שנת העצמאות שלי (כי אני כבר ניצחתי)

[ביומולדת הקודם שלי הבטחתי לעצמי שכשאגיע ליומולדת הזה, ולא היה פה
אם, אכתוב את הפוסט הזה. לשמחתי זכיתי להגיע ולכתוב אותו]


זו היתה שנת העצמאות שלי. ביומולדת הקודם שלי קיבלתי את ההחלטה שאני
יוצא לדרך עצמאית ושום דבר לא יעצור אותי. ואני כותב פה אותי, למרות שזה צריך
להיות אותנו, אבל בכל זאת אני רוצה לספר פה בגוף ראשון, ולא בטוח כמה מהתחושות
והמחשבות הן רק שלי או משותפות.


ביומולדת הקודם שלי, בערך בשעה הזאת, קיבלתי מייל שהיה סוג של סכין
בגב. מהסוג שקורע לך את הגוף, אבל לא ממית אותך. אומרים שבחיי סטארטאפ יש אינספור
אירועי near-death experience – זה היה הראשון שבהם, וכמו כל חוויה ראשונה הוא
הפיל אותי חזק. מה גם שזה היה היומולדת שלי, וציפיתי למתנה קצת יותר משמחת.


אחרי שסיימתי להתעצבן, לקלל, לבכות ולהוציא קיטור, הבנתי שיש פה שתי
אפשרויות: להתייאש, לקבל את הפחדנות והתבוסתנות שהיתה במייל הזה, להרים ידיים או להרים
בחזרה את הראש, לשעוט קדימה ולהשאיר מאחוריי את כל הסקפטיות, הטיפשות והמקלות
בגלגלים. בחרתי לשמחתי באפשרות השנייה, הרבה בזכות הרבה אנשים טובים שהאמינו בי,
בנו. וכך, באותו היום, או בעצם למחרת, קיבלתי את ההחלטה שיהיה אשר יהיה אני אצא
לדרך הזו. כמו שאומר יודה ללוק סקייווקר (משפט שהסברתי אותו לבן שלי לפני כמה
שבועות): "עשה או אל תעשה, אין דבר כזה לנסות". אני בחרתי לעשות.


זו היתה שנת העצמאות שלי. עזבתי את מקום העבודה ועברתי למקום שהוא
שלי, שאני מנהל אותו, שאני אחראי לו ועליו. כשאתה בראש הפרמידה, אפילו אם היא קטנה
עדיין, ואין פתאום מי שדואג לך, אתה מבין – לראשונה אולי – את משמעות המילה
עצמאות. זה מזכיר לי במידה רבה את היציאה מבית ההורים. זה מפחיד, זה מסקרן, וזה
התחושה הכי טובה בעולם כשאתה מצליח. וההצלחה נמדדת בדברים הקטנים, בכל יום שנגמר
ואתה מגיע בו לעוד הישג. בכל יום שנגמר ובו הכשלון של אותו יום לא הפיל אותך
לקרשים.


כן, עם הזמן אתה בונה מסביבך שריון וסכין מהסוג שננעצה בך לפני שנה
אפילו לא היתה שורטת אותך היום. ומצד שני אתה רואה איך נבנים מסביבך הישגים,
קשרים, רגעים יפים. לשמחתי בחרתי לעסוק במשהו שכל יום עושה לאנשים את החיים לקצת
יותר נעימים, וכשזה מצליח ועובד זו התחושה הכי טובה בעולם. ואני, שזוכה כל יום, כל
היום, להתעסק במה שאני אוהב, ואפילו מרוויח איזה גרוש וחצי בשביל זה, מרגיש שזו לא
באמת עבודה. זו שליחות, זה חלום, זה קסם.


זו היתה שנת העצמאות שלי, ואני רוצה להגיד תודה לאנשים הטובים שליוו אותי בדרך. תודה שהקשבתם לי,
תודה שאהבתם אותי, תודה שלא עזבתם אותי, תודה שנשארתם איתי. תודה שהחזקתם אותי
ואמרתם שאני אוכל. תודה שעזרתם לי.


ותודה גם ששברתם לי את הלב. תודה ששברתם אותי לרסיסים. אני חזק עכשיו,
הלב שלי חזק.

זו היתה שנת העצמאות שלי. הקרבתי הרבה, כאבתי הרבה, נפלתי וקמתי. אני
מוכן לשנה הבאה, כי אני כבר ניצחתי.


 

 

מודעות פרסומת

אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת
אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול.
מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

 

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת
אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ
הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

 

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב
עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש
להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה
שאתה עושה.

 

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך,
אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

 

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים
בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

 

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני
מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום
ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו
נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

 

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני
כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת
שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה
אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.