מאז הפעם האחרונה בה ביקרנו (שלושתינו, זאת אומרת) בתל-אביב, ולכבוד "שוורים ושערים", המיצג שממלא את שדרות רוטשילד בשוורים לכבוד חגיגות שנים לבורסה באחד-העם, החלטנו לבלות את צהרי יום ו' בשדרות, ביחד עם כל עם ישראל, כמובן.


 


כן, תל-אביב, באיזורים מסויימים ובימים מסויימים, לא מביישת אף עיר אחרת במוזרויות, בתמונות ובאירועים שממלאים את רחובותיה, ויום שישי זה היה אחד מהימים האלה ושדרות רוטשילד היה אחד המקומות האלה. כדי שתבינו למה אני מתכוון, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהפוך את הבלוג הזה באופן חד-פעמי לפוטובלוג.


 


אז הנה כמה מהדברים היותר משעשעים שנראו היום בצהריים:


 


כלב יושב על ספסל בגן ציבורי, נווה צדק



 


 


מופע רחוב – רובוט (כולל אינטרקציה עם האמן הפרטי שלי)


 



 



עוד מופע רחוב – הפעם עץ



 


 


עוד מופע רחוב – הפעם אשאיר לכם להמציא כותרת


 



 








 


ביג בנד בשדרה


 





 


 


לא תחסום שור בדשאו (האבולוציה של ראש הדשא?)


 



 


אגב, מיותר לציין, כי גם אם השדרות אכן נראו כמו חוץ לארץ, ההתנהגות ברחובות היתה – כמו תמיד – ישראלית: מכוניות שעוצרות באמצע הדרך כדי להסתכל על השוורים, כולל נהגת שמצלמת בזמן נהיגה; מאבטחים שמסתובבים כדי להגן על הפסלים מפני הציבור (מי המניאק שגנב את הילד של הבמבה מהשור של אסם?); וכמובן, הורים שמושיבים את ילדיהם על השוורים, למרות השלט "אין לעלות על השוורים" שמופיע – בגדול – על כל אחד מהפסלים.

You are how you think!*

 


גוגל הכריזה לאחרונה על גוגל מובייל, שזה למעשה ממשק להתחבר לג'ימייל, מערכת הדואר האלקטרוני המשובח של גוגל, מהטלפון הסלולרי. במלים אחרות, לקחו את העיצוב של הג'ימייל, והתאימו אותו למסך וליכולות של הסלולרי.


 


השבוע ניסיתי להתחבר, ברגע של שעמום (ישיבות, ישיבות) מהסלולרי שלי (נוקיה 6100) לגוגל מובייל, וקיבלתי את ההודעה הבאה: "It seems like your phone doesn't support Gmail".


אתם מבינים?   הטלפון שלך (שהוכרז עליו נדמה לי לפני שנתיים ומשהו) לא תומך ג'ימייל. ולא, חס וחלילה, המערכת שלנו עוד לא הותאמה לטלפון שלך, ואנחנו מצטערים.


 


לא, כיאה לענק בהתהוות, גוגל חושבת כמו ענק. זה טוב לרוב, זה רע לפעמים (במיוחד לנו, הקטנים), אבל זה (כנראה) המתכון להיות ענק יום אחד.


 


ë


 


נכנסתי השבוע לאתר הביטוח הלאומי כדי לשלם דמי ביטוח לאומי לעוזרת ולמטפלת.


 


אתר הביטוח הלאומי  הוא עוד צעד של הביטוח הלאומי להתייעל ולהתיידד עם קהל הצרכנים (שזה אנחנו). דווקא בגלל זה מאוד שיעשע אותי לראות איזו מילה צריך להקליד לזיהוי בכניסה למערכת:


  



 


 


לעג לרש?   אני מקווה שלא. סתם מקריות, חשבתי לעצמי. אבל כשסיימתי את מילוי הפרטים וניסיתי לשלם, שוב התבקשתי להקליד מילה ושוב זה היה לא נעים:


 




 


 


בקיצור, אני לא יודע מי אחראי על האתר של הבט"ל (שמתם לב לשורש, אגב, של הקיצור בו משתמש הביטוח הלאומי?), אבל רציתי להגיד לו להרגיע – הבנו את הרמזים שלך, חבר. אתה בדיוק איך שאתה חושב.


 


ë


 


ולסיום רציתי לשתף אתכם בפנינה אמיתית – – –  זה ידוע שאתרי התוכן הישראליים מחווירים לעומת גאונותם הבלתי-מתפשרת של הטוקבקיסטים (ע"ע) הישראליים,  שממהרים להגיב ומלאים רעיונות כפרי עץ הדעת.


 


ובכן, השבוע עיינתי לי בכתבה ב-YNET, אחד מאתרי הטוקבק המשעשעים ביותר, וקראתי אודות המטיילים מצ'ילה שאותרו לרווחת כולנו. עיינתי בשתיים-שלוש תגובות משעשעות, ואז נתקלו עיניי בתגובה היסטרית, שראוי להביא כאן ולצטט (והרבה!):


 



 


חוץ מזה שזה מצחיק בפני עצמו, זה מאוד הזכיר לי את הבדיחה על אותו בחור שהצטרף למועדון של מספרי בדיחות, שהיו נפגשים כל שבוע ומספרים בדיחות אחד לשני.


הוא יושב בצד, ומביט בדינמיקה: עולה אחד, אומר "33" וכולם צוחקים. עולה שני, אומר "45" וכולם נקרעים מצחוק. עולה שלישי, אומר "132" וכולם עם דמעות.


שואל הבחור את הבחור שלימינו: "תגיד, מה זה הקטע הזה עם המספרים?". הבחור שלימינו עונה לו: "אנחנו כבר מכירים את כל הבדיחות של כולם, אז החלטנו שפשוט ניתן להם מספרים וככה לא נצטרך לבזבז זמן".


הבחור מהנהן בראשו, ואז מחליט שגם הוא יכול. הוא קם ואומר "47". שקט משתורר במקום. ואז בחור מהקהל מסנן לעברו: "יה דפוק, לא מספרים את זה ככה…".


 


 


* קשה לתרגם ממש את המשפט הנפלא הזה, אבל זה משהו כמו "אתה איך שאתה חושב".

יאדה יאדה יאדה (או: סיכום 2005 במוזיקה)

 


2005 תיכף סוגרת ת'בסטה, והרבה אנשים שאני קורא ומעריך מסכמים את השנה מוזיקלית: גיאחה, יאיר יונה, באדלי דרון אבא והחבר'ה ה(לא-)נחמדים מפיצ'פורק. ורק אני יושב וחושב – מה, לעזאזל, קרה השנה?  איך – בעידן האינטרנט והציפור הכחולה, כשכל אלבום בעולם נגיש עכשיו ומיד – איבדתי את העניין במה שקורה, שום דבר (כמעט) לא ריגש אותי ושברתי חזק בחזרה לאלבומים הוותיקים והטובים שלי?


 


כן, ידידיי. 2005 היתה שנה שחונה. מה זה שכונה, שכונת התקווה. כלומר, היתה תקווה גדולה שתהיה סוף-סוף שנה מעניינת, וקיבלתי בקושי קמצוץ של משהו מעניין, שביב של איכות. כל השאר היה הייפים שנבנו על גבי הייפים, טרנדים ושמות מעניינים שעלו באותה מהירות שירדו אחר-כך. ולראייה – כמות הדיסקים הלא-ישראליים מייד אין 2005 שקניתי השנה היא ללא ספק הנמוכה בתולדותיי (ואני קונה דיסקים כבר בערך 15 שנה).


 


כל מיני שמות עברו לי ליד האוזן ולא הותירו כל זוכר. בלוק פארטי, קולדפליי החדש, סופיאן סטיבנס, קלאפ יור הנדס סיי יאה, ברייט אייז, יאדה יאדה יאדה. את האלבומים שבאמת ריגשו אותי השנה, שחזרתי אליהם שוב ושוב, שקניתי (!!!) במיטב כספי, אפשר לספור על יד אחת וקצת. והרי הם:


 


ראש וראשון – אנתוני והג'ונסונס שלו. כבר שפכתי את מיטב הסופרלטיבים שלי כאן. אני חייב לומר שמאז האהבה שלי לאלבום הזה רק הלכה והתגברה. עזבו טרנדים, עזבו פרסים – זה אלבום אמיתי שיישאר כאן לנצח.


 


ההורס הגדול של Low, שהגעתי אליהם בזכות דויד פרץ, ונתקעתי איתם בזכות המוזיקה הנהדרת שהם עושים. אומרים שהאלבום הזה שונה ממה שהם עשו בעבר. זה לא ממש מזיז לי. זו פשוט יצירה נהדרת, מושכת ומהפנטת, שנשמעת טוב יותר עם כל שמיעה.


 


Cripple Crow של דבנדרה באנהרט, שעוד לא הספקתי להתאושש מ-Rejoicing in the Hands שלו, וכבר הוציא את האלבום הנהדר הזה – סוף סוף שירים עשירים, מלאים, מרוקנים מהפריק-פולק וההייפ שמסביבו. אני חייב להודות שעוד לא טחנתי אותו מספיק, אבל אני אאמין לגיאחה שהוא רק משתפר עם הזמן.


 


Government Commissions: BBC Sessions של מוגוואי, שזה קצת רמאות כי זה אסופה של הקלטות ישנות ובכל זאת זה יצא השנה, שנענע את עולמי והסב לי עונג רב.


 


גם Prisoners of Love של יו לה טנגו, שמור – יקיר הבלוג – המליץ לי לקנות ב"אוזן" כשהבליח לכאן בתחילת השנה לביקור קצר, הוא בסך-הכל אוסף, כך שכל קשר ל-2005 מקרי בהחלט, ובכל-זאת האוסף הזה יצא השנה והוא מכיל את היצירות הטובות ביותר משל השלישייה, שאף פעם לא היתה חזק בניפוק אלבומים מושלמים.


 


ואם כבר אוספים, אז תוסיפו לכם באמת את Secret Love (כי אם לגיאחה מותר, אז גם לי), אוסף נפלא שיצא בסוף 2004 (הוא יצא בכלל בארץ?) והחלק השני שלו (שנשמע די זבלי, אם יורשה לי) כבר בדרך, ומכיל את כל מה שיפה בפולק ולא העזתם לשאול, בלי כל ההייפ והניים-דרופינג מסביב, ועם העריכה הנפלאה של סונר קולקטיב, הלייבל הנפלא של Jazzanova. גם כאן, אם זכרוני אינו מטעני, מור היה בעניין, וגם כאן לא מדובר ממש בחומר חדש, ובכל-זאת זהו אוסף מושלם, שמומלץ לכל אחד.


 


ו… זהו. כן, זהו. שלושה אלבומים, שני סוג-של-המיטב ואוסף אחד (שבעצם לא יצא השנה), הם כל הבציר הדל שאני שומר במרתף שלי מ-2005. אם 2004 עמדה בסימן העדכניות, כשכל אלבום התייצב לו אצלי במחשב ובין האזניים מיד עם צאתו (לפעמים לפני צאתו), הרי ש-2005 שכנעה אותי להניח לכל זה, לברור את המוץ מהתבן, להתעמק באלבומים שבאמת עשו לי את זה ובעיקר… לגלות מחדש כמה אני אוהב מוסיקה ישראלית (שאגב, גם לה היתה שנה מחורבנת).


 


בקיצור, אני מאוד שמח ש-2005 הסתיימה מוסיקלית. בתקווה ש-2006 תהיה שנה טובה יותר – שנה שבה יעזו, שבה ירגשו, שבה יכתבו מהלב, ויפסיקו כבר עם הלוק המתאים והז'אנר הנכון והמאש-אפים ושאר בבל"ת.


 


ונסכם: לשנה הבאה עם דיסקייה קצת יותר ראויה.


 

נאום הזכייה של ביביהו (המדור עם הקיטור, סקופ מיוחד)

מי שצפה או שמע את נאום הזכייה בראשות הליכוד של ביביהו, ראה ו/או שמע את "פליטת הפה" הנוראה – ביבי הוציא מבין שפתיו את המלה "קדימה". אוי ואבוי לו לשובב…



ובכן, מתברר שהפיאסקו יכול היה להיות חמור הרבה יותר. מערכת "המדור עם הקיטור" השיגה באופן בלעדי את טיוטת הנאום המקורי, לפני שביבי עבר עליו ותיקן עוד כמה "טעויות מביכות" לדבריו, והרי היא לפניכם.


לא נגענו (כמעט…):


 


"הליכוד מתחיל את דרכו חזרה קדימה להנהגת המדינה. באתי לומר לכם תודה – לפעילים, למתנדבים, לראשי המטות, לאנשי המטה המרכזי, לחברי הכנסת, לשרים, לכל אלה שעמלו במרץ כדי שנגיע לערב הזה, לרגע הזה, למעמד הזה. תודה לידידי עוזי לנדאו, ששם את כל האינטרסיים הפרטיים בצד ופעל למען המדינה ולמען התנועה שלנו באמת. מותר לי גם לומר תודה לרעייתי שרה, שגילתה המון אורך רוח והמון סבלנות ותמיכה.


 


הליכוד – ואת זה כנראה קשה לאנשים או לחלק מהפרשנים להבין – זה אמונה בדרך, זה לא איזה סידור עבודה. על הדרך שלנו, על מה שאנחנו צריכים לעשות כדי שנבטיח את עתיד המדינה, אנחנו נדבר בימים הקרובים. אבל הערב מה שחשוב להגיד זה שאת הדרך הזו נעשה יחד, עם אחד, כולנו הולכים קדימה כדי להביא שינוי למדינה.


 


עשינו את זה בעבר. ממשלות הליכוד נתנו מנהיגות מצויינת למדינת ישראל. נתנו לנו ביטחון, נתנו שלום, נתנו שגשוג – והיום המדינה זקוקה לזה יותר מתמיד. המדינה עומדת בפני אתגרים גדולים. אינני חושב שהיא הולכת בכיוון הנכון. אני חושב שהדרך שלנו תוביל אותה לחוף מבטחים. כולנו נצטרך לעמול קשה מאד, עם פרץ של אנרגיות,  כדי שנביא את דרך הליכוד בחזרה להנהגת המדינה. זה מתחיל הערב ומכאן הולכים רק מעלה, מעלה, ומעלה – יחד. תודה רבה לכם".

הגשם הראשון

 


היום ירד הגשם הראשון בחייו של בני. טוב, טכנית זה היה השני, אבל הראשון עבר עליו בשינה עמוקה.


נסענו באוטו – הוא, אמא שלו ואני. הבטתי בו, כשהוא מביט החוצה וסופג דרך עיניו הגדולות והסקרניות את ההתפרצות הזו של הטבע לתוך האישונים. הוא הביט למעלה, אל המקום שבו המים מתנפצים על השמשה הקדמית (הוא יושב לידי, מקדימה), והיה לו מבט משתאה. כאילו שואל מאיפה הגיעו כל המים האלה, ואיך זה שהוא עדיין לא נרטב.


בדיוק אתמול אמא שלו ואני גילינו שאם מעיפים מים מהאמבטיה שלו (כדי לפנות מקום בשבילו), הם נוחתים על האמבטיה שלנו בקול, וזה מצחיק אותו נורא. הגשם בחוץ עשה פחות רעש, וגם היתה מוסיקה נעימה בפנים, ובכל זאת הפנים שלו לא הסתירו את ההתלהבות הגדולה שאחזה בו למראה הגשם.


מעניין אם גם הוא מריח את הטבע מתחדש, מביט בעולם משתנה, בעונות מתחלפות. מה שבטוח – היום הוא היה באחד ממצבי הרוח הטובים ביותר שראיתי אותו אי-פעם (והוא ילד חייכן ומאושר תמיד), כך שכנראה שכמו אבא שלו גם הוא אוהב אהבה גדולה את החורף.