בחיי (30 שנה למותו של ג'ון לנון)


יש מקומות שאני זוכר


כל חיי, גם אם חלקם כבר השתנו


חלקם לתמיד, לא לטובה


חלקם נעלמו, חלקם נשארו


בכל המקומות האלה היו רגעים


אהבות וחברים שאני עוד זוכר אותם


חלקם כבר מתו, חלקם חיים


בחיי אהבתי את כולם.


 


30 שנה למותו של ג'ון לנון, ואני יכול לומר שהוא יישאר כאן לתמיד.


היום, יותר מתמיד, כשאני כל כך קרוב למקום שבו הוא נרצח, באותו יום שבו הוא נרצח, השירים שלו נשמעים אחרת. כאילו מתארים את מה שקורה מסביבי, את מה שאני מרגיש.


לנון פעל כאמן סולו בקושי 10 שנים. לפני זה הוא היה חלק מאותה רביעייה מופלאה. אני מודה שאני מתחבר לשירים שלו הרבה יותר מאשר ליצירה המשותפת (?) שלו עם מקרטני. שאני אוהב אותו יותר כשהוא שר שירי אהבה לילד שלו, לאשתו, כועס, מקנא, מטיף.


יש הרבה יוצרים ברשימת היוצרים האהובים עליי, אבל נדמה שלנון היה ונשאר הבולט שבהם.


 


אבל מכל החברים והאהבות האלה


אין אחת שלך משתווה


והזכרונות האלה מאבדים משמעות


כשאני חושב על מישהי חדשה כאהבה


למרות שאני יודע שאני לא אפסיק לחבב


אנשים ודברים שהיו לי לפני


אני יודע שתכופות אני אעצור לחשוב עליהם


בחיי אהבתי אותך יותר


 


את "In My Life" כתב לנון בתגובה לעיתונאי אנגלי שטען שלנון לא כותב מספיק על הילדות שלו. השיר המקורי עסק בתחנות משמעותיות בחיים של לנון הילד בליברפול, אבל לנון לא אהב אותו ובסופו של דבר שכתב אותו, כשאחד הטריגרים למלים החדשות היה מותו של סטיוארט סטקליף, נגן הבס המקורי של הביטלס. מקרטני ולנון חתומים על השיר, למרות שחלקו של מקרטני בשיר לא ברור והיה מקור למחלוקת בין השניים (מחלוקת שקיימת רק לגבי שיר נוסף אחד, אלינור ריגבי). "בחיי" הוקלט בסוף 1965.


השיר הפך לאחד השירים המצליחים והפופולאריים ביותר של הביטלס, וזכה לאינספור גרסאות כיסוי ברבות השנים. מכל הגרסאות האלה אהובה עליי במיוחד זו של ג'וני קאש, מתוך "American IV", שהוא הקליט ממש לפני מותו ולרגעים נשמע כמו שיר הפרידה שלו.


היום, במידה רבה, כשאני מקשיב לו, זה נשמע כמו שיר הפרידה של ג'ון לנון.


משאירה אבק לכולנו. אבק כוכבים

הנה וידוי: אני אוהב לפתוח
ביקורות בוידוי. זה הטריק הכי ישן בספר, ובכל זאת וידוי – במיוחד כזה שבמהלכו אתה
מכה על חטא – עושה את העבודה כל פעם מחדש.




והנה הוידוי האמיתי (ההכאה על חטא תגיע בהמשך): לא סבלתי את
מרינה מקסימיליאן בלומין (להלן: ממ"ב) ב"כוכב נולד". היה בה משהו
מרגיז, במיוחד בביצועים שלה לשירים שאני אוהב נורא כמו "בלוז כנעני" של
אהוד או "וידוי" של אלכסנדר פן, שלא לדבר על הבחירה התמוהה ב"ואתם
רוקדים" של דורי בן זאב בגמר. הרתיעה שלי ממנה היתה דווקא בגלל שהיה ברור
שהיא גדולה בעשרה סדרי גודל על חבורת הילדים שהסתובבה לה בין הרגליים, כולל כדור
הפלאפל התימני שזכה בסופו של דבר במקום הראשון. היתה לי רתיעה, כי הרגשתי שמרינה
יודעת את זה – יודעת כמה היא טובה, יודעת כמה קל לה להביס אותם, ולכן לא ממש בא לה
להתאמץ. איכשהו היא הזכירה לי את נינט, וכולנו יודעים איך זה הסתיים.




ההמולה של "כוכב"
דעכה, היחס הדיכוטומי שלי למרינה נשאר. מצד אחד, היא בזבזה את זמנה על טלנובלות,
תוכניות מטופשות בערוץ 24, ג'ינגלים לפרסומות, פרסמה בגדי נשים (במידות גדולות!), בישלה
עם חיים כהן והוציאה סינגל עם בועז מעודה (מלים ולחן: קרן פלס!). מצד שני, היא
הופיעה בערבים קטנים שבהם היא ניסתה והתנסתה בחומר שלה, היא עשתה תפקיד מ-ד-ה-י-ם
עם רד ו"הרד בנד", שרה את "כובע קסמים" של לאה גולדברג (שהלחינה
מחדש) בפסטיבל שירי הילדים וגם הוציאה שיר יפה ("סוף סוף") לרדיו.



אז מי את, ממ"ב?  זה לא ממש ברור. מה שבטוח שלמרות גילה הצעיר (תיכף
23!) ולמרות המכונה המשומנת שמאחוריה (גו טמירה!), נדמה שמרינה עשתה ועושה מה שבא
לה מתי שבא לה, ומגיע לה הרבה כבוד על זה.




בסוף התחשק לה לעשות אלבום. 3
שנים אחרי "כוכב", עם תווית של "סטארית" אבל גם של "מוזרה",
היא אספה את תמיר מוסקט ומבחר שירים והתפנתה, סוף סוף, להקליט את אלבום הבכורה
שלה. ואין לזלזל בכובד המשקל על כתפי מוסקט וממ"ב ערב יציאת האלבום. "הייתי
צריכה להבין מה אני רוצה ומה הקהל שלי רוצה", היא אמרה בראיון ליעל דן לא
מזמן. אולי היא גם היתה צריכה קצת אוויר, להוריד את "כוכב" מהגב, לשמוע
מחיאות כפיים ולתת לעצמה לצאת סוף סוף החוצה.




המופע של מרינה בפסטיבל הפסנתר
שלשום היה מרינה נטו 100%, כולל הדיכוטומיה המפורסמת. מצד אחד, היא עלתה עם שמלה
שלא היתה מביישת את ליידי גאגא (קרדיט למטאפורה ותמונה אצל קנדי), כמו צועקת "אני
דיווה. קבלו אותי". מצד שני, ליד הפסנתר היא נשמעת קצת שיר עם רוסי, קצת ארץ
ישראל הישנה והטובה, קורט שבן והמון המון רוק אקספרמנטלי ישראלי של שנות השבעים (מי
אמר גרוניך?), שיושבים על הגב המוסיקלי הרחב והקול הנפלא של מרינה.




בתוכניה הזהירו מראש שמדובר ב"שירי
משוררים" ובמוסיקה שנשמעת אחרת. אבל כנראה ששום דבר לא יכול היה לתאר מה
שהתרחש על הבמה במשך 75 דקות קסומות של מופע. מרינה שרה שירים שהיא אוהבת כמו שהיא
אוהבת, והיא יכולה להיות גדולה מהחיים ותיאטרלית (כשהיא שרה, למשל, קטע מהמחזמר "פיטר
פן") אבל גם מתחכמת ונשכנית ("ישנן בנות" בגרסה בלתי רגילה). בכל קטע
וקטע היא מביאה את עצמה ומעצמה, ולכן השירים נשמעים שלה, בין אם הם כאלה ובין אם
לאו. זה מתחיל עם מוסיקה קלאסית, ממשיך עם שיר ילדים, וטקסטים של נתן זך ורחל חלפי,
קאברים ל"לך איתה" ו"מה אומרות עינייך" (כולל קטע קולי נהדר
עם אמה, שהזכיר לי מאוד את קוסטריצה ב"שעת הצוענים"), ומעל הכל השירים
שמרינה כותבת – שובבים, חכמים, עם מסר וגם עקיצה, והכי חשוב – עובדים נהדר.



"חטאתי באבסרטקט",
היא שרה, אבל היצירה של מרינה היא הכי רחוק ממופשטת. היא כמו שחקנית בהצגה, תמיד
דיווה אבל רגע אחד היא סקסית ומאיימת לשבור את ההדום עליו היא מתנועעת ורגע שני
היא פסנתרנית וירטואוזית המפליאה להוציא מהפסנתר צלילים משכרים. כן, שוב
הדיכוטומיה הזו, שמרינה מפליאה לרקד סביבה, והקהל באולם הקטן בסוזאן דלל אהב כל
רגע, ובצדק.




הדיכוטומיה הזו היא משהו שצריך
לאהוב, ואני חייב להודות שהאלבום של מרינה, או כפי שהוא מצטייר מההופעה, לא יהיה
לכל אחד. בכוונה, בהתרסה אפילו, מרינה שוברת חזק מהמיינסטרים. ולא שהיא לא יודעת
לכתוב קלאסיקה מודרנית כמו "עמוק בטל", שנשמע כמו שיר שחלוצים היו שרים
סביב המדורה לפני חמישים שנה בקולחוז ליד סיביר. פשוט אין לה שום סיבה להתנחמד. תאזינו
לטקסטים שהיא כותבת ושהיא בחרה (בקפידה), תתרגלו למלודיות המורכבות שהיא מרכיבה
להם, תתפלאו מהגבהים והעומקים אליהם הקול שלה מגיע, ואז – הו אז – מרינה תספק לכם
את הסחורה.




מרינה ירדה מהבמה לתשואות
הקהל, וחסרה לנאמבר אחד איתו היא סוגרת זה זמן רב את ההופעות שלה – Maurin. השיר הזה נשמע גם כן כמו שיר
שכבר שמעת ואהבת, והוא נדבק ולא עוזב אותך, והוא יפה כבר בשמיעה הראשונה ויפה
שבעתיים אחרי יומיים, והוא גם מוכיח כמה גדול הפוטנציאל של ממ"ב (כן, גם אצל
הגויים חסרים כשרונות כאלה) ומה אנחנו יכולים לצפות ממנה.




כי – וכאן מגיע הקטע של
ההשוואה לשלומי שבן שניסיתי נורא להתחמק ממנו, אבל כשלתי – כמו במקרה של ש"ש
דנן, אחרי אלבום בכורה שבו ממ"ב מוכיחה לעולם שהיא א) נורא מוכשרת  ב) וירטואוזית 
ג) לא רואה אף אחד ממטר  ד) הכי
אינטיליגנטית בעולם, אחרי כל זה ממ"ב תגיע לאלבום הבא, ושם – יש לקוות, ויש
את תקדים ש"ש – היא תוכל להביא את מרינה האמיתית, זו שמביטה אליה כל הזמן (לדבריה),
זו שמבינה שעכשיו זה 50% משחק, ואז היא באמת תשאיר אבק לכולנו. אבק כוכבים.


נ.ב. – הנה מגיע הקטע של ההכאה על חטא: ממ"ב, אני אוהב אותך.

 




(עמוק בטל, מרינה מקסימיליאן
בלומין בהופעה, פסטיבל הפסנתר 2010, 20.10.10)

המלך הוא עירום (כולם יכולים לראות)

"כן, כן, נו כן, המלך הוא עירום…" ~ שלומי
שבן,
New Age Woman

 


 

השיר הזה
לא חדש. אבל אחרי עשרים שנה הוא עדיין נשמע רלוונטי בדיוק כפי שהיה אז. ככה זה
כנראה עם שירים גדולים באמת.


והיום, מהרבה סיבות, חלקן פומביות יותר
וחלקן פומביות פחות, השיר הזה רלוונטי מתמיד.



...כולם יכולים לראות איך
הדברים נראים.


הם צוחקים כי הם יודעים שאי
אפשר לגעת בהם,


לא בגלל שאמרתי דברים לא
נכונים.


לא משנה מה זה יביא לי


אני אתנהג בהתאם לחוקים עליהם
אני אחתום


אני אלך לישון עם מצפון נקי


אני אתעורר בשלום


 


אולי זה נשמע מרושע


אבל אני לא באמת התכוונתי.


ביקשת לשמוע את האמת, ואמרתי.


דרך המילים שלהם


הם נחשפים.


הם סובלים ממקרה קשה של


בגדי המלך החדשים.


 

 

 

"המלך הוא עירום, כולנו ילדים שרואים
לו את הטוסיק, שותקים ולא קמים" ~ אריק אינשטיין, עיתונאי קטן

התגלית הגדולה ביותר (קראנו לך אוּרי)

קראנו לך אוּרי. אורי שלנו. רך
וצלול הוא השם הקצר
, מזכרת מדרך החתחתים הארוכה שהביאה אותך אלינו, אור בקצה
המנהרה, שורד.




האור שנכנס לבית שלנו, ללב שלי, עם החיוכים
הקסומים והעיניים הבורקות. אור שממלא את כולנו חיים וגורם גם לקשיים הגדולים ביותר
להתמוסס. קיבלת מנות גדושות של אופי, כיאה ל״שורד״. יודע מגיל אפס מה אתה רוצה ומה
לא, לאן אתה רוצה להגיע וממה אתה רוצה להתחמק, ואין דבר שיעצור אותך. 




את האהבה הגדולה שאתה מקבל מכולנו אתה מחזיר פי
עשרות מונים – במבט, בחיוך, בדרך שבה אתה מתפנק, מתרפק כאתה עייף. וכשאתה
מחייך את החיוך השובב שלך, שובב עם לב זהב, גם הילד שבי מחייך. בילד הראשון קל
להתאהב. אני מודה שחששתי. מי יידע שבכזו קלות אתאהב גם בך, ג׳ינג׳י קטן ושמנמן שכמוך?




יובל הפך אותי לאבא. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה
בי אז גם חמש וחצי שנים אחרי. אתה, קטנציק, הגעת וכבר ידעתי מה הולך לקרות,
התרגשתי פחות, הייתי מוכן. אבל אתה, אורי, הפכת אותנו למשפחה. מישהו פעם אמר לי
ששני הורים וילד הם רק שני הורים וילד, ושני הורים ושני ילדים הם כבר משפחה. לא
הערכתי אז כמה הקלישאה הזו נכונה, אבל היום אני יודע. אני מביט בכם משחקים בסלון,
כמו בשיר
של אביתר בנאי
, וטיפה של אור מחלחלת לתוך הלב שלי, ואני יודע.




ואני יודע ובטוח הכי כשאני רואה אותך ואת יובל
משחקים. כשזה קורה, אני לא יכול שלא לחייך, מתפעל מזה כמו מתגלית חדשה, כל פעם
מחדש. התגלית הגדולה ביותר, כמו בשיר של אלטון ג'ון שתמיד
כל-כך אהבתי:




"באותם רגעים שמחים שקטים



שמקיפים את קולות היותך



חיוך של הורים נוצר מרגעים



שהם יצרו בשבילך"

 

שירת הטוויטר

לא השיר הארוך ביותר בעולם, אבל בכל זאת… שירה. בטוויטר.* חלק ראשון, או כך לפחות אני מקווה.

 

*
מחשבות על עבר אחד ופתאום פוגשים עבר אחר. עצב כלשהו התעורר שם, זה בטוח.
תשאירי דלת פתוחה אם זה רלוונטי במקום שאת גרה, או טלפני למישהו ותדברי עד שהוא ילך, או תשאירי פתוח.

 

תמיד חש צביטה בלב כשאני שומע את הביטוי: הכפר הגלובלי.
ואללה? בעניין למשהו לוקאלי?
יום אחד החתולים יתאגדו.
ואני אומרת, וואטס לאב גוט טו דו.
כן, הרגע היה מבזק בווינט.
למעשה את אמא תרזה במיני אדום לוהט.

 

לא היה לי ספק בכלל שאם מישהו עושה מדיה חברתית למוות זה אתה.
מעניין אם כשכל סאגת השיפוץ תסתיים אני אוכל להפסיק להתעורר בבעתה.

 

 

 

*מבוסס על הציוצים של jifa, mik_d, el_i, fizz, tomerlichtash, efratop, yariv, arielaraviv, kobaiko, shiribiri

התרגשתי. מה יש?

היום בבוקר, בדרכי לעבודה, העברתי במקרה את הרדיו לגלי צה"ל וגיליתי שבמסגרת חגיגות השישים לתחנה אילנה דיין מקדישה שעה ל"מה יש", "איחוד מרגש" של ארז טל ואברי גלעד. אם לומר את האמת, לא היה שום דבר "מרגש" שם. כפי שאמרו גם ארז ואברי, ההומור הזה היה חתרני ומרתק בזמן-אמת, אבל לא ממש מחזיק במבחן הזמן. ובכל-זאת התרגשתי.

 

27 שנה עברו מאז ש"מה יש" עלתה לאוויר. אני לא זוכר מתי שמעתי אותה לראשונה, אבל אני בהחלט זוכר אותה, משודרת ברדיו, בצהריים ואחר-כך בערב, ואני, ילד צעיר, מאזין מרותק להומור המיוחד, לשירים ה"מעוברתים", לפזית, לפרופסור מקס.

 

במידה רבה "מה יש" הציתה בי אז את אש ההומור, ובמשך כמה שנים צרכתי, חשבתי וכתבתי מה-ישית. בכיתה ה'-ו' אפילו "הגשתי", ביחד עם חברי הטוב ביותר דאז, פינת "מה יש" שבועית במסגרת "שעת חינוך" שהייתה לנו כל יום שישי. התוכנית, מיותר לציין, הייתה מורכבת מפינת "חדשות", אורחים מפתיעים (זכור לי לטובה פרופסור פלוצקר… אתם יכולים לדמיין במה הוא התמחה) וכמובן גרסאות עבריות לשירים לועזיים בולטים, כמו למשל "שם":

 

שם, שם, מעבר לים

 

יש ילדים שהולכים לגן

 

שושנה, גננת טובה, שושנה

 

            (יש לשיר לצלילי Shout של Tears for Fears)

 

ארז טל סיפר היום בבוקר שהוא רצה תוכנית ברדיו כי זו הייתה הדרך היחידה של "חנון" כמוהו להשיג בחורות. במידה רבה, ובלי לשמוע את הסיפור הזה בזמן אמת, גם אני גיליתי את ההומור ככלי להשיג הרבה דברים, ומאז שכללתי (כך אני מקווה) וניצלתי (כך לדעתי) את העניין הזה פעמים רבות.

 

קטעי הארכיון ששודרו היום זרקו אותי במנהרת זמן הישר אל הילדות. אל הימים שבהם כל מה שרצינו היה לשדר ברדיו (ואפילו עשינו את זה, פוסט "רדיו חזק", בתחנת רדיו מאולתרת ובעלת טווח של כמה קילומטרים, בצורה הכי חתרנית ומגניבה למשך איזה שנה), לצחוק על המציאות המטורפת שמסביבנו ולשאול במידה רבה של תמימות: מה נישמעקס?!

 

אין היום דברים כאלה. אין, ולא יהיו. התמימות נעלמה עם הילדות, הנונסנס והבעיטות לביצים נגנזו לטובת הרייטינג. תסתכלו על אברי וארז, תראו מה יש לנו היום. בגלל זה, בעיקר בגלל זה, היה מרגש לחזור כמעט שלושים שנה אחורה, ולו למשך שעה אחת הבוקר.

ושיר האיילה היה שיר אהבתי (ליונה)

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה

וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי

וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק

וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ

וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי

וְהָיְתָה שָׁרָהּ  לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר

כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם

וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן

כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.

וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ

וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת

גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

 

                                (מפלצת האיילה, יונה וולך)

 

 


אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התחלתי לקרוא שירה כי אני נהנה מזה ולא כי אני חייב.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה כתבתי שיר.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את יונה וולך. אני זוכר שהבנתי אז שלא באמת קראתי שירה עד אז, ושאני לא באמת משורר כמו שאז חשבתי את עצמי.

 

הרבה דברים נאמרו על וולך ברבות השנים. דיברו על המיון והסמים, השגעון והמוות. על השימוש במלים גסות, בשפת רחוב, על ההתעסקות בטפל. אני פשוט התאהבתי בשירה שלה, ותת-ההכרה שלי נפתחה אליה כמניפה, קולטת ממנה את הרוח המיוחדת שלה, מתנועעת לקול האיילה המשוררת על גגות הבתים. 

 

בכל חיה יש מפלצת, בכל עוף ישנו משהו מוזר, כשם שמפלצת שנה בכל אדם. אני זוכר את הטקסט הזה, מלה במלה, מאז הפעם הראשונה שקראתי אותו, וכל פעם מחדש אני מבין כמה הוא חכם, כמה הוא על-זמני, כמה הוא אלמותי.

לפני 25 שנה בדיוק נפטרה וולך, והיא בת 41 בלבד. השירים שלה יישארו תמיד בגן אהבתי.