כל לילה אני בוכה בבוקר: המדור עם הקיטור, שבוע 50

 


בזמן האחרון אני נוסע בדרך קיצור מביתי לעבודה, ודרך הקיצור הזו עוברת דרך בני ברק. בני ברק, כידוע לכם, זו מדינה בתוך מדינה, שעצר בה הזמן, שאנשים בה לא עובדים ושרוח השכינה שורה בה (יחד עם ריח חריף של ביוב). בקיצור, כל יום אני נתקל בישיבה מפוארת הנבנית באחת הסימטאות ונושאת את הכותרת "ישיבת תומכי תמימים, חב"ד לובביטשר ניו-יורק". עכשיו רק נשאלת השאלה מי בדיוק תמים פה. הימור שלי – התומכים. (אגב, אל תחייכו – התומכים זה, כנראה, גם אתם).


 


 


ועוד ממה שרואים בדרך – – –


כנראה שבד"ש (בית ההשקעות) קוראים את "המדור עם הקיטור". בעקבות הקיטור הקודם, החליפו שם את הסלוגן ל-"בגלל שהמשפחה חשובה לי". מה, אני צריך עוד פעם להסביר למה זה מצחיק?


מי ששם על האוטו סטיקר "מופז מנהיגות בטוחה בליכוד" שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם מופז, פודל הססן, בקדימה.


 


ולאור המעברים האלה אפשר לשקול גם לשנות את הסלוגן של הליכוד, המכריז "אין כמו הבית. הליכוד זה בלב". יותר מתאים "הליכוד זה בקדימה", לא?


 


 


פעיל ליכוד בכינוס מרכז הליכוד השבוע: "אנחנו מרגישים כמו משפחה שההורים התגרשו. כל לילה אני בוכה בבוקר." (ציטוט מדויק, מתוך מהדורת החדשות, יום שלישי בבוקר, ערוץ 10).


 


ועוד ציטוט מדויק, הפעם מכתבה ששודרה ביום רביעי בערב במבט (ערוץ אחד, אלא מה?) על חברת הכנסת החדשה-לעשר-דקות-וחצי, פנינה שמפוזנבלום. הכתב רצה להדגיש שלפנינה כבר הסטוריה של ייצוג המדינה, וסיפר כי היא "ייצגה את ישראל בתחרות הקדם-אירווזיון". ממש שגרירה של רצון טוב.


 


 


את מישהו זה עוד מפתיע שנגד ראש עיריית קרית-שמונה, שהצטרף לקדימה ומועמד לתפקיד ח"כ, יוגש כתב אישום?   הסטיקר של עופרניקוס כבר אפילו לא מצחיק.


 


ואגב, בגלי צה"ל חשפו שגם נגד השר דני נווה מתנהלת חקירה פלילית. מישהו רוצה להתערב כמה זמן ייקח עד שדניל'ה יעבור גם הוא ל"קדימה"?


 


 


מנכ"ל "חיסונים פיננסיים" טוען שכל האופוריה האחרונה בשווקי ההון מתבססת על אריאל שרון. הוא אומר: "…ישנו סיכון מרכזי אחד שכולם מעדיפים להתעלם ממנו… כל העתיד הכלכלי והפוליטי של ישראל מצוי בידיו של אדם אחד, אריאל שרון – ישראלי לא צעיר ולא בריא, בן 78, שעוזריו נאלצים מדי פעם לעזור לו לקום מכיסאו".  זה נשמע מטריד, אבל השאלה מה עדיף – ישראלי צעיר ולא בריא בנפשו, שעוזריו נאלצים מדי פעם להזכיר לו מה זה אינטגריטי?


 


ואגב ביבי, הוא סיפר אתמול שקיבל הצעה להיות שר האוצר של איטליה. "למגינת לבם של רבים" הוא סירב (כך במקור). ואני אומר: סע, ביבי, סע. קח איתך את שרה, וסע. ואם יש לך מקום במזוודה, קח איתך גם את סילבן וצחי הנגבי וישראל כץ. אריוודרצ'י. צ'או, בייבי. (אני יודע – זה לא מצחיק. אבל זה בא ממקום אמיתי כל-כך)


 


 


ונסיים עם צה"ל. יש כל מיני מומחים צבאיים שאומרים שצה"ל לא מפיק לקחים ולא מסיק מסקנות. ובכן, לא עוד. שימו לב: בעקבות מטר הקסאמים אתמול אומרים בצה"ל ש"ירי התגובות הוא מעין תגובה של הפלסטינים" (לחיסול הממוקד, כמובן). ואני אומר: האדם שבטנק החשיבה ינצח.

יש תמורה בעד פלא הירקון

יש תמורה בעד האגרה. אני אומר לכם, יש. הנה, ביום ראשון בערב, תוך זפזופ משועמם בכל ערוצי החרא שאני יכול לבחור ביניהם, נתקלתי בתכנית "לגעת ברוח" של יואב גינאי. שמעתם נכון – יש חיה כזו. ואפילו מעניינת מאוד. ואפילו ראיינה לחצי שעה את המשורר האהוב עליי ביותר. נכון, ניחשתם, רוני סומק.


 


מיותר לציין שעם מנחה אינטיליגנטי ומתעניין כגינאי ומרואיין נפלא כסומק, התכנית הצליחה לעסוק בהמון נושאים רציניים בכבוד ובעומק, אבל מבחינתי השיא היה הטיפול של גינאי באחד השירים האהובים עליי ביותר משל סומק, "7 שורות על פלא הירקון" (את הטקסט כבר הבאתי כאן, ובכל זאת הנה הוא שוב…):


 


 


שיעשע אותי מאוד לשמוע את הסיפור שמאחורי השיר הזה, שרבים כבר הכתירו כ"שיר נבואי" (נו, אתם יודעים – "תשלף העיר תל-אביב כמו אקדח", "השקט שאחרי היריות"). ובכן לא דובים ולא יגאל, פשוט שיר אהבה – אהבה לתל-אביב, לעיר קטנה, לבחורה הולנדית, לחיים. רוני סומק הצעיר לוקח עלמה הולנדית צעירה, שהתפארה בפניו על נפלאות מולדתה, לראות איזה פלא משלו, את "נחל הירקון". מיותר לציין שהשלולית המוריקה והמסריחה שמכונה בפינו "נחל" לא הותירה רושם עז על ההולנדיה הצעירה, וסומק קיווה בכל לבו שייצא מבין השיחים איזה קוסם, איזה פלא, אבל הוא נשאר רק עם שבע השורות והציפיה למשהו טוב יותר, אחר.


 


סיפור נוסף מרגש היה במפגש בין סומק לנמרוד לב. לב קיבל לגיוס מתנה מחבר – את הספר "שבע שורות על פלא הירקון" של סומק. הספר כל-כך ריגש אותו, שהוא הרגיש שהוא חייב להלחין את הטקסטים שלו. ובאמת, קצת אחרי השחרור, עם להקת וינטו שבה ניגן, הוא הקליט את "שבע שורות" ללחן שחיבר. אחרי שתחנות הרדיו התעניינו בשיר, הוא החליט לבקש את רשותו של סומק, וזה התנה תנאי יחיד לעניין – פגישה בין השניים, לא יותר. מיותר לציין שלב התרגש מאוד. מעניין לציין שהשניים נשארו בקשר. 


 


אגב, הביצוע של לב ל"7 שורות על פלא הירקון", מתוך אלבומו הראשון "אין חלום אחר" (כן, ההוא עם "זה כל הקסם"), הוא באמת פנינה, וראוי לכל שבח (סומק נתן לו שבחים מספיק בתכנית, אז אני מקצר).

אם יכולת להיות דמות ב-South Park, איזו מין דמות היית?



בזכות "
עונג שבת", מריכוזי הלינקים היותר מענגים שאני מכיר (בלי לפגוע בעבודת הקודש של יעל המקורית בפורום של YNET ובקולקטיב של "קונספציה"), הגעתי לעמוד הזה שנותן לך צ'אנס אמיתי לבדוק איך היית נראה בתור דמות מ"פארק דרום".  והתוצאה?   שפטו בעצמכם:


 


  


 


האמת שכל-כך אהבתי את זה, שהאני הסאות'פארקי יפאר את כותרת הבלוג הזה מכאן ועד עולם (או לפחות עד שיימאס לי). סוף סוף יש תמורה בעד הפרו…

!I've Gone Pro, Baby*

זהו. עשיתי את זה. שילמתי 20$ ואני עכשיו מנוי פרו. חדי העין שבכם וודאי הבחינו (חוסר היכולת העיצובית שלי בולט, אה?  מישהו מוכן לעזור??!!!), אבל לכל השאר אני חושף כאן ועכשיו: אני, שגיא, שילמתי לאחד, יריב חבוט, תמורת הזכות לפרסם את הגיגייי בפלטפורמת הבלוגים שלו.


 


אני מודע לזה שישראבלוג היא חינמית בשלב זה, שיש פלטפורמות אחרות (אולי אפילו טובות יותר), שהפיצ'רים של הפרו הם – בינינו, אה? – לא ממש מעניינים (לראות אוסף של כתובות אימייל של ה"מנויים" שלי?   להוסיף תיבת מסרים??   נו, חייתי גם בלי זה). לא בגלל הפרו עצמו שילמתי, אלא בגלל הרעיון.


 


הרעיון – כן, אני יודע: נאצל, אידיאליסט וטפשי – שאם יש משהו שאתה נהנה ממנו, מגיע למפעיל שלו תמורה, אפילו קטנה, ככה בשביל המצב-רוח-טוב. זאת, כמובן, אך ורק כשמדובר במפעיל חינמי, שעושה את עבודתו עבורך (כן, עבורך) ולא מקבל על כך תרומה.


 


לטעמי, ישראבלוג היא יופי של פלטפורמה, למרות הילדודס והבעיות (שיריב נלחם בהם ללא הרף) ונענע הקרציות שמתעלקים עלינו, ומקום שלי כיף מאוד לכתוב בו, ולכן אני לא רואה סיבה שלא לתרום למאמץ המלחמתי 20$, סכום פעוט לכל הדעות.


 


בקיצור, אני פרו, לפחות לשנה. אם אתם עדיין לא, אני ממליץ בחום. זה עושה נעים כזה בלב, וזה טוב לכולנו.


 


 


* מתנצל על הכותרת באנגלית. פשוט בעברית אין תרגום ראוי.

למסירה, יד שניה, במצב טוב


אלבומים


 


Funky Junkie Beats (אוסף אלקטרוני)  > נתפס על-ידי רוזה הגולשת


Ananda – Niko Levy


Freestyle – The Ultimate Skateboarding Experience > נתפס על-ידי יונתן איבצקי



  


סינגלים


 


זיו פולקובסקי – בשבילים


כוכבית הדר – נסיעה





 


 


לפרטים צרו קשר באימייל או בפוסט בפורום. תודה.


 

קדימה אחורה (ולכל הצדדים): שובו של המדור עם הקיטור, שבוע 49/05

 


צחי הנגבי עבר ל"קדימה". מה, הפסיקו לקרוא שם סקרים מאז שהכתירו אותם בתור המנצחים הגדולים של הבחירות הקרובות?  צחי הנגבי, האיש שנבחר לח"כ המושחת ביותר בפוליטיקה הישראלית ממש בשבוע שעבר, הוא ה"כוכב" שהם הצליחו לגייס למפלגה שלהם? 


 


לאור הנסיבות, אפשר בהחלט לשקול לקרוא למפלגה על-שם הדיסקוטק המיתולוגי של שנות ה-90: שחיתות. 


 


אגב, מעניין שהנגבי חיכה עם ההודעה עד שהמשטרה החליטה להעמידו לדין. האם ייתכן שתנאי הקבלה של משפחת שרון זה (לפחות) החלטה להעמדה לדין?   


 


 


אגב "קדימה", בדרכי לעבודה אני נתקל כל יום, זה לצד זה, בשני שלטי פרסומת גדולים: האחד מפרסם את המפלגה של אריק והגמדים ("ישראל בוחרת קדימה" או משהו כזה) והשני מכריז "בגלל שאני דואג לעתיד – אני עובר לד"ש" (שזה בית השקעות כזה). רק אותי זה מצחיק?*


*הסבר למאותגרים פוליטית כאן.   


 


 


אפרופו שלטי פרסומת, אבי שקד, המליונר-וסוציאליסט (ומפעיל-אתרי-הימורים-ולא-משלם-מסים), מרח את עצמו על עשרות שלטי חוצות, אך לאחר שנתקל באיזה חוק של מפלגת העבודה נאלץ למחוק את השלטים במה שנראה כמו טיפקס, תוך שהוא מותיר רק את שמה של המפלגה. אם תרצו, סיפורה של מפלגת העבודה מודל 06': רצים מהר לספר לחבר'ה ואז נופלים בחזרה למציאות.  


 


רק שלא יתעוררו ערב הבחירות מחוקים.   


 


 


ואם כבר שלטי פרסומת, הנה משהו לא פוליטי: בזמן האחרון אני נתקל פעם אחר פעם בשלט חוצות שמכריז "הרבי מלובביץ' – מלך משיח ונביא" בצירוף מספר טלפון. אין לי עניין להתווכח על התארים הנכבדים, אבל לא צריך לציין – לטובת הגילוי הנאות – שהוא גם מת?   


 


ואגב, אם אתם משיגים אותו בטלפון, שימסור ד"ש לג'ון, אה?   


 


 


בצעד נדיר של חוכמה וחמלה, אישרה הכנסת חוק שמאפשר המתת חסד לחולים ספוניים. מעניין אם זה צירוף מקרים שבאותו היום ממש צה"ל החזיר את מדיניות הסיכולים הממוקדים.   


 


 


וההפך הגמור ממש (של חוכמה ושל חמלה) – סימנטק (סוג של חברת היטק) הכריזה על קריאת אימיילים כהתמכרות.  האם המשטרה תוסיף את הדוא"ל לפקודת הסמים?  האם תואשמנה חברות כמו כמו יאהו! או גוגל בסחר?    האם תיבת אימייל של 2 ג'יגה יכולה להיחשב כצריכה פרטית?   מתי פרסום הודעות מטופשות בתקשורת ייחשב פשע?


 


 


ובנימה אופטימית ומשועשעת זו, שבת שלום לכולנו!


 

פשוט היה חייב לעזוב (25 שנה למותו של ג'ון לנון)



 


מהתמונות הרבות (והמפורסמות) של ג'ון לנון, אני הכי אוהב את זו שמופיעה על עטיפת Legend. היא מראה ג'ון מבוגר יותר, שליו יותר, רציני יותר, זה שזנח מאחוריו את התדמיות וההצגות והסמלים. זה שיכול היה להוביל את עולם המוסיקה לגבהים חדשים, לולא היה מעריץ מטורף בשם מארק צ'פמן יורה בו למוות בשעת לילה מאוחרת, היום לפני 25 שנים.


 


לנון, שבאותה שנה (1980) החליט לחזור מהפרישה שלו, עליה הכריז אחרי הולדת בנו השני, שון (ב-1975), הוציא – יחד עם יוקו אונו – את "Double Fantasy", אלבום קונספט שעסק בעיקר בקשר שביניהם. המשמעות של שירים כמו "(Just Like) Starting Over", "I’m Losing You", “Woman” (משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם), "Dear Yoko", Beautiful Boy שכתב לבנו שון, ברורה – לנון, הפורע והחתרני, הפך להיות איש משפחה, אבא מסור והביט בצורה מפוכחת יותר בעולם שמסביב, תוך שהוא משיל מעליו את התחפושות והפוזות.


 


כי אפשר לדבר היום (וידברו, תהיו בטוחים) על לנון כאיש הביטלס ("אנחנו מפורסמים יותר מישו"), על לנון כאיש השלום, על לנון הסקנדליסט, לנון האמן, לנון ויוקו, לנון ופול. המון תחפושות, המון פוזות, המון שלבים בקריירה, שבסופו של דבר כולם רק תפאורה למורשת המוסיקלית המדהימה שהשאיר אחריו האיש עם המשקפיים העגולים.


 


יש קטע יפה בסרט התיעודי "Imagine", ששוחרר ב-1988, ומתעד את חייו דרך טונות של סרטים וקטעי דיבור, שבו מעריץ מושבע מטיח בלנון שפעם הוא עשה מוסיקה שאמרה משהו על החיים אבל הימים האלה חלפו. לנון, בתגובה, עונה לו שמאז ומתמיד המוסיקה אמרה משהו רק על החיים הפרטיים שלו, ואף פעם הוא ניסה או רצה להיות קול להמונים. זה אולי קצת ציני, וקצת לא מדויק, ובכל-זאת מכל השירים שלנון כתב, אני נוטה לאהוב ביותר את השיר שאומר פחות או יותר את זה, ונקרא "Watching The Wheels":


 


אנשים אומרים שאני משוגע לעשות את מה שאני עושה


אז הם נותנים לי כל מיני אזהרות להציל אותי מההרס הזה


כשאני אומר שאני בסדר, אז הם מסתכלים עליי בצורה די מוזרה


אתה הרי לא יכול להיות מאושר, כשאתה עכשיו מחוץ למסיבה


 


אנשים אומרים שאני עצלן, שאני סתם חולם לי את חיי


אז הם נותנים לי כל מיני עצות שאמורות להאיר את עיניי


כשאני אומר שאני מסתדר טוב עם להביט בצללים שעל הקיר


אתה לא מתגעגע לחיים היפים, ילדי, אתה כבר לא על הכביש המהיר


 


אני רק יושב כאן, מביט בגלגלים ההולכים סחור-סחור


אני ממש אוהב להביט בסיבוב


כבר לא עולה על הקרוסלה הזו


פשוט הייתי חייב לעזוב


 


אה, אנשים שואלים שאלות, אבודים בבלבול


אז אני אומר להם שאין בעיות, רק פתרונות


אז הם מנענעים את ראשם ומביטים בי כאילו יצאתי מדעתי


אני אומר להם שאין מה להיחפז, אני יושב כאן ומעביר את זמני


 


אני רק יושב כאן, מביט בגלגלים ההולכים סחור-סחור


אני ממש אוהב להביט בסיבוב


כבר לא עולה על הקרוסלה הזו


פשוט הייתי חייב לעזוב


 


 


אז איזו מוסיקה היה יוצר ג'ון לנון, לולא היה מקפח את חייו בנסיבות כל-כך טראגיות, היום לפני 25 שנה?   קשה לנבא, ובכל-זאת ג'ון השלם, הבוגר, המאושר שהתגלה באלבומו האחרון, בניגוד למרירות והקשיים שהשתקפו, למשל, באלבומו הטוב ביותר, The Plastic Ono Band, מלמדים שהשמיים היו יכולים להיות הגבול. ג'ון היה מלא בהשראה, אופטימי, על סף צומת דרכים עם המון דרכים חדשות לחקור. את כל אלה לקח מטורף אחד בשם מארק צ'פמן, בשעה 11 בלילה בערך, ביום ה-8 לדצמבר 1980.


 


 


 


עדכון (12:00): פרסמתי את הפוסט הזה גם ב"פורום מוזיקה אלטרנטיבית" של YNET, והת'רד שהתהווה שם פשוט מקסים ועצוב ומדהים בעיניי. אז שווה לבקר שם (בכלל, כי זה פורום רציני ומעניין, ובפרט בת'רד הזה).