שום דבר לא באמת ישווה לברצלונה

בעקבות ויקי וכריסטינה



השמש הקיצית שוקעת בקרקס מרושע,
כשהצללים מחזיקים את העולם בחוזקה
אבל היום הרגשתי צמרמורת במקום הכי קר בדירה שלי
"פוגי רגאל פנטסימה"*


העפרונים בכפר אינם נשמעים, כי כל העורבים עובדים עם סרסורים
אני לא יכול להימלט מוילונות הקטיפה, לא רוצה שהטבעות ייפלו מאצבעות ידי העייפה
"פוגי רגאל פנטסימה"


המראה איתה אינני יכול להתמודד, כי מהדרך הארוכה למטה אני פוחד
חייב להסתלק מכאן, אני חושב שאני יודע להיכן
משוגע שכמותי חושב שאין שום כאב בברצלונה
הם רוקדים איתך, מסובבים אותך, מערבבים אותך בוולס


אבל אני מהדרך הארוכה למטה פוחד, כן מהדרך הארוכה למטה פוחד
אפילו אם אמשוך בקש הנכון, ואזכה להילחם בשור מול ההמון
שום דבר לא באמת ישווה לברצלונה
וחוץ מזה, בספרד, אפשר להאשים הכל על דון ז'ואן


אבל אני מהדרך הארוכה למטה פוחד, כן מהדרך הארוכה למטה פוחד
כי אני פוחד מהדרך הארוכה לעייפה, ומכך שלא אהיה כאן בסופה
חייב להסתלק מכאן, אני חושב שאני יודע להיכן


מוודא שיש לי את כל המסמכים, מסדר את בגדי הקיץ היפים
מחפש מלכודות לשווא בציפורניי, סוגר את המזוודה ודי
"פוגי רגאל פנטסימה"


                                    (ברצלונה, מתוך "רופוס וינרייט")



"ברצלונה" בהופעה חיה.


 


* מאיטלקית: "הימלטי, רוח רפאים מלכותית!". לקוח מהמערכה השלישית ב"מקבת" (האופרה של ורדי), כשמקבת משתגע ורואה את רוח הרפאים.

מודעות פרסומת

עד 140: ההמצאה הכי גדולה מאז הגלגל

כן, אני יודע שיש הרבה מועמדות, אבל המגבים האוטומטיים בפיג'ו שלי ממוקמים גבוה-גבוה.


בימים גשומים כאלה אני יכול בקלות לזהות את מה שיכול היה להפוך למנצחת הגדולה בתחרות: נהג אוטומטי לכל הנהגים (שלא לומר נהגות) שקצת גשם הופך אותם לא-י-ט-י-י-ם להחריד.


בחיי, לא מגיע לנו גשם.



גשם ראשון בתל-אביב. שלוותא, 27.9.

הכל אודות ברצלונה (אליבא דוודי אלן)

אזהרת ספוילרים: כרגיל, קראת – קילקלת. עדיף לקרוא אחרי הצפייה.




וודי אלן הוא אדם שכלתן. למרות שבתקופות מסוימות בחייו האשימו אותו בחרמנות יתר, קשה שלא להסכים שאלן הוא יוצר רציונלי, מילולי מאוד, המנתח את גיבוריו בצורה פסיכולוגית אינטלקטואלית קרה למדי בדרכו להבין את "משמעות החיים".


ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" אלן מתנתק (כמעט) ממנהטן מכורתו, ועוקר לספרד, לברצלונה. הסיבה, אגב, היא כסף – עיריית ברצלונה הציעה לממן את עלויות ההפקה, סכום של כ-2 מליון יורו. עם זאת, ולמרות הדם החם של ספרד, החושניות המופלאה של פנלופה קרוז והסקסיות של הגיבורים הראשיים, סקרלט ג'והנסון, רבקה הול וחאבייר בארדם, הסרט נותר מנותק רגשית, קר ומנוכר, פסיכו-אנליטי בדיוק כמו שהיית מצפה מוודי אלן. קל לדמיין אילו מטעמים היה עושה מהקאסט הזה, מהלוקיישן, מהסיפור מישהו כמו אלמדובר.


אלן בוחר להציג פה קונפליקט נדוש משהו, קל אפילו, בין שתי גישות שונות ומנוגדות לאהבה, למערכת יחסים: הבחירה השקולה, הבטוחה, הרציונלית אל מול חוסר הבחירה, הבחירה לא לבחור, הבחירה שמונעת ממה שלא רוצים. אלן ממחיש את הקונפליקט הסטריאוטיפי משהו בליהוק סטריאוטיפי משהו – הבחירה השקולה היא הברונטית ה"חמודה", הבחירה הסוערת היא הבלונדה ה"חושנית". תוסיפו לזה את הסגידה של אלן לאירופה והתיעוב לאמריקאים – קשה להתעלם מכך שבסרט התיירות האמריקאיות מוצגות כנבובות משהו, לעומת התחכום, הקלאסה והכשרון של חואן אנטוניו ומריה-הלנה – ותקבלו סרט שלא מתיימר, שנוטה להאכיל את הצופה בכפית. אם לא הבנתם מה אלן רוצה לומר, אתם מקרה אבוד.


הסרט כולו עוסק במתח שבין הביטחון לחוסר הביטחון, ההחלטה לחוסר ההחלטה. אין דרך ביניים, אין פשרות, וכרגיל אצל אלן כל הגיבורים ימצאו בסופו של דבר את עצמם בחזרה בנקודת ההתחלה. בדרך, כמובן, יש תשוקה וסקס והמון חוכמת חיים, ודמויות משנה נפלאות (אבא של חואן אנטוניו, ג'ודי נאש), אבל כרגיל אצל אלן הכל בא מהראש. רק אצל אלן סצנת נשיקה בין סקרלט ג'והנסן לפנלופה קרוז נמשכת שנייה וחצי, ומשולש אהבים מלא תשוקה בין שני אלה לחאבייר בארדם לא זוכה אפילו לדקת מסך.



סצנת הנשיקה של ג'והנסן וקרוז. למי שמיצמץ ופספס.


אלן כאלן נשאר המתבונן מהצד, המנתח המבריק, ויש לו לא מעט תובנות מעניינות במהלך הסרט. למשל, אם משולש אהבים מוזר בין גבר, האקסית שלו והמאהבת, מתנהל בגלוי ובהסכמת כולם, מה הבעיה איתו בעצם?   הרי אפילו דאג, בעלה הצנון של ויקי, מתקשה להביע מחאה כנגדו. (קל להניח מה דעתו של אלן, שידע גם הוא מערכות יחסים מוזרות ולא מקובלות בחייו, בנושא הזה).   והאם זה כל-כך דמיוני שגבר ואשה יאהבו זה את זה אבל לא יוכלו לחיות זה עם זה?  "נועדנו זה לזו ולא נועדנו זה לזו. זו סתירה", אומר חואן אנטוניו בנסיון להסביר את מערכת היחסים המטורפת שלו עם מריה-הלנה.


אי אפשר לקחת מאלן את הכשרון שלו – את הרגעים הקומיים, את האמירות השנונות, את התיאור המלבב של מערכות היחסים, את הדרך הנפלאה שבה המספר מקדם את העלילה. אפילו בספרדית זה נשמע נפלא, והסצנה שבה חואן אנטוניו גוער במריה-הלנה לדבר אנגלית, כדי שכריסטינה תוכל להבין, בעוד היא מקללת בספרדית, היא מאסטרפיס. 


ובכל-זאת, הסרט נסגר "רק" בסוג של הפי אנד, שכאמור מחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה, ולא משאיר אותנו עם יותר מדי מסקנות או גילויים. אלן, שבמרבית הסרט מנסח כתב תביעה מנומק כנגד המונוגמיה ומערכות היחסים ה"קלאסיות", מפחד ללכת עד הסוף, והסיום של הסרט נראה כפוי משהו, לא טבעי. "ויקי חזרה הביתה לחתונה המפוארת שלה עם דאג, לבית שהם החליטו לבסוף לגור בו ולחיים שהיא דמיינה לעצמה לפני הקיץ בברצלונה. כריסטינה המשיכה לחפש… בטוחה רק לגבי מה שהיא לא רוצה".


המבקרים בפסטיבל קאן הכתירו את "ויקי כריסטינה ברצלונה" כ"קאמבק" של אלן. זה אולי נכון במידת-מה, כי הסרטים האחרונים שלו היו כשלונות בקופות ואצל המבקרים, אבל קשה לומר שמדובר במשהו שונה מכל מה שאלן עשה בעבר (ובצורה לא פחות מוצלחת). זו לא פסגת היצירה של אלן, אבל הבן-אדם יודע לעשות סרטים, יודע לספר סיפור. ולמרות שכבר בילינו סופשבוע קסום בשנה שעברה בברצלונה, אני יכול לומר שעיריית ברצלונה עשתה עסקה מצוינת: אלן מציג כאן פרסומת באורך מלא לבירת קטלוניה, לאמנות שלה, לאוכל, ליין, לאנשים היפים.



הגיבורות על הגג של קאסה מילה.


וזה בסופו של דבר מה שנשארים איתו בסוף הסרט: געגועים לפארק גואל, קצת תשוקה לפנלופה קרוז או חאבייר בארדם (תלוי בנטיות המיניות וביצר ההרפתקנות) ותחושה שנהנית מהסרט. זה לא מעט, זה לא טריוויאלי, אבל יש לי הרושם שזה לא בדיוק מה שוודי אלן תכנן. ואולי דווקא כן.


 


[(ויקי כריסטינה ברצלונה, במאי ותסריט: וודי אלן, שחקנים: פנלופה קרוז, חביאר בארדם, סקרלט ג'והנסן, רבקה הול, פטרישיה קלרקסון, ספרד 2008]

על צדיקים ורשעים, בימים אלו ובימים אחרים

לא יוצא לי לשמוע הרבה רדיו. בזמן האחרון, כשיוצא לי כבר, אני מוצא את עצמי בדרך חזרה מהעבודה, מאזין לסוף התוכנית של שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בסוף כל תכנית משמיע פרנס רצועה מתוך "יוסי בנאי קורא תהילים", פרויקט שהקליט בנאי ז"ל עם יונתן בר-גיורא שתרם את המוסיקה. קולו של יוסי תמיד עושה לי טוב, והפרויקט הזה מעניין מאוד לשמיעה.


ובכל-זאת, בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מתעצבן ממה ששמעתי. בנאי קרא, על רקע מוסיקה נהדרת שחיבר בר-גיורא, את תהילים א', טקסט נפלא ולירי, שרבים מרבים לצטט ממנו ולהלל אותו, אך בעת ובעידן שבו אנו חיים נדמה כשריד ארכיאולוגי חסר רלוונטיות ואף מתריס, שלא נותרה בו כל אמת.


אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב…


כל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים…


על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים.
כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד.


ייתכן כי בימיהם של דוד או שלמה היה אפשר לשכנע את הקהל ש"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". ייתכן כי בתקופות אחרות צדיקים הצליחו בכל מעשי ידיהם, ולא קמו "רשעים במשפט". ייתכן כי פעם היו מי שקנו את העניין הזה, ש"יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".


אבל היום, כאן ועכשיו, כל הפרק הזה, אפילו בקולו הערב של יוסי בנאי ז"ל, הוא קטע סאטירה שלא מבייש את "ניקוי ראש" במקרה הטוב, וחומר קריאה מאלף לכל מי שתוהה מדוע מאבדים אנשים את האמונה – באל, בתורת המוסר, בדרך הישר – בימינו אנו.


על משקל "אל מלא רחמים" של עמיחי, הייתי אומר שאלמלא היה האל כל-כך מלא בצדק, אולי היה צדק בעולם ולא רק בו.


 

נ.ב. הפוסט הזה נכתב טרם
פינוי מאחז פדרמן. פדרמן, צדיק גדול, חובש כיפה כמובן, נעצר בחשד שתקף שוטר ושבר את ידו. שתי צעירות נוספות ניסו להצית את ניידת המשטרה. פעילי ימין קיצוני אחרים ניקבו צמיגים של כלי רכב פלסטיניים, יידו אבנים לעבר פלסטינים ולעבר כוחות הבטחון, חיללו קברים בבית קברות מוסלמי בחברון והשמיעו איומים מסוגים שונים כלפי כוחות הבטחון ("שכולם יהיו גלעד שליט").


מעניין אם כל אותם נשמות טובות, היושבים במאחזים והפעילים בכל אותם ארגונים עלומים, מחשיבים עצמם צדיקים. כיפה, כאמור, הם כמובן חובשים, ואני בטוח שהם מכירים את פרק א' של תהילים בעל-פה. 


אם אלו "עדת הצדיקים", הלוואי ואשתייך תמיד ל"רשעים".

הפוך, אובמה, הפוך!!!

"אובמה או מקיין?!".


תודו שאת השאלה הזו, בעברית, בסניף של Yellow, בתחנת דלק "פז", בדרך לעבודה, לא הייתם מצפים לשמוע. מה גם שרק ביקשתי קפה…


ובכן, הנה עוד הוכחה לאמריקניזציה של מדינתנו האהובה. דגל של ארצות הברית על האוטו ביום העצמאות – אאוט. כוס פלסטיק עם המון אהבה לאובמה (או מקיין) – אין:




נ.ב. כאן המקום לציין, אם לא כתבתי את זה קודם, שאני – כמובן – דלוק על אובמה.

פרופורציות (או: אם להתרושש, אני רוצה בגאווה)

"צונאמי כלכלי מגיע", The Marker, 9.10.08


 


 


אִם לְהִתְרוֹשֵׁשׁ


אֲנִי רוֹצָה כְּמוֹ אֶרֶץ חֲרֵבָה


אִם לְהִתְרוֹשֵׁשׁ


אֲנִי רוֹצֶה בְּגַאֲוָה.


סִפְרֵי תּוֹרָה


מַצִּילִים מִן הָאֵשׁ


אוֹתִי לֹא.


אֲנִי רוֹצָה לְבַקֵּשׁ


שֶׁאִם אָמוּת


אֶהֱיֶה כָּאֳנִיָּה טְרוּפָה;


מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף


יְכַבּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.


                                    (דליה רביקוביץ')


 


התמונה: http://www.flickr.com/photos/atlguitfiddle/2946983819


עוד על דליה רביקוביץ' – הדיכאון, חייה ושירתה

לא שה תמים, שה האלוהים (עלילות רופוס בעיר הגדולה 2#)

השיר הראשון שמשך את תשומת לבי משל רופוס היה "אגנוס דאי", שיר הפתיחה של האלבום "Want Two" שיצא בסוף 2004 (והגיע, באופן צפוי, אחרי האלבום "Want One" שיצא שנה אחת קודם).


רופוס, וזאת למדתי מאוחר יותר כשחפרתי בדיסקוגרפיה שלו, מרבה להתעסק עם תרבות מחד (אופרה, ספרות, פופ) ועם פוליטיקה ודת מאידך. דימויים דתיים מופיעים לעתים קרובות בשירים שלו, למרות שקשה להאמין שהוא יזכה אי-פעם בתואר יקיר הכנסייה הנוצרית.


"Agnus Dei", בלטינית: שה האלוהים, הוא כינויו של ישו. זהו גם אחד המזמורים במיסה הנוצרית, המושר בדרך-כלל לקראת סופה: "שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם, רחם נא עלינו".


השיר מתחיל בצורה מדהימה, עם חריקות מיתרי כינור, קלידים וגיטרה, בקקפוניה מופלאה שהופכת מאוחר יותר לתפילה נפלאה עוד יותר, שכל אחד יכול להזדהות איתה.



הרהרתי בימים האחרונים באופן שבו יבצע (אם יבצע) רופוס את השיר הזה בהופעה חיה, וכמובן שמיהרתי ל"צינורי" כדי לבדוק. גיליתי שלא רק שהשיר מבוצע, אלא גם רופוס מצליח – הוא והפסנתר בלבד – להעביר את הקסם המחשמל של השיר הזה בצורה נאמנה למקור (ואולי אפילו עולה עליו). מיותר לציין שזה רק מגביר לי את החשק לראות כבר אותו ולשמוע את השיר הזה בלייב.


הנה שתי דוגמאות מצליחות שצינררתי עבורכם:



אגנוס דאי באיסטנבול, יולי 2008.



אגנוס דיי בסנטרל פארק, מאי 2006.


אגב, מלחינים רבים ניסו להתמודד עם הטקסט של "אגנוס דאי", ובהצלחה רבה. רובם מלחינים קלאסיים. שני קטעים אהובים עליי במיוחד נושאים את השם הזה – האחד של Barber והשני מתוך הרקוויאם של מוצרט. אפילו בהשוואה לשתי היצירות המדהימות האלה, התפילה הפרטית, האישית של רופוס מרשימה ומרתקת.