מלים כמו שלו אף אחד לא יכתוב כבר*.

* עפ"י אהוד בנאי.

הפועל חולון חוגגת. אודי ציטיאט ל-NRG.

 

 

כמו שכתבתי כאן לפני שבועיים, אימפריות נופלות לאט אבל בסוף הן נופלות. וככל שהן גדולות יותר, זה כואב יותר.

 

הנה לכם צדק פואטי: הקבוצה שלא ספרה את הליגה הפסידה בגמר של היורוליג, אבל לא הצליחה לנצח את הגמר הישראלי. הקבוצה שרק אירופה מעניינת אותה לא לקחה שום תואר בישראל, ולולא הקומבינות של שימון היתה רואה את אירופה בשנה הבאה רק בטלוויזיה.

 

תרשמו את השמות: אבישי גורדון, גוני יזרעאלי, מורן רוט, עמית תמיר, ביחד עם זרים שאף-אחד לא רצה לקחת, כמו פי.ג'יי. טאקר, מאליק דיקסון ואריק קמפבל. השמות האלה ניצחו את האלופה הנצחית, האלופה שהמאיסה את עצמה על כולנו, האלופה לשעבר.

 

ארקדי דוכין כתב פעם "יש בי אהבה והיא תנצח". הערב האהבה ניצחה את הכסף, הכדורסל הישראלי את הייבוא מחו"ל, דורסמן את שימון.

 

הייתי מת להיות בהיכל נוקיהו עכשיו. הייתי ניגש לשימון ושואל אם זה כאב…

מצד אחד, אין לי מה להלין על שירות המילואים שלי. קוראים לי למילואים רק לתרגילים. רוב הזמן מדובר בתרגילים של 2-3 ימים. פעם בשנתיים-שלוש מדובר בתרגיל גדול של שלושה שבועות. במהלך התרגיל אני עושה (כמעט) רק עבודה מקצועית – תמיכה במערכות מחשב עליהן אני מופקד. כך ששירות המילואים שלי לא קשה כלל וכלל. מה גם שאני עושה אותו עם חברים טובים, איתם אני הולך כבר לא מעט שנים.

מצד שני, בכל פעם שאני נקרא למילואים אני מבין כמה מצבנו גרוע. מי שהופתע מתוצאות המלחמה האחרונה כנראה לא עושה מילואים. בשירות הנוכחי החלטתי לתעד, בעיקר עבור עצמי, את מה שאני עושה (ולא עושה), תיעוד שאפשר למצוא בטוויטר שלי (אגב, לחוויית השימוש בטוויטר ראוי שאייחד פוסט שלם). הנה כמה מסקנות (חלקיות, בינתיים):

כמו כל דבר, גם התרגיל נחלק לשלושה חלקים – ההקמה, התרגיל והפירוק. כדי לעמוד בזמנים ולהצליח בתרגיל לוקחים ספיירים רציניים ולכן מזמינים את החיילים לשלושה שבועות (מעניין אם האויב יסכים לתת לנו שלושה שבועות להתארגנות גם במלחמה…) – שבוע ראשון להקמה, שבוע שני לבדיקות וסימולציות, שבוע שלישי לתרגיל ולפירוק.

הקמת התרגיל לוקחת בערך יום, כך שהשבוע הראשון רובו ככולו בטלה. השבוע השני כולו בטלה. בשבוע השלישי עושים תרגיל ומפרקים. כולם יודעים את הסיפור הזה, כולל הבטלה, ולכן למרות שמזמינים אותנו לשלושה שבועות, כמעט לכולם מקצרים לשבועיים. אך מכיוון שבצבא שולט אדון הבירוקרטיה ולא גברת השכל הישר, ולא ניתן לפצל את שירות המילואים לשבוע בהתחלה ושבוע בסוף, כולם – ללא יוצא מן הכלל – מקבלים זימון או לשבוע הראשון והשני או לשבוע השני והשלישי. כלומר כולם נמצאים בשבוע השני, הוא שבוע הבטלה הגמורה.

מה עושים ביום? משחקים קלפים…

 

לא מאמינים לי?  חושבים שהגזמתי עם הבטלה?!   הביטו שוב בטוויטר שלי מהשבוע הראשון שלי, קרי השבוע השני של התרגיל, קרי שבוע הבטלה הגמורה: אני כבר לא מתרגש כשמזמינים אותנו ב-9 ביום ראשון, אנחנו מגיעים ב-11:30 ועדיין מקדימים. אני לא מתרגש כשאני מגיע לאתר ב-3 ומגלה שאף אחד לא עושה כלום, וישר מצטרף למשחק קלפים סוער. אני כן מתעצבן שלמרות שאנחנו לא עושים כלום משאירים אותנו בשטח עד 8:30 ואז משחררים אותנו. ועוד יותר מתעצבן כשאני יוצא ב-6 בבוקר מהבית כדי להיות בשטח ב-8, רק כדי לגלות שכלום – כלום!!! – לא קורה. ביום שני – כלום. ביום שלישי – כלום (שחררו אותי בצהריים הביתה). ביום רביעי – כלום, ואז משחררים אותנו אחרי-הצהריים הביתה, עד יום ראשון!!!. נגמר השבוע ומה עשיתי בו?  כלום. אתם מזהים כאן דפוס?!

מה עושים בלילה?  קפה, עוגות ו…זהו!

 

זהו. ביום ראשון אני חוזר לשבוע האמיתי של התרגיל, השבוע היחידי. יהיה תרגיל, אנחנו ננצח ונלך הביתה שמחים וטובי-לב. חוץ מאלה מאיתנו שיש להם כבר ניסיון ומבינים שאם ככה אנחנו נראים, כדאי מאוד שלא נצא שוב למלחמה. או לפחות לא לפני 2014, אז אני – אינשאללה – אחזיר את פנקס המילואים (שאין לי) לצה"ל ואצא לפנסיה.

 כשאהיה גדול אעבור לעומר ואפתח חברה להפקת תוכניות אקטואליה. אקרא לה להג בעומר.

שתי קוראותיי המסורות תשאלנה וודאי מדוע אני הולך מחר למילואים. הרי אני הוא זה שמבקר ללא הרף את הצבא ואת הממשלה ששולחת אותו למשימותיו.

חשבתי על זה הרבה, אבל איך שאני לא מסובב את זה אני נשאר עם האקסיומה הבאה: אם אנשים עם שכל לא יילכו לצבא, הצבא יישאר מקום בלי שכל. והיות שעדיין המדינה הזו נשענת על אותו צבא, ויש לנו (רק) מדינה אחת ו(רק) צבא אחד, מוטב כך.

לפיכך ממחר ניתן לחפש אותי באיזור צאלים. ייתכנו עדכונים בין נמנום למשחק קלפים. אפשר גם להסתפק במיני-בלוגינג שלי ויה טוויטר.

יהונתן קלינגר חושף שבראש הקבוצה ששרפה עותקים של "הברית החדשה" (להזכירכם, חלק מכתבי הקודש הנוצרים) עומד עו"ד עוזי אהרון, סגן ראש עיריית אור-יהודה, החבר בש"ס, אותה מפלגה שמקדמת בשנה האחרונה את הצעת החוק האנטי-דמוקרטית בעליל בדבר צנזורה של האינטרנט ("החוק לסינון אתרים").

אותי זה ממש לא מפתיע. זה אך טבעי שמי שרצה לצנזר את האינטרנט אתמול, ישרוף ספרים היום. ומי ששורף ספרים היום, אתם יודעים מה יעשה מחר.

 

 

נ.ב. ש"ס, אם כן, זה לא ראשי תיבות של שוטים ספרדיים, אלא של שריפת ספרים?   מה שבטוח זה בטח לא ראשי תיבות של שוחרי סובלנות…

מביטים בבלוגיה סביב סביב.

אם את צלמת מוכשרת, הפרידה שלך מהאביב נראית כך.

אם אתה עובד הי-טק ברמת החייל, הפתיחה של הקיץ נראית עבורך כך (קלוז אפ):

(עוד תמונות אפשר למצוא אצל יניב המגניב).

בכל מקרה, ובעיקר בגלל שאני הולך להעביר את השבועיים הבאים בצאלים, מעולם לא נשמעו המלים ששר יובל בנאי פעם (ונעם רותם שר היום) כה רלוונטיות: חם חם חם, חם חם חם, שמש, חם חם חם, מכה מכה, חם חם חם…

רביב דרוקר מביא את ההסכם בין ארקדי גאידמק לגימלאים (סריקה), אותו הסכם שנדחה היום אחרי שח"כ שרוני, מנהיג הפורשים, הבין שההסכם לא יעבור בועדת הכנסת (וכל זאת בזמן שהספונסר גאידמק נחקר שוב ביחב"ל).

שרוני אמר שהוא פורש מהגימלאים "כי אנחנו רוצים להחזיר לגמלאים את הכבוד שנתנו לנו, שבחרו בנו". מההסכם עולה שהוא עושה זאת כדי לקבל תפקידים (מ"מ יו"ר המפלגה, יו"ר הסיעה בכנסת ה-17), שריון לכנסת ה-18 ו…כסף, הרבה כסף (עלות שכרם של 22 עובדים ועובדות שכירים).

היועצת המשפטית של הכנסת, כתבה בתגובה להסכם כי "הבטחת איוש מקומות… לח"כ שרוני [היא] בניגוד לחוק הבחירות לכנסת" וכן שהכסף שמציע גאידמק לפורשים מעורר "חשד לחריגה מהוראות חוק מימון מפלגות וחוק המפלגות". דרוקר פשוט קרא לילד בשמו – הסכם מסריח.

ואני רק תוהה אם לא נפלה טעות דפוס בהסכם, ובמקום "צדק לגימלאים" רצה שרוני בעצם לכתוב "כסף לגימלאים". ואולי בכלל כדאי לקרוא למפלגה "כסף לגימלאים, כוח לגאידמק". ורגע, האם ארקדי לא הבטיח לכולנו ש"מהיום לא קונה, לא קונה שום דבר"?  

אמת ומוסר לא יהיו חוקי יסוד בגאידמק-לנד.

…בעוד חמש שנים יהיה הוא הנשיא של המדינה
ימחקו כל החובות ולא יהיה מס הכנסה
את אבו-דיר מהחמאס הוא יפטר מעבודה
לא לפני שיוריד לו מהזקן ת’חלודה…

…את עיר האוהלים בניצנים הוא בנה
קוטג’ מזרונים וסדינים הוא קנה
בגאידמק-לנד תירשם בקבלה
לו רק יכל להעלים את חסן נסראללה…

                                                (גאידמק / התקווה 6)

כמה לידות של ילדים ראשונים אצל חברים (ואחד כזה שבדרך…) גרמו לי להרהר בחיים שהיו לי לפני שהצטרפת אלינו, ילד שלי, בסך-הכל לפני שלוש שנים היום בדיוק .אני מנסה לשחזר אחורה ולחשוב איך בכלל התנהלו החיים שלנו, של אמא שלך ושלי, ובסך-הכל בשביל מה.

 

מה העיר אותנו בבוקר, מי הרעיף אלינו אהבה, את מי חיבקנו ונישקנו, מי מילא אותנו באושר ובצחוק עוד לפני שאפילו עזבנו את הבית.

מי נסע איתנו באוטו, פטפט, שר, קרע אותנו מצחוק.

את מי לקחנו אל הגן, את מי חיבקנו בדרכנו לשם, עם מי הלכנו יד ביד, ממי נפרדנו, למי התגעגענו מאותו רגע ולאורך כל היום.

את מי אספנו מהגן, עם מי בילינו אחר הצהריים, עם מי רצנו בגן, התגלשנו בגי'מבורי, רצנו בלי דאגה, שרנו ורקדנו.

אל מי חזרנו בכל ערב, מי כל-כך שמח לראות אותנו, מי רץ אלינו וקפץ לחיבוק ונשיקות, מי מיהר לספר לנו את כל הדברים שקרו לו כל היום.

עם מי ראינו קלטת, עם מי שיחקנו במשחקים, מי אכל איתנו ארוחת ערב, עם מי התרחצנו, את מי הלבשנו בפיג'מה כל-כך חמודה.

את מי השכבנו לישון, למי הקראנו סיפור, מי חיבק ונישק אותנו "לילה טוב", מי נרדם עם חיוך של מלאך על הכרית בחדר הסמוך.

איך מילאנו את החללים הריקים שמלאים היום בכל מה שאתה? 

מה עשינו בכל הזמן הפנוי שהיום אנחנו מעבירים איתך?   

איך הסתדרנו בלי האהבה הרבה שאתה מעניק, בלי האהבה הגדולה שאנחנו מרעיפים עליך?

 

אומרים שילדים זה שמחה. שמחה זה ביטוי פשוט מדי, דל מדי, לאושר העילאי שממלא אותי כשאתה איתי, כשאני מביט בך, כשאני אפילו רק חושב עליך.

ילד כמוך זה קסם, פלא, אוצר. עד שהגעת לא הבנתי כמה היית חסר בחיים שלי.

 

אז יומולדת שמח לך, ילד שלי, ויומולדת שמח עוד יותר לנו, שחיינו מלאים אהבה ואושר עד כלות בזכותך.

 

באיחור אופנתי (ובספונטניות מרשימה) הרימו החבר'ה הטובים מ"השרת העיוור" ספיישל עצמאות במגזין "השרת" הרואה אור אינטרנטי בימים אלה.

 

תחת הכותרת "60 שנה, 61 אלבומים" אספו במגזין מיטב כותבי "השרת" (ואפילו אני…) ואורחים חביבים וחשובים ששים (ואחד, לשנה הבאה) אלבומים שסביר להניח שלא הופיעו ברשימות ה-60 המאוסות שקראתם בעיתוני סוף השבוע, ראיתם בערוץ 2 או שמעתם בגל"צ.

 

אני – כראש לאריות – כתבתי, בסופו של דבר, על חמישה אלבומים אהובים וחשובים (ולמען האמת, אלבומים אחרים שרציתי לכתוב עליהם – Classical Mushroom של אינפקטד משרום, אביתר בנאי הראשון, רעש רק רעש ק. של רעש – פשוט נתפסו כבר על-ידי אחרים).

 

להלן החמישייה העצמאית שלי לחגיגות עצמאות של כולנו:

  

טאטו :: חתוך תוכן (1988)

 

פעם, "רימון" היה חומר נפץ, במיוחד אם הנצרה שלו היתה שלופה, ולא פרי מסחרי שמוגש קלוף כדי שחס וחלילה לא נתאמץ. אז, אי שם באמצע שנות השמונים, סטודנטים למוזיקה ברימון – ערן צור, אלונה דניאל  יובל מסנר- הקימו להקה, קראו לה "טאטו" ועשו כאן ניו-וייב, בדיוק כמו בחו"ל. הם כתבו שירים אפלים, הזויים, עם דימויים מהנצרות ושירים על אונס, והמוסיקה שלהם לא נשמעה כמו שום דבר שהיה לפניהם או אחריהם. האלבום, שהוקלט בהופעה חיה במועדון הפינגווין, מסכם תקופה מופלאה, בה הקול של אלונה דניאל, הבס של ערן צור והצ'לו של יובל מסנר, היו הדבר הכי חם בתל-אביב לובשת השחור. אז היה נדמה ש"כל מה שקורה לי, קורה לי בגללו, וזה למה שאני אוהבת רק אותו". עד היום זה מה שהאלבום הזה גורם לי.

 

 

פוליאנה פראנק :: אין לבחור (1990)

 

"פוליאנה פראנק" אף פעם לא הייתה מיינסטרים. גם כש"זיוה" הפך להיות שלאגר ענק, נשארו שרון בן-עזר, אחיה רזי, עמי לוי וחבריהם סוד כמוס ליודעי דבר. אבל ב"חיה ומתה בארון", קלטת שהוקלטה באולפן הביתי של רזי בן-עזר ובה שמונה שירים, בעברית ובאנגלית, היו שירים חזקים, אמיצים, מופלאים, ששמרו אותה כיהלום לא מלוטש גם ממרחק של 20 שנה. שנתיים אחר-כך נאספו השירים האלה, ביחד עם שירים מצויינים אחרים, לכדי אלבום של ממש, בהוצאת "האוזן השלישית". היו שם "Strange Fruit" בקאבר מופלא, "חלמתי: תבל מכוסה אפר" האפוקליפטי, "Esacpe Will Always Fail", "גיבור צבא ההגנה" ששחט אז את כל הפרות הקדושות שהיום אנחנו נהנים לאכול לארוחת צהריים, "בעלטת" של אמיר גלבע, "Marble Woman". כל-כך הרבה שירים מיוחדים ומושלמים, כל-כך מעט חשיפה. אלבום האינדי הישראלי הראשון אולי, אלבום האינדי הישראלי הטוב מכולם כנראה.

 

 

ערב שירי משוררים של גלי צה"ל (1994)

 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא (עד שהגעתי). פועלי הבניין (הישראליים) בנו בניינים, השוטרים הפחידו את הגנבים, והמשוררים כתבו שירים. אמנים, בטח בתחילת דרכם, עמדו בחיל וברעד מול טקסטים של בכירי משוררי ישראל והפכו אותם ליצירות נפלאות, וזאת לפני שהעזו לכתוב איזה בית ופזמון בעצמם. לשלמה ארצי, למשל, נדרשו איזה תשעה או עשרה אלבומים כאלה כדי שיעז לכתוב שיר בעצמו. ואי אפשר להאשים אותו… בלקט הזה, שנאסף אל דיסק מבין כמה ערבי שירי משוררים שארגנה גלי צה"ל במרוצת השנים, נכללים  כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, שאפשר כמעט להתעלף – "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של מתי כספי, "דרך שתי נקודות" ו"אומרים ישנה ארץ" של שלמה ארצי, "בלדה לשיער הארוך והקצר" של הדודאים, "הרחובות ממריאים לאט" בביצוע יוני רכטר ושם-טוב לוי, "יש לי סימפטיה" בביצוע נורית גלרון. שמח, נפלא ובעיקר מעורר געגועים לימים שבהם המילה היתה מילה (וכתב אותה משורר).

 

 

שיר זר – שירי ליאונרד כהן בעברית (2004)

 

לפני כמעט ארבע שנים חגג ליאונרד כהן את יום הולדתו השבעים. לרגל המאורע, הרימו גיא חג'ג' ודויד פרץ, שני אנשים שקצרה היריעה מלתאר את פועלם המבורך, פרויקט שאפתני ויומרני – ב"שיר זר" התקבצו להם שמונה-עשר יוצרים מוכשרים מהקצה היותר אינדי של המוסיקה הישראלית ויצרו גרסאות עבריות לשירים המופלאים של אחד היהודים המוכשרים ביותר שחיו אי-פעם. חלקם עיברתו ממש את הגרסה ("עזה תל-אביב" של אלי סורני, למשל), חלקם תרגמו את המלים ושמרו על הקסם ("הללויה" של נועם פלד) וכולם, אבל כולם ממש, הפליאו בביצועים שלהם. אותי, אישית, מרטיט בכל פעם גבריאל בלחסן עם "אם יהיה זה רצונך", אבל כל השירים באלבום הזה אינם זרים. הם שירים שגדלתי עליהם, ובעברית הם נשמעים אפילו יותר קרובים.

 

תערובת אסקוט :: תערובת אסקוט (1991)

 

כשיצא האלבום של "אסקוט" לא דיברו על סופר גרופ. מי ידע אז שהפאוור טריו שנאסף ליצור את אחד האלבומים הכי בועטים, פשוטים, ישירים שהוקלטו פה יהיה יום אחד סופר גרופ חלומי שכזה. עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, בני 20 בסך-הכל, עשו אלבום כיפי, לא מסחרי (נסו למנות יותר עוד להיטים מהאלבום פרט ל"החדר האינטימי שלי"), מאוד ג'אמי, ובעיקר אלבום שמעניין לשמוע גם ממרחק הזמן. הכשרון של אמדורסקי עוד רגע מתפוצץ ("הכל אני מוציא ונותן לה", "ואולי תבוא איזו נחמה", האנרגיות של ירמי כבר כאן ("אני לא מוכנה לצאת מכאן") ושירים כמו "הילדה שלי" או "מתחת להרים" הם רוק ישראלי הכי גאה והכי יפה שיכול להיות.