ויה חנון & לתקוע (התרגום ויה גוגל).

קצת לפני ראש השנה, ומהפורום הזכירו לי שראש השנה משמעו סיכום שנה מוסיקלי, כפי שעשיתי זאת בארבע השנים האחרונות (פרקים קודמים: תשס"ז, תשס"ו, תשס"ה, תשס"ד). והרי מסורת לא שוברים…

 

אז למרות שגם השנה כמות הזמן הפנוי שלי הצטמצמה, ואיתה כמות הדיסקים ששמעתי (אם כי רובם היו ישראליים); למרות שהפסקתי כליל לשמוע רדיו וגם את ערוץ המוסיקה הפסקתי לראות; למרות שעל שולחני נערמים יותר אלבומים ממה שאני יכול לשמוע (שלא לדבר על לבקר); למרות שספריית המוסיקה שלי במחשב מתפקעת; למרות כל אלה, אני ניגש למלאכת הקודש של סיכום תשס"ח ולהלן סיכומיי:

 

 

♫ אלבום השנה: אסף אבידן והמוג'וס – The Reckoning

 

בסיכום של שנה שעברה סיפרתי כמה האלבום הראשון של אסף, Now That You’re Leaving, מרגש בעיניי ובחרתי באלבום הממשמש ובא של אסף כ"אלבום שאני הכי מחכה לו בשנה הבאה". והאלבום הזה אכן בא, והו – כמה שהוא בא!

 

מכל פינה אפשר פתאום לשמוע את הקול המיוחד והמוסיקה המופלאה של אסף. ובצדק. באיחור אופנתי גילו כ-ו-ל-ם שאבידן הוא לא גימיק ולא להיט של שיר אחד, אלא אחד היוצרים הכי מעניינים במוסיקה הישראלית.

 

כולם נהנים לכנות אותו עכשיו "אלטרנטיבי" וברדיו משתמשים בו כסוג של עלה תאנה, אבל אבידן מפוכח וחכם הרבה יותר מגילו, כנראה. בראיון שנתן ל-ynet הוא אומר "אני לא סוחב הדגל… כי עשו את זה בארץ הרבה לפני ולא אני באתי ופרצתי את השער…  יש פה דורות שלמים של אנשים שעושים מוזיקה איכותית וממשיכים לעשות ופשוט לא נותנים להם את הבמה".

 

צריך להקשיב לאלבום כדי להבין כמה הוא מופלא, עם ובלי קשר להשוואה לג'ניס, בוב ואחרים. אני מודה שאני עוד לא פענחתי אותו סופית (ובגלל זה גם עוד לא כתבתי עליו), אבל משיר הפתיחה היפהפה "Maybe You Are", דרך "Hangwoman" שיצא כסינגל, "Her Lies" הכסחני, "Weak" שהתחבב על עורכי הרדיו, "Little More Time" הג'ניס ג'ופליני ועד "Of Scorpions & Bells" הנועל, זהו ללא ספק האלבום הטוב ביותר שיצא השנה בארץ.

 

עוד:

תכירו את אסף במומה

קוטנר על אסף

החללי של אסף

 

 

♫ האלבום הגרוע: ארקדי דוכין – נקודת מבט

 

נמאס, נמאס, נמאס מקאברים. ובטח כשמדובר באמן שאני כל-כך אוהב כמו ארקדי, שמגיש אלבום כל-כך דל ולא מרגש כמו "נקודת מבט". וכך כתבתי בביקורת שלי: "מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים ונשמע בדיוק כמו מערכון [על איך ארקדי היה עושה קאברים] מ"ארץ נהדרת"?".

 

הבחירות של דוכין מעולות, הביצוע קלוקל, והעטיפה של ארומה ("זה דיסק של בית קפה", אמר לי ילדי הקט) רק מוסיפה לתחושת הסתם. כגודל הציפיות כך גדולה האכזבה.

 

עוד:  

אני מקווה שלא.

 

 

♫ האלבום המאכזב של השנה: הדרכים הידועות

זה התחיל כרעיון נפלא: הד ארצי תוציא אלבום מחווה לרגל חגיגות 25 שנה לצאת האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך. משה לוי, האיש שלצידו, יוזם ומנהל מוסיקלית. מיטב אמני ישראל יבצעו גרסאות כיסוי לשירי האלבום. ברשימה: שלמה ארצי, אביב גפן, מוש בן ארי, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי ועוד.

מה רע?

 

ובכן, רע זה לא, מאכזב זה כן. גרסאות הכיסוי לשלום היו חיוורות במקרה הטוב, מעצבנות במקרה הרע. אביתר מנטרל את כל האנרגיה מ"חתונה לבנה", אמדורסקי הורס את "זה רק געגוע" – כבר ברמת הסינגלים התמלאתי בדאגה והמוצר המוגמר לא שינה את דעתי. "הו את" של דניאל סולומון, מוש בן ארי עם "הדרכים הידועות", ארקדי דוכין, חמי רודנר. איפה הם ואיפה האנרגיה הכועסת והרעבה של שלום מלפני 25 שנה?

 

רק מיקי שביב, פליט של אותה תקופה, המצליח לתת קאבר אמיתי (ל"רומן אמיתי"). מוקי ופילוני יצאו מזה איכשהו. וירמי קפלן וקרולינה שרדו גם הם את האתגר המפרך.

 

שורה תחתונה – לשלום מגיע יותר, בטח ממיטב אמני ישראל, בטח מפרוייקט של משה לוי. "הדרכים הידועות" נותן לגיטימציה לאסונות שעתידים לבוא, כמו הביצוע הקלוקל ל"מה שיותר עמוק" מבית בוטנר ודנקר. אנחנו צריכים לשמור טוב יותר על נכסי צאן הברזל שלנו.

 

עוד:

על האלבום במוסיקה 24

יואב ברונר מפרשן את "חתונה לבנה" ו"הדרכים הידועות" 

 

 

♫ האלבום הלא מוערך של השנה: התפוחים – buzzin’ about

 

מהרגע שקיבלתי ליד את "buzzin’ about", התלהבתי בטירוף וחיפשתי נואשות אחר ביקורות מתלהבות ולא מצאתי, הבנתי שמשהו התפספס פה. "buzzin’", האלבום השלישי של "התפוחים", הוא אלבום מצוין ובשל, מפתיע במיוחד כשהוא בא מהרכב ישראלי.

 

"התפוחים" משלבים בין ג'אז, היפ הופ, סול, פאנק ורוק. ההרכב שלהם עשיר, החומר שלהם מקפיץ וגרובי והסימפולים והקולות שלהם הופכים את כל הקלחת הסוערת הזו למעניינת ומופלאה. יש פה תשעה חברים, לא פחות ולא יותר, כולל חמישה נגני כלי נשיפה, והשילוב בין כל החברים יוצר את הבאזז שעליו מדבר שם האלבום.

 

"killing", רצועת הבונוס שהיא קאבר לרייג' אגיינסט דה מאשין כמובן, היא דוגמה מצוינת לשילוב בין רוק למוזיקת כלייזמרים. לא סתם היא הפכה לסינגל המצליח ביותר בלייבל Freestyle Records שבו יצא האלבום.

 

ובכל-זאת, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול – מבקרי ישראל נשארו די אדישים ביחס לתפוחים, ופה לפחות האלבום לא זכה לבאזז או להערכה הראויה. וחבל.

 

עוד:  

החללי של התפוחים

קוטנר על התפוחים

בן שלו היה בהופעת ההשקה של האלבום

 

 

♫ האלבום התמוה של השנה: עבודה עברית 2

 

כן, כן, חגיגות השישים, אני יודע. ובכל-זאת מה שעבד מצוין בחגיגות החמישים, עת הגה מיכה שטרית פרוייקט שאפתני של קאברים לשירים הגדולים של כל הזמנים, לא חייב להיות משוכפל כסיקוול גם בשישים. עשר שנים אחרי, כיאה לתרבות כוכב נולד, "עבודה עברית 2", מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, היה רק צל חיוור של האלבום הנהדר ההוא.

 

כפי שמניתי ברשימה המקורית, את השירים המשובחים אפשר היה לספור על יד אחת (וזה בארבעה דיסקים). עוד כמה היו משעשעים. רובם הגדול היה או משעמם ת'תחת או פשעים של ממש נגד התרבות הישראלית, כמו הגרסה של דנה ברגר ל"שובי לביתך" או נינט שמחרבת את "לא יכולתי לעשות כלום".

 

בסופו של דבר, לא חזרתי לאלבום הזה מאז ששמעתי אותו לראשונה, בניגוד ל"עבודה עברית" שאני אוהב מאוד לשמוע. כמו כל חגיגות השישים, היה עדיף להצניע דרכנו ולהוציא תחת ידינו דברים טובים יותר.

 

עוד:  

האתר החגיגי

בן שלו על האלבום

 

 

 

♫ הרגע המרגש של השנה: רות דולורס וייס מוציאה (סוף-סוף…) את "בעברית"

זה לא סוד שאני מחסידי רד"ו. ובכל זאת, מאז ששמעתי שרות עומדת להוציא אלבום בעברית (ושמו, כמה מפתיע, "בעברית") אני מלא ציפייה לשמוע כיצד תישמע הזמרת המיוחדת הזו בעברית – איך יישמעו השירים?   איזה מילים היא תכתוב או תבחר?   האם זה יהיה דומה למוסיקה שלה באנגלית או שונה?!

 

"משירי ארץ אהבתי", שהיה הסינגל הראשון ששוחרר לרדיו רק הגביר את ההתרגשות. הבחירה בטקסט הנפלא הזה, הדרך שבה היא הגישה אותו – צמרמורת. וכשקיבלתי לידיי את האלבום (לפני שבוע בסך-הכל) התברר שזה לחלוטין סינגל מייצג והאלבום של רד"ו נשמע בדיוק כמו שהיית מצפה – קשה, לא לגמרי נגיש, אבל מלא בשמש ואור ששווה לגלות אותם.

 

"שוב קיץ עלינו

השמש נוגעת ונוגעת

נשימה כבדה של קיץ ושמלות

קלות

יד שתשלח תיגע

צמא של קיץ

ערב באור יום

כפות רגליים יחפות

הגוף מרגיש ומרגיש

לילה חם

כל הכוכבים נראים

 

הקיץ של קיץ

פירות של קיץ"

 

"קיץ", הסינגל השני, הוא חגיגה נפלאה לקיץ גם אם הוא כבר נגמר. ו"בעברית" הוא חגיגה גדולה ומרגשת לכל מי שאוהב את רד"ו, לכל מי שאוהב מוסיקה בעברית.

 

עוד: 

בן שלו על "בעברית"

החללי של רות

תימורה מתחברת ל"בעברית"

 

 

 

♫ הרגע הלא מרגש של השנה: מה, יש עוד "כוכב נולד"?

 

אומרים שהייתה פה עונה שישית של כוכב נולד. זה מעניין מישהו?

 

צפיתי בחלק הראשון של הגמר, אחרי שלא צפיתי באף פרק בכל העונה הזו, והבנתי בדיוק למה לא צפיתי. במלה אחת: BORING!

 

אחד שי גבסו וונאבי ששר שיר שלו (איזה מאמי… גם שר יפה וגם כותב שירים) שהיה עדיף להשאיר בארון, אחד ילד אמו שנורא רוצה לשיר כמו רדיוהד ואחת אנמית לחלוטין שאני תמה שהגיעה לגמר. אלה כוכבים, אלה?!

 

שורה תחתונה – אורו של הכוכב דעך מזמן. יוחזר צביקה הדר לנפטלין ואיתו חבר השופטים המעצבן מתמיד.

 

 

 

 

♫ שיר השנה: אגו טריפ – עלמה זהר

 

 

"אגו טריפ, סיבוב הופעות
אגו טריפ, טיול מאורגן
אגו טריפ, מסע רוחני
אגו טריפ, היי אני כאן…"

 

השיר הממכר של השנה שייך לעלמה זהר, שהגיעה משומקום (עם כל הכבוד לאילן היוחסין המפואר) וכבשה את הרדיו עם שיר שבאופן מפתיע מרומם את הלב גם בשמיעה המיליון ושלוש.

 

עוד לא הספקתי לשמוע את האלבום שלה כמו שצריך, אבל ממה שהתרשמתי אין בו עוד שירים סוחפים ומשעשעים כמו "אגו טריפ", ובכל זאת עלמה זהר מביאה רוח רעננה למוסיקה הישראלית הרצינית שמעייפת את עצמה לדעת.

 

עוד:  

עלמה זהר מופתעת מעצמה

החללי של עלמה

 

 

 

♫ השיר הגרוע של השנה: מה שיותר עמוק יותר כחול – רן דנקר ועילי בוטנר

 

"מה שיותר עמוק יותר כחול" הוא אחד מהשירים המופלאים ביותר במוסיקה הישראלית. הוא פותח, בצורה מושלמת יש לציין, את "סוף עונת התפוזים", האלבום המופתי של "תמוז", אלבום מכונן במוסיקה העברית לדורותיה.

 

שלושים ושתיים שנה אחרי יוצאת לה "גרסת 2008", שהביאו לעולם רן דנקר ועילי בוטנר (מי?) בשיתוף עם יוסטון פרוג'קט (מה?), שמחרבת (אין לי מלה טובה יותר, בחיי) את השיר הזה במין מיש-מש של מוסיקת המיינסטרים-ללפלפים של דנקטנר והטראנס בגרוש של הפרוג'קט שמוג'קט הזה.

 

למי זה טוב?   למה זה מגיע לנו?!    למה שלום צריך את זה אחרי "הדרכים הידועות" (עיין לעיל תחת "האלבום המאכזב של השנה")??!!!     

 

 

♫ יציאת השנה: יעל נעים עושה את "Toxic" של בריטני

 

 

שמעתי את יעל נעים מבצעת את הקאבר ל"Toxic" עוד לפני שיצא האלבום שלה וכבש את כל העולם ואת סטיב ג'ובס. כשקיבלתי את האלבום לידיי, נהניתי מאוד לשמוע את הקאבר הזה, שגיאחה הגדיר פעם כ"נעים-נעים ויפה-יפה".

 

אבל בהופעה המצויינת שנתנה נעים כאן לפני חודשיים באמפי וואהל היא ביצעה את "Toxic" בצורה נהדרת כל-כך ודרמטית כל-כך ומשעשעת כל-כך, שלא היתה לי ברירה אלא לזכות אותה בתואר "יציאת השנה", והלוואי שכל הקאברים הבאים עלינו (לטובה?) היו כאלה.

 

עוד:  

תדהר ואלד על יעל נעים 

החללי של יעל נעים

 

 

 

♫ הופעת השנה: יהודית רביץ בקיסריה

 

היו מתחרים ראויים השנה, הגם שמיעטתי בהופעות חיות, אבל יהודית רביץ – לפני שבועיים בקיסריה – לוקחת בגדול.

 

"יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה", כתבתי בביקורת, "והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות"…  כל-כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת".

 

היה ליודית קיץ מדהים השנה, ולנו היה ערב נדיר בקיסריה. אחרי הכל מי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר, לא?

 

עוד:  

תימורה על יודית בהופעה

יודית מבצעת את "עטור מצחך" בהופעה

 

 

 

♫ האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: אהוד בנאי 

כן, אני יודע ש"שיר חדש", האלבום החדש כבר בחוץ, עם שירים חדשים ישנים לחגים הממשמשים ובאים. ובכל-זאת זה כנראה האלבום שהכי חיכיתי לו השנה.

 

בגלל שאני מתגעגע לאהוד בנאי, בגלל הסינגלים המצוינים שיצאו ממנו, בגלל הראיונות המאלפים שהוא נתן לקראתו, בגלל שאלבום חדש של אהוד בנאי הוא תמיד חגיגה, בגלל שהוא תמיד מחדש שפה ישנה ומחייה אהבה חדשה.

 

למען הגילוי הנאות, העותק שלי כבר בדרך. מבחינתי זוהי המתנה הטובה ביותר לעצמי לשנה החדשה.

 

עוד:

הרשמי של אהוד

 

 

 

♫ הכי חו"ל בישראל: בלקן ביט בוקס

 

החבורה העליזה של תומר מוסקט, אורי קפלן, תומר יוסף ושלל חבריהם, המתקראת "בלקן ביט בוקס", הוציאה השנה אלבום חדש (Nu Med) וצעדה צעד נוסף בדרך לכיבוש העולם עם הקרנבל המוסיקלי שלהם. הם מסתובבים בעולם, חיים בניו-יורק, מנגנים עם פיטר גבריאל ולא ממש עושים מאמץ להתחבב על העם היושב בציון.

 

ובכל זאת, הבב"ב עושים שילוב מרתק בין מוסיקה יהודית, ערבית, אפריקאית וכמובן בלקנית, תוך שהם מטיילים בעולם כמעשה הכליזמרים ומביאים שמחה וגונע לכל קצוות תבל. בתוך הקלחת הרותחת והמבעבעת ישראליות המכונה "הסצנה" הבב"ב, בביקוריהם ובהופעותיהם, מביאים הכי הרבה חו"ל לישראל.

 

עוד:

הביקורת שלי על Nu Med

נויפלד היה בהופעה

הרשמי של הבב"ב

 

 

 

♫ הכי ישראל בחו"ל: יעל נעים

 

  

ושוב יעל נעים. הפעם נעים מאוד. סוף-סוף בחורה ישראלית שמביאה כבוד, אחושקשוקה כבוד, לעם ישראל כשהיא כובשת את העולם עם שירים בעברית, "עם הח' והע' האלה", ועוד מצרפת, ששם כידוע כולם אנטישמים ואף פעם לא נותנים לנו נקודות באירוויזיון.

 

נעים סיפקה את הפסקול לפרסומת של המק-בוק והסינגל שלה "New Soul" הגיע למקום השביעי בטבלת הבילבורד האמריקאי. האלבום שלה, כאמור רובו בעברית, מוכר יפה בכל העולם. ולמרות זאת, נעים נותרת נעימה ונגישה, לא מתרגשת ולא מתנשאת. כאמור, נעים מאוד.

 

עוד:

תימורה על ההופעה של יעל

הרשמי של נעים

 

 

 

♫ תופעת השנה: השפעות מהאייטיז

 

תחילה הייתה זו אמילי קרפל שהושפעה מקייט בוש וטענה להגנתה שזו לא הייתה גניבה מכוונת. אחר-כך הצטרף אליה אספ אמדורסקי. הציבור מטומטם, כך הם וודאי חושבים, ולכן האמן ימחזר לחנים משנות השמונים. כבר שנים שלא הייתה כזו עדנה לג'ו גקסון, כבר שנים שהרדיו הישראלי לא הריח כל-כך כמו האייטיז.

 

אגב, בפעם האחרונה שזה קרה גם חברי "משינה" טענו שאלו רק השפעות. אחר-כך היו להם השפעות מהניינטיז, אחר-כך הם התפרקו. לידיעת א.ק, א.א ואמנים אחרים שחושבים ללכת במדרון החלקלק והמשופע בהשפעות.

 

 

 

♫ קליפ השנה: מה קורה לי? – כהן@מושון

 

 

לא ראיתי כמעט קליפים השנה, אבל הקליפ של מושונוב ג'וניור והמיכאל השני פשוט קרע אותי. הקליפ שגם עושה כבוד לז'אנר, גם מרפרף לביסטי בויז וגם מצחיק לאללה (על חשבון הכוכבים הלא רציניים שלו), משתלב בצורה פשוט מושלמת עם השיר השובב, שלצערי לא מצאתי עוד ברמתו באלבום השלם של הזוג האנרגטי.

 

הסצנה עם הגרף האדום על הקיר היא מאסטר פיס, הצעידה ברחוב בסלואו מושן היסטרית ומשחק הכדורגל בשכונה?  נו, באמת. קלאסיקה בהתהוותה, ומחמאות רבות מגיעות לצוות המוכשר (יותם גנדלמן על הצילום, רומי נוי על ההפקה, גל מוג'ה על הבימוי והעריכה).

 

עוד:

החללי של כהן@מושון

 

 

 

 

וכרגיל, לסיום, רציתי (גם) לאחל שנה טובה לכולנו, מלאה ב♫מוסיקה ישראלית♫ טובה (יותר) ובחיים טובים (יותר) בכלל… 

 

גם השנה, טריביוט לי. (ולטריביוט שלי מהשנים הקודמות)

אהובתי, אל פחד –

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

                                                     (שלום חנוך)

אלול בעין כרם, עננים ראשונים

 







לכל היותר אהבה
                               (יהודה עמיחי)                             

 

עין כרם, ספטמבר 2008

"עליתי לשידור היום בתוכנית [ברדיו 99] "ערב טוב עם גיא פינס" שעל פי שמה משודרת ב-2 בצהריים והמנחים שלה הם נורית ברירו ורן לוי…"

(CC)

 

~ אהוד קינן, שם.

אפרופו מילואים, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר חוזר בימים אלה לכותרות בעקבות תרגום חדש.

הגם ש"מלכוד 22" (במקור, אגב, "מלכוד 18") הפך למטבע לשון בכל השפות, ומשמעו מצב אבסורדי שבו נדרש לבצע שתי פעולות בו-זמנית, שכל אחת מחייבת את ביצוע האחרת לפני שהיא מתחילה (deadlock בשפת המתכנתים), נדמה שהמלכוד המקורי של הלר היה ונשאר הרלוונטי מכולם, האמיתי מכולם וגם הנכון מכולם, גם 50 שנה אחרי שנכתב. זאת במיוחד אם קוראים את הספר בשירות סדיר (כפי שאני עשיתי) ו/או חוזרים לעיין בו בזמן המילואים (כפי שטרם הספקתי לעשות).

לטובת אלה שטרם קראו או קראו מזמן ושכחו, להלן המלכוד המקורי של הלר:

1.      טייס יכול להשתחרר ממשימת הפצצה בטענה של אי-שפיות.

2.      כדי להשתחרר ממשימת הפצצה יש לבקש זאת רשמית.

3.      טייס המבקש רשמית להשתחרר ממשימת הפצצה הוא אדם החרד לחייו. לפיכך, מדובר באדם שפוי. ואדם שפוי לא יכול להשתחרר ממשימת הפצצה לפי משפט 1.

והמסקנה המתבקשת לעיל היא כמובן שבמשימות ההפצצה ייקחו חלק רק טייסים לא שפויים…

 
בתמונה: טייס לא שפוי

 

במילואים האחרונים חשבתי הרבה על המלכוד הזה, כשיותר ויותר אנשים שהיו אתי פעם בפלוגה הולכים ונעלמים, מתחמקים באלגנטיות מהטירוף שבבטן הבהמה.

"מה, אתה עדיין עושה מילואים?", שואלים אותי בכל מקום, "הרי היום כל מי שאומר שהוא לא רוצה משתחרר". ואני אומר: זה ה"מלכוד 22" שלי. ואסביר –

1.      מילואימניק יכול להשתחרר משירות מילואים בטענה של אי שפיות.

2.      כדי להשתחרר ממילואים צריך לבקש זאת רשמית.

3.      מילואימניק שמבקש רשמית להשתחרר משירות מילואים הוא ללא ספק אדם חכם, שפוי ורציני (שכן חבל לו לבזבז זמן יקר על… ובכן… כלום). לפיכך, אדם שכזה איננו יכול להשתחרר משירות מילואים לפי משפט 1.

 

עכשיו ברור לגמרי למה קראו ירון ניסקי ודורון צור לסדרה הגאונית שלהם "מ.ק. 22", לא?

"הרבה חושבים שהפורמט של "אח הגדול" יובא מחו"ל. לא כך. התוכנית בנויה על פורמט ישראלי מוכר: מילואים.
יושבים, לא עושים כלום, יש כמה חוקים מטומטמים, שומרים בקנאות על משהו שכולם רוצים, כל אחד לעצמו. אה כן, ושונאים את הערבים…".

~ תומר ליכטש פותח פנקס על "האח הגדול"

"זה רק פרומיל מכל מה שקיבלנו…  הוחזרו עשרות כלי נשק!!!"

 

~ סא"ל ירון בשארי, מפקד מבצע החזרת ציוד (זוכרים?), מצביע על שלושה-ארבעה רובים המונחים באולפן, תוך כדי שהוא מוכיח כישורים מתמטיים שלא היו מביישים את החבר'ה מהרשות למלחמה בתאונות הדרכים, אתמול, "שש עם" עודד תאומי.

 

הפרומיל (אילוסטרציה)

 

* הסבר למאותגרים מתמטית: פרומיל (ויקיפדיה) = עשירית האחוז או אלפית השלם.
** לפי פרסומים אחרים ירון בשארי הוא סרן. ייתכן שהבעיה היא שאחוזים מלמדים רק בקורס סא"לים?!

ברביעי שמעתי ברדיו (בתוכנית של יעל דיין "עושים צהריים") סיפורי זוועה על נוסעות שמוטרדות באופן קבוע בקווי אגד מחצור לתל-אביב. מסתבר שמישהו החליט שהקווים האלה הם "למהדרין", מושג שמשמש את העדה החרדית ואת "אגד" כדי להכשיר אוטובוסים שבהם יושבים הגברים מקדימה והנשים מאחורה.

 

המישהו הזה לא עשה את זה, כמובן, בצורה פורמלית, וכך עולים נוסעים חילוניים על אוטובוסים בקווים האלה, מוטרדים על-ידי "משגיחים" חרדים שמטרתם "לעשות סדר באוטובוס", כשהם מסרבים לזוז ממקומם אותם "משגיחים" מעכבים את האוטובוס, וחמור מכל הנהלת "אגד" לא רואה בכך שום פסול ומבקשת "להתחשב בצרכי הציבור החרדי" שכן קווי האוטובוס האלה "ייעודיים" בשבילו.

 

יתרה מזאת, מתברר שהעניין נידון כבר בבג"צ (בג"ץ 746/07) שבו נדרשו משרד התחבורה, אגד ודן להימנע מלהפעיל קווים "הפועלים במתכונת מהדרין" כל עוד לא יוסדר הנושא – ייבדק פרופיל הנוסעים בקווי מהדרין, קריטריונים להפעלת קווים אלה, רישוי ופרסום אופי הקן, הפעלת קו אלטרנטיבי לציבור החילוני ועוד.  מהבג"ץ עולה תמונה עגומה של המציאות בקווים אלה, לה נותנים יד משרד התחבורה וחברות האוטובוסים.

 

מקור: 02net

 

בזמן ששאול מופז, שר התחבורה להזכירכם, טוען להפליה גזענית, כדאי שמישהו יזכיר לו את רוזה פארקס. השפלות, הטרדות מילוליות קשות, סילוק מהאוטובוס או איומים באלימות פיזית – כל אלה היו מנת חלקה של רוזה וחברותיה לפני חמישים שנה באלבמה. פארקס אפילו נאסרה בגין הפרת הסדר הציבורי כשסירבה לזוז ממקומה אל עבר החלק האחורי.

 

משרד התחבורה של אדון מופז מתנער מסמכותו לפקח על חברות התחבורה הציבורית, ונותן יד לאפליה נגד נשים ולפגיעה בכבודן, כמו גם בכבודם של גברים החפצים לשבת עם בנות זוגן. מיותר לציין שהמצב המתואר מפר ברגל גסה את הדין בישראל. אגב, בין העותרות לבג"ץ גם נעמי רגן, סופרת ואשה שומרת מצוות, שחוותה בעצמה הטרדות קשות בעת נסיעה בקו "המוגדר כקו מהדרין" של אגד בירושלים.

 

בהחלטה שניתנה בבג"ץ בינואר השנה התחמקו גם השופטים מעימות חזיתי עם הקהילה החרדית. לטענתם לאור העובדה "שאין פסול ברעיון של אוטובוסים שיש בהם הפרדה הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי" הבעיה כי רק ש"הפרדה זו אינה מוסדרת כל עיקר". לפיכך קובעים השופטים "יש מקום לפורום חדש שיבדוק את המצב העובדתי ואת לקחי השנים שחלפו וימליץ, בין היתר, באשר לשאלות שהועלו". יאדה יאדה יאדה.

בינתיים עברו שמונה חודשים, החלטות אין, ורשימת הנוסעות הסובלות, מוטרדות ומושפלות הולכת וגדלה. פניות ישירות לשר שאול מופז (להזכירכם, אדם שהתיימר להיות ראש ממשלת ישראל הבא) כמובן לא נענו.

מקור: מקור ראשון

 

"זה המקום שאנחנו צועדים אליו", כתב בפברואר יוסי גורביץ', "כשאנחנו מכפיפים את ערכי הליברליזם ל‘רב-תרבותיות‘. כל כך אנחנו נזהרים שלא לפגוע ברגשות של ’אחרים‘, ששכחנו מזמן שיש די הרבה ערכים ולא מעט רגשות שפגיעה היא בדיוק מה שהם צריכים".

 

ולמי שלא מבין או לא מסכים או לא מאמין שזה אפשרי, הנה שיעור קצר בהיסטוריה – בעקבות מעצרה האמור לעיל של רוזה פארקס הוביל מרטין לותר קינג חרם אוטובוסים במונטגומרי. בעקבות החרם ביטלה חברת האוטובוסים את מדיניות ההפרדה הגזענית שלה. אחר-כך גם ערערה פארקס לבית המשפט העליון, והשופטים קבעו כי הפרדה זו נוגדת את חוקת ארצות-הברית.

 

הבעיה היא שאין לנו, לציבור החילוני, מרטין לותר קינג שכזה (עדיין) שיכול להוביל אותנו לעשות משהו בנידון. מישהו עם חלום, חלום על מקום שבו "כל בני האדם נבראו שווים", מקום שהוא "נווה מדבר של חופש ושל צדק", מקום שבו איש לא נשפט על פי מינו או אמונותיו הדתיות אלא "על פי טיב אישיותו".

 

ואולי בעצם אנחנו צריכים איזה רוזה פארקס משלנו, שתעלה על הקו מחצור לתל-אביב, ותרים את נס המרד אחת ולתמיד?  

בינינו – אל תסתכלו על השלטים האלה, גם אם משלמים לכם.

 
טעם money can’t buy you.