אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת
אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול.
מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

 

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת
אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ
הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

 

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב
עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש
להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה
שאתה עושה.

 

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך,
אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

 

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים
בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

 

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני
מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום
ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו
נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

 

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני
כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת
שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה
אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.

רגיש ומרגש מאוד (לאורי)

רגיש ומרגש מאוד. כנראה הייתי מתקשה להגדיר אותך טוב יותר מהגננות בגן. רגיש ומרגש מאוד, אוהב לשיר ולרקוד. יודע מה הוא רוצה וצריך. טוב לב וחייכן. הגדרה מדוייקת.


לפעמים אני חושב כמה יצאת שונה ממני – מלא שמחת חיים, מלא אהבה, מתרגש מכל דבר, מרגש, מחייך ורוקד, מוכן להתמודד עם כל העולם, לבד, חסר פחד. פעמים אחרות אני מקווה שזה לא רק קטע של ילדות, מאחל לך שזה לא יעבור, שתמיד תמשיך לרקוד ולשיר, לחייך לעולם בפנים.


כשאתה יושב בכסא באוטו ושר את המלים אני חושב שאולי אנחנו כן דומים, קצת. אני מרגיש איך המוסיקה מרגשת אותך, גורמת לך לזוז, לשלוח את הידיים לשמיים, אפילו שעכשיו רוב הזמן זה יובל המבולבל או דוד חיים. וכשאתה מחפש את החום של הגוף שלי, שאחבק אותך, שאנשק, אני חושב שאנחנו מאוד דומים. 


הרגישות שלך מרגשת אותי. כשאתה מרגש אותי ככה אני מרגיש שאני תכף נמס. במקרים אחרים אתה עקשן ועומד על שלך, ואפילו כשאני רב איתך ונוזף בך אני לא יכול שלא להגניב חיוך כלפי העצמאות שלך. רק בן שנתיים וכבר רוצה לנהל את העולם בדרך שלך.


כל מה שאני יכול לאחל לך, אורי, הוא את הדברים המפורסמים שאני מעולם לא הצלחתי לקיים, ועל כן אני שמח שאנחנו שונים כל כך: "תרקוד כאילו איש אינו צופה בך, תשיר כאילו איש אינו מקשיב, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת, ותחיה כאילו אותה בגן-עדן עלי אדמות".


יומולדת שמח, ילד. 

שלום כתה א' (בהצלחה, ילד שלי)

כבר כמה שנים שהאחד בספטמבר הוא יום מאוד מרגש בלוח השנה שלי. אבל שום דבר, גם לא השמועות והציפיות, לא הכין אותי לאחד בספטמבר 2011.


כבר מה ימים אני נאבק ברגשות ובתחושות, מנסה להרגיע את ההתרגשות. אבל הבוקר, כשיובל שם את התיק על הגב ובצעד חושש-משהו עשה את דרכו אל הדלת, הרגשתי שסערת הרגשות עומדת להכריע אותי.


וכך צעדתי איתו, ועם הוריי, אל עבר בית הספר, מפזם בראשי את המלים של עלי מוהר:


גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו


 

הלכתי אחריו, לידו, לצידו, מחזיק את ידו. ונכנסתי איתו לבית הספר, לכיתה. הבטתי בו – מתרגש, חושש, מצפה. ילד גדול, גדול כל-כך פתאום.


ועמדתי מהצד בטקס הפתיחה של שנת הלימודים, והוא – עם הכובע הלבן עם הכתובת "שלום כיתה א'" – ישב שם והקשיב, בטח חושש, בטח לא בטוח. עמדתי וחשבתי שבטח גם אני הייתי ככה. הרי אנחנו כל כך דומים בכל כך הרבה דברים. והוא הביט וחייכתי אליו, בעיניים דומעות, כאילו רוצה להבטיח לו שהכל יהיה בסדר. והחזקתי את עצמי לא לבכות.


והם הפריחו בלונים, ואמרו לילדים לבקש משאלה. וגם אני ביקשתי משאלה, בלב. ביקשתי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר. זה כל מה שאני מאחל לו. כל השאר באמת לא חשוב.


ושתמיד תזכור, יובלי, שגם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא, גם אם תפול פתאום תמיד אהיה שם בשבילך.


בהצלחה, ילד שלי.

 

 

במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך



[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא
ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני
ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי
כשהיה  גם עשרים שנה אחרי…]

 

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל
ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש
שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (…), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי
כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.



כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over,
האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית
את "אישיותי
המוסיקלית
", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד
Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר
אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו
אז.



האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים,
שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות
המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים
באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך
חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.



אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי
להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט
נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור.
הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.



"במבט לאחור נראה שאני


יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,


בשעה של דמדומים  


ללא כל אחר-כך.


כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.


בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות
כמעט-נשכחות
 


אני מתכוון…


התכוונתי…


אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה
היה".



השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר
אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות,
הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה,
כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות
שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.



כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה.
ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו
של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals"
הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.





 

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.

יש לי ילד בן שש

יש לי ילד בן שש.


קצת מפחיד להגיד את זה, קצת מפליא אפילו. ממלא את הלב גם גאווה וגם
חשש. אבל – ארצה או לא ארצה – יש לי ילד בן שש, ממש היום, ממש עכשיו.


 

אני עדיין זוכר את התדהמה שאחזה בי כשהוא נולד, לפני שש שנים בדיוק (בערך). אני עדיין זוכר את גופו
הקטן כשהוא הונח על אימו, ואיך ליוויתי אותו בדרך הארוכה (ארוכה מדי) אל התינוקיה, והבטתי בו כשאור מלאכותי חימם את עורו הלבן.


מאז אני לא מסיר ממנו את מבטי. מביט בו גדל, טורף את העולם עם העיניים הסקרניות שלו והחיוך
המבויש. ילד שתמיד שואל את השאלות הכי חכמות, ולא נותן לאף אחד לספר לו סיפורים (במקום תשובות הגיוניות).
בגיל מוקדם, מוקדם מדי, הוא מתלבט לגבי המוות, שירות בצבא, קיומו של אלוהים,
ובמידה רבה מזכיר לי את עצמי. לא, לא בגילו, כי אני לא זוכר איך זה להיות בגילו, אבל את עצמי באופן כללי.


 

הוא ילד מלא אהבה ורגיש, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב ושמח ומתרגש ומתגעגע. אבל הוא גם בן "טיפוסי" שמשתולל ונופל
כל הזמן, וכמות הפצעים על ידיו ורגליו אינסופית. הוא קולט כל דבר ומהר, אשף במחשב, אלוף הגאדג'טים, אבל גם מת על כדורגל וסתם להשתולל
בפארק. 
והכי חשוב – הוא ילד של אבא. וכשהוא בא ומבקש חום ואהבה, מתרפק על
גופי ומתיישב עליי ממש כמו שעשה כשהיה בן שנתיים או שלוש, אין מאושר ממני.

 

האמת
צריכה להיאמר – אני מאוהב בו, בילד הגדול שלי, והאהבה זו רק הולכת וגדלה עם כל שנה
שחולפת. 
כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים, והוא שם את ידו בידי, אני לא יכול
שלא לחשוב על השורות המופלאות ב
שיר
של לנון
:


לפני שאתה חוצה את הכביש

קח את ידי

החיים הם מה שקורה לך

כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות…


 

ואת התוכניות הכי גדולות אני עושה איתך, ילד שלי, ועבורך.


"ילד עם סיבה טובה להאמין שכל עוד מנסים מכל הלב חלומות מתגשמים". אתה מגשים לי יום-יום את החלומות הכי גדולים שלי. הלוואי ואוכל להגשים את שלך.



וסלע לא מרגיש שום כאב. ואי לעולם לא יבכה

לא חורף, לא דצמבר, לא שלג. ובכל זאת השיר הזה מתנגן בי כבר כמה ימים.


 





 


יום חורף


בדצמבר עמוק וחשוך


אני לבד


מביט מחלוני


אל הרחובות שמטה ייפרשו


על תכריך טרי של שלג בו הם חרש התכסו


 


אני סלע


אני אי


 


בניתי חומות


מצודה עמוקה ואדירה


שאיש לא יוכל לחדור


אין לי צורך בחברות


חברות גורמת לכאב


אני מזלזל בצחוק ובלהיות אוהב


 


אני סלע


אני אי


 


אל תדברו על אהבה


ובכן אני שמעתי את המלה הזו כבר קודם


היא רדומה בזכרוני


לא אפריע לתנומה


של רגשות שהלכו לעולמם


אם מעולם לא הייתי אוהב, לא הייתי בוכה לעולם


 


אני סלע


אני אי


 


יש לי את הספרים שלי


ואת השירה שלי להגן עליי


אני מוגן בשריון שלי


מתחבא בחדרי


בטוח בתוך הרחם שלי


אני לא נוגע באיש ואיש לא נוגע בי


 


אני סלע


אני אי


 


וסלע לא מרגיש שום כאב


ואי לעולם לא יבכה




                                    (מלים ולחן: פול סיימון)

לונדון, יום שלישי

(נכתב עבור מורנינג קנדי)

 

 

 

לונדון, יום שלישי
בבוקר, מתעורר מחלום
. אני לא זוכר חלומות אבל זה היה חלום טוב, והוא נקטע באחת
על ידי צלצול השעון.

קמתי מהמיטה, פתחתי את הוילון וגיליתי חושך. כמה שניות עברו
והבנתי ששכחתי לעדכן את השעה בטלפון ולפיכך התעוררתי בחמש בבוקר.

נאנחתי וחזרתי
לישון. עד שבע.


לונדון, יום שלישי בצהריים. בין פגישה
לפגישה אני מטייל ברחוב, נושם את האוויר הקר עמוק לריאות, מסניף קצת חורף אמיתי.

מוצא את עצמי מזמזם לונדון קולינג, אולי בגלל בועז וחיבתו הידועה לעיר ולמזג
האוויר. השותף שלי למסע לא מבין איך אני מסתובב בלי המעיל, אני מנסה להסביר לו כמה
אני אוהב את הקרירות הזו.

לעזאזל, אני נראה טוב בחליפה, אבל איפה עוד אתה יכול
ללבוש חליפה ולהרגיש כל כך טוב?

 

לונדון, יום שלישי בערב. להיות ב-, להרגיש בלי. כל היום בפגישות, קשה לומר
שאני באמת בלונדון.

ובכל זאת במסעדת הדים סאם הקטנה, עם הבלונים בצורת הלב
(ולנטיינז) והמוסיקה האופנתית, אני שוכח לרגע שאני לא ממש תייר.

לונדון חיכתה לי,
גם פה אני לבד, אבל הייאוש ממרחק כזה נוח לאללה. אפילו הערפל לא יקלקל לך את מצב
הרוח.