אימפריות נופלות לאט, אבל בסוף הן נופלות (מיקי דורסמן, לטיפולך!)

ההפסד אתמול של מכבי ת"א לעירוני אשקלון (אני חוזר: מכבי ת"א הפסידה אתמול לעירוני אשקלון) מילא אותי שמחה. לא פחות ולא יותר. אינני שונא מכבי גדול, למרות שזה מאוד אופנתי בימים אלה, אבל קשה להישאר אוהד גדול של מכבי ת"א לאור התנהלותה לאורך השנים האחרונות.


 


מי שאוהב כדורסל באמת, ובמיוחד מי ששיחק פעם כדורסל, מבין שמכבי ת"א – בשם תאוות הכוח וה"מכביזם" ששנים רבות כולנו הערכנו והערצנוהרסה את הכדורסל בישראל. היא אספה את השחקנים הכי טובים מכל הקבוצות הישראליות ואז ייבשה אותם על הספסל, היא רוקנה את הליגה הישראלית מתחרות ואז התמקדה לה בכל מיני ליגות אירופאיות, ובעיקר היא התנהלה במין אמביוולנטיות מרגיזה במיוחד, שבו בארץ היא טוענת לטובת הגלובליות ומרפדת את עצמה בכל מיני מתאזרחים ופסאודו ישראליים, עד כמעט ולא רואים שחקנים ישראליים באמת על הפרקט, וכשהיא נוסעת למשחקים ביורוליג היא מנסה לשווק את עצמה עדיין בתור "הקבוצה של המדינה", הקבוצה של ישראל, הקבוצה של הישראליים, הקבוצה של טל ברודי ו"אנחנו על המפה ונשארים על המפה".


 


משנה לשנה ראיתי את גדולי האוהדים (אלו שבינה בראשם לפחות) זונחים את שמעון מזרחי ומוני פנאט ועוברים לאהוד דווקא את מספר שניים, אלו שמנסות תמיד בכל הכוח ולא יכולות למכונה המשומנת


של שימון. הפועל ירושלים, גליל עליון, הפועל ת"א – כולן ניסו ולא הצליחו. אל תבינו אותי לא נכון – שמעון מזרחי הוא פאקינג ווינר, ולכן בשם הווינינג אין לו בעיה לחרב כל דבר שעומד בדרכו, כולל הכדורסל הישראלי כולו.


 



שימון ופנאט. צילום ארכיון: יוסי רוט ל-ynet.


 


אימפריות נופלות לאט, אבל בסוף הן נופלות. וכשהן נופלות ככל שהן גדולות יותר זה כואב יותר. השנה הגיעה הנפילה של מכבי, וימים יגידו כמה קשה היא תהיה.  התמונה המסתמנת בינתיים קשה ומכוערת:


ההסתמכות הטוטאלית על זרים, שלא תמיד הופכים למכביסטים שרופים (כמו שאראס או שארפ), ולעתים אף מתגלים כבני-זונות אנוכיים כמו ביינום.


ההשבתה של הישראלים, שהתפוצצה בפנים עם אוסף של ישראלים טובים (שרון ששון, יניב גרין) שנטשו וישראלים איכותיים שהפכו לפחדנים שלא תורמים כלום שנשארו (הלפרין, אליהו).


ההתעללות וחוסר הסבלנות (סובלנות) כלפי קטש, שגרמה לסמל הכי גדול של מכבי בשנים האחרונות (אם כי יש לזכור שהוא גם אחד הסמלים הראשונים שהעז לחצות את הקווים ולנעוץ סכין חד בגב של מכבי באותו פיינל פור מפורסם של סלוניקי 99'), לעזוב את המועדון עם בטן מלאה ולחזור עם הזנב בין הרגליים לגליל (רק כדי לחזור ולנצח את מכבי לפני שבוע כמו גדול).


ההתמקדות ביורוליג בלי לספור את הליגה הישראלית שהביאה את מכבי למקום בעייתי מאוד מבחינתה, המקום השני בלבד בליגה, כולל 4 הפסדים רצופים בליגה ו-9 הפסדים בסך-הכל השנה (שיא שלילי של כל הזמנים)


אפילו "עלית" (היום "שטראוס") הודיעה שהיא מסיימת את ההתקשרות עם מכבי והשאירה את פדרמן ושות' עם "אלקטרה".


 


בקיצור, היכן שלא מסתכלים, המכונה המכבית רקובה ומושחתת, מלאה בשחצנות וחסרת הערכה לסמלים ולכוכבים שלה. קבוצה כזו לא יכולה לשמור על הכוכבים שלה (שאראס, פארקר), לא יכולה לשמור על הסמל שלה, לא יכולה לשמור על האוהדים שלה.


 


אני, אישית, מאמין קטן מאוד בצדק, אבל יש משהו מאוד יפה בצדק פואטי. צדק פואטי יהיה כשמכבי, דווקא בעונה הנוכחית, דווקא כשהקבוצה הנכה והמוגבלת הזו הגיעה לגמר הפיינל פור כנגד כל הסיכויים, תפסיד דווקא כאן בבית את האליפות, ועוד לקבוצה קטנה וחסרת יומרות כמו חולוניה, שרצה על 90% לב שמלא באהבה אמיתית ונקייה לכדורסל.


 


זה, אגב, לא יזיז למכבי ברמה הפרקטית – היא תשתתף בשנה הבאה ביורוליג ממילא. אולי זה אפילו יעזור לה, כי המיעוט שראוי להשאיר אותו בקבוצה (מוריס, למשל) ידרוש פחות כסף בשנה הבאה. אבל הנזק התדמיתי, הכאב בליפול עם הפרצוף על הפרקט, ההוכחה הניצחת שבלי נשמה אי אפשר להגיע רחוק, הקלוז-אפ על הפנים של שימון ומוני – אלה יהיו שווים הכל. לעזאזל, אני אהיה מהראשונים לקפוץ למזרקה (שאין) בככר קוגל. התרומה של העניין הזה לכדורסל הישראלי בכל מקרה תהיה חסרת תקדים.


 


קמפבל ודיקסון חוגגים נצחון על מכבי. בעוד שבועיים בנוקיהו?!


 


מה הסיכויים שמכבי תפסיד את האליפות בפיינל פור הממשמש ובא?  קלושים, בוא נודה. מה גם שהקבוצות הישראליות ידועות בכישלונות שלהם במאני-טיים, במיוחד כשהשופטים מפחדים משימון ומסייעים באופן אקטיבי למכבי ברגעים הקשים. ובכל-זאת, ולו בשביל הסיכויים הקלושים האלה, חזרתי לצפות במשחקי הליגה הישראלית.


 


כל הפסד של מכבי, במיוחד לקבוצות קטנות, סימפטיות ומבוססות על ישראלים (שלא קוראים להם דרק או דיויד), ממלא אותי, אני מודה, שמחה. זו לא שמחה לאיד, זו שמחה בשביל השחקנים, האוהדים ובשביל הכדורסל הישראלי. האמונה ביכולת לנצח את מכבי, אובדן הפחד מהמכונה הדורסנית של שימון והפרצוף של שימון מזרחי לאורך כל העונה הישראלית הארוכה מדי הזו – כל אלה כבר היו שווים את הצפייה והמעקב. הפסד של מכבי בפיינל פור בנוקיהו בסוף מאי כבר יהיה מאורע מכונן של ממש בכדורסל הישראלי. מיקי דורסמן, לטיפולך.

הפארסה הבלתי נגמרת של "הישרדות" (או: להתראות בגמר)

כן,  נו, גם אני נשברתי, ואחרי שזנחתי לאנחות את "הישרדות" לפני כמה שבועות, כי באמת נשבר הזין ממה שעשו לפורמט המשובח פה בארץ ("סופר נני" פוגש את "משפחה חורגת", עם קמצוץ של "ארץ נהדרת"), הצטרפתי לאשתי לצפות בפרק ההדחה האחרון (yeah, right! אם אפשר למשוך את התוכנית הזו עוד שבוע, למה שלא נעשה את זה בעצם?!), וזאת עוד לפני שידעתי שחצי תוכנית תוקדש לקלוז-אפ על מרינה בביקיני האדום המנצח (והפעם מלפנים!).




התחת של מרינה. הסיבה היחידה לצפות בהישרדות.


מה אומר ומה אגיד…  בזיון לאינטילגנציה. אמנם מדינה שבה שר האוצר גנב, הנשיא אנס וראש הממשלה (לא) טוני סופרנו, ראוי לה שגם תוכנית נהדרת כמו "הישרדות" תיהפך לפיאסקו שכזה, אבל באמת שלא ציפיתי…


במסגרת ההתערבות הגסה עד כדי עלבון של ההפקה בתוכנית, וזאת כדי להעלות עוד קצת את הרייטינג, הפרק כולו נראה כמו חוברת קומיקס ממדרשם של סיגל ושוסטר: מצד אחד, הארכי-נבל דן, שאחרי שביסס את מעמדו כתחמן וחסר מעצורים נעץ את המסמר האחרון בגופה התמים של קוריצה והפך גם לרוצח. "פסיכופט", ממלמלת מרינה, נעמה בוכה (שוב) ורק נועם לא עושה חוכמות ומצטרף לחגיגה. רעב הבחור, והעוף בסיר ממש "דיקסי"…   מצד שני, האול-אראונד-גוד-גיי נועם, האיש שלא רק נראה כמו ישו אלא גם מתנהג כמוהו, האיש שוויתר על החסינות שלו כי "לא איכפת לו", לא מהמליון ולא מהכבוד. פחחחחח…  והבנות, כמו בנות, או בוכות או נראות טוב, ואם אפשר לבכות ולהראות טוב בו-זמנית מה טוב. התחת של מרינה, החזה של נעמה – יותר מזה הן לא מעניינות אף אחד. It’s a man’s, man’s world!


בסופו של דבר הפרק הזה קידם במעט מאוד את העלילה שמתחילה להיות יותר לעוסה מאופרת סבון בינונית. לפי מקורות יודעי דבר, ההפקה קיוותה לשכנע את מחזיקי הזכויות האמריקאים לבחור את הזוכה ב-SMS ולא על-ידי המושבעים (שהרי מי שברך את נינט, סעדו וגבסו יכול בהחלט לברך את נועם), אבל האמריקאים לא פראיירים. וכך מצא את עצמו גיא זו-ארץ חוזר לזו הארץ במסוק עם הצנצנת ובה תוצאות ההצבעה של המושבעים לגבי מי עלה לגמר רק כדי להיות נוכח בעוד הצבעה. אפילו "בית חולים כללי" מתקדמת יותר מהר.


כמו שכתב הפסיכופט המתורבת, בארצות נאורות ההצבעה של המושבעים מתרחשת מיד כשהשורדים האחרונים יורדים מהאי. לעומת זאת, בארצות שבהן ההפקה מפעילה מניפוליציות והרייטינג מסנוור ומסתיר את הצדק ו/או הספורט, השורדים מזמן כבר מהלכים בקרבנו (ואף נבחרים לנהל מועצות יוקרתיות), חופשיים להתמנגל עם המושבעים או אפילו להצטלם עמם ל"לאשה", והמושבעים עצמם יכולים לצפות ב-VOD בכל הפרקים ולגלות מי אמר מה למי ולמה. אם זה בכלל משנה.


אז בינתיים מושכים את הזמן עם התמונות הלא מעניינות מהאי (איך אף אחד לא הנציח את התחת של מרינה?!). ואחר-כך שוב סימפוזיון בהנחיית גיא הצנון. ונעמה מוחה דמעה. ויעל מוחה דמעה. ומרינה רק רצתה שההורים שלה יאהבו אותה. ויאדה יאדה יאדה. נו, תלכו כבר להצביע, ושגיא יחזור הביתה ליעל לפני שאני חוטף עליו את הג'ננה (אגב, מעניין איך יעל היתה נראית בביקיני האדום הזה…).


 
מרינה. כבר אמרתי שהתחת שלה זה הסיבה היחידה לצפות ב"הישרדות"?


 בסופו של דבר הפרק נגמר, והשאיר אותנו עם המון שאלות פתוחות… NOT. הרי ברור מי יעלה לגמר עם דן ונעמה וברור מי ינצח בגמר, וברור שכולנו, כסילים שכמותנו, נצפה בזה בהנאה.


בשבוע שעבר צפינו, אשתי ואני, ממש במקרה בפרק מתוך העונה השביעית של "הישרדות" האמריקאית. קשה שלא היה להבחין בהבדלים התהומיים בין ההישרדות האמיתית שלהם להישרדות-בכאילו שלנו. הארבעה שנותרו במשחק לא דמו כלל לחתיכים ומנותחות שנותרו אצלנו על האי. הארבעה שנותרו שם נראו רעבים, מוכים, אומללים ומלוכלים, ולא שזופים ומאושרים כמו אצלנו. ובכלל, בלי לצפות בכל העונה היה אפשר תוך שניות להתחבר לשורדים האמריקאים ולהתרגש מהמכתבים שקיבלו מהבית ומהרצון שלהם לסיים את התקופה על האי בנצחון.


במקרה של "הישרדות – האיים הקריביים" כל מה שמתחשק לי זה לנסות איזה פצצה חכמה על האי שבו הפארסה הזו מתרחשת (בתקווה שגיא זו-ארץ יימצא שם אותה שעה) ולסגור את הבאסטה.


בקיצור, להתראות בגמר.

חיליק פורצלינה ואני צופים במצעד

ישבנו, חיליק פורצלינה ואני, ליד הבריכה בקיסריה, וצפינו במטוסים ובמסוקים בדרכם לחוף תל-אביב.


 



 


על מסך הטלוויזיה הרחב עד מאוד נמרח המצעד הצבאי, ושנינו לא הפסקנו לזמזם את השיר של חיליק.


 




פתאום הודיעו על התאונה. אני לא מופתע בכלל, אמר לי חיליק. אם אדם קופץ ממטוס באמצע יום מלא רוח, רק הצופים העומדים על חוף הים יכולים להרים אותו.


 



 


סוף הנפילה. צילום: רפי ברבירו, ynet.


 


לא עניתי לו. רק הצטרפתי לפזמון: "בסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות / כל כך זקופות, גופות יפות / האח הידד לבלונים ולגופות!"?


 


יום עצמאות 60 שמח, חיליק אמר לי. יום עצמאות 60 שמח, עניתי לו בחזרה.

אבא, הוא שאל,


כשאני אגדל


גם אני אלבש מדים


ואהיה חייל?


 


רציתי לומר לו שיש כל-כך הרבה דברים


להיות –


שחקן, גנן,


בנאי, ימאי,


ספורטאי אלוף, מציל שזוף,


אופה, רופא,


או סתם אדם שכזה.


 


ורציתי לספר לו שיש בעולם מקומות


שבהם חיילים רואים רק בתמונות


וילדים לא יודעים מה זה מדים


או רובה או כומתה


ואבא לא הולך אף פעם לצבא.


 


רציתי לומר לו הרבה דברים


והוא הביט בי ככה, כל-כך מתעניין


אבל


בסופו של דבר


רק עניתי לו


"כן".


 


 


יום הזכרון, 2008

ביום העצמאות ה-60 (תחת צו איסור פרסום)

ביום העצמאות ה-60 למדינה הגיע הזמן שנבחרי הציבור יסתתרו והשחיתויות ייחשפו באור השמש.


ביום העצמאות ה-60 הגיע הזמן שגניבה ושוחד ייעלמו מסדר היום הציבורי (לפחות).


ביום העצמאות ה-60 ראוי שראש ממשלה שחשוד (לכאורה, עלק) בכל כך הרבה שחיתויות יפנה את מקומו כבר ויילך הביתה.


ביום העצמאות ה-60 צריך שאזרחי ישראל יידעו את האמת, ולא רק את האמת על פי מקורות זרים.


ביום העצמאות ה-60 ראוי שאם יש חוק לגבי דגל ישראל, אז כל אזרחי ישראל (כולל בנקים ומגדלים) יקיימו אותו.


ביום העצמאות ה-60 הייתי רוצה שכשמדברים על האינטרס הציבורי מישהו יבין ש"הציבור" זה אני ולכן "האינטרס הציבורי" זה האינטרס שלי.


ביום העצמאות ה-60 הייתי אומר עוד המון דברים, אבל אני תחת צו איסור פרסום. איך אומרים, רזי? פי קשור וידיי כבולות.


אפשר אולי להטיל גם צו איסור פרסום על המדינה בכלל, לפחות עד שיתבררו כל הפרטים ונדע אם יש מקום להכריז על נבצרות, או לפחות עד שנהיה באמת "עם חופשי בארצנו"?!   עוד לא אבדה התקווה.


עוד לא אבדה תקוותנו


התקווה בת שנות אלפיים


להיות עם חופשי בארצנו

מפסח ליום העצמאות (לא לוותר)

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית הדרך.

מפסח ליום השואה, מיום השואה ליום הזכרון, מיום הזכרון ליום העצמאות.

עבדים היינו, אחר בני חורין.

בני חורין בארץ לא להם, ויעבידונו במחנות כפייה ויענונו וישמידונו. ושארית הפליטה עלתה לארץ.

לארץ זבת חלב ודבש ודם בנים. את כל מלחמותיה נלחמנו, ויכולנו להן. אלפי ילדים שכלה הארץ, ולא תשקוט. גם לא אחרי ששים שנה.

ששים שנה של עצמאות.

בני חורין.

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית היא הדרך. 

 

מחג לחג

ממועד למועד

לא לוותר.

 

מזיכרון לזיכרון
בין הווה להווה
מהיום הראשון
ועד לרגע הזה

תחזיק מעמד
אל תשבר
עם כל נשימה
אל תוותר

מחג לחג
ממועד למועד
אל תוותר

21 שנה בחוץ (יום הולדת 50 לרון ארד)

קיבלתי במייל את הבקשה הבאה, והחלטתי לסייע בהפצתה.


אהבתי אותה כי היא חשובה, הומאנית, יפה ואפילו שובבה טכנולוגית.


אתם מוזמנים להצטרף.


 


לפני למעלה מ-21 שנה נפל רון ארד בשבי, ומאז לא ידוע מקום הימצאו.


מחר, 5 במאי, יחגוג רון יום הולדת 50.


זה הזמן להראות לכולם כמה הוא חסר.


ביום ההולדת של רון כולנו נפעיל את המסייע מחוץ למשרד של Outlook, אותו כלי המודיע לשולחי דואר על היעדרותנו, אך הפעם בכדי להזכיר לכולם שרון עדיין לא חזר הביתה:

 


באתר אפשר למצוא עוד פרטים על רון ארד והיוזמה הנוכחית, כמו גם הסבר אודות למסייע מחוץ למשרד.


 


ואם תהיה עייף
ואם בעצב תתעטף,
נשיר לך בשקט,
נשיר לך ברוך.
ונחכה ונלטף,
עד שתצטרף


                        (כשתבוא / אהוד מנור)

בריטניקה לבלוגר (או: זה לא כל-כך נעים לראות גן סגור)

כשקראתי, לפני כשבועיים, שאינציקלופדיה בריטניקה (כן, יש עדיין דבר כזה… ואפילו און-ליין), שחוגגת תיכף את חגיגות ה-250 להיווסדה, אבל מקבלת בראש מאנציקלופדיות חינמיות כמו וויקיפדיה (לפי Comscore, יחס התעבורה עומד על 184:1 לטובת וויקיפדיה, למשל), תאפשר לגולשים יוצרים – בלוגרים, כותבים ואחרים – להשתמש בגרסת האון-ליין של האינציקלופדיה חינם (במקור, מחיר החשבון 70$ לשנה. גרסת האוף-ליין, 32 כרכים, עולה 1400$), הייתי, כמובן, סקפטי.


לטענת בריטניקה, רישום קצר כאן, כולל לינק לבלוג או ליצירה הפרטית, יוביל אותי לחשבון חינמי, שיאפשר לי לא רק לברר לעצמי ערכים באינציקלופדיה אלא גם לתת לינקים מהבלוג לאינציקלופדיה לטובת קוראיי הנאמנים. נשמע יותר מדי טוב, ואפילו חדשתי בפרומושן לא הגון שיגרום למיליוני בלוגרים לגלוש לאתר של בריטניקה, לתת את הפרטים שלהם ולקבל מידע פרסומי מהאינציקלופדיה ותו לא,


אבל הפלא ופלא – בסוף השבוע נחת אצלי האי-מייל המיוחל, ובו בישר לי ג'יי.סי. מילר, בשם אינציקלופדיה בריטניקה, שכ"web publisher" זכיתי בחשבון חינמי לבריטניקה און-ליין לשנה. לטעמי, זהו מהלך נבון ומתקדם מצד האינציקלופדיה הוותיקה, מהלך שיכול להוסיף לה הרבה קרדיט וגם חשיפה בהמשך.



הקליקו על התמונה לצפות בה בגודל טבעי.


מעניין אם אתרים אחרים בתשלום, הסגורים היום למשתמשים, יעקבו אחרי בריטניקה ויפתחו את שעריהם לבלוגרים, כדי שיוכלו להפנות את קוראיהם אליהם: אתרי חדשות, כמו The Marker או גלובס, שהארכיונים שלהם הם בתשלום, ולפיכך אינני יכול ללנקק לרשימות או כתבות שהתפרסמו שם בעבר; אתרי תמונות, שאינן מאפשרים לי להשתמש בתמונות שלהם ללא תשלום, ולכן מוותרים עליי; אפילו אתרים של חברות תקליטים או סרטים, שיוכלו להפיץ את הכותרים החדשים שלהם באתרים "סגורים" לבלוגרים ומבקרים אחרים בלבד, כולל היכולת לתת לינק לשיר זה או אחר או סצנה כזו או אחרת.


מרגע שכל אלה, ואחרים, יפסיקו להיות גן סגור ויאפשרו שביל גישה, גם אם מנוטר ומוגבל, לתכנים שלהם, החשיפה שיקבלו מובטחת להיות גדולה בכמה סדרי גודל. אני, שמעולם לא שילמתי על תוכן ב-The Marker או גלובס, שמוותר על השימוש בתוכן בתשלום (במיוחד לאור ריבוי התוכן החינמי באינטרנט), שלא נחשף לתוכן של חברות תקליטים או סרטים באמצעים אחרים (לא שומע רדיו, לא רואה פרסומות), יהיה הראשון לברך על כך.


ועד אז, הידעתם שהיום, לפני שבעים וחמש שנה בדיוק, נולד "האיש שעובד הכי קשה בתעשיית הבידור", מר ג'יימס "סקס מאשין" בראון?!

הדרך הביתה (פוסט קט"ק)

Coast to Coast (להלן: קט"ק) זה משהו שמעלה תמיד חיוך אינפנטילי, כולל זליגת ריר מהפה, אצל כל אחד כמעט ובטח אצלי. בטח כשמדובר בריל דיל הכולל מכונית, חבר טוב, אספקה של מוסיקה, ודרך ארוכה ארוכה מקליפורניה לניו-יורק.


 


אבל סמכו על יקיר הבלוג, מור, שכאמור עזב את סן פרנסיסקו (אשר בקליפורניה) לטובת ניו-יורק הגדולה, שיהפוך עניין נפלא כמו קט"ק למשהו מופלא באמת מצד אחד וטכנופובי להחריד מצד שני. וכל זאת כשהוא משתמש בתירוץ משעשע (עניין פעוט כמו מזרון אהוב) כדי להמשיך במסעותיו המופלאים בעולם.


 


 


המצרכים הדרושים לקט"ק אליבא דמור:


 


– אחת משאית של Penske (aka צ'רלי)


צ'רלי, המשאית המדוברת. צילום: מור (CC).


 


– אחד חבר טוב, עם נטייה לטיולים בעולם


 


– אחד עמוד אינטרנט ובו תיעוד מפורט של המסע, כולל פליקר וטוויטר, המעדכן לא רק את מצבו ומיקומו של צ'רלי, אלא גם את המוסיקה המושמעת בקרבו (שהוקדשה כמובן לכל מדינה ומדינה אותה חצו).


 


כך, מצויידים בכל הטוב שיש לעולם להציע, יצאו השניים לדרכם, ואחרי שבועיים מפרכים בדרכים הגיעו הביתה בשלום. ברוכים הבאים.


 



צ'רלי, שי ומור. תמונת סיום. (CC)


 


 


כדי לחגוג את חזרתם/הגעתם הביתה החלטתי להקדיש להם כאן קט"ק מופלא נוסף בו נתקלתי לאחרונה, מבית היוצר של האחים גונדרי, מישל ואוליבר "טוויסט".


 


מדובר בקליפ לשיר Time Lapse של להקה צרפתית בשם Lacquer, ומדובר ב-4 דקות מדהימות, מרוכזות ומשעשעות, שצולמו מהמושב האחורי של הרכב הפתוח שלהם, הגומא את הדרכים המופלאות שמחברות בין לוס אנג'לס (שבקליפורניה) לניו יורק.


 


אז ברוכים הבאים הביתה, חבר'ה.


.


הביתה, שם המחשבות בורחות להן


הביתה, שם המוסיקה מתנגנת לה


הביתה, היכן שהאהבה מחכה


בשקט לך.*


 



 


 


* מתוך "Homeward Bound" של סימון וגרפונקל, השיר שאיתו חתמו מור ושי את מסעם ברחבי אמריקה.