ארבעימה

״אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את כל מי שניגן עליי
ואני אומר
תודה״
14088704957_4da936f1a8_z
מה ארבעים פתאום?  מי ארבעים?
אנשים בני ארבעים תמיד נראו לי כאלה בוגרים,
אנשים שיודעים מה הם רוצים מהחיים,
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים.
ואני?  אני יש לי בעיקר שאלות
והרבה חלומות ומחשבות
ואני עדיין מתרגש משיר ברדיו, ממלה שכתובה
וחושב פעמיים לפני שאני עונה לילד תשובה
ומרגיש רוב הזמן כמו גיטרה, הרוח פורט עליי
ואני עדיין מחכה למה שלא קרה במאי
ומחפש את הלחן והמילים והבמה המתאימה
אז ארבעים, מה?
קדימה,
ארבעימה!

איטס אול הפנינג! (בעוד שבוע)

אפתח דווקא בוידוי חושפני: מעולם לא הייתי בפסטיבל מוסיקה אמיתי. אמיתי, כלומר כזה שבו במשך סופשבוע שלם עולים ויורדים לפניך, ולפני עוד כמה אלפי אנשים מכל העולם, מיטב האמנים ביקום ומחוצה לו. אתם יודעים, משהו כמו וודסטוק ולא כמו אינדינגב (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
ראיתי בחיי מאות רבות של הופעות, בכל מקום אפשרי, בארץ ובחו״ל, ואפילו נסעתי במיוחד. ועדיין בפסטיבל מוסיקה אמיתי לא הייתי. זה פשוט אף פעם לא הסתדר, לא היה אפשרי, לא היה מספיק חשוב.

ועכשיו לעוד חשיפה מרעישה: בעוד שבוע בדיוק, בערך בשעה הזו, אעמוד לי בפארק דל פורום שבברצלונה ואמתין לי לתחילת ההופעה של מידלייק שתפתח עבורי את פרימוורה סאונד פסטיבל, 3 ימים (לילות ליתר הדיוק) של הופעות נפלאות באחד מהפסטיבלים הגדולים שמתקיימים ברחבי העולם.

אז איך התגלגלתי לפרימוורה דווקא השנה?  האשמה טמונה בארבע פיות שובבות מבוסטון אותן אני רוצה לראות בהופעה יותר מדי זמן, לפחות 25 שנה, כולל כמה פספוסים בחו״ל וביטול אחד מאוד עצוב ומתוקשר בארץ.

הפיקסיז, עוד לפני ההודעה על ההופעה בארץ, הודיעו על טור באירופה, והתברר לי שהם יופיעו בפרימוורה, פסטיבל שאני מפנטז עליו כבר המון זמן, ביחד עם עוד הרכב קטן מככב בכמה פנטזיות שלי כבר זמן רב, ארקייד פייר. כל זאת יומיים (!) אחרי שאני חוגג יומולדת משמעותי ועגול במיוחד, ובעיר חביבה עליי מאוד. נו, צירוף מקרים שכזה לא יכול היה להשאיר אפילו ציניקן כמוני אדיש, וכך מצאתי את עצמי מזמין כרטיסים עוד לפני שהתברר הליין-אפ המלא והמשובח

וכך, בעוד שבוע, אני עומד להגשים חלום ישן ולפגוש כמות מדהימה של להקות ואמנים שאני כבר רוצה לראות המון המון זמן: ניוטרל מילק הוטל ודיסקלוז׳ר, דה נשיונל וצ׳יק צ׳יק צ׳יק (!!!), טלויז׳ן (עושים את מארקי מון!!!) ומוגוואי. ויש גם ניין אינץ׳ ניילז וקווינז אוף דה סטון אייג׳ ועוד המון הרכבים חדשים ובועטים שאת חלקם הגדול אני אפילו לא הכרתי. בקיצור, פסטיבל אמיתי, כבר אמרתי.

וכעת כל מה שנותר הוא לספור את הימים, כשבראש מסתובב כל הזמן המשפט המפורסם של את אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, פני ליין מ״כמעט מפורסמים״: It's All Happening! 

כמו שאתה לנצח

ילד שלי,

לא להאמין איך הזמן עובר. כחלק מהעברת הבלוג הזה למשכנו החדש קראתי שוב את כל הפוסטים שכתבתי לך כאן בימי ההולדת שלך מאז שנולדת. כל כך הרבה רגש וגאווה ואושר מגולמים בתינוק אחד קטן ויפה, שגדל לילדון סקרן ומתוק, ועכשיו אתה ילד באמת, ילד גדול.

ילד עם רצונות, עם חלומות, עם דרישות. ילד שמצחיק אותי, שמאתגר אותי, שמעניין אותי. ילד שמביע דעה על המוסיקה שאני שומע, על הסרטים שאני רואה, על החיים. ילד שאני יכול לראות את עצמי בעיניים שלו, ובאותה מידה הוא כל כך הרבה דברים שמעולם לא הייתי.

אז מה אני יכול לאחל לך, ילד, בחצי הדרך לבגרות?  רק שתמשיך בדרך הפרחים ולא בדרך הקוצים 🙂

שתמשיך לחלום, חלומות גדולים וילדותיים; שתמשיך להיות מוקף בחברים, לאהוב אותם ולהקסים אותם; שתמשיך להיות רגיש, חכם וטוב; ובעיקר שתמשיך להיות הילד שלי, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב, שתמיד מוצא רגע להתפנק אצלי, שתמיד גורם לי לחייך חיוך טיפשי ומלא גאווה.

ואאחל לך עוד, אם תרשה לי לגנוב מיהודי חכם אחד בשם רוברט צימרמן, שכל משאלותיך יתגשמו, שתמיד תעשה בשביל אחרים והם בשבילך יעשו, שתבנה סולם לכוכבים ותזכה לטפס על כל השלבים ותישאר, ילד שלי, כמו שאתה לנצח.

אוהב, כבר 9 שנים,

אבא שלך

הדבר הכי טוב שקרה לי (ילד שלי)

לפני שמונה שנים, בערך בשעה הזו; מוקדם מהרגיל, כי בניתי על זה שנחלוק יומולדת, ובכל זאת – החיים שלי השתנו לנצח: הפכת אותי ברגע אחד לאבא. ואני יכול להגיד עכשיו, בראייה לאחור, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי.
שמונה שנים – זה נשמע הרבה, אבל זה עבר כל כך מהר. רק לפני רגע היית תינוק שחיבקתי אליי בדרך לתינוקייה, ילד קטן שלקחתי פעם ראשונה לגן, ילד שהתרגש ללכת לבית ספר ביום הראשון, ופתאום אתה כבר גדול, עצמאי, חושב, עם דעות ותהיות משל עצמך – לא להאמין.
אבל, וזה רק ביני לבינך, אני הכי אוהב את זה שאתה עוד נהנה להיות ילד – בא אליי לחיבוק, להתפנק, ולא יודע כמה זה עושה לי טוב. וכל יום אתה זוכר להגיד לי ״אבא, אני אוהב אותך״, והמילים האלה ממלאות אותי באושר כמו ששום מילים לא מסוגלות. ואני עונה לך "גם אני אוהב אותך", אבל המילים לא מסוגלות להעביר כמה. 

שמונה שנים, ובדיוק השבוע ניסיתי להיזכר איך היו החיים לפניך, בלעדיך, ולא הצלחתי. יותר משאני לא זוכר מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי, אני לא זוכר מה החליף אצלי את כל האושר והחום שאתה הבאת לחיים שלי, וחוזר ומביא בכל יום מחדש.

אני מאחל לך, ילד שלי, שתמשיך להיות בדיוק מי שאתה – ילד אוהב ואהוב, שמח ורציני, עם רצון עז להיות הכי טוב שאפשר (מעניין מאיפה זה בא…) אבל גם דאגה אמיתית למי שלא. 

אני אוהב אותך המון, ילד. שינית לי את החיים לנצח, ואני מודה לך על כך. להיות אבא שלך זה ללא ספק הדבר הכי טוב שקרה לי.

אני צריך אהבה חדשה (למוסיקה)

הצפייה ב"האלבומים 2" של קוטנר, כמו הצפיה בעונה הראשונה והמופלאה שלה, מחדדת אצלי את התחושה שמסתובבת אצלי מזה זמן: אני כבר לא מתרגש ממוסיקה חדשה. או כמעט ולא. אני מנסה לחשוב על דברים חדשים (לא שירים חדשים של אמנים שאני כבר אוהב, למרות שגם זה) שריגשו אותי בשנה-שנתיים האחרונות ומוצא מעט מאוד. רובם אגב מייד אין איזראל. תיכף אני אגיע גם לזה.

 

אז מה בעצם קרה לי?  האם ככל שאני מתבגר היכולת שלי להתרגש נעלמת, או שמא ככל שאני מתבגר הדרישות שלי מהמוסיקה גדלות וכמו בתחומים אחרים קל לי יותר לזהות מתחזים, חקיינים וסתם חסרי כשרון ואני כבר פחות מתבייש לצעוק שהמלך הוא עירום?  אני לא יודע. אולי קצת משניהם. 

 

קשה להתחמק מהתחושה שכשהייתי בן עשרה אלבומים פשוט זרקו אותי, טלטלו לי את החיים, עיצבו את השפה שלי, את החשיבה שלי, את החיים. חלק מהאלבומים ב"האלבומים" הם בדיוק כאלה: "אביתר בנאי", "פלונטר", "סימנים של חולשה", "הקסטה" של נושאי המגבעת, "אסף אמדורסקי" (הראשון). הם דיברו על החיים שלי, של כולנו; הם לא התביישו להראות רגש, להחצין כאב, לדבר על שבר ומשבר; הם היו שונים ומשונים, והם היו חלק מתהליך ההתבגרות שלי. והיו כמובן גם רבים ואחרים, רובם בשפה האנגלית כמובן, להם אני שומר חסד נעורים.

 

עם הזמן דעך זרם האלבומים שאני מאמץ לחיקי בשמחה או מתלבט לגבי לקחת או לא לקחת אותם לאי בודד. מבט ברשימה מלפני חמש שנים של "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית אקטואלית גם היום. לא חושב שנוספו אליה רגעים כאלה. כך גם תחנות התרבות שלי (א', ב'). אני מתאמץ לחשוב על אלבומים שריגשו אותי בשנים האחרונות וקופצים לי לראש אנתוני והג'ונסונים (שבע שנים?!) ודמיאן רייס (שש שנים?!), אחר כך גם קרולינה ואביתר ואביב גדג', שלמרות שהוציאו אלבומים חדשים אני מכיר אותם מזמן. ובכלל יותר קל לי להתחבר ליוצרים שכותבים בעברית, אולי כי אני פשוט מבין אותם ומאמין להם יותר. כאמור, המון זמן לא מצאתי מישהו לא מכאן שנכנס לי לנשמה. המון זמן.

 

אז מה, שום דבר חדש כבר לא מרגש אותי?   או שבאמת לא יוצא פה שום דבר מרגש כבר?!   אני שואל את עצמי ומתקשה לענות. איך זה שקטע כמו I Want You של הביטלס ("אני לא זז מפה עד סוף הצד, זה קטע נהדר…") מתוך אייבי רואוד, אלבום שתיכף חוגג 45 שנה, עדיין מרגש אותי, ומעבר יסודי על השירים הכי טובים של 2012, בין אם לפי בחירות הקהל בסרנדיפ ובין אם בעשרות המגזינים, הבלוגים ושאר ירקות ברשת, פשוט לא עושה לי כלום?!!

 

"אתה צריך אהבה חדשה", אני אומר לעצמי, אלבום שיעיר אותי וירצה ממני עוד, ואני ממנו. משהו מונומנטלי כזה, מפיל, משתק, מהפנט. עוד עושים דברים כאלה?  עוד יש סיכוי לאלבום כזה ב-2013?

ילד. קטן. (כבר בן 3)

קראנו לו אוּרִי. על פי השיר של רחל. 


 בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן 

 

ואני מסתכל עליו עכשיו, בן שלי, זהוב תלתלים ונבון, אוחז בידיו ואנחנו פוסעים לאט. ילד. קטן. אור. גדול.

 

הייתי רוצה לומר שהוא דומה לי. לספר לי איך בעיניו אני רואה את עצמי. אבל בעיניו אני רואה רק את האש שבוערת מבפנים, שלא מוצאת מנוח, שגורמת לעיניים לברוק, ללב לדפוק, לחיוך המתוק שעל שפתיו תמיד, לחום שבחיבוקים שלו, לשמחת החיים שמתפרצת דרך הידיים והרגליים, דרך הריקודים והשירים.

הוא לא דומה לי, ולכן בכל יום הוא מפתיע אותי מחדש. ובכל יום אני מתאהב בו שוב, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ילד. קטן.

 

והוא פתאום בן 3. הילד הקטן שלי, הילד הרוקד. ואל מול הריקוד הלא נגמר שלו, הריקוד הממכר, זה שמכניס גם לך לחן ומילים לחיים, זה שמעורר אותך, אני נזכר בעצות של רוני סומק

 

רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא 
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ
הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם

 

ואורי?  אורי רוקד כאילו כל העולם מסתכל עליו, כאילו האדמה היא הבמה שלו. והוא מניף כתפיים וידיים, מסתובב וצובע באש את כל מה שמסביב. ואי אפשר להיות אדיש. זה מדבק. 

 

אז מה נשאר לי?   כמו בשיר של רוני, אני יום יום משתדל לעקור את המרצפות הבוערות מתחת לרגליו, לתפוס אותו כשהוא נופל כבוי בסוף עוד הופעה, לחבק אותו חזק חזק כשהאש שורפת גם אותו ובעיקר לאחוז בידו ולפסוע לאט. בשבילי החיים. ילד. קטן. ואני.

 


שנת העצמאות שלי (כי אני כבר ניצחתי)

[ביומולדת הקודם שלי הבטחתי לעצמי שכשאגיע ליומולדת הזה, ולא היה פה
אם, אכתוב את הפוסט הזה. לשמחתי זכיתי להגיע ולכתוב אותו]


זו היתה שנת העצמאות שלי. ביומולדת הקודם שלי קיבלתי את ההחלטה שאני
יוצא לדרך עצמאית ושום דבר לא יעצור אותי. ואני כותב פה אותי, למרות שזה צריך
להיות אותנו, אבל בכל זאת אני רוצה לספר פה בגוף ראשון, ולא בטוח כמה מהתחושות
והמחשבות הן רק שלי או משותפות.


ביומולדת הקודם שלי, בערך בשעה הזאת, קיבלתי מייל שהיה סוג של סכין
בגב. מהסוג שקורע לך את הגוף, אבל לא ממית אותך. אומרים שבחיי סטארטאפ יש אינספור
אירועי near-death experience – זה היה הראשון שבהם, וכמו כל חוויה ראשונה הוא
הפיל אותי חזק. מה גם שזה היה היומולדת שלי, וציפיתי למתנה קצת יותר משמחת.


אחרי שסיימתי להתעצבן, לקלל, לבכות ולהוציא קיטור, הבנתי שיש פה שתי
אפשרויות: להתייאש, לקבל את הפחדנות והתבוסתנות שהיתה במייל הזה, להרים ידיים או להרים
בחזרה את הראש, לשעוט קדימה ולהשאיר מאחוריי את כל הסקפטיות, הטיפשות והמקלות
בגלגלים. בחרתי לשמחתי באפשרות השנייה, הרבה בזכות הרבה אנשים טובים שהאמינו בי,
בנו. וכך, באותו היום, או בעצם למחרת, קיבלתי את ההחלטה שיהיה אשר יהיה אני אצא
לדרך הזו. כמו שאומר יודה ללוק סקייווקר (משפט שהסברתי אותו לבן שלי לפני כמה
שבועות): "עשה או אל תעשה, אין דבר כזה לנסות". אני בחרתי לעשות.


זו היתה שנת העצמאות שלי. עזבתי את מקום העבודה ועברתי למקום שהוא
שלי, שאני מנהל אותו, שאני אחראי לו ועליו. כשאתה בראש הפרמידה, אפילו אם היא קטנה
עדיין, ואין פתאום מי שדואג לך, אתה מבין – לראשונה אולי – את משמעות המילה
עצמאות. זה מזכיר לי במידה רבה את היציאה מבית ההורים. זה מפחיד, זה מסקרן, וזה
התחושה הכי טובה בעולם כשאתה מצליח. וההצלחה נמדדת בדברים הקטנים, בכל יום שנגמר
ואתה מגיע בו לעוד הישג. בכל יום שנגמר ובו הכשלון של אותו יום לא הפיל אותך
לקרשים.


כן, עם הזמן אתה בונה מסביבך שריון וסכין מהסוג שננעצה בך לפני שנה
אפילו לא היתה שורטת אותך היום. ומצד שני אתה רואה איך נבנים מסביבך הישגים,
קשרים, רגעים יפים. לשמחתי בחרתי לעסוק במשהו שכל יום עושה לאנשים את החיים לקצת
יותר נעימים, וכשזה מצליח ועובד זו התחושה הכי טובה בעולם. ואני, שזוכה כל יום, כל
היום, להתעסק במה שאני אוהב, ואפילו מרוויח איזה גרוש וחצי בשביל זה, מרגיש שזו לא
באמת עבודה. זו שליחות, זה חלום, זה קסם.


זו היתה שנת העצמאות שלי, ואני רוצה להגיד תודה לאנשים הטובים שליוו אותי בדרך. תודה שהקשבתם לי,
תודה שאהבתם אותי, תודה שלא עזבתם אותי, תודה שנשארתם איתי. תודה שהחזקתם אותי
ואמרתם שאני אוכל. תודה שעזרתם לי.


ותודה גם ששברתם לי את הלב. תודה ששברתם אותי לרסיסים. אני חזק עכשיו,
הלב שלי חזק.

זו היתה שנת העצמאות שלי. הקרבתי הרבה, כאבתי הרבה, נפלתי וקמתי. אני
מוכן לשנה הבאה, כי אני כבר ניצחתי.